בסידרה בת שני מאמרונים (
חלק ראשון,
חלק שני) שהתפרסמו לפני שבוע לארי קובן בוחן אחד מהשינויים המשמעותיים שעברו על מערכות חינוך בעולם המערבי – המעבר מהדגש על החינוך כאמצעי להכשרת האזרח שמסוגל לתרום לחברה אל החינוך כאמצעי לקידום המצב הכלכלי של החברה. קובן טוען שלפני 150 שנה עיקר הדגש בחינוך היה על עיצוב האדם כחלק מחברה בעלת ערכים ברורים ומוגדרים, ואילו היום עיקר הדגש עובר לקידום מטרות חברתיות/כלכליות. כהמחשה לשינוי הזה קובן מסביר שבעבר בית הספר הקדיש משאבים רבים להקניית הכתב הרהוט (cursive writing) ואילו היום הכתב איננו משמעותי (הרי כולם כבר יודעים להקליד) ובמקומו מתמקדים ביכולת התכנות (learning to code). הוא מציין שבסטנדרטים של ה-common core שמרבית המדינות בארה"ב אימצו, לימוד הכתב בכלל איננו מוזכר.
ההתייחסות למעבר מהדגש על כתב רהוט לדגש על תכנות מעניינת מאד, אבל עבורי מעניינת עוד יותר ההשוואה שקובן עורך בין לימוד התכנות היום לבין לימוד שפת ה-Logo בשנות ה-80. קובן כותב:
Computer scientists at that time, however, thought that teaching young children how to write code – I am still referring to the 1980s – would unleash children’s creativity and expression while teaching them to think sequentially and critically. Using constructivist ways of teaching, children would be able to transfer knowledge and skills from learning to program to other subjects in the curriculum. This innovation would transform traditional teaching and learning.
על מנת להראות שהתנופה של היום להוראת התכנות איננה דבר חדש קובן מתאר בקצרה את ההיסטוריה של הוראת ה-Logo. הוא מציין שסביר מאד להניח שבסופו של דבר גם הוראת התכנות, כמו הוראת ה-Logo בבתי הספר, תיכשל. נדמה לי שקובן צודק כשהוא כותב שה-Logo לא הביא לשינוי בחינוך, וזה כנראה גם המצב בנוגע לגלגוליו החדשים כמו ה-Scratch. קובן מסביר שה-Logo עלה על במת החינוך דווקא באותו הזמן שקברניטי החינוך ביקשו לקדם סטנדרטיים קשוחים ויותר מבחנים, וזאת לא היתה קרקע פוריה להצלחה. בנוסף, הוא מציין שהשפה לא השיגה את המטרה שביסודה – פיתוח היכולת של העברת תובנות מתחום אחד לתחום אחר (transfer of learning), או פשוט פיתוח החשיבה:
Failure of transfer-of-learning and school after school changing Logo to meets its institutional imperatives led to the demise of Logo in public schools.
יש דברים בגו. אבל נדמה לי שההסבר הזה מפספס נקודה חשובה. קובן אמנם מציין שמטרות ה-Logo ואלו של התנופה לתכנות היום שונות, אבל נדמה לי שהוא מייחס למטרות האלו חשיבות משנית, ובגלל זה הוא יוצר השוואה לא נכונה בין המניעים של השניים. במקרה של ה-Logo המטרה היתה שינוי גורף של תהליכי הלמידה, ואפילו של מטרות הלמידה, בבית הספר. ברצון ללמד תכנות היום קובן מזהה רצון דומה, הרצון ללמד "חשיבה חישובית":
Instead, these reformers advocate that young children and youth be taught programming languages as tools for computational thinking, a 21st century skill is there ever was one. I used the example of Logo, an innovation introduced into schools in the early 1980s as an earlier instance of school reformers as “true believers” in teaching coding to children. They wanted to alter traditional teaching and learning. That innovation flashed across the sky like a shooting star and within a decade, had nearly vanished.
דווקא כאן קובן מפספס את העיקר. במחנה המצדדים בהוראת התכנות אפשר למצוא אנשים עם מגוון מטרות, אבל בולט במיוחד היום הרצון להכשיר את התלמידים לשוק העבודה של מחר. במילים אחרות, הדגש הוא על קידום מטרות כלכליות. לעומת זאת, מאחורי הוראת ה-Logo הוצבה מטרה דומה יותר למטרה של הוראת הכתב הרהוט – הכשרת אזרח שיוכל להשפיע על החברה שלו. נדמה לי שאחת הסיבות המרכזיות לכך שהגלגולים הנוכחיים של ה-Logo אינם מצליחים לחדור לתוך מערכת החינוך היא שהחינוך נסוג מהמטרות החברתיות שפעם אפיינו אותו. התכנות כפי שמגישים אותה היום בבתי הספר היא כלי לקידום כלכלי וטכנולוגי. גלגוליו הנוכחיים של ה-Logo מבקשים לקדם מטרה חברתית/אנושית שונה מאד. למרבה הצער (אולי אני צריך לשנות את שם הבלוג הזה לשתי מילים אלו) מערכות חינוך כבר אינן רואות בכך אחת המטרות המרכזיות שלהן. היום כבר אין צורך בהוראת כתב רהוט במערכת החינוך, אבל התפיסה החינוכית שראתה בו ערך עוד מוצאת ביטוי בנסיון ללמד Logo. השוואת הוראת ה-Logo לנסיונות של היום ללמד תכנות, במקום לנסיונות העבר ללמד כתב רהוט, מתעלמת מהבדל חשוב ומשמעותי.