לפני כשבועיים
כתבתי כאן על סגירת המיזם inBloom. ציינתי אז שהביקורת כלפי המיזם היתה לרוב בגלל הפגיעה האפשרית בפרטיות, ולא בגלל תפיסה חינוכית מוטעית. לטעמי, מיזם שמבקש להתאים את תכנית הלימודים לקצב האישי של התלמיד, וכך לייעל את הלמידה של הפרט, מחטיא את המטרה הבסיסית של התקשוב בחינוך שצריכה להיות להרחיב את אפשרויות הלמידה כך שהתלמיד יוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ציינתי שסגירת inBloom היא אולי נצחון לפרטיות, אבל התקשוב בחינוך עדיין צועד בכיוון של שליטה על הלמידה של התלמיד במקום בכיוון של פתיחת הלמידה לאפשרויות נוספות. שני מקורות שקראתי השבוע מחזקים את התחזית הלא מעודדת הזאת.
בגליון החדש של
The International Review of Research in Open and Distance Learning (אפריל, 2014), שני חוקרים בהולנד בוחנים מה ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהתעשייה בתחום "
mass customization of education". החוקרים מדגישים שהגיוני לצפות שבשנים הקרובות הדרישה לתכני למידה המותאמים אישית תגדל, וכדי למלא את הדרישה הזאת הם בוחנים את השימוש במשאבים לימודיים פתוחים. משאבים פתוחים הם, בעיני, דבר חיובי, ולכן אולי היה צפוי שאתעניין במאמר שלהם. אבל די מהר התברר לי שמבחינת מחברי המאמר השימוש במשאבים האלה, בדומה לשימוש בנתונים שנאספים על הלומדים ב-inBloom, איננו על מנת לשרת את הלומד, אלא את המערכת. החוקרים מבקשים לבדוק כיצד התפיסה של "Assemble to Order" (להרכיב לפי הזמנה – ATO) המוכרת בתעשייה יכולה לפעול בהשכלה הגבוהה. הם מאמצים את ההגדרה של mass customization של Tseng and Jiao משנת 2001:
The technologies and systems to deliver goods and services that meet individual customers’ needs with near mass production efficiency
Individualization refers to instruction that is paced to the learning needs of different learners. Learning goals are the same for all students, but students can progress through the material at different speeds according to their learning needs. For example, students might take longer to progress through a given topic, skip topics that cover information they already know, or repeat topics they need more help on. Differentiation refers to instruction that is tailored to the learning preferences of different learners. Learning goals are the same for all students, but the method or approach of instruction varies according to the preferences of each student or what research has found works best for students like them.
במילים אחרות, הפן ה-"אישי" של הלמידה לפי המודל הזה מסתכם בקצב הלמידה וטיפת בחירה, כל עוד הלומד נצמד למטרה הלימודית שנקבעה עבורו (ולא על ידו עצמו). בהמשך המאמר החוקרים מתארים את ההתאמה האישית (mass customization) בתעשייה, ובוחנים כיצד ההשכלה הגבוהה יכולה ללמוד מהנסיון הזה. יתכן והתובנות שלהם חשובות, אבל מבחינתי עצם הנסיון להעתיק שיטות עבודה בתעשייה לשדה החינוכי כבר מחטיא את המטרה.
המקור האחר שקראתי היה קצר בהרבה –
מאמרון של טים סטאמר שמגיב להודעה על כך ששר החינוך האמריקאי פנה לקונגרס בבקשה להקצות משאבים כדי לעזור למורים לפתח "personalized learning". לפי
הכתבה שאליה סטאמר מתייחס:
The Obama administration wants to provide at least $200 million to support educators in their transition to digital learning. A top administration priority is helping educators integrate technology into the curriculum and use digital resources to personalize learning, he said.
הנה, שוב אנחנו רואים את החיבור בין התקשוב לבין ההתאמה האישית, חיבור ששר החינוך האמריקאי רואה בחיוב. הבעיה היא שכמו במקרים רבים אחרים, בכלל לא ברור מה המשמעות של "אישית". סטאמר כותב:
Setting aside the fact that the ultimate goal in most discussions of this topic, and certainly for the corporate “solutions”, is to improve standardized test scores, I find something very wrong with those two terms, “individualize” and “personalize”.
הוא מדגיש שאם אין כוונה לערב את התלמיד בקבלת החלטות בנוגע למה שהוא לומד, המונח "אישי" נטול משמעות. הוא מוסיף:
And when I look at the context surrounding the pronouncements about personalized learning by Duncan and other education “experts”, not to mention in the marketing materials from any number of vendors, there is very little about including students in the decision making process.
אפשר לשאול אם יש טעם להתייחס שוב, אחרי זמן קצר כל כך, לפירוש הבעייתי של "התאמה אישית". הרי לא חסרים נושאים אחרים בתחום התקשוב החינוכי שעליהם אפשר להתלונן. להגנתי אני יכול רק לציין שעל אף העובדה שאין זה חדש שמחנות שונים בתחום התקשוב בחינוך משתמשים באותן מילים אך מתכוונים לדברים מאד שונים, לאחרונה הפער בין הגישות גדל וגדל. זאת ועוד: היום גישה אחת מצליחה להשתלט על ביטויים שעד לפני זמן יחסית קצר נראו כנחלתה של גישה חינוכית מאד שונה. התוצאה היא שמספר לא קטן של אנשי חינוך חשים שמילים וסיסמאות שפעם ביטאו אותם מגוייסות למטרות זרות. הם מביטים בצער על כיצד התקשוב משרת מטרות שונות מאד מאלה שעליהן חלמו. כאשר הידיים ידי עשיו, אך הקול קול יעקב, משהו כנראה איננו עובד נכון, וחשוב לנצל כל הזדמנות להכריז "לא לזאת היתה הכוונה".
