כתבה שהתפרסמה ב-Chronicle of Higher Education שעוסק בתופעה יחסית חדשה בנוף החינוכי עוררה די הרבה התייחסויות בבלוגוספירה החינוכית. הכתבה,
These Lectures Are Gone in 60 Seconds, מתארת נסיון בקולג' קטן במדינת ניו מקסיקו המבוסס על מיקרו-הרצאות. הנסיון בניו מקסיקו הוא כנראה ה-"קצר" ביותר – אורך ההרצאות שם הוא דקה בלבד – אבל מוסדות להשכלה גבוהה אחרים בוחנים את היעילות של שיעורים שבהם ההרצאות תופסות הרבה פחות זמן מאשר בעבר.
הכתבה מצטטת את סנדרה טרייסי, איש סגל בקולג' המדובר, שמודה שתחילה היו לה ספקות לגבי הכדאיות של ההרצאות הקצרצרות, אבל היום היא מנסה לשכנע מרצים לאמץ את השיטה:
At first it's one of the most unnatural things…. But it's an intriguing concept - it gets you away from the idea of a talking head; it's more like snapshots of learning.
אבל טרייסי מודה שהפורמט מתאים למצבים שבהם המרצה רוצה להעביר יחידות קטנות של מידע, ואילו בקורסים שבהם נדרשת דיון מורחב, הוא איננו עונה על הצרכים.
אחד ממפתחי הפורמט, דייוויד פנרוז, מסביר שמדובר בשיטה שמהווה מסגרת שמאפשרת בילוש אחר ידע. ההרצאות לבדן אינן מהוות שיעור, אלא רק התחלה. בהמשך צריכה לבוא פעילות שבה הסטודנטים ממשיכים לחקור. עם זאת, יש משהו מאד מובנה בתהליך. (בכתבה יש מרשם בן חמש נקודות לבניית הרצאה בת דקה, והנקודות הרביעית מנחה את המרצה להכין מטלה לביצוע אחרי ההרצאה שתכוון את הסטודנטים לקריאת חומר משלים בנושא.) לפי פנרוז:
We're going to show you where to dig, we're going to tell you what you need to be looking for, and we're going to oversee that process.
מספר בלוגרים חינוכיים התייחסו לכתבה. יש כאלה שרואים במיקרו-הרצאה פורמט מבטיח, ויש כמובן אחרים שרואים בה כניעה ליכולת הריכוז והקשב הירודה של הסטודנטים של היום.
טים סטאמר איננו שולל את השיטה (והוא משוכנע שהרצאות רבות יכולות להיות קצרות יותר), אבל יש לו, בכל זאת, השגות. הוא איננו משוכנע שמטלה מודרכת בה הסטודנט מגיע לחומר העשרה היא באמת למידה פעילה:
Maybe I’m wrong (always possible, if not likely), but these colleges seem to be abandoning any idea of asking students to construct their own knowledge and instead will be leading them by the nose to the “right” answers.
Which, I guess, is pretty much what we do in many schools anyway.
פוניה מישרא, שמלמד באוניברסיטה במדינת מישיגן, מביע דעה דומה. כמו סטאמר, מישרא חושב שהרצאות לא מעטות יכולות להיות קצרות יותר, והוא רואה בחיוב הקישור בין מיקרו-הרצאה לבין פעילות שבאה אחריו. אבל הוא חושש שברוב המקרים, אפילו אם יש פעילויות שתוכננו היטב, רוב הסטודנטים יחשבו שההרצאה בת הדקה היא כל השיעור. הבעיה איננה אורך ההרצאה, אלא הדעה הרווחת שאנשים באמת לומדים דרך הרצאות:
It seems to me that a large part of this hyping of mini-lectures has to do with marketing, building on a fundamental misconception that most people have about the nature of learning. Most people believe in a transmission model of learning, where professors transmit knowledge from their brains to those of their students.
לפעמים הרצאות (ואפילו הרצאות ארוכות) יכולות להיות אמצעי למידה יעיל וטוב. יש אינטראקציה מחשבתית פורה בין מרצה טוב לבין מאזין פעיל, ואין סיבה לשלול את השימוש בהרצאות. כמו-כן, אם מחפשים דרכים חלופיות להפוך סטודנטים ללומדים פעילים, הרצאה בת דקה עם פעילות מונחת אחריו איננה האפשרות היחידה. השבוע
מיכאל ווש מתאר פעילות אחרת. בקורס עם 16 סטודנטים, במקום לבקש מכל הסטודנטים לקרוא את אותם המאמרים, היה על כל סטודנט לקרוא חמישה מאמרים ולתקצר אותם, ולהעלות את התקצירים למאגר מתוקשב. לפני השיעור היה על הסטודנטים לקרוא את כל התקצירים במאגר. בדרך הזאת:
By the time of our next class, all 16 students had read 5 articles and been exposed to the main ideas of 94 articles. This created an amazing foundation for deep conversation. I think all of us were literally on the edge of our seats, finding connections and debates across the literature at a level I have *never* experienced in an undergraduate setting.
קשה לא להרגיש, כפי שטוען מישרא, שפורמט המיקרו-הרצאה קשורה לתפיסה שרואה את תפקיד המרצה רק כמסירה של ידע. הבעיה איננה בהרצאה עצמה, אלא במודל הלמידה. יתכן שרצוי לקצר הרצאות, אבל לא מזה יבוא השינוי. נדמה לי שווש מצביע על כיוון מבטיח יותר.
תוויות: הרהורים, למידה
