בדרך כלל אני משתדל לגוון בין הבלוגרים החינוכיים שאליהם אני מקשר. יש, הרי, רבים מאד, ואפילו אם יש רק משהו כמו 100 בלוגים פעילים בתוך קורא ה-RSS שלי, אלה (והבלוגרים שאליהם הבלוגרים האלה מקשרים) מספקים לי מאמרונים מעניינים רבים שעליהם אפשר לדווח, או כאלה שמציתים את המחשבה ומניעים אותי להרהר בכתיבה. לכן, יש אולי משהו טיפה מוזר בכך שזאת הפעם השלישית תוך חודש שאני מקשר לבלוג של ריצ'רד ווג'וודסקי.
ווג'וודסקי פתח את הבלוג שלו רק לפני טיפה יותר מחודש, וכבר יש בו מעל 125 מאמרונים. כמובן שלא כולם מעניינים (או, ליתר דיוק, לא כולם מעניינים אותי) אבל לטעמי הוא מצליח די בעקביות להתמקד בעיקר, כך שבאמת מתחשק לצטט אותו. כזכור, המטרה המוצהרת של הבלוג של ווג'וודסקי (Wojewodzki) היא לעודד מורים להפוך את הכיתות שלהם לכיתות ללא נייר – לכיתות שמתנהלות כמה שיותר באופן דיגיטאלי. אבל הערך האמיתי של הבלוג איננו בהצעות או בדוגמאות לפעילויות דיגיטאליות, אלא בדגש החינוכי שבו.
מידי פעם המאמרונים שווג'וודסקי כותב נפתחים עם שאלות שקוראיו שואלים.
לפני מספר ימים, למשל, שאלת הפתיחה היתה מה הוא מציע לעשות בכיתה כאשר התקשורת נופלת. התשובה שלו הגיונית ביותר:
Well, the only reasonable thing to do is laugh. And read poetry. And have a conversation with the kids. Of course, that's the way a good paperless classroom works anyway.
במילים אחרות (ולמען האמת, הוא איננו זקוק למילים אחרות, ובוודאי לא למילים שלי), אין שום דבר קדוש בפעילות מתוקשבת. העיקר הוא האווירה שנוצרת – עם או בלי תקשורת. ווג'וודסקי מסביר שככל שמשתמשים במשאבים שעומדים לרשותנו, אלה נראים פחות ופחות כמשאבים. הוא כותב, לדוגמה, שלמרות שבלי פטיש ומסמרים אי אפשר לבנות בית, איננו נוהגים לחשוב על בית כ-"מושתת פטיש ומסמר". בסיום המאמרון הוא מביא את הדימוי הזה לכיתה:
It's funny, but if you just walked into my classroom on any given day, you probably wouldn't even realize it was paperless. Most of the time, the kids and I are sitting around a big table talking about the material in class as well as the material of life.
Technology is really just the environment. It's not a goal.
התקופה שלנו היא תקופה שבה התקשוב עדיין איננו מובן מאליו. במידה מסויימת, זה חלק מהקסם של התקופה. עדיין אין דפוסים מוצקים או קבועים לפעילות לימודית מתוקשבת, וזה מעניק לנו תחושה של חלוציות. לא ברור מה יעבוד ומה לא, מה באמת מסייע ללמידה ומה איננו אלא קישוט יפה. יש לנו האפשרות, וגם הזכות, להתנסות ולבדוק. אבל פועל יוצא של הראשוניות הזאת הוא התחושה שאנחנו מתמקדים יתר על המידה בטכנולוגיה עצמה. כאשר נגיע ממש לשלב שבו הטכנולוגיה תהיה פשוט הסביבה שבה אנחנו פועלים, אז נוכל להתמקד בלמידה של ממש.
תוויות: טכנולוגיה, למידה, פני החינוך
