אין זה בהכרח שאלה של טיפשות
אבל ככל שניסיתי לארגן את מחשבותי על המאמר, חשתי את המגבלות של הבלוג (אכן, אפילו אם יש בוודאי קוראים שיופתעו לגלות זאת, תמיד ידעתי שיש כאלה). גם אם אינני מסכים אם רבות מהקביעות של קאר, אני משוכנע שמדובר במאמר חשוב, ולא יהיה זה מוצדק לזרוק לאוויר מספר משפטים סתמיים וכך לצאת ידי חובה. אבל אין זה אומר שעדיף לא להתייחס אל המאמר בכלל. בנוסף, כמעט מדי יום אני נתקל בחומרים חדשים שהם ראויים להכלל לתוך התייחסות מקיפה ורצינית יותר למאמר. אני מקווה שאצליח להרכיב את כל החלקים האלה לתוך משהו קוהרנטי, אבל ... נו, מדובר בעוד פרויקט שאולי פעם אתפנה אליו.
אבל נאמן לשיטתי, אולי הבלוג הוא המקום שבו אפשר להעלות מספר התייחסויות "זמניות", לחשוב בקול רם, להתמודד עם המאמר לא בצורה מקיפה, אלא בנגיעות קטנות, בתקווה שמתן ביטוי למחשבות כאן יוביל, אי-שם בהמשך, להתייחסות מגובשת ומקיפה יותר. אבל די עם ההקדמות, מה יש לך להגיד?
דרך הבלוג של ג'ורג' סימנס הגעתי למאמרון מאת וואן בל בבלוג Mind Hacks שסוקר מאמר שהתפרסם לפני מספר שנים בכתב העת של האיגוד הרפואי האמריקאי. המאמר בוחן את עלייתה ונפילתה של "מחלה" בארה"ב לקראת סוף המאה ה-19, מחלה שמנקודת התצפית שלנו היום נראית כלא יותר מאשר קשיי הסתגלות למציאות טכנולוגית חדשה. מתוך המאמר:
By 1870, they (רופאים) once again found their services in demand by a growing group of people seeking medical care: seemingly healthy men and women, usually living in cities, who experienced physical pain, emotional distress, and profound exhaustion. To explain this condition, leading neurologists George Beard of New York and S. Weir Mitchell of Philadelphia combined the European science of nervous energy with a conservative suspicion of the social changes taking place in late-century America.
The article also notes that then, like now, the concerns are accompanied by an encouragement to return to the traditional ways of doing things (in this day and age - encouraging kids to 'play proper games' or have 'genuine relationships') rather than highlighting ways of healthy adaptation to the new technology.
מבחינתי האישית, יש הרבה במאמר של ניקלוס קאר שאיתו אני יכול להזדהות ואפילו להסכים. אין ספק שמשהו משתנה בהרגלי הקריאה שלנו. הרשת יוצרת התייחסות שונה למידע מההתייחסות שמאות שנים של קריאה בספרים הפכו ל-"טבעי" אצלנו. אבל "שונה" איננו בהכרח "פחות טוב". סקוט קארפ (שקאר מצטט במאמר שלו) מעלה בבלוג שלו מספר תגובות מעניינות למאמר של קאר. בין היתר קארפ כותב:
Nick argues that we are losing our ability to “read deeply,” e.g. read a whole book and contemplate it, without “distraction.” The problem is he’s using an antiquated yardstick to measure the quality of thought.
Maybe I don’t need 250 page books anymore because the web enables me to connect ideas and create narratives that I used to depend on book authors to do for me, because I wasn’t able to access all the information and connect all the dots myself.
תוויות: אוריינויות, הרהורים, מידענות