יום שלישי, 4 באפריל 2017 

מדכא, אבל לא מפתיע

לפני כשבועיים אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם דיווחו על שני מקרים שבהם שימוש איכותי בתקשוב בבתי ספר נבלם. במקרה השני מחוז שעבר מהשימוש במכשירי iPad למחשבי Chromebook גילה שמשאבי רוחב הפס של המחוז לא היו מתאימים לצרכים החדשים שנוצרו. סולוואי ונוריס מסבירים שמפני שהיישומים שעל מכשירי ה-iPad פעלו כיישומים עצמאיים, דרישות רוחב הפס שלהם היו קטנות לעומת הדרישות של היישומים הווביים שבמחשבי ה-Chromebook. אבל, כפי שהם מוסיפים, המחוז לא דאג למציאות האחרת:
The school board didn’t allocate the money for the networking upgrade because the school board thought that the only real difference between iPads and Chromebooks was that the latter had an attached keyboard. Apparently, no one had explained the networking needs of Chromebooks to the board.
והתוצאה? מכשירים נהדרים שבאמצעותם ניתן להפעיל יישומים לימודיים איכותיים, אינם מנוצלים כמו שצריך. וזה מוביל, כמובן לתסכול מצד המורים והתלמידים.

מדובר בסיפור די עצוב, אבל אפשר להבין את הקושי. הנהלות של מחוזות אינן בהכרח מבינות שיכולת ההתחברות של תלמידים רבים למשאבים אי-שם ברשת נשענת על מערך טכנולוגי ענף ומורכב. אפשר לקוות, ואולי אפילו לצפות, שיסיקו מסקנות וילמדו מהנסיון. יתכן, כמובן, שהמסקנה שיסיקו תהיה שעדיף להמשיך עם רוחב פס מצומצם ולוותר על חלק מהשימוש הלימודי של הכלים, אבל ... אפשר לקוות.

המקרה הראשון הוא המעניין יותר, וגם המדכא יותר. הפעם לא מדובר במקרה של העדר ידע טכנולוגי, אלא במקרה של סדר עדיפות חינוכי עקום. ואת זה, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לתקן.

סולוואי ונוריס מדווחים על פרויקט שבו הם היו מעורבים – פרויקט שנסוב סביב השימוש במערך של כלים שיתופיים (כלים שהם עצמם היו מעורבים בפיתוחם) על גבי מחשבי Chromebook בקורסי לשון בבית ספר תיכון. מנהל בית הספר אישר את רכישת המחשבים כדי לאפשר את הפעלת הפרויקט. הם כותבים:
In June, the pilot project was deemed a huge success. The teachers had put a tremendous amount of effort into creating new, inquiry-oriented curriculum materials that exploited the collaboration software. Student engagement in classwork was up — as was student achievement. The principal was pleased and told the teachers that they would be able to use the carts of Chromebooks again in 2016-2017.
אבל מה שסוכם בסוף שנת הלימודים נתקל במציאות אחרת עם פתיחת שנת הלימודים החדשה. מחשבי ה-Chromebook שנרכשו במיוחד עבור הפרויקט של שני המורים כבר לא הועמדו בראש ובראשונה לרשותם כמו שהובטח, אלא הפכו לנחלת הכלל, עם סדר עדיפות שהציב את הפרויקט בעדיפות נמוכה:
Of course, there were all sorts of rules about when a cart could be signed out and for how long it could be signed out. The icing on the cake rule on cart sign out was this: Those using the computing devices for state testing purposes had priority. State tests, district tests, and even classroom tests had priority over curricular use of the computing devices. In effect, then, there was no way the two English teachers would have the kind of access in 2016-2017 to computing devices for their students that they had enjoyed in 2015-2016.
אפשר אולי להבין שמורים אחרים, שראו שהמחשבים היו בשימוש בבית הספר ירצו גם הם להשתמש בהם. ולכן אפשר גם להבין שקשה היה למנהל לעמוד בהבטחתו. אבל זה איננו מה שקרה במקרה הזה. לא נוצר תחרות לשימוש פדגוגי, אלא ניתנה עדיפות להכנות לקראת מבחנים – ולא רק המבחנים הסטנדרטיים החשובים והמשמעותיים, אלא מבחנים באופן כללי. זאת ועוד: סולוואי ונוריס מוסיפים שמפני שכישורי הקלדה נחוצים למבחנים הסטנדרטיים, גם השימוש במכשירי ה-Chromebook לאימון בהקלדה קיבל עדיפות על השימוש בפרויקט. הם מציינים בפליאה:
Typing practice gets priority over curriculum!
אז מה ניתן ללמוד מכל זה? למען האמת, לא הרבה חדש. עצוב שבעיני מנהל בית ספר השימוש בכלים דיגיטאליים כדי להכין את התלמידים למבחנים עדיף על שימוש בכלים האלה לצרכים פדגוגיים, אבל בארה"ב של היום זה איננו צריך להפתיע. עוד בשנת 2013 כאשר בלוס אנג'לס הוחלט לרכוש מכשירי iPad עבור כלל התלמידים (פרויקט שממספר סיבות הוכתר ככשלון חרוץ) ציינתי שההחלטה לרכוש את המכשירים היתה החלטה שהתקבלה באופן מזורז, ולא התייחסה בעיקר לאיכויות של הכלים. כפי שהוסבר אז בלוס אנג'לס טיימס:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
מאז אולי מצאו שמחשבי Chromebook עדיפים על מכשירי iPad (בלוס אנג'לס בזמנו גילו שבלי מקלדות נפרדות התלמידים התקשו להשתמש במכשירים במבחנים) אבל סדר העדיפות נשאר כפי שהיה. קודם כל מבחנים, ורק אחרי זה (אם בכלל) למידה.

תוויות: , ,

יום שישי, 9 באוקטובר 2015 

לשימוש כזה שואפים?

בשנת 2010 דוח Horizon חזה שתוך 2-3 שנים augmented reality יוטמע בצורה משמעותית במערכות חינוך. הדוח ציין שעל אף העובדה שהתחום בכלל לא היה חדש, ההתקדמות המהירה של יישומי AR על גבי טלפונים ניידים הפכה את מה שפעם נראה כמדע בדיוני לישים. בנוגע לחינוך הדוח הוסיף:
Augmented reality has strong potential to provide both powerful contextual, in situ learning experiences and serendipitous exploration and discovery of the connected nature of information in the real world.
אני מודה, האפשרויות האלו קרצו לי, ומאז, אם לא לפני-כן, היו לי תקוות, ואפילו ציפיות, ממה ש-"מציאות רבודה" (המונח המקובל בארץ, אם כי אני מעדיף "מציאות מעוצמת") יכולה לתרום לחינוך. אבל התקוות והציפיות האלו התקשו לשאת פרי. בדוח Horizon של 2011 ה-"זמן לאימוץ" נשאר 2-3 שנים אבל בדוח של 2012 (של K12) הוא נדחק אחורה ו-4-5 שנים נקבעו כזמן לאימוץ. אם זאת, הדוח (שהמשיך לצטט את הקטע למעלה) עדיין התלהב מ-AR וקבע ש:
Augmented reality is an active, not a passive technology; students can use it to construct new understanding based on interactions with virtual objects that bring underlying data to life as it responds to user input.
בדוחות Horizon של השנתיים האחרונות ה-AR כבר איננה מופיעה כתחום עתידי בפני עצמה – ולא מפני שהיא כבר הוטמעה בחינוך. היא נבלעה, ואולי נכון להגיד "הוצנעה", לתוך כותרות נוצצות אחרות. התחום לא נשכח, אבל הדוחות אינם קובעים תאריך יעד לשילוב המוצלח של ה-AR לתוך הנעשה החינוכי.

יתכן שהדעיכה של ה-AR (או לפחות הדעיכה של הציפיות כלפיה) קשורה להצלחה של כלים פשוטים יותר כמו קודי QR שעוד בשנת 2010 הוגדרו אצל לא מעטים כ-simple augmented reality. התברר שבמקרים רבים היכולת של קודי QR להטמיע מידע במרחב הפיסי ולעשות אותו נגיש לכלים דיגיטאליים ענתה על הצרכים. אולי ה-AR הבטיחה הרבה יותר, אבל הפעלתה עדיין היתה די מסובכת ומורכבת. אם אפשר להטביע קוד QR על עצם ממשי כלשהו ובדרך הזאת ליצור קשר לסרטון YouTube עם מידע נוסף, למה לדרוש ממורים ללמוד משהו מסובך יותר. אפשר להוסיף שבחינוך השימוש בשטח די הצדיק את הגישה הזאת – במקרים רבים מורים השתמשו בקודי QR כדי להגיש דפי עבודה לשיעורי בית לתלמידיהם, ואם זה מה שבסך הכל רצו לעשות באמצעות ה-AR, כל השקעה נוספת מעבר לקודי QR בהחלט היתה מיותרת.

לאור מה שנראה לי כדעיכה ההגיונית הזאת די הופתעתי השבוע כאשר דרך ציוץ של MindCet הגעתי למאמרון בבלוג OpenEducation Challenge שהוא כנראה פרסום רשמי של האיחוד האירופי. כותרת המאמרון דיווחה על:
אני מודה, לא התרשמתי יתר על המידה. אחרי כמה משפטי הסבר שכללו חזרה על הטיעון שהחינוך צריך לנצל את הטכנולוגיות של ימינו (טיעון שאיתו אני מסכים) אנחנו לומדים טיפה על מה שה-AR יכולה לעשות בחינוך:
AR can be used to give mini homework lessons, to put in common reviews or essays made by students, or for social content, such as an interactive photo wall.
במילים אחרות, הבה ננצל טכנולוגיות חדישות לעשות מה שאנחנו כבר עושים בלי קושי כבר היום. לא חסרים לנו אמצעים להכביד על תלמידים עם עוד ועוד שיעורי בית, וכלים דיגיטאליים רבים, שאינם דורשים AR, עונים יפה על הפעולות הלימודיות האחרות המתוארות באותו משפט. כל טכנולוגיה חדישה שמכבדת את עצמה חייבת, כמובן, למסור לנו שהוא משבש את המוכר ואת המסורתי, ואכן שני משפטים מוקדם יותר מופיעה הבטחה לשיבוש:
The use of augmented reality in educational settings is a disruptive innovation that can deeply alter traditional methods, especially when applied to the primary school environment. An interaction with an iPAD and a recorded teaching session can help involve the child’s participation, as can be seen in this video.
הקישור שבפיסקה המצוטטת למעלה מביא אותנו לסרטון YouTube (משנת 2012). לא ידעתי למה לצפות, אבל אני מודה שבכלל לא הייתי מוכן לגלות שבאותו סרטון אנחנו רואים מורה (או אולי הורה) שמנחה ילדה כיצד לחשב את השטח של מלבן וגם של משולש בעזרת מידע שעולה על ה-iPad שלה כאשר היא ממקמת אותו מעל דף עבודה (כנראה באמצעות יישום כמו Layar). במקום הסבר יבש בספר (או בעל פה מהמורה) הילדה משתמשת ב-iPad כדי לקבל את אותו ההסבר היבש. יד על הלב, לא נראה לי שהילדה מתלהבת מכל התהליך הזה, על אף העובדה שהמאמרון מדגיש שהשימוש ב-iPad (ובמה שמכנים בו augmented reality) עוזר לעורר את ההשתתפות הפעילה של הילדה.

לא הייתי כותב על הדוגמה התמוהה הזאת של AR לו האתר שבו נתקלתי בו לא היה אתר של האיחוד האירופי, עובדה שמעניקה לדוגמה מידה מסויימת של סמכות. הרי השימוש ב-iPad כאן דומה לשימוש בפטיש אוויר כדי לתקוע מסמר קטן לתוך קיר. ובדומה לסיכוי הטוב שפטיש האוויר יהרוס את הקיר תוך כדי תקיעת המסמר, יש חשש גדול שה-"הוראה" באמצעות יישומים שהם לכאורה AR תצליח רק לשכנע תלמידים שלתקשוב אין מה לתרום ללמידה שלהם. לצערי הדוגמה הזאת אופייני מאד לשימוש בתקשוב בחינוך – ההבטחה גדולה (בהרבה) מהתוצאה. ובסופו של דבר לא פלא ששואלים אם ההשקעה מוצדקת.

תוויות: ,

יום רביעי, 24 בדצמבר 2014 

מה? התקשוב שוב משבש את הטבע?

אתמול (23.12.2014) באתר NRG כתבה קצרה המוסרת לנו שקריאה במכשירי טבלט לפני השינה יכולה לשבש את השינה בלילה התפרסמה. מדובר בממצא מעניין, ואולי גם מדאיג, אם כי לשון כותרת הכתבה מסירה את ה-"אולי" כדי לעורר חשש עוד יותר גדול:
הכתבה סוקרת מחקר שהתפרסמה לאחרונה. קובץ PDF של המחקר זמין באתר האינטרנט של Proceedings of the National Academy of Sciences, ושם אנחנו למדים שהמאמר של החוקרים שמתאר את המחקר שלהם קיבל אישור לפרסום לפני חודש, ב-26 לנובמבר. מספר כתבות באנגלית אודות המחקר התפרסמו יום לפני הכתבה ב-NRG. הכתבה ב-Washington Post מדווחת שהמחקר התפרסמה ביום שני השבוע, שהוא כנראה אותו יום של פרסום הכתבה. מהמהירות הזאת בפרסום הידיעה אנחנו כנראה יכולים להסיק שאם יש ידיעות אודות הדיגיטאליות שעשויות להדאיג אותנו, תוך ימים ספורים הם יגיעו לכותרות. אנחנו כנראה צמאים לידיעות המשכנעות אותנו שהחיים המודרניים מזיקים לבריאות. למרבה הצער, מדובר בדפוס מאד מוכר: בעבר כבר קראנו לא סתם שהדיגיטאליות משבשת את השינה שלנו, אלא גם (בין היתר) את הקשרים החברתיים שלנו, ואפילו את פעולות המוח.

מאמר המחקר עצמו בהחלט מעניין, אם כי אינני מתיימר להבין כל מה שמתואר בכל שבעה הדפים שלו (ארבעה הראשונים דנים בדרכים השונות שבהן האור שמכשירי הטבלט פולטים יכול להשפיע על השינה, ושלושה האחרונים מפרטים את תנאיי המחקר). נדמה לי שהסיכום שמובא בכתבה ב-NRG די ממצה:
בניסוי שנמשך כשבועיים, מספר מתנדבים התבקשו לקרוא מאייפד ארבע שעות לפני השינה במשך חמישה לילות ברציפות, בעוד שקבוצת הביקורת התבקשה לקרוא ספרים מודפסים עם אור עמום. לאחר שבוע, שתי הקבוצות החליפו ביניהן את מטלת הקריאה.

צוות המחקר מצא באלה שהשתמשו במכשירים האלקטרוניים רמות נמוכות של מלטונין - "הורמון החושך" שנוטה לגדול בערב וגורם לישנוניות. לקבוצה זו לקח זמן רב יותר להירדם וחבריה בילו פחות זמן בשנת חלום, הנחשבת כשינה עמוקה. יתר על כן, מי שהשתמש במכשירים האלקטרונים דווח בבוקר שלמחרת על עייפות, גם לאחר שינה בת שמונה שעות.
אז יש סיבה לדאגה: בגלל האור שהם פולטים, הקריאה לפני השינה באמצעות מכשירים דיגיטאליים יכול להשפיע לרעה על איכות השינה שלנו. עם זאת, יש טעם לציין שכאשר מדווחים על "מספר מתנדבים" מדובר בסך הכל ב-12 אנשים. אכן, לא פעם ממצאים חשובים ראשוניים נחשפים במחקרים שממדיהם מאד מצומצמים, אבל בכל זאת נדמה לי שמ-12 נבדקים (שנבדקו במהלך חמישה ימים של קריאה במכשירים אלקטרוניים וחמישה ימים של קריאה בספרים מודפסים) קשה להסיק משהו גורף על שיבוש השינה. אינני יודע עד כמה החוקרים עצמם מסיקים מסקנה כזאת, אם כי הם כן טוענים שהנתונים שלהם מצביעים על השפעה ביולוגית מדאיגה. בכתבה ב-Washington Post דבריו של אחד החוקרים בהחלט רומזים על סכנה של ממש:
"We introduce these devices that have medical and biological effects without requiring any health studies on their impact ... They don't have to go through any evaluation like a drug would, for safety and efficacy," Czeisler said. "I think it's time to rethink that."
אבל דווקא בנקודה הזאת אני מבקש להתמקד. הנחה בלתי-מעורערת ביסוד הדיון על ממצאי המחקר היא שבני אדם זקוקים לשמונה שעות שינה רצופות בלילה, ולכן צריכים להזהר ממצבים שפוגעים בזה. שמונה השעות האלו נתפסות כמצב טבעי, מצב שהאור המוקרן ממכשירי קריאה אלקטרוניים משבש. יתכן שאנחנו באמת זקוקים לשמונה שעות, אבל אין זה נכון להתייחס אליהן כ-"מצב טבעי". סטיבן ג'ונסון, בספרו How We Got to Now: Six Innovations That Made the Modern World שהתפרסם השנה, כותב על השפעת האור המלאכותי על דפוסי השינה של בני אדם. ג'ונסון מתאר את הלילות לפני אורות מלאכותיים חזקים, וכותב על דפוסי השינה של אותה תקופה:
Those nights were so oppressive that scientists now believe our sleep patterns were radically different in the ages before ubiquitous night lighting. In 2001, the historian Roger Ekirch published a remarkable study that drew upon hundreds of diaries and instructional manuals to convincingly argue that humans had historically divided their long nights into two distinct sleep periods.... Ekirch documents the way the ideal of a single, eight-hour block of continuous sleep was constructed by nineteenth-century customs, an adaptation to a dramatic change in the lighting environment of human settlements. Like all adaptations, its benefits carried inevitable costs: the middle-of-the-night insomnia that plagues millions of people around the world is not, technically speaking, a disorder, but rather the body’s natural sleep rhythms asserting themselves over the prescriptions of nineteenth-century convention....

The flicker of the tallow candle had not been strong enough to transform our sleep patterns. To make a cultural change that momentous, you needed the steady bright glow of nineteenth-century lighting. (עמ' 200-201)
אכן, המאמר של אקריך מרתק (וארוך). התיזה הבסיסית – שהתפיסה התרבותית של היום ששמונה שעות רצופות של שינה בלילה התפתחה רק עם התפתחותם של אמצעי תאורה טובים – אולי איננה זוכה לפרסום נרחב, אבל היא בכל זאת מוכרת. כתבות ב-BBC ובניו יורק טיימס, שניהם מ-2012, למשל, שסקרו מחקרים חדשים על דפוסי שינה (שמצאו שבתנאים נטולי רמזים תרבותיים נבדקים ישנו ארבע שעות והתעוררו לתקופה של כשעתיים ושוב ישנו ארבע שעות) הזכירו את הסברה של אקריך שלפני עידן האורות המלאכותיים החזקים שינה של לילה לא היתה רציפה אלא מחולקת לשתי תקופות עם תקופה של ערנות ביניהן. הכתבה ב-BBC מצטט "פסיכולוג שינה" שהכריז:
For most of evolution we slept a certain way…. Waking up during the night is part of normal human physiology.
אבל בשלב הזה הגיוני לשאול "אז מה"? מה זה משנה שפעם התעוררו לתקופה ארוכה במהלך הלילה ואילו היום אנחנו מגדירים שינה של לילה כתקופה רציפה? יד על הלב, אינני בטוח שבאמת משנה, ובוודאי לא אטען שמצב אחד "טבעי" והאחר "מלאכותי". ובדיוק כאן נמצאת הבעיה. חשוב שלא נתייחס לדפוס השינה הרווח של היום כדפוס "טבעי" שמשתבש בגלל הדיגיטאליות (במקרה הזה, על ידי מכשירי קריאה אלקטרוניים פולטי אור).

אולי לפני 150 שנה היה צורך לערוך מחקרים על ההשפעה על השינה של אורות חזקים שהאירו את הלילה, כמו שהחוקר המצוטט למעלה מציע לערוך עבור מכשירי קריאה אלקטרוניים היום. ואם היינו מגלים אז שלאורות האלו השפעה (שלילית, כמובן) על השינה שלנו, האם היה עלינו לוותר עליהם? אינני דוגל באימוץ כל התפתחות טכנולוגית חדשה מפני שהיא חדשה, אבל אל לנו לחשוב שמה שמוכר לנו היום הוא גם "טבעי" ולשפוט כל דבר חדש על פיו. אם נתייחס להרגלי השינה שלנו כמשתנים בהתאם לתנאים שבני האדם יוצרים לעצמם, אנחנו אפילו עשויים לשאול את עצמנו אם אולי ה-"שיבוש" שהתגלה במחקר הנוכחי עוד יוביל אותנו להרגלי שינה חדשים, ואולי מתאימים יותר לחיים שלנו. גם אם נגלה שהשינוי הזה איננו לטובה, כדאי לנו להשתחרר מהגישה שרואים את מה שקיים היום כטבעי או נצחי. זה יאפשר לנו לבחון את הטכנולוגיות החדשות שלנו בצורה הרבה יותר מפוקחת.

תוויות: , , ,

יום חמישי, 13 בפברואר 2014 

ואולי זה טוב שאינני מצליח לקצר

יש לי נטייה להאריך בכתיבה. על אף הנסיונות שלי להיות ממוקד יותר, אני מגלה שוב ושוב שאינני מצליח להסתפק בהערה כללית, אלא מסתבך בצלילה עמוקה יותר לתוך הנושא שאני מבקש לבדוק. אני מניח שבמידה מסויימת זה קורה כתגובה לתמציתיות שהיא כל כך נפוצה היום ברשת. גם כאשר אני יודע שלעתים קרובות כל המוסיף גורע, אני חש שאני צריך להרחיב על מנת להסביר את עצמי. (למען האמת, היות והרבה מהכתיבה שלי איננה אלא נסיון להסביר את מחשבותיי לעצמי, יש בהרחבה הזאת מידה לא קטנה של הגיון.) ובכל זאת, צר לי שאינני מצליח לקצר, ולכן אני מתמלא התפעלות כאשר אני קורא את דבריו של מישהו שכן עושה זאת.

לפני מספר ימים ויל ריצ'רדסון ציטט משפט אחד מתוך מסמך על השימוש בטבלטים בבית הספר. המשפט הופיע בדף פרסום של ה-Oxford University Press לחוברת PDF שהוא מפיץ על השימוש במכשירי טבלט בבית הספר (הורדת החוברת המלאה חינם, אך מתאפשרת רק אחרי הרשמה):
One of the most convincing arguments for using tablets in the classroom is the possibility for students to then take that learning outside of the classroom – they can use the digital materials they are familiar with from class on their own devices at home.
כותרת המאמרון של ריצ'רדסון מסגירה את ההתייחסות שלו לציטטה:
ואחרי הציטוט מופיעה התגובה התמציתית של ריצ'רדסון – תגובה שהיא דוגמה נהדרת לכל מה שאינני מצליח לעשות בכתיבה שלי – התייחסות של בסך הכל מילה אחת:
Wow.
במילה האחת הזאת ריצ'רדסון מצליח להביע את הפליאה של רבים מאיתנו כלפי הפספוס האדיר שאנחנו רואים כל פעם שאנחנו מסתכלים על כיצד התקשוב בא לביטוי בבית הספר. אני רחוק מלהיות משוכנע שהטבלט הוא הכלי האולטימטיבי ללמידה, אבל ברור לי שמדובר בכלי נהדר שמאפשר גילוי ולמידה מרתקים, למידה שהיא שונה מאד ממה שקורה היום בבית הספר. אין זה אומר שההצהרה שבחוברת איננה נכונה – באמצעות הטבלט הלמידה בהחלט יכולה לצאת מכותלי הכיתה. מדובר ביעד שאליו ריצ'רדסון ואחרים מבקשים לקדם את החינוך כבר שנים. אבל הניסוח של הטענה המשכנעת הזאת רומז שהיציאה מהכיתה באה על מנת להרחיב את גבולות הכיתה ולהביא אותה, באמצעות שיעורי בית וחומרים שהוכנו מראש, לתוך הפנאי של התלמיד. ריצ'רדסון בוודאי חש שבצורה הזאת מעמידים את החזון שלו על הראש. ולכן, ה-"Wow" שלו מבטאת גם אירוניה, וגם תדהמה. מצד אחד, כותבי החוברת מגלים משהו שידוע כבר שנים, אבל מצד שני, הגילוי "החדש" הזה מגויס להשתלטות של בית הספר על התלמיד גם מעבר לשעות הכיתה.

כבר הארכתי הרבה מעבר לריצ'רדסון (יתכן אפילו שבאתי לברך ויצאתי מקלל), אבל הרגשתי שביטול ערכו של חוברת על בסיס משפט אחד איננו מוצדק. חשתי צורך לנבור קצת ולבדוק – אולי החוברת שה-Oxford University Press מפרסם מכילה מידע איכותי יותר מאשר מה שמופיע בדף הפרסום. אולי התגובה של ריצ'רדסון, ושלי, היתה חריפה מדי. החלטתי להוריד את החוברת ולקרוא את כולה.

מדובר בחוברת של החטיבה של הוראת האנגלית (כשפה שנייה) של ה-OUP. יש בה 30 עמודים, וכיאה לחוברות מהסוג הזה התוכן בקושי ממלא 20 מהעמודים האלה. יש בה צילומים רבים של תלמידים מחייכים. החוברת מבקשת לעזור למנהלים בקבלת החלטות בנוגע לרכישת טבלטים והתקנת אפליקציות, ומתארת אסטרטגיה של הפצת הטבלטים, והשימוש בהם, בקרב המורים וקהילת בית הספר בכללותה. היא די גדושה באמירות צפויות ונדושות על נושאים כמו החשיבות בבירור העלות הכוללת לפני שמתחילים בפרויקט, או הצורך להכין את הקרקע אצל המורים כדי לא לאבד את תמיכתם. מהבחינה הזאת, מדובר בחוברת שגורמת לי לגרד בראש ולשאול האם יש מנהלים שהם באמת זקוקים לחוברת כזאת?

אבל אפילו אם חלק ניכר מהחוברת עוסק במובן מאליו, יש גם קריצות לכיוון הפדגוגיה. הכותבים מדגישים, למשל, שהטבלט הוא בסך הכל כלי (עמ' 22):
It is important to remember that fundamentally tablets are simply another tool to assist language learning.
מורגש גם שהכותבים רואים בהכנסת הטבלטים לתוך הכיתה הזדמנות לבחינה מחודשת של שיטות ההוראה הנהוגות בבית הספר (עמ' 19):
Teachers would probably give the same consideration to classroom organisation if students had no access to technology, but the implementation of tablets is an opportunity to reconsider what works best. As the students become familiar with working straight on to the tablet, class time can be organized differently.
ונדמה לי שלכותבים דעה מאד ברורה לגבי הכיוון הרצוי שבה הבחינה המחודשת הזאת צריכה לנוע (עמ' 24):
It is no coincidence that that the increase in tablets in education has led to an increase in project-based learning
אולי היה עדיף לא לקרוא את כל החוברת. לפני הקריאה, הרי, יכולתי להסכים עם הקביעה הקצרה של ריצ'רדסון, שהכותבים כאילו פתאום גילו את אמריקה. אבל אחרי קריאת החוברת במלואה סיכום של מילה אחת, אפילו אם היא מבטאת מספר תחושות שונות, איננה מתאימה. יש בחוברת מעט מאד שפורץ את גבולות הנדוש (אם כי אני צריך להזכיר לעצמי שהיא לא נכתבה עבורי) אבל יש בה גם נסיון להצביע על כיוונים חינוכיים רצויים שבהם אפשר להתקדם באמצעות השימוש בטבלטים. תגובתו של ריצ'רדסון מובנת לי, אבל בעייתית. אני כנראה אצטרך להמשיך לכתוב באריכות.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013 

כנראה שלא לילד הזה פיללו

לפני שלושה חודשים דיווחתי כאן על מבצע של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס. טענתי אז שההחלטה לרכוש ולחלק את המכשירים לא נבעה מהבנה עמוקה שטבלטים יכולים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי הספר. במקום זה, הבאתי ציטטה שרמזה שהמניע המרכזי לרכישת המכשירים היה הרצון להבטיח שילדי המחוז יהיו מוכנים למבחנים שבעתיד הקרוב ייערכו על גבי מכשירים דיגיטאליים. הסיפור, כמובן, לא הסתיים שם. בתחילת החודש הזה דיווחתי שזמן קצר אחרי ביצוע הרכישה גילו שיתכן שהמחוז יצטרך לרכוש (בעלות משמעותית, כמובן) מקלדות למכשירים מפני שבלעדיהן אין זה בטוח שהתלמידים יוכלו לבצע את המבחנים כמו שצריך.

אבל זה איננו סוף הסיפור. עכשיו מתברר שהמחוז נתקל בבעיה מסוג אחר, בעיה שמשום מה קברניטי המחוז לא חזו: מכשירי ה-iPad נרכשו עם הגנות שמונעות מהתלמידים להגיע לאינטרנט מהבית. בכתבה מהשבוע הלוס אנג'לס טיימס מדווח שממש בשבועות הראשונים של חלוקת המכשירים כ-300 תלמידים באחד מבתי הספר התיכוניים שהיה בין הראשונים לקבל את הטבלטים הצליחו לבטל את ההגנות ולהכנס לאינטרנט מהבית, וכך לגלוש חופשי ל-YouTube ול-Facebook, ולעשות כל מה שעל נפשם לעשות איתם. (עבור השימוש בתוך בתי הספר לא היה צורך בהגנות כאלה מפני שכבר לפני-כן הותקנו אמצעים לחסום את הגלישה ליעדים לא "חינוכיים".) כשעניין הפירצה נודע למנהלי המחוז התגובה לא איחרה לבוא. לפי הטיימס:
Officials at the Los Angeles Unified School District have immediately halted home use of the Apple tablets until further notice.
מתברר, אגב, שלא רק בלוס אנג'לס תלמידים שקיבלו טבלטים לא רצו להסתפק במכשירים מוגבלים. כתבה שהופצה על ידי ה-Associated Press והופיעה בעיתונים רבים מדווחת על מצב דומה, מלפני שבועיים, בעיר במדינת אינדיאנה:
Teachers and administrators had programmed the iPads so that they were the only ones who controlled what was on them. But hours after getting them, between 300 and 400 students found ways to reprogram the iPads so they could download games and apps for social media sites, technology director Julie Bohnenkamp said.

As soon as the school learned what students were doing, teachers inspected each student's iPad, and the technology department had to reset the hundreds of tablets that had been altered by the students, Bohnenkamp told the Daily Journal.
כפי שבוודאי ברור, יש כאן אי-התאמה בין הציפיות של מובילי המחוז לבין הציפיות של התלמידים בנוגע לייעוד הטבלטים. ציפיות מובילי המחוז באות לביטוי בקטע מתוך מזכר של שני אנשי מנהל במחוז שמצוטט בכתבה של הטיימס:
Outside of the district's network ... a user is free to download content and applications and browse the Internet without restriction... As student safety is of paramount concern, breach of the ... system must not occur.
לעומתם, הציפיות של התלמידים נראות בבירור במעשיהם: כאשר התלמידים הביאו את המכשירים הביתה והבינו שהם מוגבלים ביותר, באופן די הגיוני הם ניסו, והצליחו, לפרוץ את ההגנות.

מותר לתהות אם באמת "בטחון התלמידים" הוא אשר עומד ברצון המחוז למנוע פירצות בשימוש בטבלטים. נדמה לי שיש מסקנה פשוטה יותר: בעיני מנהלי המחוז מכשירי ה-iPad שחולקו לתלמידים היו בסך הכל אמצעי להגשה יעילה יותר של ה-"ידע" שצריכים להעביר לתלמידים. הטבלטים איפשרו קריאה של ספרי לימוד, וגם תרגול במגוון תחומים באמצעות אפליקציות "לימודיות". זאת ועוד: היה למנהלים ברור שביכולתם לפקח על השימוש בטבלטים. אין זה פלא שהם הופתעו כאשר הם גילו שהפיקוח הזה הרבה יותר מסובך מאשר שיערו.

ועכשיו המחוז, שכבר השקיע סכום עתק במכשירי ה-iPad, צריך למצוא דרך להמשיך לחסום את השימוש הפסול. אחת ההצעות, למשל, היא לרכוש מערכת הגנה חזקה יותר. ויש הצעה נוספת – להגביל לגמרי את הטבלטים כך שכאשר מביאים אותם הביתה החומרים היחידים שאליהם יש גישה יהיו אלה שהמחוז התקין עליהם, חומרים "לימודיים" שנרכשו מחברת Pearson.

כתבתי שהמחוז "צריך למצוא דרך", אבל יש, כמובן, עוד אופציה – אופציה שהיא פשוטה וקלה, אבל כנראה מנוגדת לתפיסה הבסיסית של המחוז: אפשר לחלק לתלמידים טבלטים שלא צריכים לפרוץ, מפני שמלכתחילה הם פועלים כמו שטבלטים אמורים לפעול – פתוחים, וניתנים לעיצוב לפי הצרכים והרצונות של המשתמש. במאמרון מלפני שלושה חודשים ציינתי שבאתר הפרסום של המחוז על פרויקט חלוקת מכשירי ה-iPad הופיע המונח "e-instruction". כתבתי שהמונח הזה כנראה ירש את ה-"e-learning" שאי-שם בעבר היה מונח מקובל. יתכן שאפשר היה לחשוב שמדובר במונחים כמעט חופפים, אבל תגובת המחוז לעקיפת החסימות על ידי התלמידים מעידה על כך שהשניים שונים מאד זה מזה. המונח "e-instruction" מצביע על ראיית התקשוב כאמצעי להנציח מודל של הוראה מוכר היטב תוך כדי גיוס טכנולוגיות חדשות. רק האדרת שונה. עוד בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לתוך מערכת החינוך המערכות ביקשו לאמץ את הרשת, אבל גם לשמור על מודל ההוראה הישן. כבר אז אפשר היה לחוש שאין התאמה בין המודל לבין הפתיחות שהרשת מאפשרת. כבר אז נוצרו בקעים בחינוך המוכר ואפשר היה להרגיש במתח שמחייב שמשהו ישתנה. בעידן הטבלטים המתח הזה נעשה עוד יותר חריף.

באתר הפרסום על הפרויקט המחוז מכריז:
every student will be provided access to a personal computing device which will allow for a more individualized instruction
כבר התייחסתי למילה "instruction" ולתפיסה החינוכית שמסתתרת בהעדפת המילה הזאת במקום "learning". אבל מתברר שזאת איננה המילה הבעייתית היחידה. כנראה שכאשר במחוז השתמשו במילים "personal" ו-"individualized" הכוונה היתה למשהו שונה מאד ממה שהתלמידים הבינו. וקשה למנוע מהתלמידים לפעול לפי הבנתם.

תוויות: , ,

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013 

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג'ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:
Connected devices don’t replace textbooks... they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג'ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:
The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה "מספיק" אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

תוויות: , , , ,

יום ראשון, 23 ביוני 2013 

סיבה מפוקפקת (אם כי צפויה) לאמץ טבלטים

לרי קובן מדווח על החלטה של מחוז החינוך של לוס אנג'לס, קליפורניה (המחוז השני בגודלו בארה"ב). לפני שבוע מובילי המחוז החליטו להקציב 30 מיליון דולר לרכישת מכשירי iPad לכל הסטודנטים של 47 בתי ספר במחוז. קובן מציין שמדובר בשלב הראשון של פרויקט שבסופו של התהליך אמור לספק מכשירי טבלט ל-655,000 תלמידים.

מדובר בסכום כסף מכובד מאד, וקובן מוסיף שסביר להניח שהעלות האמיתית של הפרויקט תהיה גבוהה בהרבה ממה שכעת מקציבים. (הוא גם מביא הערכות של חברות מחשבים שהתחרו במכרז. לפי החברות האלו, שכמובן רצו לזכות, העלות הסופית של הפרויקט תהיה הרבה יותר גבוה מאשר התחזית של חברת אפל ושל המחוז.) בבלוג שלו קובן כותב מה הוא היה אומר לעיתונאים לו היו שואלים אותו על התכנית. תחילה, הוא מציין שאף אחד עדיין לא הראה שרכישת מכשירי iPad לתלמידים יגרום להם להשיג ציונים גבוהים יותר במבחנים. הוא מוסיף שאין עדות לכך שתלמידים שמשתמשים במכשירים האלה בבית הספר יקבלו משרות בעלות משכורת גבוהה אחרי סיום לימודיהם. הוא מדגיש ששתי הטענות האלו מובאות כסיבות המרכזיות לשימוש במכשירים האלה כאשר מדברים על השימוש בטבלטים בחינוך.

לאור זה, נדמה לי שאפשר לתמצת את הביקורת של קובן במשפט אחד פשוט – לא הגיוני להקציב כסף רב כל כך לפרויקט שהישגיו בכלל אינם בטוחים. יש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת. הבעיה היא שאפשר גם לטעון שהביקורת הזאת כבר מזמן איננה רלוונטית. אני נוטה לחשוב שבאמת אי-אפשר להוכיח שהשימוש בטבלטים יגרום ללמידה טובה יותר. אבל אין זה משנה את העובדה שאלו הטכנולוגיות שהיום נמצאות בחברה שלנו, ושמערכות חינוך מאמצות (במוקדם או במאוחר) את הטכנולוגיות הנפוצות.

ובכל זאת, קשה לראות את ההחלטה של מובילי המחוז של לוס אנג'לס לרכוש אלפי מכשירי iPad עבור תלמידי המחוז כהישג לקידום התקשוב בחינוך. ההחלטה היא כלכלית וטכנולוגית, אבל ספק אם היא חינוכית. בדף באתר של המחוז אפשר לקרוא על החזון התקשובי שמנחה את ההחלטה לרכוש את מכשירי ה-iPad. שם אנחנו קוראים:
When fully implemented, LAUSD students will have access to:
  • E-instruction: Instruction geared for the 21st century
  • E-curriculum: Individualized learning opportunities
  • E-textbooks: Interactive, searchable textbooks
  • E-tools: Calculators, audio/video players, digital camera, and more
  • E-assessments: Ongoing feedback for personalized student learning plans
אני מודה, המונח "E-instruction" חדש עבורי. יתכן מאד שהוא מחליף את ה-"E-learning" שבכלל איננו מוזכר ברשימת הדברים שלהם לתלמידים תהיה גישה. אבל שני המונחים שונים מאד זה מזה. ברשימה הזאת הטכנולוגיה מגוייסת לצרכי המערכת ולרצון שלה להציג הישגים לימודיים. והלמידה איננה, כנראה, מרכיב חשוב בכל זה. זה בא לביטוי גם בכתבה על רכישת מכשירי ה-iPad שהופיעה בלוס אנג'לס טיימס, ובה התייחסות לדחיפות שמובילי המחוז חשים כלפי קבלת החלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
אין כאן התייחסות לאפשרויות הלימודיות הטמונות בטבלטים, אלא חשש שאם המכשירים לא יגיעו לידי התלמידים בהקדם, הציונים שלהם לא יהיו מספיק גבוהים. לפי השיקול הזה, הטכנולוגיה איננו אמורה ליצור הזדמנויות לימודיות חדשות, או להעניק לתלמידים אפיקי למידה מקוריים. במקום אלה, היא בסך הכל מחזקת דפוסי הוראה מוכרים - דפוסים שלא לפני יותר מדי שנים היתה סיבה לקוות שבעזרת התקשוב אפשר יהיה לשנות.

לפני כשבוע סיימתי לקרוא ספר מרתק על החינוך בארה"ב בתחילת המאה ה-20 – Education and the Cult of Efficiency מאת Raymond E. Callahan. הספר (שעליו אני מקווה לכתוב כאן בקרוב) בוחן כיצד הניהול המדעי (המוכר גם כ-"טיילוריזם"), שכבש את התעשייה בתחילת המאה ה-20, השפיע על החינוך. רוב הספר, שתפרסם ב-1962, מתייחס לתהליכים שהתרחשו בתחילת המאה. אבל לקראת סוף הספר קלהאן כותב על כיצד הניהול המדעי המשיך להשפיע על החינוך גם באמצע המאה. בין היתר הוא כותב (עמ' 255-256):
They [מפקחי בתי הספר] are also being urged, often with the hope of economizing, to introduce new panaceas such as teaching machines and educational television. Unfortunately their training does not enable them to understand the educational aspects, advantages and limitations, of these devices; so if they are adopted it is apt to be for public relations purposes. In American education it is important to be able to say that one's school system is abreast of the latest developments.
כזכור, המשפטים האלה נכתבו לפני כ-50 שנה. עם זאת, נדמה שגם היום, ובוודאי לא רק בלוס אנג'לס, מנהלי המערכת החינוכית מבינים הרבה יותר ביחסי ציבור מאשר בחינוך.

תוויות: ,

יום חמישי, 21 במרץ 2013 

מאבדים את המהות?

טים סטאמר כותב שהמחוז שבו הוא עובד רוכש כמות גדולה של מכשירי iPad, ומוסיף שמחוזות רבים נמצאים בתהליך של בדיקת כיצד הכלי הזה (וטבלטים באופן כללי) יכולים להשתלב לתוך המתרחש בבתי הספר. סטאמר מביע אכזבה שבתי הספר מתקשים להבין שמכשירי טבלט אינם סתם מחשבים קטנים שאפשר להחזיק בידיים, אלא משהו שונה מאד מהמכשירים שלפני לא יותר מדי שנים הוכנסו למעבדות מחשבים שאליהן גם נשלחו התלמידים. להבדיל מהמחשבים שבמעבדות המחשבים, הטבלטים באמת נועדים לשימוש אישי, ומזמינים התאמה אישית. הבעיה היא שההבדל הזה איננו מנוצל. במקום זה, בתי הספר מצפים שהטבלטים ימלאו את אותו התפקיד שהמחשבים מילאו במשך עשרים השנים האחרונות. סטמאר כותב:
In some ways this dichotomy mirrors the disconnect between our traditional factory model of education and the growing personalization of learning out there in the real world. We continue to try and maintain an homogenized approach to schooling while the opportunities for individual and high social learning is exploding.
אם היה מדובר רק באי-הבנה, אולי אפשר היה לתקן את המצב יחסית בקלות. אבל לפי סטאמר מדובר בתפיסה חינוכית שאיננה תואמת את היכולות הלימודיות של הטבלט, ולכן הסיכוי שהשימוש בטבלטים יהיה מיטבי איננו גדול.

סטאמר מזכיר שלאחרונה News Corp, חברת המדיה של רופרט מורדוק, התחילה בשיווק ה-Amplify, טבלט שלדבריה מיועד במיוחד לחינוך. ומה חינוכי בטבלט הזה? כתבה על הטבלט החדש בניו יורק טיימס מסבירה:
If a child’s attention wanders, a stern “eyes on teacher” prompt pops up. A quiz uses emoticons of smiley and sad faces so teachers can instantly gauge which students understand the lesson and which need help.
עבור סטאמר (ועבורי) יש כאן פספוס אדיר. במקום למנף למידה אחרת, הטכנולוגיה המדהימה שהטבלט מהווה מגוייסת להנצחת סגנון הוראה מסורתי ביותר. הוא כותב:
The purpose of this table is to foster the same nice, neat, uniform, teacher-directed instruction that has been the centerpiece of schooling for more than a century. If it’s not there already, I fully expect Amplify to come with an app for taking standardized tests since the whole package is designed to address the holy grail of American education: higher scores.
מול התפיסה של ה-Amplify סטאמר מעמיד את זאת של BYOD ("הבא את המכשיר שלך"). שתי הגישות דוגלות בהכנסת מכשירים דיגיטאליים "אישיים" לתוך הכיתה. אבל עבור ה-Amplify המשמעות של "אישי" היא מכשיר זהה בידיו של כל תלמיד, כאשר המכשיר מסוגל לכוון את התלמיד ביעילות ליעד חיצוני לתלמיד עצמו, יעד שבית הספר והמערכת קבעו עבורו. לעומת זאת, עבור גישת ה-BYOD המכשיר שבידי התלמיד מהווה פתח לעולם שהוא עצמו מעצב ומפתח. זאת ההבטחה האמיתית של מכשירי טבלט בחינוך, אבל למרבה הצער, בכלל לא בטוח שההבטחה הזאת תמושש.

תוויות: , ,

יום שלישי, 25 בספטמבר 2012 

על הקווים הלפעמים מטושטשים של המחנות התקשוביים

במאמרון קצר בבלוג שלו שלשום, ויל ריצ'רדסון מצביע על הפער הגדול בין הגישות החינוכיות בבסיס הרצון לקדם את התקשוב בחינוך. ריצ'רדסון מביא קטע מתוך מאמרון בבלוג Getting Smart. המאמרון מתאר את הלמידה כפי שהיא מצטיירת בעיניו של מורה בתיכון באבו דאבי בשם סי הרון בוקה. Getting Smart הוא בלוג הקשור למיזם של טום ונדר-ארק, יזם חינוכי מוכר שבעבר היה המנכ"ל לענייני חינוך של הקרן של ביל גייטס. ריצ'רדסון איננו מזכיר את ונדר-ארק בהערות שלו, אם כי הוא בוודאי יודע שוונדר-ארק מזוהה עם הבלוג שממנו הוא מצטט. גם ריצ'רדסון וגם ונדר-ארק פועלים לקידום התקשוב בחינוך, אבל לפי הקטע שריצ'רדסון מצטט, המטרות הלימודיות שלהן נראות מאד שונות.

לתלמידים בכיתה של סי הרון בוקה יש מכשירי iPad, ועליהם יישום בשם ShowMe שמאפשר לכל תלמיד להתקדם במתמטיקה בקצב אישי. בוקה מתאר בקצרה את הלמידה בכיתה, ובהמשך מהרהר על העתיד:
"Maybe we will shift to a new form of classrooms, leaving the traditional way of gathering 20-30 students in a room everyday," said Harun. "Maybe students will have their own cubicles as we do now, and they will run apps and watch videos, etc. Or maybe they will not have the obligation to come to school everyday, they will study at home, with their parents working at home."
התיאור הזה מקפיץ את ריצ'רדסון. הוא אמנם בעד שימוש מאסיבי בתקשוב בתהליך הלמידה, והוא מבקר בחריפות את בתי הספר כפי שהם מתפקדים היום, אבל בעיניו העתיד שבוקה מתאר מאד שלילי:
Ok, so here we go again. This is what "learning" looks like to folks who think an education is simply mastering a set of concepts and skills that we deliver to kids. We know what they need to know, and all that we really need to change is the delivery method. Cubicles and apps. That’s reform. Cheaper. More efficient. Quantifiable.
החזון של בוקה מזכיר מאד את הסיפור הקלאסי של אייזק אסימוב מ-1951 – The Fun They Had (יש גם תרגום לעברית). לאור זה, רצוי לזכור שהילדים בסיפור הזה, שמתרחש בשנת 2157, לומדים באמצעות רובוט. הם מוצאים ספר שמתאר את הלמידה במאה ה-20 וחושבים שבוודאי הלמידה בכיתה היתה חווייתית יותר מאשר באמצעות רובוט.

אפשר לראות שבמהלך השנים ריצ'רדון, שהוא בלוגר מאד ותיק, מתרחק מדיווחים מלהיבים על כלי תקשובי זה או אחר, ובמקום זה מתמקד יותר ויותר בחוויית הלמידה ובאיכותה. הוא מודע מאד לכך שבמקרים רבים מדי קידום השימוש במכשירים אישיים אצל כל תלמיד משרת הוראה יבשה של "העברת ידע" שהתלמיד אמור לרכוש, ואת הצורך להוכיח, באמצעות מבחנים סטנדרטיים, שהתלמיד רכש את הידע הזה.

כתבה על טכנולוגיות בחינוך שהתפרסמה לפני שנה ב-Wall Street Journal מאפשרת לנו לזהות את ההבדלים בגישות השונות במה שאולי עדיין אפשר לכנות המחנה התקשובי. (כמובן העובדה שמדובר בכתבה מלפני שנה מראה גם שלא מדובר בהבדלים שנוצרו זה עתה.) הכתבה סקרה מגוון פרויקטים, לרוב מקוונים, ובאופן כללי, על אף לא מעט ביקורת, הצביעה על הלמידה המקוונת כעתיד החינוך. גם ונדר-ארק וגם ריצ'רדסון הגיבו לכתבה. ונדר-ארק טען שמדובר בכתבה ביקורתית מדי שמפספסת את ההבטחה הגדולה של הלמידה מקוונת לשנות את החינוך. לעומתו, ריצ'רדסון טען שהכתבה מקדשת תפיסה חינוכית שמתמקדת בהגשת "ידע" בלבד:
The author would like us to believe that education is being “radically rethought” by the online and “blended” options that are available to students. But let’s be clear; the only things being rethought here are the delivery models of a traditional education and, most importantly, the financial models to sustain it and make lots of money for outside businesses who see technology and access as a way to not only line their pockets with taxpayer money but also bust the unions that stand in their way.
מספר פעמים בעבר תיארתי את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה של גישות שונות, ואפילו מנוגדות. (נדמה לי שגם ציינתי שאני מייחל ליום שבו התקשוב יוטמע באופן מלא לתוך בתי הספר כדי שנוכל לעסוק בחינוך ובלמידה במקום בכיצד לקדם את התקשוב.) לפני שנה ההבדלים בין המחנות האלו באו לביטוי בתגובות של ונדר-ארק ושל ריצ'רדסון לכתבה ב-WSJ, והם צצים שוב בדבריו של בוקה (בבלוג הקשור לונדר-ארק) ובתגובה של ריצ'רדסון. לפעמים הקווים המפרידים מאד ברורים.

אבל לפעמים הקווים האלה מטושטשים. משום מה, ריצ'רדסון איננו מצטט את הפיסקה בכתבה שבאה מיד אחרי זאת שהוא כן מצטט:
"Also, technology will also change learning from drill-and-practice to project-based learning," added Harun. "Students will have more hands-on activities and real-life projects, which is still not the case in here."
אני בטוח שריצ'רדון מוכן להזדהות עם אמירה כזאת – הוא הרי רואה את הערך האמיתי של התקשוב בפעולות כאלה. אבל אם כך, עלינו לשאול למה ריצ'רדסון בוחר לצטט קטע שמדאיג אותו, ולא קטע שאיתו הוא מזדהה. נדמה לי שהסיבה לכך נמצאת בחדירה המאסיבית של התקשוב לתוך התחומים של "הגשת הידע" ושל אמצעי ההערכה במקום לתוך תהליכי למידה קונסטרוקטיביסטיים. לנגד עיניו ריצ'רדסון רואה ש-"הצלחת" התקשוב איננה מביאה לשינוי בחינוך שהוא מייחל לו, ולכן הוא חש צורך לחדד את ההבדלים בין המחנות. לצערי, אני מאד מבין אותו.

תוויות: , , , ,

יום שני, 6 בפברואר 2012 

הזדמנות, או שירת ברבור?

לפני שבוע התייחסתי כאן להכרזה של חברת אפל על חדירתה לתחום ספרי הלימוד. הבעתי את התחושה שבמקום לקדם את החינוך בכיוונים של יותר הכוונה עצמית של הלומדים, הספרים האלה מקבעים את החינוך במודל המסורתי של "העברת ידע" ממקור מוסמך לתלמידים ולסטודנטים שתפקידם מסתכם ב-"רכישת" הידע הזה – לפחות עד למבחן. ציינתי שאפל אמנם משלמת מס שפתיים לקידום החינוך, אבל ההסכמים שלה עם המו"לים הגדולים, והאחוזים הניכרים שהיא לוקחת לעצמה ממכירת ספרים שכותבים עצמאיים יפיקו באמצעות הכלים שלה, רומזים שקידום החינוך משני אצלה לרווחים כספיים.

גם דייוויד ווילי (שיבקר בשבוע הקרוב בישראל במסגרת כנס צ'ייס) איננו מתלהב מהמהלך של אפל. אבל במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע הוא מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, ואפילו יותר מרק חצי. הוא כותב:
From my perspective, the announcement is an outright win for advocates of affordability and open textbooks.
על פניו, המהלך של חברת אפל מבשר רעות למשאבים "פתוחים". הוא הרי מרכז יותר ויותר חומרי לימוד בידי המו"לים הגדולים והמפיצים שלהם. מה יכול לגרום לווילי, שהוא אחד ממובילי תחום ה-OER – משאבים חינוכיים פתוחים, להביע אופטימיות כלפי המהלך הזה?

ווילי מתאר את המהלך של כניסת אפל לשוק ספרי הלימוד, מהלך שלדבריו היה צפוי. הוא מזהה בו שלושה שלבים:
  • שכירת כוכבי אקדמיה שיכתבו ספרים נוצצים ומושכים
  • קביעת בעלות על הספרים האלה בידי אפל
  • הפצת הספרים בחינם כדי לעודד רכישת עוד ועוד מכשירי iPad
לפי ווילי, התוצאה הצפויה של התכנית הזאת החרידה את המול"ים הגדולים. כדי למנוע הפצה בחינם, הם הסכימו להפיק ספרי לימוד דיגיטאליים עם סרטונים והמחשבות ועם מידה מסויימת של אינטראקטיביות, ולמכור את הספרים (דרך אפל) במחיר של $15.

ולמה זה מעורר אופטימיות אצל ווילי? הוא מסביר:
Now, if video-based, multimedia-rich, interactive textbooks are only worth $14.99 to the big publishers, what are relatively static, text-based books with a few photos worth to them? Answer: The Apple event was the big publishers’ public announcement that they are ceding the traditional textbook market to OER creators and others.
ווילי מכריז ששנת 2012 היא השנה שבה המו"לים הגדולים ויתרו על ספר הלימוד ה-"מסורתי". הוא מסביר שכאשר המו"לים מוכנים למכור את הספרים שלהם במחיר נמוך כל כך, אחרי שנים רבות שבהן המחירים היו הרבה יותר גבוהים, הם בעצם מודים (בניגוד למה שטענו במשך שנים) שהמחיר איננו מדד של איכות. ווילי מוסיף ש-$15 לספר אמנם נראה כמחיר זול, ולכן אפשר לחשוב שמערכות חינוך יסכימו לשלם את המחיר הזה. אבל הוא מזכיר לנו שלפי התנאים של אפל יהיה צורך לקנות ספרים מחדש כל שנה, וכמובן שעל מנת לקרוא את הספר צריכים לקנות iPad שעולה בערך $500. מול המחיר הכולל הזה ווילי מציין שהמחיר של ספרי לימוד "פתוחים" בגירסה מודפסת הוא בערך $5, ובתפוצה דיגיטאלית – חינם (ואפשר לקרוא אותם על כל מכשיר דיגיטאלי).

כל זה מביא את ווילי למסנקה שהמהלך של אפל טוב למשאבים פתוחים:
The publishers have validated our argument that very inexpensive books can still be high quality by pricing their own books under $15, but they have still managed to price themselves out of the market through their protectionism (forced repurchase every year) and lock-in on the $500 iPad platform.
ווילי מסיים את המאמרון שלו בנימה אופטימית. אבל שבוע לאחר מכן, במאמרון נוסף, האופטימיות הזאת מהולה במידה לא קטנה של חשש. השינוי הזה נובע בעיקר מהכרזה מאותו שבוע של שר החינוך האמריקאי שעד שנת 2017 מערכת החינוך של ארה"ב תעבור באופן מלא מחומרי לימוד מודפסים לחומרי לימוד דיגיטאליים. (ההכרזה הזאת היא, כנראה, סיבה למאמרון נוסף על ספרי לימוד דיגיטאליים שייכתב בקרוב.) ולמה ההכרזה הזאת גורמת לשינוי בהתייחסותו של ווילי? הוא כותב:
Sure, there are “traditional” OER textbooks available for free. But when you could have video, multimedia, simulations, and interactive assessments for $15, why would you take a traditional book (whether print or video) even if it is free?
כאשר הממשל מכריז שעידן הספרים המודפסים מגיע לקיצו, ובתי ספר יחויבו לעבור לספרים דיגיטאליים, השאלה המרכזית נעשית לשאלה של יכולתם של ספרי לימוד "פתוחים" להתחרות במה שהמו"לים (ואפל) ימכרו לבתי הספר:
How will our beloved OER (90% text, 9% still images, 1% video) compete against what the publishers are turning out then, especially if the prices stay in the teens?
ווילי מצביע על התחומים שבהם לדעתו ספרי לימוד "פתוחים" חייבים להתפתח אם ברצונם להתחרות – בעיקר בכיוון של כלים להערכה שגם הם יהיו "פתוחים". במאמרון הנוסף הוא איננו נראה אופטימי, ולאור זה כותרת המאמרון איננה מפתיעה: 2017: RIP, OER?.

מאוחר יותר באותו יום הוא כותב שוב – הפעם כדי להבהיר שהוא לא התכוון להגיד שאין עתיד למשאבים פתוחים, אלא להתריע שקיימת סכנה כזאת:
The RIP in 2017 only happens if the field does nothing to produce diagnostic, adaptive OER that support student learning at least as well as the systems produced by big publishers.
ווילי משוכנע שעוד אפשר לעשות משהו. נקווה שהוא צודק.

תוויות: , ,

יום שישי, 27 בינואר 2012 

מה בין ספר לימוד דיגיטאלי וחינוך?

מידי פעם (אולי אפילו לעתים קרובות מדי) אני מנצל את ההזדמנות של הופעת כלי תקשובי חדש לעקוץ טיפה בעמיתים בקהילת התקשוב בחינוך. רבים מדי מאלה יוצאים בתופים ובמחולות לקראת כל דבר חדש, ומזדרזים להכריז שהנה, הכלי החדש הזה "ישנה את החינוך". כך קרה, לפחות באופן חלקי, השבוע כאשר חברת אפל חשפה את iBooks Author, כלי שאמור להפוך את מלאכת הכנת ספרי לימוד לקלה ביותר. מספר לא קטן של בלוגרים חינוכיים מרעיפים שבחים על הכלי. על פי רוב הם חוזרים על הפרסומים של אפל שמספרים לנו שמעכשיו כל אחד יוכל להפיק ספר לימוד דיגיטאלי מאיר עיניים, ספר גדוש לא רק בטקסט ובתמונות אלא גם בסרטונים, בהמחשות למיניהן, ועוד הרבה. לאור השבחים האלה אני מוצא את עצמי מרים גבה ושואל בספקנות "האמנם?". נדמה שבסרט הזה כבר היינו.

מבצע השכנוע שאכן מדובר במהפכה בחינוך מתחיל עם הפרסומים של אפל. בדף פרסום אחד אנחנו קוראים:
Immersive, interactive, and engaging, textbooks on iPad offer an experience that will capture students' imaginations and take learning to a whole new level.
ואם האמירה שהספרים האלה מביאים את הלמידה לרמה חדשה איננה מספיק, בדף אחר אנחנו זוכים לטיפה של פרספקטיבה היסטורית:
For hundreds of years, textbooks have put a world of knowledge in the hands of students. But while the way people learn has changed dramatically, the traditional textbook has stayed the same.
הטקסטים האלה, כמובן, הוכנו על ידי אנשי פרסום ושיווק. עם זאת, אי אפשר להתכחש לעובדה שאיכות המוצרים של אפל מצדיקה רבים מהשבחים שמרעיפים על החברה. לכן, התרגלנו לכך שכאשר החברה מפתחת יישום או כלי לתחום חדש שאליו היא חודרת, היא באמת משנה ומשדרגת אותו. לאור זה, די טבעי להאמין לפרסומים של החברה, גם אם ברור שהם מוגזמים.

נכון להיום, נדמה לי שאפל הוציאה רק ספר לימוד אחד (או לפחות חלק מספר אחד) שבו אפשר לראות את פלאי ספר הלימוד הדיגיטאלי על גבי ה-Ipad, ספרו של אי. או. וילסון – Life on Earth. זכיתי לקרוא/לעיין בספר. אין ספק שהוא מרהיב. נעים להחזיק את ה-"ספר" בידיים, לדפדף בו בעזרת תנועות יד פשוטות, לצפות בצילומים ובסרטונים, לרשום מספר הערות על גבי הטקסט, ולגרד בראש ולתהות - מה מתוך כל זה מהווה את עתיד החינוך. מבחינה טכנולוגית ועיצובית הספר אכן נהדר, אבל ה-WWW גדוש בטקסטים מעניינים שאפשר לקרוא, ויש גם שפע של סרטונים והמחשות. כבר שנים אנחנו מכירים "ספרים" מהסוג הזה על גבי דיסקים. ה-"חידוש", אם אכן יש כאן, הוא בכך שה-"ספר" מופיע באריזה מושכת המותאמת לטבלט, ובכך מעניקים לנו חווית קריאה/עיון כוללת. בנוסף, וכאן אני מסכים שיתכן מדובר בהתפתחות משמעותית, אם ניתן להאמין לפרסומים, היישום החדש שאפל מפיצה בחינם מאפשר לכל אחד להפיק ספר כזה. ספק רב אם "כל אחד" יכול להפיק ספר לימוד דומה לדוגמה של אפל, ספר שהושקע בו המון כדי להציג את יכולות הסביבה ולעורר תאבון. עם זאת, סביר להניח שהכלי שאפל מפיצה קל לשימוש, וגם שהספרים שמפיקים באמצעותו אכן יהיו מרשימים, אפילו אם הם בוודאי לא ישתוו לדוגמה של אפל.

אבל אלה טענות שאפשר לכנות אותן "שטחיות". הרי העובדה שעדיין לא למדנו לנצל את יכולות הכלי איננה סיבה לשלול אותה. הבעיה הרבה יותר יסודית. בבלוג שלו דייוויד תורנברג מיטיב לתאר את הבעיה העיקרית. היא סוקר את היחס החיובי של אפל לחינוך במהלך השנים, יחס שמשום מה מגיע עכשיו לקץ:
Then along comes the iPad – a potential game changer being driven into schools by the students themselves. Scratch, an amazing programming environment for kids (and grownups) developed by Mitch Resnick’s group at the MIT Medialab, was REMOVED from the iTunes store. And now, the offerings of the old guard publishers will be featured. The message is clear – “school is fine the way it has always been – now buy some new toys that require no changes in the system at all.”

This didn’t happen by accident. Careful thought went into Apple’s perspective on how tablets should be used by children. Today they decided that the iPad should be a costly version of the Amazon Kindle Fire. While this may be a lucrative move on Apple’s part, it destroys any semblance of Apple caring one whit about real learning. It is as if Dewey, Piaget, Papert and other giants in the field had never been born.
בסך הכל אנחנו זוכים לספר לימוד מהסוג שהכרנו במשך דורות. אינני טוען כאן שאין מקום חשוב בתהליך הלמידה לספרי לימוד שמרכזים את המידע ה-"דרוש" לתלמיד/לסטודנט. אבל הנצחת המקום הזה בתהליכי הוראה ולמידה בוודאי איננו מהווה חידוש או מהפכה. אם במהפכה מדובר, בצעם יש כאן הפיכת-נגד שמחזירה אותנו לדפוסי הוראה/למידה שעם חשיפת מערכות החינוך לאינטרנט לפני כ-15 שנה היה נדמה שאנחנו משתחררים מהם.

תורנברג איננו שולל את השימוש בספרי לימוד בבתי הספר. לפני שנה, באתר Edutopia, הוא פרסם כתבה בה הוא מונה מספר יתרונות של ספרי לימוד פתוחים לעומת מקביליהם המסחריים (והיקרים הרבה יותר), לדוגמה יכולת עדכון ועריכה מהירים. אפשר לטעון, כמובן, שהכלי שאפל מפיצה דווקא תואם את התפיסה של ספרי לימוד פתוחים ומקל על הפצתם. אולי נגלה שכך המצב, אבל נכון לעכשיו לאפל חוזים עם מו"לים גדולים שאינם מעוניינים בחומרים פתוחים, אלא פשוט רוצים להשתלט על שוק ספרי הלימוד הדיגיטאליים. ושוב, הנסיון לרכז את כל המידע הרלוונטי לתלמיד בתוך ספר אחד משרת תפיסה חינוכית מיושנת, תפיסה שעליה היה נדמה שבעזרת ה-WWW אנחנו מתגברים.

זאת ועוד: בתגובה לכתבה של תורנברג ב-Edutopia ויקי קוב מצביעה על אחת הבעיות העיקריות של ספרי-לימוד, אם במודל הישן או ב-"פתוחים". קוב כותבת שבספרים האלה אין ביטוי לקול של המחבר. היא כותבת:
The assumption is that free open-source material on the web is equivalent to textbooks and that is probably true. They are both equally badly written.
קוב עובדת בגוף בשם Interesting Non-Fiction for Kids, גוף שמפיץ ספרים שאפשר באמת ללמוד מהם. על הסופרים שאל ספריהם אפשר להגיע דרך האתר היא כותבת:
They use their skill and craft to present information through the lens of singular intellects, making the nonfiction genre an eye-opening experience in human communication.
אבל הספרים האלה, על אף העובדה שהתכנים של רבים מהם מותאמים לסטנדרטים שהיום נחשבים לחשובים כל כך במערכות חינוך, אינם מהסוג שאפשר להנחות את התלמידים לקרוא פרק מסויים בשיעורי בית, או למצוא את התשובה לשאלה ספציפית בעמוד כלשהו. הם ספרים שבאמת לומדים מהם, אבל לא ברור שבעיני מערכות החינוך הם "ספרי לימוד".

כאשר לפני כמעט 30 שנה חברת אפל חשפה את מחשב המקינטוש היא עשתה זאת עם פרסומת שהיום נחשבת לקלאסיקה. בפרסומת הזאת היא הכריזה:
On January 24th, Apple Computer will introduce Macintosh. And you'll see why 1984 won't be like "1984."
למרבה הצער, היום, עם חשיפת iBooks2 ו-iBooks Author החברה איננה יכולה להשמיע טיעון כזה. במקום זה, הרבה יותר נכון להגיד שנראה שבאמצעות הכלי החינוך היום אמנם יותר דיגיטאלי, אבל במהותו נשאר כפי שהיה.

תוויות: ,

יום שלישי, 17 במאי 2011 

אכן, גילו

עוד בספטמבר, קרוב לתחילת שנת הלימודים הנוכחית, הבאתי את התייחסותם של אליוט סולווי וקתלין נוריס לפרויקט שאז יצא לדרך. ארבעה מחוזות בקליפורניה, בשיתוף פעולה של המו"ל החינוכי הגדול Houghton Mifflin Harcourt, חילקו מכשירי iPad, עמוסים בסרטים וכלי המחשה להוראת האלגברה, לתלמידים. המטרה היתה, כמובן, להראות שהשימוש ב-iPad יהיה אפקטיבי יותר בלימוד האלגברה מאשר ספרי לימוד מסורתיים. המחוז והמו"ל לא רצו להסתפק בהישגים. הם רצו להראות שהכלי באמת יעיל, ולכן הפרויקט הוגדר כניסוי. הכתבה שעליה סולווי ונוריס ביססו את המאמרון שלהם ציינה שהמו"ל:
elected to conduct an academic study to measure the impact of digital textbooks.
סולווי ונוריס כתבו אז שהם בטוחים שהמחקר יראה שה-iPad אכן מביא להישגים מרשימים. אבל הם הוסיפו שבחינוך אין דרך לבודד את כל המשתנים. לכן, על אף העובדה שהחוקרים יטענו שהוכח שמכשירי ה-iPad תרמו ללמידה, בעצם אי אפשר לקבוע דבר כזה. הם ציינו שהמחקר לא יבודד את המכשיר מהעזרים שנטענים עליו, או מהדרך שבה משתמשים בו. הרי:
it will have more technology, more curriculum materials, and more instructional support.
סולווי ונוריס הדגישו שהמחקר המדובר רחוק מלהיות דוגמה של מחקר מבוקר, אם כי זה לא ימנע מהמו"ל ומהמחוזות להכריז שהפרויקט הראה את מה שהם רצו שהוא יראה.

לפני שבוע, לקראת סיום שנת הלימודים, העיתונות בקליפורניה חזרה לפרויקט ודיווחה על ה-"תוצאות" ראשוניות שלו. מתברר שסולווי ונוריס צדקו – הפרויקט הוכתר כהצלחה ... לפחות בעיניהם של קובעי המדיניות במחוזות ושל העיתונות. הישגיהם של התלמידים, הרי, השתתפרו, וזה בוודאי הודות למכשירי ה-iPad.

כתבה באתר של עיתון של העיר פרסנו מסכמת את השנה הראשונה של הפרויקט. הכתבה מדווחת שראש התקשוב החינוכי באחד המחוזות של הפרויקט מסר ש:
90.5% of students using iPads are testing as proficient or above on benchmark tests, compared with 60% in other classes.
עם נתונים כאלה קשה להתווכח, אם כי הם נראים קצת יפים מדי. בנוסף, הנתון הזה הוא כמעט היחיד בכתבה. אמנם איש מנהל אחד מוסר שתלמידים שבעבר לא הכינו שיעורי בית עכשיו כן מכינים, ומורה אחת מדווחת שכבר אין בעיות משמעת בכיתה (כי התלמידים חוששים להענש בהחרמת המכשירים), אבל מרבית הכתבה איננה עוסקת בנתונים אלא בתיאורים ציוריים שיכולים להתאים לכל טכנולוגיה, או לכל יוזמה חינוכית עם תמיכה תקציבית מכובדת. אנחנו קוראים, למשל ש:
Educators say students who use the touchscreen devices for class appear to be more engaged in their studies. Students can view their school work anywhere and email their teachers anytime.
בכתבה אנחנו קוראים על תלמידה אחת שמתלהבת מה-iPad:
Savannah showed how she can draw with her finger on the iPad screen or circle an answer on a quiz.

It's so convenient and fun to use, she said, that "I can study while I'm helping my mom make dinner."
אז מה יש לנו כאן? אחרי שנת לימודים של התנסות עם מכשירי iPad אופנתיים צפוי שיתפרסמו כתבות עליה, וצפוי גם שהמחוזות שמפעילים את הפרויקט ירצו להראות שמדובר בהצלחה. בנוסף, קשה לבוא בטענות כלפי פרויקט תקשובי בגלל כתבה בעיתון מקומי שבסך הכל רוצה להתגאות קצת.

עם זאת, היכולת של סולווי ונוריס לחזות את "מסקנות" הניסוי מרשימה מאד. הם הבינו שללא קשר להישיגים האמיתיים פרויקט עם מכשירים חדישים ומושכים כמו ה-iPad יוכתר כהצלחה. אבל אי-לכך, רצוי לשים לב לחיזוי נוסף שלהם (שציטטתי גם לפני שמונה חודשים):
in the future all classes will be using iPad-like, mobile learning devices – not paper-based textbooks – for learning.
אפשר לקוות שכאשר החיזוי הזה באמת יתממש נהיה מסוגלים לנצל את הכלי לקצת מעבר לציון תשובות בבוחן, או לאפשר לתלמידים לראות את השיעורים שלהם מכל מקום.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates