בימים אלה נערך בלאס וגאס אחת התערוכות החשובות של טכנולוגיות חדשות, ה-
CES – תערוכת האלקטרוניקה לצרכן. בתערוכה הזאת חברות רבות, ביניהן הבולטות והידועות ביותר, חושפות את המוצרים החדשים שלהן לציבור. בעיתונות הטכנולוגית קיימת ציפייה גדולה לקראת התערוכה, והיא זוכה לסיקור רב. אינני יודע באיזו תדירות חברות שעוסקות במוצרים "חינוכיים" מציגות ב-CES, אבל השנה McGraw-Hill, מו"ל מאד חשוב בתחום ספרי הלימוד, חשף ספר לימוד דיגיטאלי חדש שראוי להתייחסות.
לפי הדיווחים במספר אתרים ה-"ספר" החדש, ש-McGraw-Hill מכנה אותו SmartBook, עשוי ל:
break the centuries-old tradition of books as linear experience
אני כמובן, בעד. או לפחות חשבתי כך, עד אשר המשכתי לקרוא את הדיווחים. מתברר שהרצון שלי להתגבר על הליניאריות של הספר איננו בדיוק תואם את הכוונה של המו"ל. אמנם באחד הדיווחים שקראתי מתארים את ספרים החדשים "אינטראקטיביים", אבל נדמה לי ש
תיאור של כתבה אחרת קולע יותר למציאות כאשר היא מכנה את הספרים "adaptive" – "מסתגלים". וכיצד (או למה) הספרים האלה מסתגלים?:
All readers essentially see the same textbook as they read for the first five minutes. But as a reader answers review questions placed throughout the chapter, different passages become highlighted to point the reader to where he or she should focus attention.
"It changes what is normally a static product to something that’s individualized to the learner," said Ulrik Christensen, Chief Executive of Area9, the McGraw-Hill partner that developed the technology behind SmartBook.
אינני מבין גדול בתשתיות טכנולוגיות, אבל נדמה לי שמה שמתרחש כאן הוא תהליך של בקרה על הקריאה של התלמיד; בקרה שמתבססת על אלפי, אם לא מיליוני, נתונים שהמערכת אוספת מקוראים רבים. הנתונים האלה מאפשרים ל-"ספר" (או למערכת שנמצאת מאחוריו) לנתח את קצב ההתקדמות של התלמיד ובעקבות הניתוח הזה, לקבוע את מסלול ה-"למידה" הטוב ביותר עבורו. שוב מהכתבה, מסד הנתונים האדיר שעומד לרשות המערכת מאפשר לו:
to chart the most efficient path to learning a subject area, Mr. Christensen said. “Everything that you do is being tracked and it assesses you throughout” the questions and answers in each chapter, he said.
כתבה אחרת מנסה להסביר לנו מה קורה כאשר התלמיד קורא ב-"ספר" החדש. בין היתר:
Instead of having to quiz yourself, your SmartBook will assess your knowledge as you read, highlighting content and concepts that students need to master.
נדמה לי שיש כאן עדות להנחה בסיסית, הנחה שהיא אולי כל כך "מובנת מאליה", הן למו"ל והן לכותבי הכתבות, שאין צורך לציין אותה. בוני המערכת הזאת כנראה חושבים שאפשר להגיד שהתלמיד למד אם הוא הצליח להפנים את מה שנמצא בספר. מערכת כזאת איננה דרך למידה חדשה, אלא פשוט שכלול של מודל ההוראה המסורתית, מודל שבו התפקיד של בית הספר, של הספר, ושל המורה הוא לדאוג לכך שהתלמיד קולט כל מה שמנסים להעביר אליו. אין לי ספק שמבחינה טכנולוגית מדובר במערכת מרשימה ביותר, אבל בסופו של דבר היא משרתת תפיסה חינוכית שאיננה תואמת כיצד אנשים באמת לומדים.
יכול להיות שבסיום הקריאה ב-"ספר" חדש כזה לא יהיה צורך במבחן. הרי כאשר תלמיד קורא "ספר" כזה עצם הגעתו לעמוד האחרון מהווה הוכחה שהוא "למד" – אחרת, הוא כנראה לא היה מגיע לסוף. אם כך, כמתנגד למבחנים סטנדרטיים אולי היה עלי לראות "ספר" כזה כדבר חיובי? אין חשש. כאשר אני מביע התנגדות למבחנים סטנדרטיים הכוונה שלי איננה להוריד אותם מסוף תהליך של למידה על ידי כך שהופכים את כל הלמידה למבחן אחד גדול. אני יודע שתלמידים רבים מתקשים להבין את מה שכתוב בספרי הלימוד שלהם (ואני אפילו מוכן להודות שבמקרים רבים רצוי שהם כן יבינו). אבל אני מעדיף את הקשיים האלה על מערכת טכנולוגית משוכללת שרואה בתלמיד כלי ריק שאפשר לתכנת כך שהוא יקלוט ביעילות את מה שמופיע בספר.
