למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

ההערה של נוט הדהד אצלי מהסיבה הפשוטה שהנטייה הטבעית שלי היא להעדיף את ההפך. מבחינתי, על פי רוב בית הספר הוא אמצעי ללמידה. לכן, אם יש אמצעי טוב יותר להשיג את המטרה הזאת, אשמח לאמץ אותו. נדמה לי שזה מסביר את ההתלהבות הראשונית שלי כלפי התקשוב בחינוך – האינטרנט איפשר גישה קלה, ולרוב חופשית, למידע שמהווה בסיס ללמידה. באופן דומה, ההתפתחות של כלי Web 2.0 הביאה להרחבת המרחב החברתי שבתוכו הלמידה מתרחשת, והעשירה את הרשתיות שמהווה סביבת למידה מיטבית.

כל זה אולי מסביר למה הלמידה מעניינת אותי יותר מאשר בית הספר. אבל ההעדפה הזאת צמחה בתקופה שבה עדיין היה ברור שקיים קשר הדוק בין השניים, ולא נראה שהקשר הזה נמצא בסכנה. היום, כאשר די ברור שהקשר הזה מתערער, נוצר צורך לבחון מה הלאה. השאלה איננה אם הניתוק בין השניים רצוי – נדמה לי שהנסיון של העיתונות המודפסת מראה שרצוי או לא, הוא עתיד להתרחש. השאלה היא אילו תפקידים חיוביים של בית הספר אנחנו עשויים לאבד בעקבות הניתוק הזה (והירידה במעמד בית הספר בחברה שיתרחש בעקבות זה), ומה אפשר לעשות כדי להבטיח שהתפקידים האלה יקבלו מענה בדרך אחרת.

עדכון – לאחר יום אחד (27.10.2012)

למחרת פרסום המאמרון הזה קראתי את המאמרון החדש של ויל ריצ'רדסון, בו הוא מצטט את דבריו של ריצ'רד אלמור, פרופסור לחינוך בהרווארד, בכנס על רפורמה בחינוך שנערך לפני כשבוע. יש הקלטה של דבריו של אלמור (הוא מתחיל אחרי בערך שעה ועשרים דקות), אבל ריצ'רדסון מקשר לסיכום דבריו בבלוג של גארי הוצ'נס, מרצה לחינוך באוניברסיטה של מערב קנטוקי. הציטוט כאן הוא מהבלוג של הוצ'נס:

הו'צנס מוסיף:

אני כמובן אינני היחיד, ולא הראשון, להצביע על הנתק ההולך וגדל בין הלמידה לבין בית הספר. בוודאי אפשר היה להביא ציטוטים מאחרים – אנשי אקדמיה, בלוגרים, מורים בשטח, ועוד. כמו-כן, יש מי שרואה בתהליך הזה דבר חיובי ומי שחושש ממנו (נדמה לי שמגמת הכנס שבו אלמור דיבר היתה לנגח את החינוך הציבורי, אבל לא האזנתי לדברי כל הדוברים). את דבריו של אלמור אני מביא כאן לא רק מפני שהם דומים מאד למה שכתבתי כאן, אלא בעיקר מפני שהם מתפרסמים כל כך סמוך למאמרון הזה.