למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-"יצירת תוכן", אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים "מיומנויות המאה ה-21", אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק "רקע תיאורטי" שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:

אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-"חברות" עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-"חברות" בפייסבוק, ב-"רקע תיאורטי" מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:

נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-"creepy treehouse" – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות "חבר" של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-"חדשות", הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:

במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו "ללמד" את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו "חדש", הוא השימוש בסרטון כדי "ללמד". מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-"לא קיים הבדל" בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר "העברת הידע" מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:

אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:

יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:

מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-"טכנולוגיות" השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.