« לדף הראשי | לא רק עניין של מוסיקה » | מוטב מאוחר מאשר לעולם לא » | הבהרה קצרה לפני בדיקה נוספת של ה-MOOC » | נדחק הצידה, אבל ראוי לציון » | האם השיבוש יגיע גם לאקדמיה? » | טוב שזה כבר לא כל כך פשוט » | אם זאת ההיסטוריה, העתיד איננו זוהר » | וכך מפיגים את השעמום? » | ואם הקשר באמת מתפורר? » | אולי באמת כבר לא צריכים מורים? » 

יום רביעי, 2 בינואר 2013 

מספר הרהורים בעקבות דוח חדש

לקראת סיום השנה האזרחית המכללה למנהל, בשיתוף עם גוגל ישראל, פרסמה מחקר/סקר על העמדות של בני נוער בישראל כלפי השימוש בתקשוב בבתי הספר. הדוח (נדמה לי שהכותבים עצמם מתקשים להחליט אם מדובר ב-"מחקר" או ב-"סקר") נכתב על ידי יובל דרור, סער גרשון, ואינה בלאו. התלמידים שבסקר ענו על שאלות רבות, כך שכל קורא יכול למצוא בו נקודות שונות שנראות לו החשובות או המשמעותיות במיוחד. כך קורה שהסקירה ב-Ynet פותחת עם הממצא החשוב שתלמידי ישראל רוצים ללמוד עם אמצעים דיגיטאליים, ואילו הסקירה ב-The Marker מוסרת לנו שעדיין קיים פער דיגיטאלי בין אוכלוסיות שונות בישראל. כזכור, כל אחד רשאי להתמקד במה שנראה לו חשוב, ואני מבקש כאן להבליט כמה נקודות הראויות להתייחסות שאולי אינן נראות לעין בעיון רופף בדוח.

בתקציר הממצאים אנחנו לומדים ש:
בתי הספר לא מתמרצים או מעודדים אותם [את התלמידים] לתפוס יוזמה בתהליך הלימוד וליצור בעצמם תוכן כלשהו (טקסט, תמונה, איור, סרטון וכדומה) הקשור בשיעורים. (עמ' 8)
ספק אם היינו זקוקים למחקר/סקר כדי לגלות את העובדה הזאת. הסקר נערך אצל תלמידים בחטיבות הביניים והעליונה. יתכן שבתכנית הלימודים של חטיבת הביניים יש עדיין טיפת מקום ל-"יצירת תוכן", אבל בחטיבה העליונה באופן כמעט בלעדי הדגש הוא על הכנה לבגרויות, כך שלמערכת החינוך אין עניין בפעילות יצירתית של התלמידים, אלא בתוצאות גבוהות במבחנים סטנדרטיים. יש, אמנם, מס שפתיים ליצירתיות במה שמכנים "מיומנויות המאה ה-21", אבל קיים פער גדול בין הכרזות המערכת לבין המציאות בשטח.

מהבחינה הזאת, החלק "רקע תיאורטי" שאינה בלאו תרמה לדוח הוא עוף קצת מוזר בדוח המלא. בלאו מזכירה מספר מרכיבים חשובים של הלמידה. היא כותבת, למשל, ש:
פיתוח חשיבה מסתעפת היא קריטית על מנת ליצור ידע קוהרנטי ומעמיק ממקורות דיגיטליים (עמ' 13)
אני כמובן מסכים (ורצוי לזכור, אגב, שזה נכון לא רק עבור מקורות דיגיטאליים). אבל אינני רואה כיצד קביעה כזאת, חשובה ככל שתהיה, קשורה לסקר שנערך, או לממצאיו.

שני נושאים זוכות להתייחסות מיוחדת בדוח, ולכן נראה לי חשוב להתייחס אליהן גם כאן – יחס התלמידים ל-"חברות" עם מוריהם בפייסבוק, והכיתה ההפוכה.

בנוגע ל-"חברות" בפייסבוק, ב-"רקע תיאורטי" מציינים שלשימוש ברשת חברתית פוטנציאל להעצמת הלמידה:
כאשר בני נוער משתמשים ברשת חברתית על מנת לשאול שאלות הקשורות ללמידה בכיתה או שאלות להעשרת ידע אישי, הם לומדים מאינטראקציה עם עמיתים. (עמ' 14)
נדמה לי שבתקציר הדוח אפשר לזהות ביקורת מסויימת כלפי האיסור על חברות של משרד החינוך. יש בו אפילו רמז לכך שהחברות הזאת יכולה לתרום לאווירה חיובית בכיתה. אבל מממצאי הסקר מתברר שמרבית התלמידים אינם רוצים להיות חברים עם המורים שלהם. הממצא הזה כלל איננו צריך להפתיע. לפני מספר שנים חוקרים זיהו תופעה שהם כינו בשם ה-"creepy treehouse" – תחושתם של תלמידים שאימוץ כלים דיגיטאליים פופולאריים על ידי המערכת, לכאורה כדי להתחבב על התלמידים, נתפסת בעיני התלמידים כחדירה לתחום הפרט. יתכן שהדרך הטובה ביותר להיות "חבר" של התלמיד היא לכבד את הפרטיות שלו.

שלושה עמודים של הדוח מוקדשים ללהיט התורן של שיטות הלימוד ה-"חדשות", הכיתה ההפוכה. שיטה זאת מתוארת כחידוש מרענן בנוף החינוכי, חידוש שמתאפשר היום בזכות המחשב שנמצא בבית של כמעט כל אחד. הכותבים מסבירים:
במקום שהמורה יסביר תכנים חדשים בכיתה ויטיל עליהם מטלות איתן התלמידים מתמודדים לבד בבית, הועמד המודל על ראשו: התלמידים צופים בבית בסרטונים בהם מלמדים את החומר החדש, ובכיתה הם נדרשים להתמודד עם המטלות כאשר המורה משמש בתפקיד מדריך המספק עזרה אישית למתקשים ומאפשר לתלמידים להיעזר גם בחבריהם. (עמ' 40)
במידה די גדולה, הפופולאריות שהכיתה ההפוכה זוכה לה היום נובעת מההצלחה של האקדמיה של חאן. לאור זה, רצוי לזכור שרבים מהסרטונים של האקדמיה הזאת מבקשים להסביר כיצד לבצע חישובים מתמטיים, דבר שרבים מתקשים להבין מהסבר מילולי בכיתה. אם יש הגיון בשיטה הזאת, הוא בכך שתלמידים יכולים לצפות שוב ושוב בהסבר עד אשר הוא חודר לתוך הבנתם.

אבל אפילו אם המורים למתמטיקה לא נהגו "ללמד" את תכני השיעור בשעת שיעורי הבית, קשה לראות בהעברת החלק הזה של הלימוד לבית חידוש לימודי. הרי זה איננו שונה מקריאה בבית של סיפור קצר בספרות, או של פרק בספר הלימוד בהיסטוריה, על מנת לדון עליהם בשיעור בכיתה. אם יש כאן משהו "חדש", הוא השימוש בסרטון כדי "ללמד". מדובר בשימוש חיובי, אבל קשה לראות בכך חידוש חינוכי.

הדוח מוסר שבערך 43% מהמשתתפים בסקר אינם מתלהבים ממודל הכיתה ההפוכה (בערך 20% מציינים ש-"לא קיים הבדל" בין השיטה הזאת לבין מה שקיים היום). אם יש בכיתה ההפוכה ערך, נדמה לי שהוא בכך שכאשר "העברת הידע" מתרחשת בבית, זמן הכיתה משתחרר לפעילות לימודית מעניינת. אבל דווקא בדוח מסבירים שבשיטת הכיתה ההפוכה:
הכנת שיעורי בית נעשית במהלך השיעורים בכיתה בנוכחות מורה. (עמ' 14)
אישית, אני מתקשה להבין כיצד מצב כזה יכול להחשב חידוש חינוכי חיובי. ואולי העדר ההתלהבות של התלמידים מהשיטה מעיד על כך שגם הם אינם מוצאים את החידוש הזה.

ולסיום, הרהור אחד נוסף. לקראת סיום ההקדמה של הדוח הכותבים מוסרים לנו ש:
תוצאותיו מתפרסמות במטרה להעשיר את השיח הציבורי (עמ' 6)
יש כאן, כמובן, מטרה ראויה. עם זאת, קשה לא לשאול כיצד אוסף הנתונים הזה אמור להעשיר את השיח החשוב הזה. בתחילת ההקדמה מזכירים לנו ש:
בשלושים השנים האחרונות הכריז משרד החינוך על תריסר תכניות שונות שלכולן מטרת-על אחת: לשלב טכנולוגיות מידע במערכת החינוך. (עמ' 5)
מטרת העל הזאת אמנם עדיין לא הושגה, אבל בסקר לא מצאתי אזכור של אחת הסיבות לאימוץ הכמעט סידרתי הזה של תכניות שונות, סיבה שאיננה קשורה לכשלון התכניות הקודמות, ואפילו לא לקביעה מוטעית של מטרות החינוך (נושא שהוא קרוב לליבי, אבל במקרה הזה איננו רלוונטי). מדובר בסיבה מאד פרוזאית. במשך השנים האלה ה-"טכנולוגיות" השתנו באופן מהותי. פעם חלמו על מחשב לכל עשרה תלמידים, והיום כמעט מובן מאליו שכל תלמיד זקוק למכשיר דיגיטאלי אישי משלו. פעם ראו במחשב אמצעי לתרגול, והיום הוא יכול למלא את מקומם גם של ספר הלימוד וגם של המחברת והקלמר. התכניות של אז תאמו את היכולות, ואת המגבלות, של הכלים שעמדו לרשות המערכת (והדרך שבה אלה הובנו על ידי המערכת). אם לפני 15 שנה היינו שואלים תלמידים אם הם רוצים ללמוד בעזרת מחשבים בכיתה, סביר מאד להניח שגם אז הם היו משיבים בחיוב. אני מניח שיותר מאשר התשובה החיובית הזאת היתה משקפת התלהבות מהמחשב (שיכולותיו היו יחסית מצומצמות באותה תקופה) היא היתה משקפת תחושה שבית הספר כפי שהוא פעל אז (ופועל גם היום) פשוט איננו מעניין אותם. טכנולוגיות דיגיטאליות ימשיכו לחדור לתוך הכיתה לא מפני שהתלמידים רוצים ללמוד באמצעותם, וגם לא מפני שקברניטי המערכת חושבים שהם המפתח לציונים גבוהים יותר במבחנים. הם יחדרו לתוך הכיתה מפני שמערכות החינוך מאמצים (מי במוקדם, ומי במאוחר) את הטכנולוגיות שעומדות לרשות החברה בכללותה.

ביום מן הימים, כאשר בידי כל תלמיד יהיה כבר כלי דיגיטאלי רב עוצמה, לא יהיה צורך לפנות לתלמידים לשאול אותם אם הם רוצים להשתמש במחשבים בלימודיהם בבית הספר. השאלה בכלל לא תהיה מובנת, כמו שהיום לא שואלים אם התלמידים בעד או נגד השימוש בלוח מחיק המוצב בקדמת הכיתה.

זאת ועוד: אפשר לברך על כך ששואלים תלמידים על העדפותיהם בנוגע לשימוש במחשבים וכלים דיגיטאליים למיניהם. אבל אם כבר עושים זאת, אולי יש טעם להרחיב את השאלות לתחומים לימודיים נוספים: האם התלמידים חושבים ששיעורי בית תורמים ללמידה שלהם? ומה לגבי מבחנים? האם הם רוצים לשבת בכיתה בשורות, או אולי מעדיפים לשבת במעגל? האם 45 דקות הן פרק זמן מתאים לשיעור? התקשוב, כנראה, עדיין נתפס אצלנו כתופעה יוצאת דופן, אולי אפילו מוזרה. לכן, אנחנו עדיין בודקים אם הוא תורם ללמידה, או לאווירה בשיעור. אבל עלינו לאחל ליום שבו הוא ייתפס כמרכיב אינטגראלי של הכיתה, כי אז נוכל, סוף-סוף, לשאול שאלות חינוכיות מהותיות יותר.

תוויות: ,

תודה רבה על מאמר מעניין
מסכימה לכל מילה וחושבת כמוך: מספיק לשאול שאלות על הרצון ללמוד עם טכנולוגיה. היא כאן, היא עובדה קיימת, היא אמורה להיות חלק מהנוף הבית ספרי. נקודה.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates