בדרך כלל לא חסר לי על מה לכתוב כאן. תמיד משהו מעניין קורה בתחום התקשוב בחינוך שמצדיק התייחסות. על פי רוב ההתרחשויות, או ההגיגים, האלה מניבים לפחות מאמרון אחד או שניים לשבוע. יש שבועות שקטים שבהם קשה לי למצוא על מה לכתוב, אבל אלה המיעוט. לפעמים השבוע כל כך גדוש באירועים שקשה לבחור על מה לכתוב. בשבועות כאלה אני חש שהקוסמוס מהתל בי מפני שדווקא השבועות האלה מלאים במטלות הקשורות לפרנסה שדורשות זכות קדימה על הזמן שלי, כך שאינני מספיק לכתוב בכלל. השבוע האחרון היה שבוע כזה. כל יום סימנתי לעצמי משהו שעליו כדאי ורצוי לכתוב, ובמקום שהרשימה הזאת תצטמצם, בכלל לא הספקתי לכתוב, והיא הלכה ותפחה.
רגעים כאלה בדרך כלל מעוררים הרהורים כלליים – למה בכלל אני כותב, האם לדברים שנכתבים כאן יש הד שמצדיק להקדיש זמן לכתיבתם. נדמה לי שבגלל זה, כאשר אני סוף סוף מצליח להתיישב לכתוב אני בוחר להעלות כאן הרהורים במקום לכתוב על אירוע ספציפי. אינני יודע אם משהו דומה קורה למרטין וולר, אבל השבוע הוא גם העלה הרהור בנוגע לאמירות נפוצות בתחום התקשוב בחינוך.
וולר כותב על התהליך שבו טכנולוגיות חדשות, טכנולוגיות שרק לפני זמן די קצר הלהיבו אותנו, הופכות להיות מובנות מאליהן כך שאנחנו מפסיקים להתרגש מהן. הוא כותב שבימיהם הראשונים של כלים רבים, אנשי חינוך רבים הקשורים לתקשוב (כולל הוא עצמו) חטאו בהתלהבות יתר:
At the time, the combination of user generated content, wide connectivity, social networking, mobile devices seemed to open up possibilities. I still find it amazing that I have such a rich, global network of peers, all of whom are smarter than me, and most of whom I haven't met. I would argue that this optimism, and slight discarding of critical powers we felt wasn't a failing however, it was a necessity. By engaging in this new world whole-heartedly one could really get the benefits and also potentially shape the possible futures we were envisaging.
וולר מבהיר שבעיניו הוויתור הזמני על הביקורתיות לא נחשב כשל. במקום זה, הוא רואה בו שלב הכרחי מפני שרק דרך המעורבות האינטנסיבית בשימוש בכלים ובבחינתם אפשר היה להכיר את האפשרויות הגלומות בתקשוב.
ובכל זאת, ובאופן די צפוי, ככל שהתרגלנו למה שפעם היה חדש, ההתלהבות שלנו כלפיו דעכה. הדעיכה הזאת איננה שווה ערך לאכזבה, אלא ראייה מפוכחת יותר שבאה עם הכרות מקרוב ועם הנסיון. לפי וולר, אנשי חינוך שבטוחים שיש ערך בתקשוב צריכים ללכת על חבל דק – הם צריכים להזהר מלשלול את החדש (נטייה שבאה עם התחושה שבסרט הזה כבר היינו) אבל הם גם צריכים לא להגרר לפתרונות קלים או לסיסמאות שאינם מכירים במורכבות של הטכנולוגיה בחינוך, מורכבות שרק אחרי שנים של נסיון הם עצמם למדו להכיר.
וולר מצביע על שלוש אמירות בנוגע לתקשוב בחינוך שעשויות לזהות את המשתמשים בהן כנאיביים, או במקרה עוד יותר גרוע, כשרלטנים:
- הטענה שטכנולוגיה זאת או אחרת כבר מתה – לפי וולר, סימן שמתכוננים למכור לנו משהו חדש במקומה
- ההכרזה שמשהו חדש יביא לשיבוש החינוך – טענה שבדרך כלל רומזת שמי שטוען אותה רחוק מלהיות בקי במורכבות של ההיסטוריה של החינוך
- ההכרזה (ההפוכה) שאין חדש תחת השמש – טענה שבאה על מנת למנוע כל שינוי
הוא מסיים בקריאה להכיר במורכבות וברב-גוניות:
So, I'll make a plea here - we like simple answers, we like people who give us simple answers. They're sexy. They're convenient. They're tweetable. But life isn't like that, and actually the messy, nuanced, complex picture is more interesting. Be suspicious of those oh so sweet tasting simple answers on either side of the technology divide.
הנסיון מלמד שוולר צודק, אם כי אני חש שהוא נזהר מלהיות תקיף כלפי כמה מהמחדשים הבולטים של היום. כאשר הוא כותב שהיום יותר מתאים לנו להביע ספקנות כלפי התקשוב מאשר בעבר, הוא מציין שהיום קהל המשתמשים הרבה יותר גדול, והתקוות שתולים בתקשוב שונות מאשר בעבר. נדמה לי שהוא רומז כאן שבעבר הלא כל כך רחוק ההבטחה של התקשוב היתה סוג אחר של למידה מאשר המוכרת, ואילו היום יזמים רבים מבקשים להתעשר על ידי השימוש בתקשוב כדי לשרת את ההוראה הישנה, רק בצורה יותר יעילה. חסרה לי אמירה תקיפה יותר בכיוון הזה.
