לאן התקשוב החינוכי? השאלה הזאת עולה שוב ושוב בדפים האלה. התקוות שלי ברורות – שהאינטרנט והכלים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום יביאו לפריחה פדגוגית שתעמיד את התלמיד במרכז; שהגישה הבלתי-אמצעית והמהירה למידע מגוון ביותר תאפשר פתיחות לימודית שבאמצעותה תלמידים יוכלו לכוון את הלמידה של עצמם. כאשר ה-WWW נכנס לתוך בתי הספר, ומאוחר יותר גם כלים חברתיים דיגיטאליים זכו לשימוש לימודי, היה נדמה שהסיכוי להגשמת התקוות האלו אכן גדול. אבל מי שעוקב אחר הבלוג הזה (אם יש מי שעוקב), בוודאי שם לב שעל אף התקוות האלו התחזית להגשמת החזון שלי נעשית יותר ויותר קודרת. אני חושש שהיום התקשוב מגוייס למטרות שונות משלי. על אף השימוש במילים כמו "פתיחות" ו-"הבנייה העצמית", בפועל הכיוון שונה מאד. התקשוב החינוכי נע בכיוון של הנצחת סוג מסורתי ביותר של הוראה, וגם בכיוון של איסוף נתונים שבסופו של דבר ימגר את התלמיד לתוך תא מבודד שבו הוא "ילמד" לבדו בקצב שמכונה משוכללת "התאימה" לו.
ומה גורם (הפעם) להרהורים האלה? בתחילת החודש, באחד הבלוגים שלו,
מייק קאולפילד פרסם מאמרון שבמרכזו
סרטון בן חמש דקות משנות ה-50 שבו ב' פ'. סקינר, אבי הביהייביוריזם, מתאר את מכונות ההוראה שלו. קאולפילד מצהיר שהוא מזדהה הרבה יותר עם הקונסטרוקטיביזם מאשר עם הביהייביוריזם, אבל הוא מזהה בדברי סקינר דברים שרבים מהמחדשים באמצעות התקשוב מנסים לעשות היום:
In that five minute video Skinner tackles concepts of self-paced learning, the importance of quick feedback, the basics of gamification, aspects of proximal development, and mastery learning. He understands that it is not the *machine* that teaches, but the person that writes the teaching program. And he is better informed than almost the entire current educational press pool in that he states clearly that a “teaching machine” is really just a new kind of textbook. It’s what a textbook looks like in an age where we write programs instead of paragraphs.
בעידן של תפיסות קוגניטיביות אין זה פופולארי להגן על סקינר. הרי סקינר לא התעניין כלל בתהליכים פנימיים שהיום נחשבים חשובים. עבורו, מפני שאין דרך לדעת מה קורה בתוך ראשו של האדם, רק שינוי בהתנהגות יכולה להעיד על למידה. קיימים ביטויים רבים לשינויים בהתנהגות, אבל במסגרת הבית ספרית, הביטוי הזה כמעט תמיד מצטמצם למבחנים, ולמידת ההצלחה בהם. לכן, לא צריך להפתיע שהחידושים הטכנולוגיים בחינוך מגדירים את הלמידה כשיפור התוצאות במבחנים.
קאולפילד מדגיש שדברים שהיום נחשבים חידושים חינוכיים-תקשוביים אינם שונים באופן משמעותי מדברים שסקינר אמר לפני שישים שנה. אינני מתכוון כאן לתקוף, או להגן, על סקינר (דווקא נדמה לי שעולם החינוך עדיין יכול ללמוד הרבה ממנו). אבל ללא קשר לבעד או נגד סקינר, מפליא בעיני שדברים שהיום נמצאים בחזית ה-"חידוש" החינוכי מוצאים ביטוי בדבריו ובגישתו. וחשוב להוסיף שלא אופתע אם רבים מאלה שמקדמים את השיטות האלו היום (ומשקיעים בהם כסף רב) ירגישו מאד לא נוח להודות שלגישות שלהם שורשים בסקינר.
גם אם אפשר ללמוד מסקינר, נדמה לי שאי-אפשר להתחמק משאלות קשות. האם יישום דרכי הוראה סקינריות באמצעות גיוס טכנולוגיות חדישות הוא באמת הניצול הנכון והרצוי של הכלים התקשוביים הנהדרים שעומדים לרשותנו? האם אנחנו באמת רוצים לבנות מכונות הוראה כמו אלה של סקינר, רק משוכללות ומוצלחות יותר? התשובה שלי לשאלות האלו ברורה, אבל אני חושש שהתשובה שלי שונה מזאת של רבים ממובילי המערכת, ושל בעלי ההון שמשקיעים היום בחינוך.
