« לדף הראשי | משום מה, זה איננו מפתיע » | קצת פרספקטיבה לקיטורים שלי » | מעבר לקלישאות » | הבחנה דקה, אך משמעותית » | קשה להשתחרר מהמונח הזה » | שתי הפיכות - אחת סתמית, ואחת משמעותית » | מאבדים את המהות? » | תוספות לא תמיד מוסיפות » | יוזמה מבורכת, אבל ... האם היא באמת נחוצה? » | משהו "קטן" חסר בספרי הלימוד הדיגיטאליים של היום » 

יום ראשון, 19 במאי 2013 

בסך הכל, עוד נביחה ... אבל לא מיותרת

משום מה, אני מתקשה לכתוב את המאמרון הזה. התחלתי אותו לפני שבועיים, וכל פעם שאני חוזר אליו כמעט כל מה שאני מצליח לעשות הוא לעדכן את הזמן שעבר מאז פרסום המאמרונים שאליהם אני מתייחס. בזמנו כתבתי "לפני שבוע", ובהמשך ציינתי "לפני שבועיים", ועכשיו, בתקווה שאכן אצליח להקליק על "פרסם", יופיע "לפני כשלושה שבועות". אפשר לזקוף את הדחייה הזאת לחשודים הרגילים – לחץ בעבודה, חג, עיסוקים משפחתיים. אפשר גם לחשוב שאם אחרי זמן ממושך אינני מצליח לסיים את הכתיבה אולי זה סימן שהנושא איננו כל כך חשוב, או ראוי להתייחסות. אבל נדמה לי שהסיבה אחרת, וקשורה לתחושה שלי שכמעט כל המאמרונים שהתפרסמו כאן לאחרונה בוכים על הכיוון שבו התקשוב בחינוך מתפתח. הרי אפילו אם הכיוון הזה הוא בניגוד כמעט מוחלט לכיוון הרצוי בעיני, אין זה בהכרח אומר שיש טעם שוב ושוב לכתוב את זה. אם הבלוג הזה הופך להיות הכלב שנובח על השיירה שעוברת, אז התוצאה המשמעותית היחידה היא שאני נעשה צרוד. לנביחות, הרי, אין שום תועלת. אבל בכל זאת נובחים, נכון?

כך לא רק אני עושה, אלא גם כמה מהבלוגרים שאני הכי מעריך. אודרי ווטרס, למשל. לפני כשלושה שבועות ווטרס פרסמה את הטקסטים של שתי הרצאות שלה – טקסטים שנותנים ביטוי קולע ביותר למצב העגום של התקשוב בחינוך היום.

ההרצאות של ווטרס הן משני כנסים – הראשונה בסוף אפריל במסגרת של הרצאות TED עצמאיות בניו יורק המוקדשת לחינוך (TEDxNYED), והשנייה מתחילת מאי בכנס על חדשנות בתקשוב החינוכי שנערך באלברטה שבקנדה. ההרצאות עסקו בהיבטים שונים של התקשוב החינוכי, אבל ביחד הן מהוות כתב אישום חריף על הכיוון הנוכחי של התחום.

בהרצאה הראשונה ווטרס מתארת את ההתקדמות הרבה בתחום הרובוטיקה, ו-"הבינה המלאכותית". היא מציינת שהיום כמעט בכל תחומי החיים יש רובוטים שמסוגלים לבצע פעולות שלא מזמן נחשבו לפעולות של בני אנוש בלבד. בחינוך היא מציינת שהיום יש רובוטים ש-"קוראים" עבודות של סטודנטים ומסוגלים להעריך את העבודות פחות או יותר כמו שקוראים אנושיים היו מעריכים אותן. (לפני שנה כתבתי על הנושא הזה.) ווטרס מהרהרת אם אנחנו בכלל שואפים לקריאה רובוטית של עבודות, או ל-"הוראה" באמצעות רובוטים באופן כללי:
We have reached the level where we can train robots to beat Ken Jennings at Jeopardy and to recognize all the anatomical differences in chickens’ bone structures, but are we able to recognize and cultivate differences elsewhere – oh say, the cognitive differences and intellectual capacities in humans, in students?

In other words, can we build and train robots to help us – in all of our uniqueness – learn? What sort of standardization, what sort of differentiation would that entail? More testing, more data-gathering?

And this is the more important question: even if we can build automated instructional software, do we want to? Why?
שאלת ה-"למה" אכן נחוצה מאד, אם כי נדמה שהשאלה הבסיסית הזאת איננה עולה מספיק אצל הגופים שמקדמים את התקשוב בחינוך היום. ווטרס, כמובן, איננה רק "שואלת" – התשובות שלה מופיעות אמנם עם סימני שאלה אחריהן, אבל ברור לה שהכיוון הנוכחי מוטעה: הוויתור על הייחודיות של הלומד לטובת סטנדרטיזציה איננו הכיוון הרצוי. היא ממשיכה להרהר:
And what are the implications of automating the teaching and learning process? Why does efficiency matter so much? Why do we want the messy and open-ended process of inquiry standardized, scaled, or automated? What will all of this artificial intelligence drive us to do about human intelligence?
מה שבמיוחד עצוב בתמונה שווטרס מציירת הוא שלפני עשור התחושה הרווחת היתה שהתקשוב דווקא מסוגל לשרת את הייחודיות הזאת שכעת הולכת לאיבוד. כאשר האינטרנט פרץ לתוך הסביבה החינוכית חשנו שאנחנו משתחררים מהתפיסה של "מכונות הוראה". במקום זה דיברנו על הנגשת המידע לתלמיד כך שיוכל לעצב את הלמידה של עצמו. בהמשך, אימוץ כלים של Web 2.0 עוד חיזקו את הכיוון הזה. היום הכיוון הזה נראה כמו סטייה קצרה מהמצעד הבלתי-נפסק של הטכנולוגיה בחינוך לקראת איסוף יותר ויותר נתונים על מנת לעצב סביבה יעילה שבה התלמיד מפנים את מה שהמערכת מחליטה שהוא זקוק לו.

בהרצאה הראשונה הזאת ווטרס בוחנת את הנושא של הוראה (והערכה) באמצעות רובוטים על מנת לשאול האם לכך אנחנו פיללנו. ברור, כמובן, שמבחינתה התשובה היא "לא". בעיניה, חינוך צריך להיות משהו אחר. ברור לה שאם אנשי חינוך בעלי חזון הומניסטי לא יעצבו את השימוש בתקשוב בחינוך, מישהו אחר יעשה זאת:
It’s clear that building teaching machines has been a goal in the past. But that doesn’t mean that doing so is “progress.” What is our vision for the future? Either we decide what these new technologies mean for us — what our ethical approach to technology will be — or someone else will.
לאור העובדה שההרצאה הראשונה של ווטרס עוסקת בחזון, אולי טיפה מוזר שההרצאה השנייה עוסקת בהיסטוריה. הרי, כדי לממש חזון צריכים להביט קדימה. אבל בעצם, אין זה צריך להפתיע – הדרך שבה אנחנו מספרים את ההיסטוריה של החינוך, ושל התקשוב בחינוך, משפיעה באופן ישיר על כיצד אנחנו יכולים להמשיך להתפתח. ווטרס מתייחסת להיסטוריה הקצרה של ה-MOOC ומראה שהסיפור כפי שמרבים לספר אותו מתעלם מהתרומה של אנשי חינוך קנדיים, והתפיסות הקונקטיביסטיות (connectivist) שהנחו את האנשים שיצרו את קורסי ה-MOOC הראשונים. אבל הביקורת שלה איננה רק כלפי ההיסטוריה של ה-MOOC:
More broadly too, we’re witnessing a retelling of the history of education and education technology that eliminates contributions from almost all educators, researchers, and theorists, particularly those outside of elite US institutions (namely Stanford, Harvard, and MIT) and outside of the US.
חשוב לדעת (כמעט כתבתי "לזכור", אבל לא קשה להבין שהזכרון ההיסטורי של הרוב המכריע של האנשים שמתלהבים מהאקדמיה של קהאן קצר מאד) ששנים לפני שסלמן קהאן זכה לתהילה בעקבות הפרסום דרך ביל גייטס, אפשר היה למצוא "חומרי למידה" רבים ברשת. חומרים אלה הועלו על ידי גופים רבים, חלקם תרומות של מוסדות להשכלה גבוהה שבחרו לתרום המחשות לימודיות טובות למי שירצה להשתמש בהן. לצד ההמחשות הרבות האלו היו גם פרויקטים רבים, כולל כאלה שקישרו בין כיתות שונות, או הזמינו תלמידים לעקוב אחרי פעילות מדעית של חוקרים, ועוד הרבה. כמו-כן, רבים מהגופים שהעלו חומרים ו/או פעילויות עשו זאת ללא כוונות רווח.

שוני אחד משמעותי בין הפרויקטים המוקדמים האלה לבין היזמויות הפופולאריות של היום כמו האקדמיה של קהאן הוא כמובן העידוד הרב שהפרויקטים החדשים מקבלים מתורמים וממשקיעים רבי השפעה. אבל חשוב לשים לב להבדל משמעותי נוסף – חלק גדול מהפרויקטים המוקדמים ניחנו בפתיחות מרבית. הם ביקשו לאפשר לתלמידים לחקור, לעורר את סקרנותם. בפרויקטים של היום סיום התהליך נקבע מראש – רכישת ה-"ידע" שהמערכת החליטה שצריכים לרכוש.

אימוץ פרויקטים חדשים ונוצצים והשכחת הנסיונות היפים שקדמו להם אופייני לכל הקשת החינוכית, מבתי הספר היסודיים ועד להשכלה הגבוהה. ווטרס מביאה כדוגמה פרשת הפיטורין של נשיאת האוניברסיטה של וירג'יניה לפני שנה:
When the Board of Visitors at the University of Virginia voted to fire President Teresa Sullivan last summer, for example, it was not because of something they’d read in academic research journals; it was apparently not due to conversations they’d had with the university’s education technology experts or its professors or its students. The Board were moved by the news, by the mainstream media — they cited op-eds by David Brooks and articles in The Wall Street Journal as their rationale for why the university under Sullivan’s leadership was moving far too slowly. And in doing so, the Board of Visitors ignored all the innovative digital projects that were already occurring on the UVA campus – many that might have fit their narrative about the necessity for radical transformation of higher education.
ווטרס מתארת היסטוריה אחרת מזאת שהיום זוכה להיות ההיסטוריה הרשמית, הן של ה-MOOC והן של התקשוב בחינוך באופן כללי. כדוגמה להעדר הראייה ההיסטורית של המחדשים בחינוך היא מביאה את הראיון שערך מיכאל נואר עם סלמן קהאן לפני כשנה (ראיון שאליו בזמנו התייחסתי). בראיון הזה המשוחחים מתארים תקופה של יותר ממאה שנים כשממה חינוכית, תקופה שבה שום שינוי משמעותי לא התרחש בחינוך, עד אשר קהאן התחיל להפיק את סרטוני הווידאו שלו. ווטרס כותבת:
And from 1892, the story they tell jumps ahead, straight to the invention of the Internet. “The big thing here,” says Noer as the two skip over one hundred-plus years of history, “is what you’ve done” with Khan Academy. “One person with one computer can reach millions.” This revolutionizes lectures, Noer argues; it revolutionizes homework. “Class time is liberated,” adds Khan. This changes everything — Khan Academy changes everything — that has been stagnant and static since the nineteenth century.
מותר, ואפילו מתבקש, לשאול: אפילו אם יש כאן עיוות אדיר של ההיסטוריה של החינוך, "אז מה?", או "מה זה משנה?". ווטרס שואלת את השאלות האלו. כצפוי, היא עונה שחשוב לתת קרדיט למי שמגיע לו, כך שלא נשכח את החלוצים בתחום – גם אם החינוך היום איננו צועד בכיוונים שהם צפו. אבל חשובה יותר מאשר שאלת הקרדיט, היא השאלה של אילו נרטיבים חינוכיים היסטוריה זאת או אחרת משרתת. נרטיב שרואה במורים מחסום, וביזמים הטכנולוגיים מנוף, לשינוי יקדם שינוי שונה מאשר נרטיב שרואה במורים גורם מרכזי באימוץ טכנולוגיות חדשות. נרטיב שגורס שיותר ממאה שנים לא התרחשו שינויים בחינוך יפרש את השימוש בתקשוב אחרת מאשר נרטיב שמזהה שינויים בגישות חינוכיות במהלך הדורות. ווטרס כותבת שאסור להכנע לנרטיב שטוען שהחינוך "שבור" ושאפשר לתקן אותו רק בעזרת "מצילים" מעולם העסקים וההי-טק:
Because there are other stories about the past and the future of education — ones where building human capacity trumps adding tablet capacity; ones where agency matter more than algorithms; ones where innovation comes from students, from professors, from librarians, from researchers; ones where new ideas are not driven by commercialism but by care....
ההצהרה הזאת של ווטרס מעוררת בי התקווה שמה שאני כותב כאן איננה רק נביחה על שיירה שעוברת. הרי כאשר נאחזים בנרטיב שונה מאשר זה הרווח היום בתקשוב החינוכי שומרים גם על האפשרות שעתיד התקשוב החינוכי יכול להיות אחר.

תוויות: , ,

אני יכול להזדהות עם התסכול הכלבי שאתה מתאר, אני מוצא את עצמי כלבלב במקרים רבים. אבל אולי בטקטיקות מסוימות ניתן לעקוב את הנבחנות הזו. בהרצאה אחרונה שעשיתי התלבטתי וארגנתי את תולדות התקשוב וההווה שלו סביב שני קטבים: שיפור ההוראה הקיימת, ושינוי ההוראה. הרובוטים השונים וקורסי mooc רבים משתייכים לשיפור ההוראה הקיימת, קרי: אין שינוי במטרות אלא מעין אופטימזציה שלהם. בקוטב השני של השני יש את הקונסטרוקטביזם על גווניו (כמובן שזה פשטני). היום אנו עדים להוריקן בנושא השיפור- האקדמיה של קאן, mooc, coursera. אל תילחם בהם ואל תנבח כי: א. זה חיובי מאוד ויוצר גן עדן של למידה וב. מעודד למידה עצמית ו-ג. פתרונות טובים בקוטב השיפור יאפשרו זמן ואנרגיה לקוטב השינוי.
קבלה מכילה כזו של הקוטב הזה יאפשר לך לזעוק בחופשיות ובלי הרגשת הנבחנות על ההזנחה או החולשה של קוטב השינוי שמהווה גם לטעמי את הדבר המרגש והנכון והמשמעותי.
בברכת הב הב ידידותית
גיל

לגיל, תודה!
כאשר מרגישים שהנביחות זה מה שנותר, לפחות נעים להרגיש ששייכים למקהלה ולא סתם נובחים סולו.
ולנושא עצמו: פעמים רבות בעבר ציינתי שתחום התקשוב בחינוך הוא קואליציה המורכבת ממספר מחנות שונים, בעלי גישות חינוכיות שונות ומטרות חינוכיות שלא פעם נוגדות אלו את אלו. בעבר, הקואליציה התלכדה סביב מטרה משותפת - הצורך להכניס את התקשוב לתוך בתי הספר והמוסדות להשכלה גבוהה, אם על ידי מחשב לכל מורה (ולכל תלמיד) ואם בבניית אמצעי הוראה/למידה מתוקשבים. אני חושש שהיום הקואליציה הזאת מתפרקת. על אף העובדה שאנחנו מתקרבים למצב שבו לכל תלמיד יהיה מכשיר דיגיטאלי, סדר היום של השימוש בכלי (וסדר היום ה-"לימודי" של השימוש בו בבית הספר) ייקבע על ידי גופים מסחריים שרואים ב-"חינוך" מרחב פתוח לרווחים. זאת ועוד: הגופים האלה מבינים "חינוך" בצורה הצרה והמצומצמת ביותר – העברת "ידע" מהמורה אל התלמיד ובדיקת קליטת ה-"ידע" הזה בסיום התהליך באמצעות מבחנים.
אני מבין את הגישה שלך – אפשר למצוא תועלת גם בדברים שבהם איננו מתלהבים. אני בטוח שיש בה צדק. אפשר לקוות שהתקדמות במישור ההוראתי יוצרת תשתית להתקדמות במישור הלימודי/חינוכי. עם זאת, אני חושש שלאחרונה התקווה הזאת נמוגה – אנחנו עדים לא רק להשתלטות של גופים טכנולוגיים/מסחריים על דרכי ההוראה, אלא גם על הנרטיב של החינוך. וכאשר הנרטיב שקובע שהחינוך מקולקל ורק היוזמות של אנשי מסחר וטכנולוגיה יכולות לתקן אותו יגבר, נדמה לי שעוד ועוד אנשי חינוך יצטרפו למקהלת הנובחים שלנו.

כיון שהשיח שלנו הוא חלק בלתי נפרד מהעניין אז בחרתי להגיב בבלוג. ראשית תגובתך הבהירה והדגישה לי את המסר של הפוסט שקצת התבלבלתי בו כנראה בגלל השילוב של שתי ההרצאות. אמנם אנחנו במקצת חלוקים על החשיבות של המישור ההוראתי - הוא אמנם טכני מבחינה פדגוגית אבל אני מייחס לו משמעות רבה ואני אישית כלומד מתרגש ממה שהוא מזמן לי - אבל זה הדבר הפחות חשוב גם לטעמי. אני סבור שטקטית ראוי להבחין בין שני המישורים על מנת שהמסר שאתה (ואני) רוצים להעביר יהיה ברור קרי: "אנחנו" שוכחים מה עיקר ומה תפל ועושים אופטימזציה על החלק הפחות חשוב ומזניחים את החלק החשוב. הוספת בפוסט נקודה שלא הייתי רגיש אליה בכלל על התפקיד של ה-"מסחריות" בהזנחה הזאת. אני מבין כמובן שהשיח ביננו הוא שיח של משוכנעים אבל גם למשוכנע (קרי: לי) יש צורך בשיח כדי לא לאבד כיוון והפוסטים שלך הם לא רק אישושים שונים והרבת המידע אלא בהחלט טריגרים לחשיבה נוספת.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates