פרסומת די נחמדה שעליה כותב טים סטאמר מראה תלמיד בגיל כיתות היסוד עם חיוך רחב על פניו המניף אל על דף של מבחן בחשבון עם ציון "מצויין" עליו. הכיתוב שמלווה את הצילום מכריז:
כפי שאפשר לנחש, מדובר בפרסומת של חברה שמייצרת נייר. מאז כניסת האינטרנט לתודעה הציבורית הנייר נמצא בנסיגה, ומידי שנה המכירות כנראה הולכות ומצטמצמות. היום הנייר נמצא בתחרות עם כלים דיגיטאליים שנמצאים כמעט בידי כולם, והפגיעה במכירות קשה. לאור זה הגיוני, וגם לגיטימי, שחברות הנייר יגייסו מאמרים ומחקרים כדי לשכנע שהקריאה על גבי הנייר "טובה" יותר מאשר הקריאה על גבי המסך. וזה מה שחברת הנייר המסויימת הזאת עושה באתר הפרסומי שלה. על המחקרים האלה, באירוניה די גלויה,
סטאמר מעיר:
I don’t suppose the fact that two of them are more than ten years old and six others predate the release of the first iPad makes any difference.
אבל מה שמעניין אותי כאן איננו המגמתיות של חברת הנייר. הרי גם אם המחקרים שהיא מביאה מיושנות ושייכות לתקופה שמאחורינו, אין ספק שעדיין אפשר לטעון שהקריאה על גבי הנייר עדיפה. מה שמעניין אותי כאן היא הנחה סמויה יותר – לא לגבי הנייר עצמו, אלא לגבי הלמידה. סטאמר מזהה את ההנחה הזאת:
However, what strikes me about the ad are the assumptions the copywriters seem to have about what education is and should be.
Learning math is correctly performing 36 calculations by hand. College is largely about reading standard printed textbooks and highlighting the text. Research papers are forever.
Teaching is all about transmitting information.
גם אם הנייר עדיף כדי לקדם את הלמידה כפי שחברת הנייר כנראה מבינה אותה, יתכן שיש למידה אחרת, משמעותית יותר, שהדיגיטאליות מזמינה.
קשה לבוא בטענות כלפי חברת הנייר שבסך הכל מבקשת לשכנע אותנו שהיא עוד רלוונטית. לעומת זאת, נדמה לי שחייבים לבוא בטענות כלפי דפנה קולר, ממייסדי Coursera, כאשר היא משמיעה הנחת יסוד אחרת, מפוקפקת בהרבה. במאמרון מלפני שבוע בבלוג שלו
ג'ון ביזלי-מוראי מביא קטעים מתוך הרצאה של קולר על גדולתו של Coursera באוניברסיטה של בריטיש קולומביה. ביזלי-מוראי מסביר:
For the first of three “vignettes” that she provides, we dwell on Raúl Coaguila, a Peruvian who won a Fulbright, we are told, thanks to his Coursera expertise. Because the fact is, Koller informs us, there is “not very much computer education to be had in Peru.” Only Coursera could give him this opportunity, dedicated as the company is to “people whose lives have been transformed by education that they would never otherwise have had.”
כיצד אפשר לא להתרגש ממיזם חינוכי שמביא את מדעי המחשב למדינה ענייה כמו פרו? הבעיה היא שלביזלי-מוראי (שאגב, זכה לתהילה אינטרנטית כאשר ב-2008 הוא הגה את הקורס
Murder, Madness, and Mayhem, אחד הקורסים הראשונים בהשכלה הגבוהה ששם לו למטרה להכין ערכים איכותיים לוויקיפדיה) יש הכרות די עמוקה עם פרו, והוא מסביר שהמציאות שם שונה מאד ממה שקולר מתארת:
חברת הנייר מבקשת, באמצעות הפרסומות שלה, לקדם אג'נדה מסחרית. לצורך זה היא מגייסת "עובדות" שזקוקות למתיחה מסויימת. העובדות אולי נכונות, אבל גם מוגזמות. כמו סטאמר, מה שמפריע לי איננו השימוש החופשי ב-"עובדות", אלא הנחת היסוד שנמצאת מאחוריהן לגבי כיצד אנחנו לומדים. גם קולר מבקשת לקדם אג'נדה מסחרית, ולשם קידום האג'נדה הזאת לא כל כך מפריע לה שהיא משחקת עם הבורות שלנו, ומראה את המעשים הטובים של Coursera במדינה דרום אמריקאית ענייה. היא בוודאי מנחשת נכון שנחשוב שלסטודנטים שם אין גישה למחשבים, ולכן הקורסים ש-Coursera מציע להם מאפשר להם לצאת מהעוני.
אני נוטה לחשוב שמפני שהטענות של חברת הנייר מנוגדות לתפיסה הטכנולוגית הרווחת של היום, רוב הקוראים של הפרסומות שלה יתייחסו בספקנות כלפי הטענות האלו, ובכלל לא יחדרו עמוק יותר על מנת לגלות את הנחת היסוד הבעייתית בנוגע ללמידה שמסתתרת שם. לעומת זאת, קולר ו-Coursera נתפסים כחלוצים בתחום הלמידה באמצעות האינטרנט, והלמידה הזאת נתפסת כמעט כחזון אחרית הימים. בגלל זה, הקביעה הבעייתית (והמוטעית) שלה בנוגע למצב לימודי המחשב בדרום אמריקה בקושי גורמת להרמת גבה. הקביעה שלה הרבה יותר בעייתית, ואפילו מסוכנת, מאשר זאת של חברת הנייר. אפשר לקוות שנתייחס בספקנות לגבי הטענות של חברת הנייר, ושלא ניפול בפח שקולר ו-Coursera טומנים לנו.
