יום רביעי, 25 באוקטובר 2017 

דווקא בשביל זה? חבל!

כבר דורות רבים אנחנו עדים לנסיונות לעצב את בית הספר לפי תפיסות שיונקות מעולם העבודה, ובמיוחד מהתעשייה. על פי רוב הנסיונות מהסוג הזה ראו בבית הספר, ובתהליך החינוך שמתרחש בו, הכנה לקראת החיים במקומות העבודה שהתלמידים עתידים למלא כבוגרים. לפני כ-50 שנה ידיד בתיכון צייר קומיקס (שלצערי אינני מצליח למצוא במדפים שלי) בו רואים מנהל בית ספר עם חיוך מאיים על פניו שמכריז שהצלצול של בית הספר הוא הבסיס לציות הנדרש להמשך החיים.

אני מניח שהזכרון הזה הוא אשר יצר אצלי לא מעט אי-נוחות כאשר קראתי את הכותרת של כתבה שהגיעה אלי לפני מספר ימים דרך eSchool News:
מהכותרת עצמה לא הצלחתי להבחין אם כותב הכתבה, בלייק זאלקברג (Blake Zalcberg) – מנהלו של חברה פרטית לייצור רהיטים ושיווקם, ראה בתהליך הזה דבר חיובי או שלילי, אם כי ניחשתי שהוא יברך עליו. מבחינתי האישית, התהליך עורר חשש.

החשש הזה לא התבדה, וזה על אף העובדה שבעיני זאלקברג מקום העבודה המודרני שונה מאד ממקומות העבודה המוכרים לנו מתחילת המאה ה-20 ואפילו מאלה של אמצע המאה. לפי זאלקברג אין סיבה לפחד ממקומות העבודה המודרניים האלה, ובעצם יש להתייחס אליהם בעין חיובית. כבר לא מדובר בבתי החרושת המלוכלכים בעלי תנאיי העבודה המחפירים של סוף המאה ה-19 אלא במקומות נאורים. מקומות העבודה האלה, שלפיהם זאלקברג רוצה לעצב את בית הספר, מתאפיינים בשלושה מרכיבים חיוביים וחיוניים שיכולים להשפיע לטובה על הלמידה: הם מלאים בעמדות טעינה למכשירים האלקטרוניים הרבים שעומדים לרשות העובדים/התלמידים, יש בהם מגוון שולחנות וכסאות שמאפשרים סגנונות עבודה/למידה שונים, והם מורכבים ממרחבים גמישים כך שאפשר לשנות ולעצב אותם בהתאם לפעילויות העבודה/הלמידה שצריכות להתרחש בהם. לפי זאלקברג, הודות לשלושה המאפיינים האלה מקומות העבודה של ימינו, ובעקבותיהם גם בתי הספר, מסוגלים לעודד עבודה משותפת, והוא רואה בעבודה המשותפת הזאת מרכיב חשוב ורצוי – הן בעבודה והן בלמידה.

הכתבה של זאלקברג די קצרה. אין בה העמקה של הדמיון, או של חוסר הדמיון, בין מקומות עבודה לבין בתי הספר. מתקבל הרושם שהוא איש עסקים בעל רצון טוב שמבקש לתרום לחינוך מהנסיון שלו בעסקים. אין ספק שזה רצון לגיטימי, ואפילו מבורך. אבל ברור גם שמעבר לאכפתיות אין לו הרבה מה להגיד. (לפני הפרסום ב-eSchool News הכתבה שלו התפרסמה בבלוגים של Huffington Post, ונדמה לי שהפרסום שם מעיד על הרצון שלו להשפיע לטובה.) חשוב להדגיש שזאלקברג איננו רוצה שבית הספר של היום יידמה לבית החרושת של תחילת המאה ה-20 (או אפילו לזה של אמצע המאה) אלא למקומות העבודה של היום.

ללא ספק מקומות העבודה של היום שונים מאד מאלה של לפני מאה שנים או של לפני דור. ברבים מבתי החרושת של היום האוטומציה ממלאת תפקיד מרכזי והמאמץ הפיסי של הפועל קטן בהרבה מאשר פעם. כמו-כן, מאז אמצע המאה ה-20 העבודה המשרדית והתפקידים של הצווארון הלבן גדלו מאד. אבל תהיה זאת טעות גדולה לחשוב שאותם מרחבים פתוחים ומקומות ישיבה מגוונים שעליהם זאלקברג כותב מאפיינים את רוב מקומות העבודה שאליהם בוגרי בתי הספר עתידים להגיע. עובדים רבים יצטרכו לפרנס את משפחותיהם בעבודות משעממות וחדגוניות (ואפילו את זה די בקושי). רבים ייאלצו לעמוד שעות ארוכות במחסנים או בדלפקים. אני בוודאי אינני דוגל בכך שבתי הספר יחקו את המציאות העתידית העגומה הזאת, ויהפכו את הכיתות למקומות משעממים יותר מאשר הם כבר היום. אבל אני גם אינני רואה טעם באחיזת עיניים בנוגע למקומות העבודה העתידיים.

עם זאת, יש כנראה משהו שכן נכון בתיאור של זאלקברג. ללא קשר לשינויים שמתרחשים במקומות העבודה, מאפיין חשוב של בית הספר כנראה ימשיך להשאר איתנו – הייעוד שלו. זאלקברג כותב:
Schools that want to train the workers of tomorrow are taking heed and giving them the kinds of experiences they need to succeed in these new, less rigidly hierarchical workplaces.
אפשר להבין את הרצון להכשיר את התלמיד לתפקידים שהוא עתיד למלא, וגם את השאיפה להתאים בין התנאים שהתלמיד מכיר בבית הספר לבין מה שהוא יפגוש בעבודה. הרי מקומות העבודה של היום אכן שונים ומשתנים (אם כי לא תמיד לטובה). אבל בתוך כל השינוי הזה התפקיד של בית הספר ככלי להכנת התלמיד לעולם העבודה של מחר לא רק נשאר, הוא אפילו מתחזק. אין ספק שזה אחד התפקידים של בית הספר, אבל עצוב לראות כיצד הוא הופך להיות התפקיד הראשי. יש סיבות טובות לעצב את הכיתה בצורה אחרת מאשר הרווחת היום – סיבות הקשורות לדרכי הלמידה שבעינינו הן המתאימות והרצויות, וגם פשוט כביטוי של הכבוד שאנחנו רוחשים כלפי התלמידים שלנו. חבל שתולים את השינוי המיוחל בהתאמת התלמידים למקומות העבודה העתידיים שלהם. כזכור, בכלל לא בטוח שכך באמת ייראו מקומות העבודה. וחשוב עוד יותר, התפקיד המרכזי של בית הספר איננו צריך להיות הכנת התלמיד לעולם העבודה.

תוויות: ,

יום ראשון, 25 בספטמבר 2016 

לא לשם הלמידה. וחבל.

בהתחשב בעובדה שמספר פעמים בעבר ציינתי לשבח את השימוש בכלים כמו לוגו כאמצעי לפיתוח החשיבה, עלי להודות שבהחלט לגיטימי לשאול למה אני גם משמיע כאן ביקורת (ונדמה לי אפילו די חריפה) על ההתלהבות הכללית סביב לימוד התכנות בבתי הספר. הרי דרך העבודה בסביבת הלוגו הלומד גם יוצר, וגם רוכש ידע בתכנות. ואם זה נחשב אצלי כדבר חיובי, למה אינני מתלהב מההוראה של כלים תכנותיים חדשים בבתי הספר.

נדמה לי שיש שתי תשובות אפשריות לסוגיה הזאת: או אני השתניתי ואני כבר אינני רואה ערך בתהליך הזה, או משהו השתנה בסיבות שבגללן מבקשים לקדם את התכנות. אני מודה שבתחומים רבים הדעות שלי השתנו, אבל במקרה הספציפי הזה, לא קשה לי לקבוע שמה שהשתנה לא היתה הגישה שלי, אלא הדרך שבה נושא התכנות מוצג בבתי הספר. שמחתי השבוע לקבל חיזוק לדעה הזאת ממאמרון חדש של רוג'ר שאנק.

שאנק מציין שהוא רואה ערך בלימוד התכנות, ומוסיף שבקורסים שהוא לימד לפני שנים הוא נעזר בתכנות כדי לפתח את החשיבה האלגוריתמית:
I used to say that thinking algorithmically was pretty important for thinking in general. In my undergraduate classes I often had a graduate student play “robot” and told the students in class to give the robot orders. What happened was always pretty funny because the students (who could not code) never really understood that the “robot” couldn’t interpret what they meant.
בסיום אותה פיסקה הוא מסכם:
coding just enables clear thinking and precise communication.
אבל כצפוי, משהו השתנה. שאנק מסביר שלאחרונה הוא נחשף לדברים שכתב אדוורד קובורלי (Cubberley), אחד מההוגים החינוכיים האמריקאיים הבולטים של תחילת המאה ה-20. היום קובורלי די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב לדמות חשובה בחינוך האמריקאי. עבור קובורלי הכשרת הדור הצעיר לעולם העבודה היתה ייעוד החינוך. שאנק מצטט מתוך ספרו של קובורלי משנת 1922, Public School Administration (עמ' 338):
Our schools are, in a sense, factories, in which the raw products (children) are to be shaped and fashioned into products to meet the various demands of life. The specifications for manufacturing come from the demands of twentieth-century civilization, and it is the business of the school to build its pupils according to the specifications laid down.
אני מניח שעבור מי שהיום קורא אותו, הקטע הזה די מחריד. הרי, גם אם זה נכון, היום זה איננו מקובל לראות בילדים שלנו את חומר הגלם שעליו מערכת החינוך פועלת, וגם לא ה-"מוצרים" של תהליך "חינוכי" כלשהו. סביר מאד להניח שגם קובורלי אהב את ילדיו (אם כי לא הצלחתי למצוא עדות לכך שהיו לו ילדים) אבל בתקופתו בחינוך היה מקובל יותר להשתמש בביטויים כמו בתי חרושת וחומרי גלם שעבורנו היום הם בעייתיים. הקטע המצוטט מופיע במספר מקורות. אני קראתי אותו לראשונה בספרו של קאלהן משנת 1961, Education and the Cult of Efficiency (אפשר למצוא אותו כאן), ולפני שלוש שנים הזכרתי את הספר כאן. אני עדיין ממליץ עליו בחום עבור מי שמבקש להבין, לפחות באופן חלקי, מהיכן התפיסה התועלתנית בחינוך, תפיסה שעדיין נפוצה, צומחת.

שאנק שואל אם יש באמת הבדל בין דבריו של קובורלי לבין הדרך שבה היום מקדמים את הוראת התכנות:
“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.
שאנק איננו מתכחש לכך שההכנה לקראת עבודה מפרנסת מהווה היבט חשוב של תהליך חינוכי. הוא כותב שבין התפקידים של המערכת נמצאת גם הכשרת האדם להתפרנס. אבל הוא מדגיש שזה איננו יכול להיות הדגש הבלעדי כמו שיותר ויותר קורה היום. זאת ועוד: הוא מזכיר לנו שעל אף העובדה שנוהגים להציג את המתכנת כבעל מקצוע יצירתי, על פי רוב מדובר במלאכה הרבה פחות זוהר, והרבה יותר משעמם. הוא כותב:
one has to see what the programmers at these institutions are actually doing. They are monitoring, responding to bug reports, and trying to update legacy code that supports the internal workings of their institutions. In other words, it is rather dull work.
כאשר סימור פפרט, בספרו Mindstorms, כתב על היכולת של תלמידים לתכנת, ועל החשיבות של להעניק לתלמידים את ההזדמנות לעשות זאת, הוא לא חשב על כיצד היכולת הזאת תאפשר להם למצוא פרנסה טובה. במקום זה פפרט כתב ש:
computers can be carriers of powerful ideas and of the seeds of cultural change ... they can help people form new relationships with knowledge that cut across the traditional lines separating humanities from sciences and knowledge of the self from both of these. (עמ' 4)
באופן ברור שאנק מזדהה עם התפיסה של פפרט, תפיסה ששונה לחלוטין מזאת של קובורלי. אבל כזכור, אפילו מאה שנים מאוחר יותר, התפיסה של קובורלי ממשיכה לשלוט במרבית מערכות החינוך. שאנק מסכם את המאמרון שלו עם תחזית די מדכאת:
school will continue to be an awful experience designed by people who really do not care if children are miserable and poorly served.
מעניין שהוא כותב שהתלמידים זוכים לשירות קלוקל. הרי הכוונה שלו היא דווקא יותר לכך שהתלמידים נאלצים לשרת את המערכת, וזה עוד יותר בעייתי ומדאיג. כפי שפפרט הראה, לימוד התכנות יכול להיות תהליך מרחיב אופקים ומעורר עניין וסקרנות. למרבה הצער, שאנק צודק שנכון להיום עידוד התכנות ממשיך לינוק מתפיסה חינוכית שהיתה צריכה לפוג מזמן.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 28 באוגוסט 2016 

עוד פעם אחת ו-(אולי) די

אם יש מישהו שבמשך הקיץ הזה קרא את הבלוג הזה, אני רוצה להתנצל בפניו על מטר התלונות ששטף אותו במהלך החודש הזה. אפילו אם לאחרונה זה לא בא לביטוי, חשוב לי להדגיש שאני כן רואה חיוב רב בתקשוב בתהליכי הוראה ולמידה, ואני אפילו אינני מתנגד לציין זאת כאן. אך מה לעשות – לא מעט כתבות שהתפרסמו לאחרונה ממש הזמינו התייחסות ביקורתית, וכיצד אפשר לא להגיש את מה שמזמינים. וכך קרה שבמידה לא קטנה הקיץ הזה הפך, עם התנצלות גדולה לשייקספיר (ריצ'רד השלישי) לקיץ המריבה שלי. ניתן אולי להתנחם בכך שכאשר שייקספיר כתב "now is the winter of our discontent" המילה "is" הצביעה לא על מצב סטטי, אלא על תהליך. זה בא לביטוי באופן ברור בתרגום של מאיר ויזלטיר:
עכשיו את חורף המריבה שלנו – השמש לבית יורק הפך לקיץ
ואולי זה מצביע על כך שעל אף קיץ המריבה, בשנת הלימודים תהיה פריחה של שימוש חיובי ומועיל בתקשוב. אבל כזכור, עדיין קיץ, ושוב נתקלתי במשהו שיש צורך להבליט ולבקר.

התלונה הפעם איננה קשורה ישירות לתקשוב בחינוך, אבל היא פועל יוצא של הדרך שבה אחד הנציגים הבולטים של התקשוב החינוכי מציג את עצמו בציבור. מספר פעמים בעבר הבעתי ביקורת על כיצד ה-MOOC הפך מאמצעי לימודי מעניין ואולי אפילו רצוי, לפתרון גורף לבעיות ההשכלה הגבוהה, ובהמשך לכלי שבאמצעותו ניתן לנגח את ההשכלה הגבוהה בכללותה. דבריו מלפני שבוע של רון ג'ונסון, סנטור אמריקאי (מדינת ויסקונסין) הם עדות צורמת לכך.

ג'ונסון, שבנובמבר עומד שוב לבחירה, מוכר כאחד שאיננו ניחן באהבה יתרה למה שהוא מכנה "קרטל ההשכלה הגבוהה". על פניו הוא מבקש להוזיל לימודים גבוהים שלכל הדעות יקרים מדי. אבל ביסוד תפיסתו נמצאת איבה גדולה כלפי האוניברסיטה הליברלית שעוסקת בפיתוח היכולת הביקורתית של הסטודנט. מול המודל של למידה לקראת תואר, למידה שאמורה לפתח אצל הלומד ראייה רחבה אודות העולם, ג'ונסון מציע "לימודים" שמעניקים תעודות עבור רכישת מיומנויות פרטניות שעשויות להכשיר את הלומד למלא תפקידים ספציפיים בשוק העבודה. באופן כללי התפיסה הזאת מכונה competency based learning. לפני כשבוע ג'ונסון תיאר את המגמה הזאת, וגם את המטרה אשר בבסיסה:
The way to really bust up the higher education cartel is move to a certification process versus a diploma process because a diploma process maintains that cartel within these institutions of higher education.
דברים אלה של ג'ונסון, בעייתיים בפני עצמם, אינם מצדיקים התייחסות בבלוג הזה. אבל המשך דבריו מראה כיצד התפיסה שלו מושפעת מהדרך שבה גורמים תקשוביים לא מעטים מציגים את עצמם לציבור הרחב:
We’ve got the internet -- you have so much information available. Why do you have to keep paying different lecturers to teach the same course? You get one solid lecturer and put it up online and have everybody available to that knowledge for a whole lot cheaper? But that doesn’t play very well to tenured professors in the higher education cartel. So again, we need disruptive technology for our higher education system.
לפי ג'ונסון מלאכת ההוראה היא העברת מידע ממקור מוסמך לסטודנט, ובתהליך ההעברה הזאת ניתן, יותר מאשר פחות, להחליף מרצה עם כל מרצה אחר. אין טעם לבזבז כסף על מרצים שבסך הכל שומרים על המעמד שלהם. בראיון ג'ונסון הביא דוגמה: כאשר מלמדים את מלחמת האזרחים הוא שאל אם עדיף להשתמש בעשרות אלפי מורים להיסטוריה שפחות או יותר מכירים את הנושא, או:
would you be better off popping in 14 hours of Ken Burns’s Civil War tape and then have those teachers proctor based on that excellent video production already done?
ובהמשך הוא הסביר שכך צריכים לעשות בכל מיני נושאים אחרים.

הגישה הזאת מוכרת מאד במערכות החינוך האמריקאיות. לפי הגישה הזאת במקרה הטוב ה-"חינוך" הוא תהליך של העברת מידע ממקור של סמכות למי שזקוק לו, ועל פי רוב הוא מצטמצם להכשרה מקצועית, ורכישת הכישורים הדרושים על מנת למלא תפקיד בשוק העבודה. כהמשך לאותה תפיסה המורה נתפס כצינור שמעביר את הידע ו/או הכישורים הדרושים לאותו שוק עבודה. ומפני שמדובר במלאכה טכנית בלבד, לגיטימי, ואפילו הגיוני, למצוא דרכים לייעל ולהוזיל אותה. ולכן, מי צריך מורים כאשר יש סדרות טלוויזיה שכבר הופקו. תנו ללומדים לצפות בתכניות האלו כאשר עוזרי הוראה, מקצועיים למחצה אם בכלל, יפקחו על התהליך. קן בורנז עצמו, אחד ממפיקי התכניות הדוקומנטריות המוערכים ביותר בארה"ב, הגיב להצעה של ג'ונסון בציוץ ב-Twitter:
I'm here to support teachers, not replace them.
באופן די ברור הרעיון של ג'ונסון יונק מהחדירה של קורסי MOOC לתודעה הציבורית. הקורסים האלה, והגופים ששיווקו אותם, הבטיחו השכלה לכל מי שמבקש במחיר מתאים לכל לומד. מוסדות להשכלה גבוהה, שחששו שקורסי MOOC יחבלו במונופול שלהם, הצטרפו למיזמים של חברות ה-MOOC. היו שברכו על כך שנוצר מודל מבטיח שיאפשר לרבים לממש לימודים גבוהים, והיו אנשים כמו ג'ונסון שזיהו שיש כאן הזדמנות לנגח את ההשכלה הגבוהה השנואה עליהם.

אפשר להגיד שג'ונסון פרץ לתוך דלת פתוחה, אבל הוא כנראה גם איחר קצת עם ההצעה שלו. בכתבה קצרה חדשה ב- Chronicle of Higher Education פיל היל סוקר את השינויים שחלו בניהול של Coursera ושל Udacity, כאשר לאחרונה האנשים שהיו המזוהים ביותר עם המיזמים האלה פנו לתחומים שונים מהחינוך. היל כותב:
I would argue that there never was a viable vision for MOOCs in higher education in the first place. The big three MOOC providers’ trial-and-error efforts to find a viable business model are what led to their shifts in strategy and ultimately the departure of their founders for fields outside of education.
היל ממשיך ומסביר שגם אם ה-MOOC לא חולל את השינוי המיוחל בהשכלה הגבוהה הוא העלה את קרנה של הלימוד המקוון, כך שהיום מוסדות להשכלה גבוהה מתאמצים מאד לבנות קורסים מקוונים איכותיים. זה ללא ספק תהליך מבורך, אבל קיים מרחק רב מאד בין קורסים מקוונים איכותיים במוסדות להשכלה גבוהה לבין המהפכה ש-Coursera ו-Udacity הבטיחו. די להזכיר שבשנת 2012 סבסטיאן תרון, מייסד Udacity, הצהיר שבעקבות הצלחת מודל ה-MOOC תוך 50 שנים יהיו רק עשרה מוסדות של השכלה גבוהה בעולם (הנה מה שהופיע ב-Wired):
He’s thinking big now. He imagines that in 10 years, job applicants will tout their Udacity degrees. In 50 years, he says, there will be only 10 institutions in the world delivering higher education and Udacity has a shot at being one of them.
היו שהוקסמו מהתחזית הזאת, והיו שראו בו חלום בלהות. מה שבטוח, והיום זה ברור לחלוטין, הוא שמדובר בהגזמה פרועה שלא תתממש. אבל ההגזמה הזאת, כזכור, לא מנע מרבים להצטרף לחגיגה, חלקם מתוך חשש שגם אם יש אפילו מידה קטנה של אמת בדבריו של תרון לא כדאי לפספס את הרכבת, ואולי גם תוך תקווה מסויימת שגם הם ירוויחו. ואין להתכחש לכך שההשכלה הגבוהה ניצבת בפני אתגרים וקשיים רבים. היא יקרה מדי כך שבצורתה הנוכחית היא איננה זמינה לרוב הגדול של מבקשי ההשכלה.

היל יודע היטב שהיו קורסים מקוונים בהשכלה הגבוהה שנים רבות לפני ה-MOOC, אבל הוא זוקף את הלגיטימיות שהקורסים האלה זוכים לה, והעניין שהם עוררו לאחרונה, לתנופה שחברות ה-MOOC יצרו. יתכן שהוא צודק. עצם העובדה שהקורסים האלה עלו לכותרות זירזו מוסדות רבים לבחון את היכולות שלהם ולהציע קורסים מקוונים לסטודנטים רבים. אבל אם ה-MOOC יכול להתהדר בהישג הזה, מן הראוי שהוא גם יקבל על עצמו אחריות עבור סטיות מוזרות מתפיסה חינוכית בריאה והגיונית כמו זאת של הסנטור ג'ונסון. ברור שהלמידה ו/או טובת הסטודנט (או המרצה) אינן עומדות בשורש ההצעה שלו. ברור גם שהתכנית שלו שואבת השראה מהיומרה ומהיוהרה של מקדמי ה-MOOC. ובכך בהחלט אין מה להתגאות.

תוויות: ,

יום שני, 4 ביולי 2016 

סוף סוף שיבוש של ממש!

בכתבה ב-TechCrunch שהתפרסמה לפני כשבוע רייאן קרייג, אחד המנהלים של חברת השקעות בשם University Ventures, מונה כמה מההבטחות שהושמעו בעבר בנוגע לתקשוב בחינוך. מהפתיחה של כתבה אפשר היה לחשוב שמדובר בביקורת שאני כתבתי:
For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
ללא ספק יש במשפטים הראשונים האלה נימה ביקורתית, אפילו לעג. נוצר הרושם שכותב הכתבה למוד נסיון ויודע שהתקשוב החינוכי שוב ושוב מבטיח יותר מאשר הוא מסוגל לקיים. ובגלל זה איננו צריכים להיות מופתעים שהפיסקה השנייה פותחת עם משפט שמחזיר אותנו למציאות:
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
קרייג מסביר שעל אף העובדה שהלמידה המקוונת כבר מאד נפוצה, שכר הלימוד עדיין מאד גבוה, לסטודנטים חובות גדולים, סטודנטים רבים אינם מסיימים את לימודיהם, והפער בין כישורי בוגרי ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של המעסיקים ממשיך לגדול.

ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:
the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
זאת ועוד: הוא מכריז:
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
יכול להיות שקרייג צודק שאם נדע לגייס את הנתונים בצורה הנכונה נוכל לגשר בין ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של שוק העבודה. אני חייב להודות שאינני בטוח שבאמת קיים "נתק היסטורי" בין השניים. דווקא לאורך חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית הקשרים בין שני אלה היו די הדוקים. אבל לפי קרייג אין התאמה מספקת בין מה שסטודנטים לומדים בהשכלה הגבוהה לבין מקומות העבודה שעתידיים לקלוט אותם. ליתר דיוק, הוא טוען שלמעבידים לא מספיק ברור מי מבין בוגרי ההשכלה הגבוהה הם המתאימים ביותר לצרכיהם. לכן, השיבוש שהוא מייחל לו הוא רתימת ההשכלה הגבוהה לצרכים של שוק העבודה בצורה חלקה כך שלא יפלו טעויות והמעבידים העתידיים לא יגלו שהם העסיקו אנשים שאינם מתאימים לצרכים שלהם.

מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:
will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
קרייג איננו רוצה שנקבל את הרושם שהוא רואה את ההשכלה הגבוהה במונחים של עלות-תועלת בלבד. הוא כותב שעל אף התהליך שהוא מתאר, מדעי הרוח אינם צריכים להעלם. אבל גם כאן ההסבר שלו תועלתני למדי:
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.
לקראת סיום הכתבה שלו קרייג כותב שבעקבות השיבוש שיתרחש בהשכלה הגבוהה בעקבות ההתייחסות לכשירויות שהוא מתאר יהיה עלינו לעמוד על המשמר כדי להגן על התפקיד שההשכלה הגבוהה ממלאת בחברה האזרחית. אני דווקא חושש שאם לא נעמוד על המשמר לפני-כן, לא תהיה לנו חברה אזרחית שעליה נוכל להגן.

תוויות: , ,

יום ראשון, 14 בפברואר 2016 

להקריב את החינוך על מזבח ההכשרה

לפני כמעט שנה הרשת החברתי/המקצועית לינקדאין (LinkedIn) רכשה את חברת לינדה (Lynda) שבונה ומפיצה קורסים מקוונים בתחום ההכשרה המקצועית – בעיקר בנושאים טכנולוגיים. לינקדאין שילמה מיליארד וחצי דולרים עבור לינדה, והסכום האסטרונומי הזה גרם לרבים לתהות – מה ראתה לינקדאין בלינדה שהיה יכול להצדיק הוצאה כל כך גדולה. מספר פרשנים ניסו להסביר את הרכישה כצעד מאד מקובל – לא פעם חברות מבוססות מוציאות כסף רב כדי לרכוש חברות קטנות יותר. אבל במקרה הזה היה נראה שמשהו לא הגיוני. לחברת לינדה אמנם היה שם טוב בתחומו, אבל היא לא בהכרח היתה הבולטת ביותר בתחום, וקשה היה להאמין שכדאי להוציא עליה סכום כל כך גדול. רוב מי שהתייחס לרכישה חשב שלינקדאין העריכה שהעתיד נמצא בקורסים מקוונים להכשרה מקצועית והיתה מוכנה להשקיע כדי להכנס לתחום ולהתבסס בו.

מיכאל פלדשטיין ראה את הרכישה באור קצת שונה. הוא הסכים שלינקדאין אכן רצתה לחדור לתחום הקורסים המקוונים, אבל הוא זיהה נקודה אחרת שהפכה את הרכישה לכדאית. במאמרון שהתפרסם סמוך לרכישה פלדשטיין ציין שהעיסוק המרכזי של לינקדאין מתרכז סביב נתונים. כרשת מקצועית (להבדיל מרשת חברתית "סתם") לינקדאין עוסקת ביצירת קשרים בין בעלי מקצועות המחפשים עבודה לבין מקומות העבודה, ולפי פלדשטיין ללינקדאין המידע הרב והמדויק ביותר בתחום. הוא טען שהחיבור בין הקורסים של לינדה לבין המידע של לינקדאין יאפשר לה להעריך באופן מאד מדויק את הצרכים המקצועיים של חברי הרשת במציאת עבודה, ולייעץ למקומות העבודה לגבי מי כדאי לקבל לעבודה. לכן הוא ראה בחיבור בין כמות אדירה של מידע מהימן לבין קורסים שניתן להציע לפי הצורך חיבור מנצח:
LinkedIn is the only organization I know of, public or private, that has the data to study long-term career outcomes of education in a broad and meaningful way. Nobody else comes close. Not even the government. Their data set is enormous, fairly comprehensive, and probably reasonably accurate. Which also means that they are increasingly in a position to recommend colleges, majors, and individual courses and competencies. An acquisition like Lynda.com gives them an ability to sell an add-on service—“People who are in your career track advanced faster when they took a course like this one, which is available to you for only X dollars”—but it also feeds their data set.
במילים אחרות, פלדשטיין ראה ברכישת לינדה על ידי לינקדאין השקעה שבעיקר עוסקת במידע – המידע שלינקדאין תקבל מניתוח הנתונים על הלומדים בקורסים של לינדה, ובהמשך המלצות טובות יותר על מה כדאי ללמוד, תהפוך את הרשת לחברה השולטת בתחום החשוב הזה. הוא פסק:
The primary value of the acquisition wasn’t content. It was data. It was providing additional, fine-grained nodes on the career graphs of their users.
הניתוח של פלדשטיין די שכנע אותי. בין כל אלה שהתייחסו לרכישה, הניתוח שלו היה היחיד שהצליח להסביר את הכדאיות אשר בהוצאת סכום כל כך גדול: הדגש ההולך וגדל על נתונים בחינוך. ובכל זאת, פלדשטיין רק הסביר את הכדאיות של הרכישה. הוא לא בחן האם היא טובה או רעה לחינוך. פלדשטיין בקיא מאד בצד העסקי של התקשוב בחינוך, אבל הוא גם בעל גישה חינוכית שבוחן את ההשפעות של ההתפתחויות בתחום על הלמידה ועל החברה באופן כללי. ודווקא במקרה הזה נדמה לי שההתייחסות שלו היתה לפן העסקי בלבד. לדעתי היה חשוב לשאול כיצד החיבור בין נתונים מאד מדויקים לבין קורסים מקצועיים ממוקדים ישפיע על הלמידה ועל החינוך. השבוע אבי ורשבסקי כתב על החיבור הזה, וההתייחסות המעניינת, והחינוכית, שלו היא הסיבה שאני חוזר לנושא הזה כמעט שנה אחרי הרכישה. (דבריו של ורשבסקי התפרסמו השבוע בבלוג של MindCet, אבל הם הופיעו באנגלית לקראת סוף 2015 בחוברת של MindCet.)

ורשבסקי כותב על בעיית הרלוונטיות של ההשכלה הגבוה, בעיה שרבים שמבקשים לחולל שינוי בתחום מעלים:
האוניברסיטאות מנותקות משוק התעסוקה ועד כמה בית הספר לא מכין אותנו ל”עולם שבחוץ”.
הוא מסביר שהחיבור בין לינקדאין לבין לינדה יוצר מסלול של "עוקף אוניברסיטה", מצב שבו ה-"עולם שבחוץ" קובע אילו כישורים דרושים למקומות העבודה ומכתיב את אלה כמטרות החינוך. אם מאיסוף מתונים וניתוחם לינקדאין תזהה את הכישורים הדרושים לשוק העבודה היא תוכל להציע, דרך לינדה, את הקורסים שיענו על הצרכים שהיא מזהה. ובדרך הזאת ההשכלה הגבוהה הופכת להיות לא יותר מאשר פס יצור לצורכי "העולם שבחוץ":
דרך הרשת שלינקדאין מציעה, מועסק פוטנציאלי יכול לכוון במדויק למעסיק אצלו הוא רוצה לעבוד. באמצעות לינדה הוא יכול לתפור לעצמו בדיוק את ההכשרה הדרושה לו כדי להתקבל לעבוד.
זאת ועוד: מעסיקים יוכלו לקבל מידע מדויק לא רק על מה שנלמד, אלא על ההישגים של הלומדים, העובדים הפוטנציאליים, על מנת לבחור את המועמד המתאים ביותר למשרה. ורשבסקי מדגיש שבמערכת הסגורה הזאת:
אין פער בין שלב הלמידה לשלב העבודה.
יש חפיפה מסויימת בין דבריהם של פלדשטיין ושל ורשבסקי אבל הדגשים שלהם שונים. פלדשטיין מתמקד בכמויות האדירות של מידע שלינקדאין יכול לצבור, והיתרון שזה מעניק לה כדי להוביל בתחום החינוך/ההכשרה. ורשבסקי מתמקד בדרך שבה החיבור בין לינקדאין ולינדה יוצר מערכת שמלווה את הלומד מבית הספר ועד למקום העבודה.

סביר להניח שיזמים לא מעטים רואים ברכישה הזאת הצלחה אדירה (ובוודאי גם חשים קנאה כלפי ההצלחה הזאת). לעומת אלה, ורשבסקי רואה את הרכישה דרך עיניים חינוכיות ומזהה בעייתיות. יתכן מאד שמדובר ב-"הצלחה", אבל זאת הצלחה כלכלית ולא בהכרח חינוכית. הוא מזכיר לנו שהכנת התלמיד לעולם התעסוקה הינה רק אחד מתוך מגוון תפקידים שמערכת חינוך אמורה למלא. הייעול בהתאמת "תכנית לימודים" למשרה עתידית מטשטש תפקידים אחרים של החינוך, שאחד החשובים מאלה הוא בניית אדם עצמאי שמסוגל לתפקד בעולם כתורם ויוצר.

ורשבסקי מסכם:
כניסה של אלטרנטיבה כזו טומנת בחובה איום לבית הספר ולערכים שהוא מייצג, וגם הזדמנות למוסדות האלה להשתנות מן היסוד בכך שיתנו מענה לאתגר הזה.
למרבה הצער, הקביעה המאד לא מעודדת הזאת נראית לי די קולעת למציאות. גם לפני החיבור של לינקדאין עם לינדה במידה רבה מערכות חינוך פעלו יותר על מנת לספק את הידיים העובדות של התעשייה מאשר על מנת לסייע לאדם להכיר את העולם ולגבש את מקומו בו. זה התפקיד המרכזי והאמיתי של מערכת חינוכית, ואם לפני החיבור בין לינקדאין ולינדה היה קשה למערכת למלא את הייעוד הזה, אחרי החיבור הסיכוי שהיא תעשה זאת עוד יותר קטן.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates