לפני כמעט שנה הרשת החברתי/המקצועית לינקדאין (LinkedIn) רכשה את חברת לינדה (Lynda) שבונה ומפיצה קורסים מקוונים בתחום ההכשרה המקצועית – בעיקר בנושאים טכנולוגיים. לינקדאין שילמה מיליארד וחצי דולרים עבור לינדה, והסכום האסטרונומי הזה גרם לרבים לתהות – מה ראתה לינקדאין בלינדה שהיה יכול להצדיק הוצאה כל כך גדולה. מספר פרשנים ניסו להסביר את הרכישה כצעד מאד מקובל – לא פעם חברות מבוססות מוציאות כסף רב כדי לרכוש חברות קטנות יותר. אבל במקרה הזה היה נראה שמשהו לא הגיוני. לחברת לינדה אמנם היה שם טוב בתחומו, אבל היא לא בהכרח היתה הבולטת ביותר בתחום, וקשה היה להאמין שכדאי להוציא עליה סכום כל כך גדול. רוב מי שהתייחס לרכישה חשב שלינקדאין העריכה שהעתיד נמצא בקורסים מקוונים להכשרה מקצועית והיתה מוכנה להשקיע כדי להכנס לתחום ולהתבסס בו.
מיכאל פלדשטיין ראה את הרכישה באור קצת שונה. הוא הסכים שלינקדאין אכן רצתה לחדור לתחום הקורסים המקוונים, אבל הוא זיהה נקודה אחרת שהפכה את הרכישה לכדאית. במאמרון שהתפרסם סמוך לרכישה פלדשטיין ציין שהעיסוק המרכזי של לינקדאין מתרכז סביב נתונים. כרשת מקצועית (להבדיל מרשת חברתית "סתם") לינקדאין עוסקת ביצירת קשרים בין בעלי מקצועות המחפשים עבודה לבין מקומות העבודה, ולפי פלדשטיין ללינקדאין המידע הרב והמדויק ביותר בתחום. הוא טען שהחיבור בין הקורסים של לינדה לבין המידע של לינקדאין יאפשר לה להעריך באופן מאד מדויק את הצרכים המקצועיים של חברי הרשת במציאת עבודה, ולייעץ למקומות העבודה לגבי מי כדאי לקבל לעבודה. לכן הוא ראה בחיבור בין כמות אדירה של מידע מהימן לבין קורסים שניתן להציע לפי הצורך חיבור מנצח:
LinkedIn is the only organization I know of, public or private, that has the data to study long-term career outcomes of education in a broad and meaningful way. Nobody else comes close. Not even the government. Their data set is enormous, fairly comprehensive, and probably reasonably accurate. Which also means that they are increasingly in a position to recommend colleges, majors, and individual courses and competencies. An acquisition like Lynda.com gives them an ability to sell an add-on service—“People who are in your career track advanced faster when they took a course like this one, which is available to you for only X dollars”—but it also feeds their data set.
במילים אחרות, פלדשטיין ראה ברכישת לינדה על ידי לינקדאין השקעה שבעיקר עוסקת במידע – המידע שלינקדאין תקבל מניתוח הנתונים על הלומדים בקורסים של לינדה, ובהמשך המלצות טובות יותר על מה כדאי ללמוד, תהפוך את הרשת לחברה השולטת בתחום החשוב הזה. הוא פסק:
The primary value of the acquisition wasn’t content. It was data. It was providing additional, fine-grained nodes on the career graphs of their users.
הניתוח של פלדשטיין די שכנע אותי. בין כל אלה שהתייחסו לרכישה, הניתוח שלו היה היחיד שהצליח להסביר את הכדאיות אשר בהוצאת סכום כל כך גדול: הדגש ההולך וגדל על נתונים בחינוך. ובכל זאת, פלדשטיין רק הסביר את הכדאיות של הרכישה. הוא לא בחן האם היא טובה או רעה לחינוך. פלדשטיין בקיא מאד בצד העסקי של התקשוב בחינוך, אבל הוא גם בעל גישה חינוכית שבוחן את ההשפעות של ההתפתחויות בתחום על הלמידה ועל החברה באופן כללי. ודווקא במקרה הזה נדמה לי שההתייחסות שלו היתה לפן העסקי בלבד. לדעתי היה חשוב לשאול כיצד החיבור בין נתונים מאד מדויקים לבין קורסים מקצועיים ממוקדים ישפיע על הלמידה ועל החינוך. השבוע
אבי ורשבסקי כתב על החיבור הזה, וההתייחסות המעניינת, והחינוכית, שלו היא הסיבה שאני חוזר לנושא הזה כמעט שנה אחרי הרכישה. (דבריו של ורשבסקי התפרסמו השבוע בבלוג של MindCet, אבל הם הופיעו באנגלית לקראת סוף 2015 בחוברת של MindCet.)
ורשבסקי כותב על בעיית הרלוונטיות של ההשכלה הגבוה, בעיה שרבים שמבקשים לחולל שינוי בתחום מעלים:
האוניברסיטאות מנותקות משוק התעסוקה ועד כמה בית הספר לא מכין אותנו ל”עולם שבחוץ”.
הוא מסביר שהחיבור בין לינקדאין לבין לינדה יוצר מסלול של "עוקף אוניברסיטה", מצב שבו ה-"עולם שבחוץ" קובע אילו כישורים דרושים למקומות העבודה ומכתיב את אלה כמטרות החינוך. אם מאיסוף מתונים וניתוחם לינקדאין תזהה את הכישורים הדרושים לשוק העבודה היא תוכל להציע, דרך לינדה, את הקורסים שיענו על הצרכים שהיא מזהה. ובדרך הזאת ההשכלה הגבוהה הופכת להיות לא יותר מאשר פס יצור לצורכי "העולם שבחוץ":
דרך הרשת שלינקדאין מציעה, מועסק פוטנציאלי יכול לכוון במדויק למעסיק אצלו הוא רוצה לעבוד. באמצעות לינדה הוא יכול לתפור לעצמו בדיוק את ההכשרה הדרושה לו כדי להתקבל לעבוד.
זאת ועוד: מעסיקים יוכלו לקבל מידע מדויק לא רק על מה שנלמד, אלא על ההישגים של הלומדים, העובדים הפוטנציאליים, על מנת לבחור את המועמד המתאים ביותר למשרה. ורשבסקי מדגיש שבמערכת הסגורה הזאת:
אין פער בין שלב הלמידה לשלב העבודה.
יש חפיפה מסויימת בין דבריהם של פלדשטיין ושל ורשבסקי אבל הדגשים שלהם שונים. פלדשטיין מתמקד בכמויות האדירות של מידע שלינקדאין יכול לצבור, והיתרון שזה מעניק לה כדי להוביל בתחום החינוך/ההכשרה. ורשבסקי מתמקד בדרך שבה החיבור בין לינקדאין ולינדה יוצר מערכת שמלווה את הלומד מבית הספר ועד למקום העבודה.
סביר להניח שיזמים לא מעטים רואים ברכישה הזאת הצלחה אדירה (ובוודאי גם חשים קנאה כלפי ההצלחה הזאת). לעומת אלה, ורשבסקי רואה את הרכישה דרך עיניים חינוכיות ומזהה בעייתיות. יתכן מאד שמדובר ב-"הצלחה", אבל זאת הצלחה כלכלית ולא בהכרח חינוכית. הוא מזכיר לנו שהכנת התלמיד לעולם התעסוקה הינה רק אחד מתוך מגוון תפקידים שמערכת חינוך אמורה למלא. הייעול בהתאמת "תכנית לימודים" למשרה עתידית מטשטש תפקידים אחרים של החינוך, שאחד החשובים מאלה הוא בניית אדם עצמאי שמסוגל לתפקד בעולם כתורם ויוצר.
ורשבסקי מסכם:
כניסה של אלטרנטיבה כזו טומנת בחובה איום לבית הספר ולערכים שהוא מייצג, וגם הזדמנות למוסדות האלה להשתנות מן היסוד בכך שיתנו מענה לאתגר הזה.
למרבה הצער, הקביעה המאד לא מעודדת הזאת נראית לי די קולעת למציאות. גם לפני החיבור של לינקדאין עם לינדה במידה רבה מערכות חינוך פעלו יותר על מנת לספק את הידיים העובדות של התעשייה מאשר על מנת לסייע לאדם להכיר את העולם ולגבש את מקומו בו. זה התפקיד המרכזי והאמיתי של מערכת חינוכית, ואם לפני החיבור בין לינקדאין ולינדה היה קשה למערכת למלא את הייעוד הזה, אחרי החיבור הסיכוי שהיא תעשה זאת עוד יותר קטן.
