מי שצופה בקריקטורות הרבות שבהן הורים מפצירים בילדיהם לעזוב את צג המחשב ולצאת החוצה לשחק עשוי לחשוב שהילדים עצמם, יחד עם המשיכה העצומה של המסך, הם האשמים המרכזיים בהעדרות הילדים ממגרשי המשחקים היום. אינני מכיר נתונים שמאמתים את הקריקטורות האלו, וסביר יותר להניח שמדובר בפולקלור, או במיתוס שהצליח לחדור לתודעה הציבורית. אבל בכל זאת יש לפחות מקום אחד שבו קשה מאד למצוא ילדים שמשחקים בחוץ – בית הספר. בעולם המערבי שעות המשחק החופשי במהלך יום הלימודים הולכות ומצטמצמות, וקובעי המדיניות במערכות חינוך רבות רואות במשחק החופשי בזבוז זמן יקר, זמן שאפשר היה לנצל טוב יותר בישיבה בכיתה ב-"למידה". מול הקריקטורות שהזכרתי אפשר להעמיד צילומים אמיתיים של כיתות – חלקן מקושטות וצבעוניות, וחלקן אפורות ותכליתיות למדי – שבהם כל תלמיד יושב מול מכשיר אישי וזוכה לשיעור שהוכן במיוחד עבור הצרכים הספציפיים שלו. והכל נעשה, כמובן, בעזרת אמצעים מדעיים מתקדמים. בעיני קברניטי החינוך הלמידה היא עסק רציני, ויש צורך לנצל כל רגע אפשרי על מנת להקנות לילדים עוד ועוד דעת.
מפליא שבעידן שבו משקיעים מאמצים רבים כדי ליצור תנאים אופטימליים ללמידה המותאמת באופן אישי לכל תלמיד מערכות החינוך מתעלמות מנתון חשוב ביותר שהמחקר החינוכי מעלה: תלמידים שזוכים לזמן למשחק חופשי במהלך יום הלימודים מצליחים להתרכז טוב יותר בשעת השיעור מאשר תלמידים שאינם משחקים. כך קורה שבסופו של דבר כאשר יש זמן למחשק חופשי הזמן בכיתה מנוצל טוב יותר עבור אותה "למידה" הכל כך נחשקת.
לפני שלושה חודשים הבעתי כאן אופטימיות שיתכן שמערכות החינוך מתחילות להכיר בחשיבות של המשחק החופשי. במסגרת שביתת מורים בעיר סיאטל המורים דרשו חצי שעה של משחק חופשי כל יום עבור תלמידי כיתות היסוד. ציינתי בסיפוק שהדרישה הזאת נכללה בהסכם שנחתם עם המורים. הבעתי אז את התקווה שזה איננו המקרה היחיד. ואכן,
כתבה באתר Today של חברת המדיה NBC מדווחת על פרויקט נרחב להגדלת שעות המשחק החופשי בבתי הספר של מחוז אחד במדינת טקסס.
הכתבה עוקבת אחר הנעשה באחד משישה בתי ספר שבהם תלמידי כיתה א' מקבלים ארבע הפסקות של רבע שעה למשחק חופשי בחוץ. מציינים שמדובר בשלוש הפסקות ביום יותר מאשר בעבר, כאשר הזמן למשחק גדל מעשרים דקות לשעה שלמה. בתחילת הפרויקט מורה של כיתה א' הביעה חששות, אבל:
Some five months into the experiment, McBride's fears have been alleviated. Her students are less fidgety and more focused, she said. They listen more attentively, follow directions and try to solve problems on their own instead of coming to the teacher to fix everything. There are fewer discipline issues.
"We're seeing really good results," she noted.
ד"ר דבי ריי, פרופסורית בתחום הקינסיולוגיה (החקר המדעי של התנועה האנושית) ב-Texas Christian University, יזמה את הפרויקט, בין היתר בעקבות ההתרשמות שלה מביקור בבתי ספר בפינלנד. הפרויקט אמנם התחיל עם הכיתות הנמוכות, אבל הכוונה היא להרחיב אותו עד כיתה ח'.
כתבה נוספת מלפני בערך חודש באתר של ערוץ המדיה הציבורי של טקסס, מביאה התייחסות של בוב מורי, מרצה לרפואת ילדים ב-Ohio State University. מורי טוען שהדמיה מוחית מראה שילדים לומדים טוב יותר אחרי הפסקות לפעילות גופנית ולמשחק חופשי. בנוסף:
Murray says kids with regular recess behave better, are physically healthier, and exhibit stronger social and emotional development. Still, academic policymakers have been taking it out of the school day.
”They want more academic time, they want more time to do the core subjects," Murray says. "Under the attitude that more is better, they have pretty much carved away anything that got in the way of those minutes for teaching."
ההתעלמות מהתרומה החיובית של המשחק החופשי ליכולת הלמידה מעמידה בספק את האובייקטיביות של הפנייה לנתונים על מנת לשפר את החינוך. דווקא אלה שרואים בחיוב את השימוש בנתונים כדי להשיג "למידה" טובה יותר מדגישים את האובייקטיביות של הנתונים. מפני שהנתונים אינם אינטרסנטיים, ואינם מושפעים מגישה חינוכית זאת או אחרת, הן יכולות לעזור למפות את מצבו האמיתי של כל תלמיד ולסייע בבניית תכנית פעולה יעילה ומתאימה עבורו. אבל מאחורי מעטה ה-"אובייקטיביות" מסתתרת תפיסה חינוכית שרואה בתהליך הלמידה עבודה קשה שדורשת מאמץ והשקעה. לא בכדי בארה"ב היום שוקדים על פיתוח של grit (המתורגם אצל Morfix כ-"כוח סבל"). לפי התפיסה הזאת מי שמצליח בלימודים הוא זה שמתמיד לשבת בכיסא ומפנים עוד ועוד "חומר". עבור בתפיסה הזאת אין מקום למשחק החופשי. לא קשה להבין שיכולת הריכוז של תלמידים שמרשים להם לשחק במקום רק לשבת ליד שולחן כל היום גדלה. אבל אם היו ספקות,
דף אחד באתר הפרויקט בטקסס מביא מספר סקירות, כולל מידע מחקרי, על תרומת ההפסקות ללמידה. למען האמת, אין בזה הרבה חדש, אבל משום מה על אף העובדה שהתרומה של המשחק החופשי לאותה למידה נחשקת ידועה, קברניטי החינוך ממשיכים לצמצם את שעות המשחק בבתי הספר.
כאשר מדובר בטכנולוגיה יקרה שבתי הספר צריכים לרכוש היא נחשבת כנחוצה לחינוך. וכאשר בתי הספר רוכשים, היזמים מרוויחים. לעומת זאת, הטכנולוגיה הנדרשת כדי לאפשר לתלמידים משחק חופשי במגרש המשחקים די מינימלית, ועל אף העובדה שאפשר להראות שהיא תורמת רבות ללמידה רבים מקובעי המדיניות החינוכית מעדיפים להתעלם ממנה. עם זאת, כאשר תוך שלושה חודשים הנושא עולה לפחות פעמיים ממקורות שונים, יש מקום לאופטימיות.
