לרגל יום ההולדת ה-25 של ה-World Wide Web שנולד כאשר טים ברנרס-לי העלה את האתר הראשון ב-20 לדצמבר, 1990
דייב וינר פרסם מאמרון לא לגמרי חגיגי בבלוג שלו. העדר החגיגיות לא נבע מכך שווינר איננו רואה ב-WWW הישג אדיר שראוי לציון, אלא מפני שהוא חש שהיום העולם סוגד למי שהצליח להתעשר מהאינטרנט, ואילו בעיניו ההצלחה הכספית הזאת קשורה ליצירת אחידות אינטרנטית שחוטאת מייעוד הווב. לדעתו מה שהיה ראוי להעלות על נס הוא המגוון העשיר של ביטוי אנושי שהרשת דרבן:
The great thing about the web is the diversity it brought about. The mistake we've made, 25 years later, is being so distracted by money and the appearance of engagement that we have turned that wonderful diversity machine into a monoculture.
וינר הוא בעל קבלות רבות בפיתוח כלים אינטרנטיים, במיוחד בתחום הבלוג והפודקסט. הוא רואה חשיבות עליונה בשמירה על ווב פתוח שמאפשר לכל אחד ליצור תכנים ולשתף אותם, ולהגיע בקלות לתכנים שמעניינים אותו.
בפודקסט שהוא הכין סמוך לפרסום המאמרון שלו הוא מהלל את הווב בצורתו המוקדמת. הוא מציין שבזמנו הווב היה:
a miracle because of its simplicity and low-techness
באופן די ברור הגישה של וינר מנוגד לנרטיב הרווח היום אודות האינטרנט. עידן האינטרנט הנוכחי מתאפיין באיסוף מאסיבי של מידע אודות המשתמשים ובנסיונות לחסום את מה שמכונה הניטרליות של הרשת (שלא לדבר על למכור, ולמכור ולמכור). וינר מתאר מציאות אינטרנטית אחרת, מציאות שהיום כמעט נמחקה מהתודעה:
The raw material of the monoculture are you and me. People. We don't make any money from our use of the web. It can be a tool for more working-together, problem-solving and love-making.
יום ההולדת של הווב הוא ללא ספק אירוע הראוי לציין. בגלל זה, אפילו אם בדבריו של וינר יש געגוע לתקופה שמזמן עברה וניחוח של פקשוש, נעים לקרוא אותם. אבל הבלוג הזה בוחן את התקשוב בחינוך. כיצד דבריו של וינר מתקשרים לתחום החינוך?
לפני שבוע
רותי סלומון פרסמה מאמרון שעוסק בעיקר בחדשנות, וכיצד חדשנות יכולה לבוא לביטוי בחינוך. היא מדגישה שחדשנות איננה סתם "לעשות דברים מגניבים ומדליקים". לדעתה מהות החדשנות, או אולי מהות השאיפה לחדש, היא הרצון לשפר את העולם. נדמה לי שאפשר להתווכח, ולשאול אם זאת באמת מה שמניע את מרבית ה-"מחדשים" בתחום החינוך היום. אבל אפילו אם זה איננו המניע אפשר בהחלט להסכים שרצוי שיהיה. בחלק האחרון של המאמרון שלה רותי מונה מספר נקודות שנותנות ביטוי לחלומות החינוכיים שלה – חלומות לגבי מה שבית הספר יכול להעניק לתלמידים שלפי תפיסתה מבטאים חדשנות של ממש, וגם חלומות שביכולתו של התקשוב לסייע להגשים:
- חוויית למידה מאתגרת, מרגשת ומשמעותית שיעורר בהם תשוקה ללמידה.
- עידוד יצירתיות, חשיבה עצמית, חשיבה ביקורתית, ערך עצמי ו growth mindset - ההבנה שכל מה שירצו הם יוכלו ללמוד.
- שיתעוררו אצלם ערכים של למידה לאורך החיים
- וגם ערכים של כבוד הדדי, שיח, הקשבה ועבודה שיתופית הוגנת.
- אזרחות פעילה - שילדינו יבינו שהם חלק מעולם גדול, שיחושו איכפתיות לסביבה, איכפתיות לחברה ורצון להיות אזרחים תורמים ופעילים.
- שייצאו ממערכת החינוך מוכנים לחיים והאתגרים המטורפים שיעמדו בפניהם בעולם החדש שבו אנו חיים.
נדמה לי שכל איש חינוך שמזדהה עם החלומות האלה גם חש שבמקום שהתקשוב היום מקרב אותנו אל הגשמתם הוא דווקא מרחיק אותנו. כמו אצל התקוות של וינר כלפי ה-WWW שלא רק לא התגשמו אלה הוחלפו במרדף אחרי הרווח הכספי, היום התקשוב בחינוך משרת בעיקר שני אדונים: את אלה שאינם חשים שיש צורך דחוף לאמץ את יעדי החינוך כפי שרותי מתארת אותם, ואת אלה שחושבים שמערכת החינוך קיימת על מנת לאפשר להם להרוויח ממנה.
וינר לא מוותר בנוגע ל-WWW. הוא עדיין סבור שאפשר לנתב אותו שוב למטרות נעלות יותר מאשר רווח כספי. באופן דומה, התקשוב החינוכי היום איננו צועד בכיוון הרצוי, בכיוון של השפעה חיובית על תהליכי הוראה ולמידה שלפני יותר בעשרים שנה רבים מאיתנו זיהינו. הוא איננו מצדיק את הכינוי "חדשני" כפי שרותי מיטיבה להגדיר אותו. ובכל זאת אני בוחר לחשוב שיש עדיין סיכוי שאי-שם בעתיד, אולי אפילו לפני יום ההולדת ה-50 של ה-WWW, זה יקרה.
