« לדף הראשי | למה צפויה לנו עוד ועוד הוראה מותאמת אישית דרך התקשוב » | לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו » | עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל » | לשימוש כזה שואפים? » | והפעם – כמעט בלי אף מילה על תקשוב » | אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות » | מיתוס ה-"אנחנו" - נחמד, אבל בכל זאת מיתוס » | מה, באמת?!? » | אולי בעצם דוח מעודד » | לא רק המסר, אלא גם מי שמוסר » 

יום שבת, 24 באוקטובר 2015 

ואולי הירידה לפרטים הקטנים מזיקה?

המאמרון האחרון שהתפרסם כאן אמנם עסק, כמו הבלוג הזה כולו, בחינוך, אבל הוא הגיע בסופו של דבר אל החינוך דרך התייחסות לנושא אחר. חלק ניכר מדי מהקריאה שלי קשור ישירות לחינוך, אבל אני יודע שתחומים רבים אחרים יכולים להיות ממש מרתקים. לכן, האפשרות לצלול לתוך תחום אחר ולבסוף לקשר נושא "חיצוני" חזרה לחינוך תמיד משמחת אותי. אני בטוח שהפתיחות לתחומים אחרים מעשירה את הראייה החינוכית - גם מבחינה אישית, וגם מקצועית. בגלל זה, כאשר סיימתי את כתיבת המאמרון הקודם אמרתי לעצמי שכדאי ורצוי שאמצא הזדמנויות לעשות את זה לעתים קרובות יותר. והנה, כבר עכשיו הזדמנות כזאת נפתחה לפני.

אני עוקב אחר מספר תחומי ספורט, אם כי אני חייב להודות שלעתים קרובות הכתיבה של כתבי הספורט מעניינת אותי יותר מאשר הצפייה במשחקים עצמם. ג'ו פוזננסקי הוא כתב ספורט אמריקאי שאני מקפיד לקרוא. לפני מספר ימים, בעקבות מהומה שהתעוררה במשחק בייסבל בעקבות החלטה של שופט והפיכת אותה החלטה לאחר צפייה בשידור החוזר המיידי, פוזננסקי כתב (ולא בפעם הראשונה) למה מפריע לו שענפי ספורט מסתמכים, יותר ויותר, על השידור החוזר המיידי כדי לקבוע מה באמת קרה על המגרש.

בסגנון ששוב ושוב משכנע אותי שכתבי ספורט הם בין בעלי השפה העשירה והתיאורית ביותר בכל שפה פוזננסקי מתאר את הקסם שבשידור החוזר המיידי, ובאפשרות להאט סרטון כך שמתגלים דברים שהעין הבלתי-מזויינת איננה מצליחה לתפוס:
Let’s start with a video you have no doubt seen, a super-slow-motion video of a bat hitting a baseball. If you slow it down to 10,000 frames per second, you will see something that looks like an optical illusion. You will see that the baseball, which seems pretty solid, compresses like it’s a racquetball hitting a wall. It gets smooshed. And, if you look even more closely, you will see that the bat actually bends, as if made of rubber. Similar things are true when you slow down a football being kicked, a golf ball being driven or even a basketball being dribbled.

There is no possible way we would know this — or even believe it — if the cameras didn’t show it to us. I remember listening to NFL Films’ Steve Sabol marvel about how a kickoff looked when you slowed down the film just enough. Everybody at Films just sat around watching in wonder. “It was,” he said, “like seeing a new star through a telescope.”
במקרים רבים, מה שאנחנו רואים בדרך הזאת נפלא ומרגש, ושונה מאד ממה שבזמן אמת העין מסוגלת לקלוט. במקרה הספציפי שעליו פוזננסקי כותב השופט קבע ששחקן הגיע לבסיס בהצלחה, ואילו בשידור החוזר המיידי אפשר להבחין שלשבריר שנייה הרגל שלו זזה טיפונת מאותו בסיס, ולכן נקבע שהוא לא הגיע בהצלחה. פוזננסקי מציין שכמעט בכל פעם שיבדקו מצבים כאלה המצלמה תתפוס משהו שהעין לא רואה. הוא שואל כיצד המידע הנוסף הזה משפיע על המשחק ועל חוויית המשחק אצל הצופה:
But, when dealing with replay — and the ability to slow the game down to 2,000 frames per second — the rabbit hole goes very deep. And you can’t just stop with fixing the bad calls. Because the more you slow it down, the more you see things that the eyes could never see before. And once you see those things — like someone hopping slightly off the bag in a stolen base — you can’t UNSEE them.
השידור החוזר המיידי בספורט איננו התחום היחיד שבו טכנולוגיות משפיעות על כיצד אנחנו חווים את העולם. בחיי היום-יום אף אחד מאיתנו איננו רואה פרצוף של אדם אחר מקרוב כמו שצילום תקריב יכול להראות לנו אותו, וצילומים שבהגדלה עצומה של חרקים, למשל, מגישים לנו תצפית לתוך פרטים שבקושי יכולנו לתאר לעצמנו. לפעמים הפרטים האלה פותחים עולם וכובשים את הדמיון. אבל לפעמים, כמו במקרה של השידור החוזר המיידי בספורט, הם מכבידים עלינו. הם נותנים לנו יותר פרטים מאשר אנחנו צריכים, ולא פעם זה גורם לנו להבין את המציאות בדרך שמרחיקה אותנו מהיכולת שלנו לפעול בצורה רצויה.

הספורט והחינוך שונים מאד זה מזה, אבל נדמה לי שגם בחינוך אנחנו מוצאים הקבלה לבעיה שאליה פוזננסקי מתייחס. יתכן שהמרדף משוחרר המעצורים אחרי עוד ועוד נתונים על לומדים – הן מבחינת פרטי הפרטים של כל לומד, והן מבחינת בניית מודלים לימודיים בעקבות איסוף אין סופי של נתונים על משתמשים רבים שאפשרי היום – עושה לחינוך מה שהשידור החוזר המיידי עושה לספורט. בשני המקרים עודף המידע מרחיק אותנו מלראות את הרגע. בספורט, כמובן, לרגע משמעות מרכזית. מעניין אותנו מה קורה על המגרש עכשיו. וכך גם בחינוך. מורה מיומן מסוגל לקרוא את הלומד ואת הכיתה ולתקשר איתם כך שהוא יוצר חוויית למידה. אין זה אומר שיש לשלול כלים שיכולים לנתח את המצב על מנת לשפר ולשכלל, אבל כמו עם השידור החוזר המיידי, כאשר הוא משתלט על היכולת לחוות את הרגע כולם מפסידים.

העצם, מדובר בצורך להכיר בגבולות ההגיוניים של הכלים – בחינוך כמו בספורט. מורים מנוסים מסוגלים להבחין בתלמיד שאיננו מרוכז בכיתה מפני שיש בעיות בבית, או אולי מפני שהוא רעב. אבל דיווח מפורט על קצב הנשימה ושל לחץ הדם מעבר החודשיים האחרונים, והצלבת אותם נתונים עם סוגים שונים של שיעורים (למשל) הוא הרבה מעבר לדרוש. זה הופך את החינוך מאמנות למשהו אחר (ולא, כפי שרבים אולי טוענים, ל-"מדע").

יתכן גם שהפתרון שפוזננסקי מציע עבור הספורט מתאים גם לחינוך. פוזננסקי יודע שאין אפשרות להוציא לחלוטין את השימוש בשידור החוזר המיידי מהספורט. מדובר בטכנולוגיה שקיימת, שלשימוש המתאים בו יתרונות רבים. לכן הוא מציע שבמקרים של החלטה שמוטלת בספק ניתן לפנות לשידור החוזר המיידי, אבל לצפות בו במהירות הרגילה, באותה מהירות שבה העין רואה את המתרחש בזמן אמת. הוא איננו שולל צפייה חוזרת, אבל הוא מתנגד לשינוי אופי המשחק על ידי דקדקנות היתר. לדעתו, הצלילה לעומק השידור החוזר המיידי גורמת לנו לעסוק בפרטים שביסודו של דבר מרחיקים אותנו מרוח המשחק:
And the more we slow down this game, the more we’re going to see stuff like that, silly little stuff that should not matter, but in slow motion does matter. We move away from the spirit of the game, I think.
יש גם, כמובן, רוח החינוך, והיכולת שלנו לאסוף ולנתח נתונים עלולה להרחיק אותנו מאותה רוח. אני מניח שבעתיד הלא רחוק מחקרים יקבעו בשבילנו את האורך האופטימלי של הסבר של מורה לפני כיתה, או את צבע הגיר העדיף להסברים מדעיים על לוח הכיתה לעומת הסברים בהיסטוריה או בספרות.

עצירת הזמן כדי להבחין במה שהעין הרגילה איננה מצליחה לראות שונה מבניית מאגר עצום של נתונים על מיליוני משתמשים כדי "לגלות" תהליכים שאינם נראים למורים בכיתות שלהם. הראשון מפרק את המקרה היחיד לפרטי פרטים עוד יותר קטנים, ואילו השני מכליל את הפרט הקטן לתוך הכללה אדירה. אבל כמו שעצירת הזמן בספורט מרחיקה את המשחק מרוח הספורט, הכללה רחבה מדי מאבדת את הלומד היחיד בתוך בליל של נתונים. חשובים ככל שהנתונים האלה עשויים להיות, הם מרחיקים אותנו מרוח החינוך.

התוצאה עבור הצופה וגם עבור המורה דומה מאד – תמונה שהיא תלושה ממה שעד עכשיו היה כל כך אנושי. וכמו שהאנושיות הזאת נמצאת בשורש חוויית הספורט, היא גם נמצאת בשורש חוויית הלמידה.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates