עוד שתי דוגמאות שמצביעות על הכלל
לפני מספר ימים כתבתי על augmented reality, או ליתר דיוק על השימוש ביישום המבוסס על ה-AR כדי להעביר לתלמידים מידע שאפשר היה להעביר אליהם באופן פשוט יותר בטקסט מודפס או בעל פה. תוך כדי הכנת אותו מאמרון אודרי ווטרס פרסמה מאמרון שבה היא הרימה גבה כלפי גלגול טכנולוגי חדשני למה שבסך הכל אפשר לכנות ה-ViewMaster הנחמד והישן שרבים הכירו בילדותם.
ווטרס מציינת את האבסורד אשר בכתבה בניו יורק טיימס שמדווחת על מורה שמתלהבת מהערך הלימודי של Google Cardboard, כלי פשוט של חברת גוגל שיוצרת תחושה של תלת-ממד בצילומים אשר בטלפונים סלולאריים. בכתבה המורה אומרת שבאמצעות הכלי התלמידים שלה צופים בעיר ורונה וכך הם רוכשים תובנות בנוגע ל-"רומיאו ויוליה". ווטרס מתקשה לתת ליומרה הזאת לעבור בשקט. הרי בסך הכל התלמידים צופים בנופים של העיר ורונה דרך כלי שהוא אולי "חדש", אבל ביסודו של דבר איננו שונה מה-ViewMaster שלפני דור היה בארגז המשחקים של כמעט כל משפחה. היא כותבת:
גם כאן, כמו עם השימוש במשהו פחות או יותר דומה ל-augmented reality כדי להוסיף רובד מיותר של "מידע" שדרכו תלמידים לומדים על חישוב השטח של מלבן, החינוך מראה שהוא שבוי ב-"קסמי" הטכנולוגיה, לרעתה של הלמידה שלמענה הוא לכאורה פועל.
אם סיפור ה-ViewMaster ה-"משוכלל" מצביע על הכמיהה של התקשוב החינוכי לכל דבר חדש ונוצץ, העדכון השני כאן מראה עד כמה החינוך, במרדף אחרי "הישגים לימודיים", מצליח לחבל בעצמו ולבקוע גול עצמי. לפני מספר ימים כתבתי על הצמצום ההולך וגדל בהפסקות של משחק חופשי בבתי הספר (במסגרת המאבק של המורים בעיר סיאטל להחזיר הפסקות כאלו לבתי הספר היסודיים). שעות המשחק אינן הקורבן היחיד של המרדף הזה. בתי ספר סוגרים ספריות, למשל, כדי לחסוך כסף (הרי מישהו עדיין קורא ספרים?) ומפטרים ספרנים. ועל אף העובדה שמחקרים רבים מראים ששיעורים באמנויות מסייעים לשיפור בציונים בנושאים עיוניים, בתי ספר ממשיכים לקצץ בשעות אמנות. לפני כמה שבועות קיבלנו עדות נוספת (שראיתי רק לפני מספר ימים) לתרומה של האמנויות.
להקת האופרה הלאומית של צפון אנגליה, Opera North, מקיימת מספר פרויקטים מוסיקאליים בבתי ספר בערים באיזור פעילותה. כתבה באתר של להקת האופרה מדווחת על פרויקטים בשני בתי ספר בשכונות של המעמד היחסית נמוך. בפרויקטים האלה כל התלמידים זוכים לשלוש שעות (לפחות) של מוסיקה כל שבוע. כצפוי, התלמידים מתקדמים בתחום המוסיקה, אבל לא רק. הכתבה מוסרת שאחרי תחילת הפרויקטים שני בתי הספר הראו שיפורים משמעותיים ברמות הקריאה, הכתיבה והמתמטיקה. שוב, תוצאות כאלו אינן צריכות להפתיע – המחקר הרי מצביע על תופעה כזאת. אבל במציאות ה-"חינוכית" של ימינו רק בתי ספר מעטים מוכנים להקדיש משאבים ל-"מותרות" כמו מוסיקה – מותרות שמתגלים כהכרחיים ללמידה.
ובמקרה שהמאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן אולי נראו כיוצאי דופן ולא אופייניים למה שקורה היום בחינוך, למרבה הצער העדכונים האלה מעידים על כך שבעצם הם הכלל.
