« לדף הראשי | ואולי זה איננה שאלה של איזה כלי עדיף » | לא, אינני שולל את השימוש בנתונים » | האם היה בכלל צורך לשאול? » | אבל מה כל כך רע בזה? » | מה, שוב! » | מטרה ראויה – ואמצעים שונים להשיג אותה » | למה לנו לחשוב שהתקשוב יהיה שונה? » | גם אני מודאג » | מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה » | להרוויח מההעתקות? » 

יום חמישי, 10 בספטמבר 2015 

שני צדדים של אותו מטבע

אם במאמרון הקודם שהתפרסם כאן ניסיתי לבחון את הדרכים שבהן סטודנטים מצליחים (או לא מצליחים) לזכור את מה שהם לומדים בשעת שיעור, ומה עליהם לעשות כדי להפוך את המידע הזה למשהו שעליו הם יכולים לבנות בחייהם, הגיוני שמול זה אנסה לבחון את האמצעי שבו המורה מעניק את הידע שהסטודנט אמור לרכוש. לאור זה התמזל מזלי ולפני כמספר ימים מיכאל פלדשטיין פרסם מאמרון בו הוא מחזיר קצת כבוד לאמצעי ההוראה הנפוץ, ההרצאה.

קל לרדת על ההרצאה. הרי ידוע (ואם לא ידוע, כדאי ללמוד) שבמקור ההרצאה, ה-lecture, היתה קריאה בקול רם מתוך ספר. אפשר, כמובן, להרים גבה ולגחך ולשאול מי בכלל חשב שזאת דרך טובה למסור מידע, אבל באירופה של ימי הביניים, בעידן שבו הקול האנושי היה הטכנולוגיה היעילה ביותר להעברת מידע לקבוצה של אנשים, ההרצאה בהחלט היתה אמצעי מוצלח. היום, כידוע, עומדים לרשותנו אמצעים הרבה יותר יעילים. אבל משום מה, הדעה הרווחת בנוגע לחינוך הוא שההרצאה של היום איננה שונה מהקריאה מתוך ספר שאפיינה את ההרצאה באירופה של ימי הביניים. (הרי כמעט כל מחדש ומשבש בתחום החינוך מכריז שבית הספר לא השתנה כבר 200 שנה, ולא קשה להוסיף לראייה ההיסטורית המוגבלת הזאת עוד 300 שנה, כך שקל להסיק שההרצאה של היום זהה לזאת של אז.)

לפי התפיסה הזאת גם היום המורה עומד לפני הכיתה ומוסר לסטודנטים מידע ישירות מהספר. במהלך תקופות הלימודים השונות שלי היו לי מספר מרצים שקראו מהדף מבלי להרים את העיניים במהלך הרצאה שלמה, אבל אלה היו המיעוט. היו גם לא מעט מרצים טובים ואף מרתקים שהניחו שאנחנו, הסטודנטים, קוראים את המקורות שבביבליוגרפיה, ובשיעור הם העניקו לנו כלים כדי להבין טוב יותר את מה שקראנו, לחבר בין מרכיבים שאולי תחילה לא נראו קשורים אלה לאלה. הרצאה טובה שונה מאד מהדימוי של דיבור מונוטוני ומשעמם שקיים בפולקלור המודרני. למרבה הצער רבים מאד מהסרטונים שנעשים לאבני היסוד של כיתות "הפוכות" תואמים יותר את הדימוי הזה מאשר שהם משקפים את העניין והדינמיות שמרצה טוב יכול ליצור. השימוש בסרטון וידיאו על מנת למסור מידע לסטודנט, בדומה להרצאה הפרונטלית של היום, או ליתר דיוק בדומה להרצאה של ימי הביניים, מעיד על צרות אופקים חינוכי.

פלדשטיין מסנגר על ההרצאה, או לפחות על רעיון ההרצאה. הוא מציין שהיום מעטים מצליחים להבין את מה שהרצאה טובה יכולה לעשות:
our cultural notion of the pedagogical work that happens in a good lecture is pretty impoverished relative to the reality. We don’t have a clear understanding of all the things that a good lecture accomplishes, and therefore we often lose valuable elements of student support when we try to replace it.
הוא מדגיש שבנסיונות "להחליף" את ההרצאה באמצעים אחרים (ו/או חדשים), חסרים מרכיבים פדגוגיים או דידקטיים חשובים, והוא מוסיף:
This has pretty serious implications for MOOCs, flipped classrooms, personalized learning, and a wide array of pedagogical approaches that replace a traditional in-person lecture with something else.
התוצאה היא שעל אף החידושים הטכנולוגיים (ואולי גם ה-"פדגוגיים") בסופו של דבר אנחנו חוזרים להגשת מידע בצורה יבשה וחד-ממדית כמיטב המסורת ההוראתית המסורתית. ואולי לזה צריכים להוסיף שכאשר עושים את זה אנחנו גם משלים את עצמנו שיש בזה חידוש חיובי.

פלדשטיין מציין שהמונח "הרצאה" מעורר קונוטציות של סטודנטים פאסיביים מול מרצה בקדמת הכיתה שמדבר, ומדבר, ומדבר:
We tend to think of a traditional “content-driven lesson” as a “lecture,” and we tend to think of a “lecture” as a professor droning on for an hour and twenty minutes with no student interaction. But most lectures are not that, and no lectures are only that.
פלדשטיין צודק שיש נטייה לכנות כל שיעור שעיקרו מסירת מידע על ידי המורה או המרצה לסטודנטים כ-"הרצאה", ואין זה נכון לעשות הכללה כזאת. ההרצאה המסורתית אכן רווחת בהשכלה הגבוהה, אבל בבתי הספר, על אף העובדה שהמורה בדרך כלל נמצא בקדמת הכיתה, הוא איננה בהכרח מדבר כל הזמן. לעומת זאת הוא כן מרבה "לשאול" שאלות כנסיון ליצור "אינטראקציה" עם הכיתה. ספק אם השאלות האלו באמת מובילות ללמידה. (המורה בדרך כלל יודע את התשובה, ותלמידים נוהגים לשאול אם הוא כבר יודע את התשובה, למה הוא שואל אותנו.) בספר שהתפרסם לפני מאה שנה, The Question as a Measure of Efficiency in Instruction, רומיאט סטיבנס בחן את התדירות שבה מורים פנו אל תלמידיהם בשאלות. הוא מצא שזה קורה בקצב של בין 2 ל-4 שאלות בכל דקה. סטיבנס כתב (ע' 26):
The large number of questions suggests that in actual practice there is very little effort put forth to teach our boys and girls to be self-reliant, independent mental workers. The discrepancy between our theory and practice is nowhere more patent. With the tremendous pressure incident to the rehearsal of questions numbering from seven to one hundred and seventy, for the purpose of covering every conceivable issue expressed in the pages of a text assignment, the teacher loses sight of the fact that he has a youth to teach through the medium of his subject. There is no time to teach him how to study: how to organize subject matter, how to judge relative worths of facts studied, what to memorize.
האם המצב היום שונה מלפני מאה שנה? אני משוכנע שבשיעורי פדגוגיה במכללות למורים פרחי ההוראה נחשפים לגישות פעילות ומעוררות ענין. הם גם שומעים מהמדריכים שלהם שקיימות דרכים ללמוד טובות בהרבה מההרצאה. אם בכל זאת ההרצאה, בצורתה התפלה ביותר, והנוהג של שאילת שאלות שעליהן התשובה כבר ידועה, ממשיכים להחזיק מעמד בבית הספר ספק אם זה מפני שהמורים הם חסרי מעוף ואינם מכירים דרכי עבודה אחרות. נדמה לי שהבעיה המרכזית נמצאת בכך שהמערכת החינוכית עדיין רואה במסירת מידע התפקיד המרכזי של המורה. כאשר זאת הציפיה של המערכת, ההרצאה נשארת אמצעי הוראה הגיוני. ומול זה, הרישום הכמעט מילולי של הנאמר בשיעור, רישום שהיום אולי נעשה באמצעים דיגיטאליים אבל ביסוד איננו שונה ממה שקרה בכיתות של ימי הביניים, נעשה לאמצעי ה-"למידה" ההגיוני של הסטודנט. אם אנחנו רוצים שסטודנטים ילמדו לרשום בצורה אחרת – שהם ישייכו לעצמם מה שמעניין ומשמעותי ממה שנאמר בשיעור – חשוב שההרצאות שבהן הם רושמים יהיו כאלה שמעוררים עניים, שמאתגרים, שעוזרים לראות את התמונה הגדולה. אלה אותם הדברים שהמרצה המוצלח עושה. אבל כדי שהמרצים יפעלו בצורה הזאת היעדים של המערכת צריכים להיות שונים מאלה של היום.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates