לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שמסגירים את הבעייתיות של התקשוב החינוכי, או אולי ליתר דיוק, את הציפיות הבעייתיות שתולים בתקשוב. בימים האחרונים נתקלתי בשלוש דוגמאות קצרות כאלה, דוגמאות שאולי אפשר היה לעבור עליהן במהירות, ולא לעשות מהן עניין. ובכל זאת, אני כן עושה מהן עניין, אפילו אם אני גם מתלבט עם עצמי אם באמת היה בזה טעם. הרי כבר ציינתי שמדובר בדוגמאות קטנות.
לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו.
כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות "למידה מותאמת אישית" שהמרכיב ה-"אישי" שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך,
הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:
Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
אז עכשיו אנחנו מבינים מה ה-"personalized" איננו, וכבר לא קשה להבין מהו כן – בניית תכנית "אישית" לכל תלמיד כדי שהוא יגיע למה שנקבע כמתאים עבורו או מצופה ממנו. הרמה והקצב "אישיים", אבל היעד אותו היעד עבור כולם. כמובן שמעולם לא חשבתי שזאת איננה הכוונה, אבל מפי ונטייה זה נשמע "טוב" יותר.
נדמה לי שהיה זה באותו היום שתוך כדי קריאת
כתבת פרופיל על שר החינוך האמריקאי ארני דנקאן פגשתי פרסומת של חברת Comcast, ש
לפי ויקיפדיה היא "תאגיד הכבלים והתקשורת הגדולה בעולם במונחי הכנסה":
הקלקה על הפרסומת פותחת
סרטון YouTube קצרצר שמוסרת לנו שבמסגרת מיזם בשם "Internet Essentials" החברה דואגת להביא תקשורת אינטרנטית מהירה לאיזורים נחלשים בארה"ב. בפני עצמה, מדובר במגמה מבורכת (אם כי סביר להניח ש-Comcast גם מרוויחה מהתרומה החברתית שלה). מה שעניין אותי בפרסומת היתה האמירה החינוכית לכאורה שבזכות התקשורת האינטרנטית גם אחרי יום הלימודים תלמידים יכולים להמשיך ללמוד. האם אנחנו אמורים להבין מהפרסומת שללא אינטרנט בבית תלמידים אינם ממשיכים ללמוד? נדמה לי שהתשובה היא כן – לפחות לגבי ה-"למידה" שהיא המשמעותית והחשובה בעיני Comcast. שוב, קידום תלמידים מאוכלוסיות חלשות הוא מבורך, אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה לקדם את התלמידים האלה היא בהארכת יום הלימודים לתוך הבית. אפשר היה לקוות שחיבור אינטרנטי בבית יאפשר לתלמידים האלה להרחיב את אופקיהם מעבר ללימודים הפורמליים של בית הספר, ובוודאי היה רצוי גם לאפשר להם פשוט לשחק. (אולי אחרי יום הלימודים "תלמידים" יכולים לחזור להיות "ילדים".) בפרסומת הזאת, הניטרלית לכאורה, אנחנו שוב רואים כיצד התקשוב משרת מטרות "חינוכיות" צרות במקום לשמש קרש קפיצה לאפשרויות רחבות יותר.
לדוגמה השלישית הגעתי דרך ציוץ ב-Twitter. הציוץ היה חדש, אבל הוא קישר לכתבה מלפני שלושה חודשים. שם,
באתר Edutopia, ציסאנה פלמר מנתה חמישה עשר מאפיינים של המורה של המאה ה-21. הרשימה עצמה, לפחות לטעמי, בנאלית למדי. נדמה לי שפגשנו רשימות כאלה של תכונות כבר ... נו, לפחות מתחילת המאה ה-21. וכפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, לא מעטים מה-"מאפיינים" ברשימה תקפים עבור כל הוראה טובה. אבל מאד עניין אותי ה-"הסבר" שבגללו ברור שלמורים של המאה הנוכחית יש תכונות ייחודיות. הכותבת מסבירה לנו שהיא ערכה חיפושים דרך גוגל על "מורה של המאה ה-20" ועל "מורה של המאה ה-19" ולא מצאה, ומזה היא מסיקה:
Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now -- everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.
מה אוכל להגיד!? לא מספיק שהצלחנו לרוקן את המילים "התאמה אישית" מכל משמעות של בחירה אישית אצל התלמיד עצמו, או שניתבנו את התקשוב בבית לטובת שיעורי הבית שאינם משרתים את הלמידה. אנחנו כנראה הצלחנו גם להגדיר את החינוך של המאה ה-21 כתופעה ייחודית שאין לו מה ללמוד מדורות קודמים של חשיבה חינוכית ופדגוגית. עם גישות כאלה ספק אם לתקשוב החינוכי יש בכלל סיכוי להשפיע באופן משמעותי על החינוך – במאה הזאת, או בכל מאה אחרת.
