לפני שבוע חברת פירסון (Pearson), שלפי ויקיפדיה היא החברה הגדולה ביותר בעולם בתחום החינוך, וגם המו"ל הגדול ביותר בעולם, הודיעה שהיא מפטרת 10% מעובדיה (כנראה כ-4000 עובדים) על מנת לייצב את החברה שנתקלה בקשיים כלכליים.
הניו יורק טיימס מדווח:
The move comes as Pearson, which makes the bulk of its sales from its educational-testing activities in the United States, warned of weaker profit as an improving American job market slows college enrollments. That, by extension, has slowed demand for its textbooks and standardized testing services, which are the most commonly used for higher education admissions in the United States. The group also pointed to falling university enrollments in other major English-language markets, including Britain and South Africa.
מעניין לגלות שהגידול בתעסוקה גורם לירידה במספר הנרשמים להשכלה הגבוהה. אמנם הגיוני שככל שיותר אנשים יוצאים לשוק העבודה פחות הולכים ללמוד, אבל בכל זאת הדבר נראה טיפה מוזר. הרי נהוג לחשוב שההשכלה הגבוהה היא קרש קפיצה לשיפור האפשרות לתעסוקה איכותית, והנה כנראה אצל לא מעטים החלום של לימודים על מנת להשיג משרה טובה איננו נראה ישים והם פשוט מסתפקים במציאת כל עבודה אפשרית.
אבל מעבר להאטה בנרשמים ללימודים יכול להיות שיש גורם נוסף שמשפיע על המצוקה הכלכלית של פירסון. מנכ"ל החברה הודה שאכן הירידה בנרשמים ללימודים השפיעה על הרווחיות, אבל הוא שלל את הטענה שגם לדיגיטאליות ולתקשוב השפעה משמעותית על המצב.
כתבה בטלגרף הבריטי מצטט אותו:
What I think is completely overblown, frankly, is the comparison between education and the music industry. What happened there was people started downloading individual songs and unbundling albums.
That can’t happen with university courses and testing. Open education resources have a role to play; a Harvard professor giving a free lecture online is great, but it is not the same as what happened in the music market.
מנכ"ל פירסון איננו חש מאוים, אבל חשוב לזכור ששיבושים מטבעם נוטים להופיע באופן בלתי-צפוי. תעשיית המוסיקה לא חזתה את Napster, אבל זמן קצר אחרי ש-Napster הופיע הוא חולל שינויים מפליגים באותה תעשייה. האפשרות של הורדה מהירה וקלה (שלא לדבר על חינמית) של קטעי מוסיקה באמת שיבשה את מה שעד אז היתה תעשייה איתנה. ולא רק ההורדה החופשית גרמה לשינוי. במודל הישן היה צורך לרכוש אלבום שלם כדי לקבל שיר ספציפי שמצא חן בעיניך, ופתאום אפשר היה להשיג רק את השיר שרצית. מודל השיווק היה צריך להשתנות. ואכן, כך קרה. בהמשך ה-iTunes של אפל הראה שאם המחיר איננו מוגזם אנשים יהיו מוכנים לשלם עבור שירים נבחרים, וכך אפל, במקום חברות התקליטים, מצאה את ידה על העליונה. דבר דומה קרה לעיתונות המודפסת כאשר ה-WWW נעשה למקור זול וזמין לחדשות. פתאום לא היה צורך לרכוש עיתון (ולקבל את כולו כדי לקרוא, למשל, רק את מדור הספורט). בהמשך המפרסמים הפסיקו לפרסם בעיתון, והמודל הכלכלי של העיתונות המודפסת קרס.
אולי מנכ"ל פירסון משוכנע שדין ההשכלה הגבוהה איננה כדין תעשיית המוסיקה או העיתונות המודפסת. אבל ההיצע של קורסים מחוץ למסגרת אוניברסיטאית שיכולים להקנות ללומדים יתרון אצל מעסיקים, וגם הפירוק לגורמים שונים של התפקידים המגוונים שבאופן מסורתי ההשכלה הגבוהה סיפקה רומזים שמשהו דומה יכול לקרות גם שם. זאת ועוד: המהירות שבה תעשיית המוסיקה והעיתונות המודפסת נדרשו להשתנות רומזת על כך שמציאות בלתי-צפויה בהחלט יכולה להפתיע גם את עולם החינוך.
יש מי שטוען שהשיבוש הזה בהחלט צפוי. לפני שלוש שנים, למשל,
קליי שירקי חזה שהעדר היכולת של ההשכלה הגבוהה להציע לימודים איכותיים במחיר סביר יביא לכך שיצמחו מודלים מתחרים להשכלה. הוא כתב:
The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
לאור מגוון הבעיות שאיתן ההשכלה הגבוהה (והחינוך באופן כללי) מתקשה להתמודד, קל להשתכנע ששירקי צודק ומנכ"ל פירסון משלה את עצמו. ההשכלה הגבוהה יקרה מדי, תלמידים שמסיימים K12 (אם בכלל) לא רכשו את המיומנויות הדרושות ללימודי המשך (וגם לא להיות אזרחים פעילים בחברה שלהם), תרבות המבחנים הסטנדרטיים איננה בוחנת למידה אלא קליטת מידע ואחזורו. אין ספק שדרושים שינויים. כל אלה עשויים להצביע על כך שהחינוך באמת בשל לשיבוש, עם השלכות מרחיקות לכת עבור חברת פירסון.
אבל על אף העובדה שלא אבכה עם פירסון תקרוס (אם כי אני כמובן אצטער על אלפי העובדים שיאבדו את פרנסתם) אני נוטה לחשוב שמנכ"ל החברה צודק, ומה שקרה לתעשיית המוסיקה ולעיתונות המודפסת לא צפוי לקרות לחינוך. ספרי לימוד מודפסים אולי יפנו את מקומם לספרי לימודי דיגיטאליים, אבל פירסון, כמו חברות ספרי הלימוד הגדולות האחרות, כבר נערכת למציאות החדשה הזאת, כולל הפיכת ספרי הלימוד לשיעורים אינטראקטיביים שכוללים גם מבחנים שמכוונים את הלומד. בנוסף, ספק אם מערכת הבחינות הענפה הקיימת היום בעולם דובר האנגלית הולכת להעלם, או אפילו להצטמצם. היות ואלה מהווים חלק ניכר ממה שפירסון מפיקה נראה לי שאין סיבה גדולה מדי לדאוג. זה כמובן איננו אומר שההתמודדות של פירסון עם הנושאים האלה תביא לשיפור החינוך, אלא רק שהחברה תמשיך לשרוד במציאות החדשה שמתהווה.
ואולי מצער עוד יותר – גם אם פירסון לא תצליח להתמודד עם המציאות המשתנה, סביר להניח שהחברות שיצליחו לתפוס את מקומה לא יביאו לשיפור הדורש תיקון, או לשינוי משמעותי בתהליכי ההוראה והלמידה. הן פשוט יצליחו לייעל את הקיים, ולהיהפך לחברות ענק שדואגות לרווחים שלהן. כך או כך, החינוך יפסיד.
