בהתחשב בעובדה שמספר פעמים בעבר ציינתי לשבח את השימוש בכלים כמו לוגו כאמצעי לפיתוח החשיבה, עלי להודות שבהחלט לגיטימי לשאול למה אני גם משמיע כאן ביקורת (ונדמה לי אפילו די חריפה) על ההתלהבות הכללית סביב לימוד התכנות בבתי הספר. הרי דרך העבודה בסביבת הלוגו הלומד גם יוצר, וגם רוכש ידע בתכנות. ואם זה נחשב אצלי כדבר חיובי, למה אינני מתלהב מההוראה של כלים תכנותיים חדשים בבתי הספר.
נדמה לי שיש שתי תשובות אפשריות לסוגיה הזאת: או אני השתניתי ואני כבר אינני רואה ערך בתהליך הזה, או משהו השתנה בסיבות שבגללן מבקשים לקדם את התכנות. אני מודה שבתחומים רבים הדעות שלי השתנו, אבל במקרה הספציפי הזה, לא קשה לי לקבוע שמה שהשתנה לא היתה הגישה שלי, אלא הדרך שבה נושא התכנות מוצג בבתי הספר. שמחתי השבוע לקבל חיזוק לדעה הזאת מ
מאמרון חדש של רוג'ר שאנק.
שאנק מציין שהוא רואה ערך בלימוד התכנות, ומוסיף שבקורסים שהוא לימד לפני שנים הוא נעזר בתכנות כדי לפתח את החשיבה האלגוריתמית:
I used to say that thinking algorithmically was pretty important for thinking in general. In my undergraduate classes I often had a graduate student play “robot” and told the students in class to give the robot orders. What happened was always pretty funny because the students (who could not code) never really understood that the “robot” couldn’t interpret what they meant.
בסיום אותה פיסקה הוא מסכם:
coding just enables clear thinking and precise communication.
אבל כצפוי, משהו השתנה. שאנק מסביר שלאחרונה הוא נחשף לדברים שכתב אדוורד קובורלי (Cubberley), אחד מההוגים החינוכיים האמריקאיים הבולטים של תחילת המאה ה-20. היום קובורלי די נשכח, אבל בזמנו הוא נחשב לדמות חשובה בחינוך האמריקאי. עבור קובורלי הכשרת הדור הצעיר לעולם העבודה היתה ייעוד החינוך. שאנק מצטט מתוך ספרו של קובורלי משנת 1922, Public School Administration (עמ' 338):
Our schools are, in a sense, factories, in which the raw products (children) are to be shaped and fashioned into products to meet the various demands of life. The specifications for manufacturing come from the demands of twentieth-century civilization, and it is the business of the school to build its pupils according to the specifications laid down.
אני מניח שעבור מי שהיום קורא אותו, הקטע הזה די מחריד. הרי, גם אם זה נכון, היום זה איננו מקובל לראות בילדים שלנו את חומר הגלם שעליו מערכת החינוך פועלת, וגם לא ה-"מוצרים" של תהליך "חינוכי" כלשהו. סביר מאד להניח שגם קובורלי אהב את ילדיו (אם כי לא הצלחתי למצוא עדות לכך שהיו לו ילדים) אבל בתקופתו בחינוך היה מקובל יותר להשתמש בביטויים כמו בתי חרושת וחומרי גלם שעבורנו היום הם בעייתיים. הקטע המצוטט מופיע במספר מקורות. אני קראתי אותו לראשונה בספרו של קאלהן משנת 1961, Education and the Cult of Efficiency (אפשר למצוא אותו
כאן), ולפני שלוש שנים
הזכרתי את הספר כאן. אני עדיין ממליץ עליו בחום עבור מי שמבקש להבין, לפחות באופן חלקי, מהיכן התפיסה התועלתנית בחינוך, תפיסה שעדיין נפוצה, צומחת.
שאנק שואל אם יש באמת הבדל בין דבריו של קובורלי לבין הדרך שבה היום מקדמים את הוראת התכנות:
“Everyone should learn to code” is the new way of saying we need to create compliant factory workers and that the real purpose of school is to make sure that we are training people for the “factory jobs” of the future.
שאנק איננו מתכחש לכך שההכנה לקראת עבודה מפרנסת מהווה היבט חשוב של תהליך חינוכי. הוא כותב שבין התפקידים של המערכת נמצאת גם הכשרת האדם להתפרנס. אבל הוא מדגיש שזה איננו יכול להיות הדגש הבלעדי כמו שיותר ויותר קורה היום. זאת ועוד: הוא מזכיר לנו שעל אף העובדה שנוהגים להציג את המתכנת כבעל מקצוע יצירתי, על פי רוב מדובר במלאכה הרבה פחות זוהר, והרבה יותר משעמם. הוא כותב:
one has to see what the programmers at these institutions are actually doing. They are monitoring, responding to bug reports, and trying to update legacy code that supports the internal workings of their institutions. In other words, it is rather dull work.
כאשר סימור פפרט, בספרו
Mindstorms, כתב על היכולת של תלמידים לתכנת, ועל החשיבות של להעניק לתלמידים את ההזדמנות לעשות זאת, הוא לא חשב על כיצד היכולת הזאת תאפשר להם למצוא פרנסה טובה. במקום זה פפרט כתב ש:
computers can be carriers of powerful ideas and of the seeds of cultural change ... they can help people form new relationships with knowledge that cut across the traditional lines separating humanities from sciences and knowledge of the self from both of these. (עמ' 4)
באופן ברור שאנק מזדהה עם התפיסה של פפרט, תפיסה ששונה לחלוטין מזאת של קובורלי. אבל כזכור, אפילו מאה שנים מאוחר יותר, התפיסה של קובורלי ממשיכה לשלוט במרבית מערכות החינוך. שאנק מסכם את המאמרון שלו עם תחזית די מדכאת:
school will continue to be an awful experience designed by people who really do not care if children are miserable and poorly served.
מעניין שהוא כותב שהתלמידים זוכים לשירות קלוקל. הרי הכוונה שלו היא דווקא יותר לכך שהתלמידים נאלצים לשרת את המערכת, וזה עוד יותר בעייתי ומדאיג. כפי שפפרט הראה, לימוד התכנות יכול להיות תהליך מרחיב אופקים ומעורר עניין וסקרנות. למרבה הצער, שאנק צודק שנכון להיום עידוד התכנות ממשיך לינוק מתפיסה חינוכית שהיתה צריכה לפוג מזמן.
גם בדלישס אני יענקל