בכתבה ב-TechCrunch שהתפרסמה לפני כשבוע רייאן קרייג, אחד המנהלים של חברת השקעות בשם University Ventures, מונה כמה מההבטחות שהושמעו בעבר בנוגע לתקשוב בחינוך. מהפתיחה של כתבה אפשר היה לחשוב שמדובר בביקורת שאני כתבתי:
For nearly 30 years, pundits have predicted that education technology would disrupt higher education. Online courses will reduce costs and create unprecedented access to higher education, so the argument goes. Likewise, adaptive learning will improve — or replace — the art of teaching as the right digital content is delivered at the right time to each individual learner.
ללא ספק יש במשפטים הראשונים האלה נימה ביקורתית, אפילו לעג. נוצר הרושם שכותב הכתבה למוד נסיון ויודע שהתקשוב החינוכי שוב ושוב מבטיח יותר מאשר הוא מסוגל לקיים. ובגלל זה איננו צריכים להיות מופתעים שהפיסקה השנייה פותחת עם משפט שמחזיר אותנו למציאות:
It’s looking increasingly like none of these are the game-changers we expected.
קרייג מסביר שעל אף העובדה שהלמידה המקוונת כבר מאד נפוצה, שכר הלימוד עדיין מאד גבוה, לסטודנטים חובות גדולים, סטודנטים רבים אינם מסיימים את לימודיהם, והפער בין כישורי בוגרי ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של המעסיקים ממשיך לגדול.
ובערך בנקודה הדי מוקדמת הזאת בכתבה מתחיל להיות ברור שאיננו רואים עין בעין. על אף העובדה שאני מסכים עם קרייג בכמה מנקודות הביקורת שהוא מעלה, כאשר הוא מגיע להצעות שלו לשימוש הראוי של התקשוב בחינוך דרכינו נפרדות. קרייג מסביר שבעצם עד היום ציפו שהשינוי שהטכנולוגיה תחולל בהשכלה הגבוהה יהיה שינוי בדרכי ההוראה והלמידה. אבל לפי תפיסתו חיפשו את השינוי במקום הלא נכון. הוא טוען שעלינו לחתור לשינוי לא בדרכי ההוראה והלמידה אלא ב:
the advent of a new digital language that connects higher education and the labor market and, in so doing, exerts profound changes on both.
זאת ועוד: הוא מכריז:
The historic disconnect between higher education and the needs of the labor market is a data problem.
יכול להיות שקרייג צודק שאם נדע לגייס את הנתונים בצורה הנכונה נוכל לגשר בין ההשכלה הגבוהה לבין הצרכים של שוק העבודה. אני חייב להודות שאינני בטוח שבאמת קיים "נתק היסטורי" בין השניים. דווקא לאורך חלק ניכר מההיסטוריה המודרנית הקשרים בין שני אלה היו די הדוקים. אבל לפי קרייג אין התאמה מספקת בין מה שסטודנטים לומדים בהשכלה הגבוהה לבין מקומות העבודה שעתידיים לקלוט אותם. ליתר דיוק, הוא טוען שלמעבידים לא מספיק ברור מי מבין בוגרי ההשכלה הגבוהה הם המתאימים ביותר לצרכיהם. לכן, השיבוש שהוא מייחל לו הוא רתימת ההשכלה הגבוהה לצרכים של שוק העבודה בצורה חלקה כך שלא יפלו טעויות והמעבידים העתידיים לא יגלו שהם העסיקו אנשים שאינם מתאימים לצרכים שלהם.
מהתיאור הזה אני מניח שאפשר להסיק שבעיניי הבעיה איננה הניתוק בין ההשכלה לבין שוק העבודה, אלא ההנחה שמטרת ההשכלה הגבוהה היא לספק עובדים לשוק. קרייג מתאר ארבע דרכים שבהן הטכנולוגיה משנה את היחסים בין החינוך לבין שוק העבודה. אלה מתמקדות בשיפור הנתונים שאפשר לקבל אודות הלומד, ובהגדרה ברורה יותר של המאפיינים הדרושים למשרות עבודה שונות. הוא מדגיש גם שכאשר ההשכלה הגבוהה תתמקד יותר בכשירויות (competencies) ספציפיות ופחות בקבלת תואר (מה שהוא מכנה the level of the terminal credential) גם הסטודנט וגם המעביד יידעו מי מתאים לאילו משרות. בסופו של דבר הוא מסביר שההתפתחויות הטכנולוגיות האלו:
will close the gap between higher education and the labor market and usher in a new era in human capital.
קרייג איננו רוצה שנקבל את הרושם שהוא רואה את ההשכלה הגבוהה במונחים של עלות-תועלת בלבד. הוא כותב שעל אף התהליך שהוא מתאר, מדעי הרוח אינם צריכים להעלם. אבל גם כאן ההסבר שלו תועלתני למדי:
It may be that liberal arts courses provide high-value competencies that predict career success across many professions.
לקראת סיום הכתבה שלו קרייג כותב שבעקבות השיבוש שיתרחש בהשכלה הגבוהה בעקבות ההתייחסות לכשירויות שהוא מתאר יהיה עלינו לעמוד על המשמר כדי להגן על התפקיד שההשכלה הגבוהה ממלאת בחברה האזרחית. אני דווקא חושש שאם לא נעמוד על המשמר לפני-כן, לא תהיה לנו חברה אזרחית שעליה נוכל להגן.
