מידי פעם בבלוג הזה אני מציין שרק באיחור הגעתי למשהו מעניין שעליו לדעתי יש טעם לדווח. כך גם הפעם עם מאמרון שהתפרסם לפני קצת יותר מחודש וקראתי רק לפני כמה ימים. אבל האיחור המשמעותי איננו החודש מאז פרסום המאמרון, אלא האיחור בהבאת מפעל לימודי מרשים ביותר לידיעת קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך. מדובר במפעל חינוכי שהתנהל בארה"ב לפני יותר ממאה שנים.
לא פעם אני קובל בדפים האלה על העדר הראייה ההיסטורית של התקשוב החינוכי ועל כך שכל יזם חושב שהוא ישחרר את החינוך מתרדמת מתמשכת וימציא את החינוך מחדש. אבל אין זה אומר שאני בקיא מספיק בהיסטוריה של החינוך. גם לי יש המון שאני יכול, וצריך, ללמוד. ולפעמים הלמידה הזאת חושפת אותי לפנינים בלתי-צפויות. כך קרה כאשר קראתי בבלוג Hybrid Pedagogy מאמרון של קית ברנן:
ברנן מביא את הסיפור של ה-Society to Encourage Studies at Home, פרויקט לימודי/חינוכי שיזמו נשים מהאצולה של בוסטון בתקופה שההשכלה הגבוהה עדיין היתה חסומה לנשים. בין השנים 1873-1897 פעילות האיגוד יצרו מערכת לימודית ענפה שאפשרה לנשים ללמוד במגוון רחב של תחומים. ברנן מתאר את המפעל:
The Society to Encourage Studies at Home is a 19th century network of women who connect across the continent over the postal system. Women may be significantly disbarred from third level education, but they are not disbarred from organising, networking, connecting and educating. And this is what they do. They organise and educate one another. They organise departments, schools, libraries, curriculum, instruction and education. An institution. On a massive scale. They reach out to ten thousand students over twenty-four years. It is a massively open postal university.
ברנן ממקם את סיפור האיגוד בתוך סיפור רחב יותר של המאבק של נשים לזכות ההצבעה ולזכויות נוספות בשלהי המאה ה-19. והוא גם ממקם אותו בנוף הטכנולוגי של אותה תקופה. הוא מזכיר לנו, למשל, שהדואר אז היה טכנולוגיית המידע המתקדמת והנגישה ביותר, טכנולוגיה שסייעה לדמוקרטיזציה. במילים אחרות, לפני יותר ממאה שנים נשות בוסטון ניצלו את הדואר כדי ליישם את מה שהתקשוב מאפשר היום. ברנן מתאר את הפעילות של מייסדת האיגוד, אנה אליוט טיקנור, שארגנה את הלימודים של כלל ה-"משתלמות" משולחן הכתיבה שבביתה באמצעות עט ונייר, והדואר. הוא מדגיש:
And that pile of handwritten correspondence sitting on her bureau to and from instructors and students is what makes her an Edtech icon, and a genuine network engineer. A stack of paper rather than a stack of internet protocols connecting women to educational opportunity across the US.
המאמרון של ברנן מלא בתיאורים מרתקים על הפעילות של האיגוד. בין היתר הוא מסביר שרבות מאלה שתחילה הגיעו כדי ללמוד הפכו למנחות של לומדות אחרות. המפעל היה פתוח לכל אישה שביקשה ללמוד ויכלה לשלם את שני הדולרים לשנה שנדרשו כדי לכסות את עלות הדואר. טיקנור והאיגוד לא פנו לנשים עשירות (אם כי הן לא שללו את השתתפותן) מפני שאלה יכלו להרשות לעצמן להשיג מורים פרטיים.
ברנן שואל למה חשוב שנכיר את פעילות האיגוד ומשיב:
Because of what it achieved, because of who achieved it, because of how they achieved it. Because it has been forgotten, and because the modern narratives of disruptive innovation only work if inconvenient truths are not inconveniently remembered.
אכן, מעט מאד התפרסם אודות האיגוד. בוויקיפדיה יש ערך קצרצר.
סריקה של ספר שיצא לאור ב-1897, אחרי מותה של טיקנור, זמין דרך ה-Internet Archive. שני מאמרים אקדמיים, מ-2001 ומ-2011, פורסמו אודות האיגוד, ופה ושם יש אזכורים אחרים. מעניין לציין שקלייטון קריסטנסן, אבי ה-"שיבוש" מזכיר את האיגוד בספרו מ-2004
Seeing What's Next: Using Theories of Innovation to Predict Industry Change. האזכור מופיע בהערת שוליים. בטקסט קריסטנסן מציין שהופעת האינטרנט אפשרה לאוניברסיטה של פיינקס, אוניברסיטה ללא קמפוס פיסי, להרחיב את מספר הסטודנטים שלה במחיר יחסית זול. בהערת השוליים לזה הוא סוקר כמה נסיונות לימודיים מהעבר, כולל של האיגוד, ופוסק:
All of these innovations created growth but had obvious limitations. They were inefficient, slow, and not interactive. They were not ideal ways to provide collaborative, customized education.
ואז הוא מציין (כצפוי) ... עד שהגיע הלמידה באמצעות האינטרנט. קריסטנסן בוודאי צודק שהאיגוד פעל באופן איטי, אבל הוא כנראה עיוור לעובדה שהיתה אינטראקציה רבה מאד. עצוב לראות כיצד מי שבא לחדש איננו רואה כיצד לפניו התרחשה התחדשות מרשימה ביותר תוך ניצול הטכנולוגיות שהיו זמינות אז.
יש היבטים מעניינים רבים לסיפור האיגוד. קראתי תיאורים מרגשים על הקשרים שנוצרו בין נשים בנות מעמד ורקע שונים, ועל אף מרחקים פיסיים גדולים. התרשמתי במיוחד מאחד האמצעים הלימודיים שהונהגו. בספר שיצא לאור אחרי מותה של טיקנור מדווחים שהנהגת האיגוד קבעה שעל הלומדות והמנחות להקפיד על התכתבות תדירה ושלא ייערכו בחינות שישוו בין ההישגים של הלומדות. ובהמשך כותבים:
Afterwards, during one of the consultations about lists, rules, and circulars, a member said, 'The readers must make notes;' to which another answered, 'That is useless, for as soon as a fact is written down it is discharged from the memory and forgotten.' — 'Then let them make their notes from memory;' and this has proved to be one of the most efficient elements of our system.
כאשר קראתי את המשפטים האלה נזכרתי
בקטע המפורסם מהפדרוס של אפלטון שבו תמוז מלך מצרים מסביר לתיות, ממציא הכתב, שלהבדיל מהטענה של תיות שהכתב יוסיף לחכמה ולזכרון הוא בעצם יחליש את אלה. נדמה לי שה-"פתרון" של מנחות האיגוד – להנחות את הלומדות לרשום הערות על הנלמד לא תוך כדי הלימוד אלא רק מאוחר יותר – מצביע על חשיבה חינוכית מפותחת.
בספר גם מדווחים, למשל, על "מועדוני קריאה" שנוצרו כאשר לומדות בקירבה גיאוגרפית נפגשו לקרוא יחד ולשוחח על לימודיהם. בדרכים האלה ואחרות אפשר לזהות יוזמה חינוכית שלא היתה מביישת פרויקטים לימודיים של ימינו. הריאט ברגמן, במאמר על האיגוד "
The Silent University" שהתפרסם בשנת 2001 ב-The New England Quarterly (זמין רק עם מנוי אקדמי או בתשלום) כותבת:
For all its conservative underpinnings, Ticknor's pedagogy was quite radically rethought and might have graced any utopian society. It assumed the desire to learn, the willingness to teach, the self-paced learning, and the individual tailoring that most educators now understand to be the hallmarks of the very best pedagogical structure.
ממה שאני הצלחתי ללמוד על האיגוד, נדמה לי שיש צדק בקביעה הזאת.
לטעמי הסיפור של האיגוד הוא סיפור מרתק, ונדמה לי שברנן מספר אותו במידה רבה מפני שהוא פשוט סיפור טוב. אבל הוא עושה זאת גם כדי להפריך טענות מהסוג שמשבשים דוגמת קריסטנסן מרבים להשמיע. ברור שכאשר ברנן מכנה את מפעל האיגוד "MOOC" מדובר במטפורה. הרי על אף הדמיון יש גם שוני רב בין קורסי ה-MOOC שאנחנו מכירים היום לבין מה שנעשה לפני מאה שנים. אבל לברנן מטרה נוספת. הוא מזכיר לנו שאם בתחילת הדרך יוצרי קורסי MOOC דיברו על השכלה לכל, תוך זמן קצר הקורסים שלהם נעשו לנחלתם של אלה שכבר רכשו השכלה, ויש להם זמן ללמוד מה שמעניין אותם. מול זה ברנן מעמיד את ההישגים של האיגוד. הוא כותב:
For the Society to Encourage Studies at Home, the postal service provided networking, educational and information dissemination opportunities denied to women previously. It disrupted power, it connected the geographically distributed and the educationally disenfranchised. It was (almost) ubiquitous. It was cheap. It was scaleable. It allowed individuals at the margins to sidestep authority, self-organise, network and effectively disseminate information rapidly, with a reliability, speed and low cost previously unimaginable across massive distance.
ברנן מבקש שנלמד מהנסיון של האיגוד לא רק כדי שנכיר את המפעל הזה, את מטרותיו ואת הישגיו, אלא גם להזכיר לנו את המטרות המקוריות של קורסים ה-MOOC בתחילת דרכם. אם נשים מהמעמד הגבוה בבוסטון, בתקופה שבה הדואר היה הטכנולוגיה המפותחת ביותר, יכלו להפיץ השכלה לאלה שלא יכלו להשיג אותה אחרת, יהיה זה כשלון חרוץ אם באמצעים הדיגיטאליים שעומדים לרשותנו היום לא נוכל להמשיך את מפעלן.
