« לדף הראשי | מעבר לשיקול הכלכלי » | מתן תשובות איננה התשובה » | האם ההחלפה כבר התחילה? » | מה באמת צריכים ללמוד היום? » | מותאמת אישית לוחצת » | חיפוש ללא למידה » | דווקא על זה מוציאים את התסכול? » | אפשר, ואף רצוי, ללמוד מן העבר » | האם הבינה המלאכותית המשוחררת תתפרע? » | בשבח הלמידה האיטית » 

יום שני, 6 ביוני 2016 

האם באמת נחוץ לנו בכל?

לפני קצת יותר משנה כתבתי כאן על חדירת האינטרנט של הדברים (ה-Internet of Things, או בקיציר ה-IoT) לתוך חיינו, וגם, כמובן, לתוך החינוך. אולי כפי שהיה צפוי, לא התלהבתי. בנוגע לחדירת ה-IoT לחיינו היום-יומיים ציינתי שללא ספק ביכולתו לייעל תחומים רבים וכך להקל על החיים האלה. ובכל זאת הדגשתי שהמחיר שאנחנו משלמים עבור הייעול הזה עשוי להיות צמצום המעורבות הפעילה שלנו עם הסביבה. לטעמי, בשונה לאוהדי ה-IoT, אותה מעורבות איננה נטל אלא היבט הכרחי של הקיום שלנו כבני אדם. אין זה אומר שאינני יכול לראות תועלת במקרר שדואג למלא את עצמו כאשר מצרכים מסויימים אוזלים, אבל אני רחוק מלהיות משוכנע שהייעול הזה עד כדי כך נחוץ.

בתחום החינוך הייתי הרבה יותר ספקן שה-IoT תורם משהו. באותו מאמרון הבאתי דוגמאות שנעו מהבנאלי למפחיד. בין היתר נמסר לנו שבאמצעות ה-IoT אפשר לערוך בדיקת נוכחות של התלמידים מבלי לבזבז זמן כיתה "יקר", אבל למדנו גם על האפשרות "לעודד" תלמידים להשאר ממוקדי משימה באמצעות רטט בגוף – דרך ציורית אך מעורפלת לתאר שוק חשמלי קטן. מוזר היה לי שיישומים שהם בקדמת הטכנולוגיה החדישה משרתים שיטות "חינוכיות" הלקוחות ישירות מתפיסות ביהייביוריסטיות שמזמן אבד עליהן הכלח.

אבל ה-IoT ממשיך לצעוד קדימה, ויש יזמים שרואים בחינוך קרקע בתולה שמחכה ליזמויות שלהם. לפני חצי שנה ג'נט קג'יד פרסמה כתבה ב-Huffington Post שבה בין היתר היא בחנה את מידת החדירה של ה-IoT למספר תחומים שונים, לבין מידת חדירתו לתוך החינוך. היה לה ברור שבנוגע ל-IoT החינוך נמצא בפיגור:
We do not have to wait until 2020 to experience the smart home, the smart car, or go to work at a smart office, as those technologies [are] already in the market or in development. But how soon before our children or we attend a smart school?
כאשר קג'יד משתמשת בתואר "חכם" (smart) הכוונה שלה איננה למידה שבה בית הספר באמת מכיל ידע או דעת. היא מתכוונת למידה שבה חיישני ה-IoT משולבים לתוך בתי הספר. (בכלל לא ברור אם בכתבה שלה קג'יד באמת מתכוונת ל-IoT. רבים מהדוגמאות שלה נראות קשורות לאותו תקשוב המוכר והמיושן, התקשוב שאולי כבר לא מלהיב מספיק עבור יזמים בתחום החינוך.) בכתבה היא מציינת שני תחומים כלליים שבהם ה-IoT המעורפל הזה עשוי להשפיע על החינוך: התלמידים ילמדו מהר יותר, והמורים ימלאו את המלאכה שלהם ביתר יעילות. אולי מיותר לציין שקשה למצוא בכתבה המחשות ספציפיות לדרכים שבהן המטרות האלו יושגו.

במרץ השנה, ב-Geektime, גם ג'ו פיטרז פרסם כתבה שמתייחסת לפוטנציאל של ה-IoT בחינוך. הכתבה שלו חוזרת על אותן הקלישאות שלפני שנה הופיעו בכתבות על הנושא. (לפחות במקרה של פיטרז מתרשמים שבאמת מדובר ב-IoT ולא סתם בתקשוב.) כנראה שמעט מאד השתנה או התפתח בתחום מאז, כי הכתבה בעיקר מנסה לשכנע אותנו שיש ב-IoT פוטנציאל עצום. פיטרז רואה את ה-IoT בעיקר כאמצעי לייעל את המתרחש בבית הספר:
The Internet of Things would allow for better operational efficiency in every type of learning environment. Connected devices could enable educators to perform dynamic classroom interventions. Logging attendance would be simplified if students had a wearable device that tracks ECG patterns. EEG sensors could be used to monitor students’ cognitive activities during lessons. Classroom discipline would be much more easily enforced with vibrations that are similar to a silent notification on a mobile phone. These devices could redirect a student’s attention, such as giving a warm-up exercise to do on their device. During examinations, a student’s identity could be verified through their brain waves tracked by a wearable.
לא יכול להיות שאני היחיד שהמשפטים האלה מעלים בראשו תמונה של ילדים המחוברים למערכת חוטים וחיישנים שבודקים ומודדים אותם באופן תדיר, ובהתאם למדידות האלו זולפים להם עוד שתי טיפות היסטוריה או כמה גרמים של תחביר. אני מניח שזה אכן יכול לייעל, אבל ספק אם מדובר בחינוך.

אולי מיותר לציין שבתקצירים הביוגרפיים של קג'יד ושל פיטרז אנחנו לומדים שהם באים מתחומי השיווק והטכנולוגיה, אבל אין להם שום נסיון בחינוך.

אבל מדכא ככל שיהיה, אין כאן חדש. ואם כך, למה אני מתייחס ל-IoT עכשיו שוב? למען האמת, לא במיוחד נראה לי שיש חדש, אבל לפני כשבוע התפרסמה כתבה ב-eSchool News, ובכתבה הזאת ברידג'ט מקראיי מוסרת לנו ש:
והיות ומדובר בלשון די פעילה, אפשר אולי לצפות שאכן יש משהו חדש. אולי פספסתי משהו, אבל גם בכתבה הזאת, כמו באחרות, מבטיחים לנו שככל שנהיה יותר מחוברים ומקושרים הלמידה תהיה טובה יותר, וההוראה יעילה יותר. ובכל זאת, יש בכתבה הזאת משהו שונה שעליו ראוי להתעכב. רכז תקשוב בבית ספר יסודי במדינת מסצ'וסטס מתאר פרויקט שבו תלמידי כיתה ד' מתכננים/מעצבים עציצים עבור ניסויים שתלמידי כיתה א' אמורים לבצע:
In another example, fourth-graders are currently designing pots that first-graders will use for plant experiments. “They’re coming up with ideas like incorporated LED lights into the pots,” said Davis. “That way, if a bean plant needs water or more sunlight, the light on the front of the pot will go on. We start with some really basic concepts and then try to apply that knowledge to designing actual products.”
בקריאה ראשונה אפשר להתרשם שיש כאן פעילות לימודית חיובית – בעזרת הטכנולוגיה התלמידים לומדים על עולם הטבע. אבל קריאה חוזרת מעוררת תהייה – במקום להרחיב, יש כאן דוגמה של אותו צמצום של המעורבות הפעילה בעולם שעליו התרעתי בתחילת המאמרון הזה. אם תלמידי כיתה א' אמורים ללמוד על הסביבה שלהם, רצוי שהם יכירו את הסימנים שהצמח זקוק למים או לאור השמש על גבי הצמח עצמו. הנורה שנדלקת שמיידעת אותם על החסר הזה איננה מלמדת אותם על עולם הטבע, אלא חוצצת בין הטבע לבין החושים שלהם עצמם. האם אנחנו רוצים שתלמידים ילמדו שכאשר נורה נדלקת הצמח צמא, או האם אנחנו רוצים שהם יכירו את הצמח מקרוב כך שהם יוכלו לזהות בעצמם שחסרים לו מים? נדמה לי שהדוגמה הזאת, במקום לשכנע שיש כדאיות ב-IoT בחינוך מצביעה על הכמיהה לאמץ את הטכנולוגיה בכל מחיר, ומראה לנו עד כמה זה עשוי להיות בעייתי.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates