« לדף הראשי | אפשר, ואף רצוי, ללמוד מן העבר » | האם הבינה המלאכותית המשוחררת תתפרע? » | בשבח הלמידה האיטית » | אולי ישן, אבל עדיין מאד מומלץ » | אחרי 10 שנים » | גם את זה ימצאו דרך למדוד » | זה כמו ... » | להקריב את החינוך על מזבח ההכשרה » | לפעמים נעים להגיד מילה טובה » | אין מקום לשמחה לאיד » 

יום רביעי, 20 באפריל 2016 

דווקא על זה מוציאים את התסכול?

מספר פעמים בעבר כתבתי על המסע החינוכי שוויל ריצ'רדסון עובר. מפני שהוא כותב בלוג (בתשתית זאת או אחרת) כבר 15 שנה אפשר לעקוב אחר השינויים בחשיבה החינוכית שלו, והמעקב הזה מרתק. ספרו הראשון, שפורסם לפני כ-10 שנים, היה בין הספרים הראשונים שעסקו בכלי Web 2.0 בחינוך. הספר, כמו המאמרונים הרבים שהוא כתב באותה תקופה, ספוג התלהבות מהפוטנציאל של כלים אינטרנטיים ליצור חוויה לימודית שונה מהמוכר. לריצ'רדסון תמיד היתה ראייה חינוכית, אבל במאמרונים מהשנים הראשונות של הבלוג שלו מורגש היטב שהדגש הוא על הטכנולוגיה.

מי שזוכר את אותם הימים בוודאי יכול להבין את הדגש הזה. היתה זאת תקופה שבה המחשב עדיין היה ריהוט נחמד שהוצב ליד הקיר בכיתה, וכפרס, אם וכאשר הם סיימו את המוטל עליהם, התלמידים הורשו לשחק בו. באותה תקופה התחילו להבין שבאמצעות התקשוב אפשר להרחיב, באופן משמעותי, את היצע המידע הזמין לתלמידים, וגם לאפשר להם ליצור "מוצרי מידע" בכוחות עצמם. היום ההתלהבות של ריצ'רדסון נמוגה, וזה בעיקר מפני שהוא רואה שההבטחה הגדולה של כלים דיגיטאליים לשנות את החינוך לא הפכה למציאות. ריצ'רדסון לא נטש את התקשוב, אבל היום, באופן מאד ברור, הוא מעמיד את הלמידה במרכז, והוא בוחן את התקשוב על מגוון יישומיו לפי התרומה שלו ליצירת סביבת למידה של ממש.

מאמרון שריצ'רדסון פרסם השבוע ממחיש את השינוי התפיסתי הגדול שהתרחש בו. בעצם, יהיה זה מדויק יותר לכתוב שמאמרון שריצ'רדסון פרסם השבוע ממחיש עד כמה הדרכים שבהן התקשוב בא לביטוי בחינוך היום גורמות לו להנמיך את ציפיותיו כלפיו. לא חסרות דוגמאות של שימוש מאכזב, ואפילו מדאיג, של התקשוב בחינוך, אבל משום מה, ההרהור של ריצ'רדסון נובע מכתבה באתר של רשת חדשותית של עיר בגודל בינוני (לפי ויקיפדיה היא ה-77 בגודלה בארה"ב) במדינת אינדיאנה. (סמוך לפרסום הכתבה, בחודש פברואר, ריצ'רדסון פרסום את המאמרון הזה באתר של Educating Modern Learners אבל הגישה אליו שם כרוכה בהרשמה לאתר.) הכתבה אליו הוא מגיב מבטיחה (כצפוי) הרבה יותר מאשר הכותרת שלה יכולה לקיים:
ריצ'רדסון מנתח כמה מההצהרות אשר בכתבה. הוא מצביע על מליצות ועל הגזמות, ושואל אם מאחורי הסיסמאות ההאלו באמת מתרחש שינוי בתרבות הכיתה. מבחינתי, ברור שהוא צודק כאשר הוא מכריז:
For all of the “ohhs” and “ahhs” flowing from both the reporter and the edleaders she interviewed, the bottom line is this: not much has changed, not even the fancy rhetoric we keep using to suggest that things actually have changed.
אבל אין סיבה להיות מופתע מכך שהמליצות גוברות על תוכן של ממש בכתבות כאלה.

ריצ'רדסון כותב שהוא הגיע לכתבה הספציפית הזאת דרך חיפוש קבוע שמבוצע עבורו דרך "התראות גוגל". מדובר בכתבה דומה מאד לאחרות שמתפרסמות בערים רבות. הכתבת מתלהבת ממה שהיא רואה בכיתות שאליהן היא מגיעה, ומצטטת מורים ואנשי מנהל שמשוכנעים שהתקשוב תורם ללמידה ושהוא מרכזי לעתיד החינוך, ועוד יותר חשוב, שגם בעיר שלה העתיד הזה מתממש. סביר להניח שהכתבת לא יצאה לשטח לבדוק אם, או עד כמה, לומדים באמצעות התקשוב, אלא שמלכתחילה משימתה היתה להציג את השימוש של טכנולוגיה בכיתה באור חיובי.

ריצ'רדסון מתמקד במליצות שבכתבה, אבל דווקא מה שתפסה את עיני וגרמה לי להרים גבה היתה הצהרה של רכז תקשוב:
At the kindergarten level, kids are coding with different apps and with different websites to engage in digital literacy. In middle school, they're using Google Docs, which is a 3D modeling program to learn about geometry and measurements
מעבר לכך שיש כאן הגדרה מאד מוזרה של מסמכי גוגל (אני מניח שהוא התכוון ל-app אחד מתוך Google Apps), להצהיר שילדים בגן הילדים "מקדדים" וכך עוסקים באוריינות דיגיטאלית נראית לי הרבה מעבר לסתם הגזמה. יש כאן אוסף מילים שכל אחת בנפרד אולי נשמעת הגיונית, אבל בתוך משפט הופכות להיות חסרות משמעות. יתכן שאותו רכז תקשוב איננו מתראיין הרבה ולכן הוא קצת התבלבל בדבריו. והעובדה שהכתבת לא ביקשה ממנו לנסות שוב להסביר את עצמו אלא סתם ציטטה אותו מעידה על כך שהיא איננה מכירה את התחום שהיא סוקרת.

מה שמפריע לריצ'רדסון היא הנטייה לראות בתקשוב אמצעי לעורר עניין. הוא כותב:
Engagement and motivation are products of learning about things that matter to kids, things that they see value in, things they want to learn more about. That’s where culture change happens, not by giving kids iPads.
בזה הוא בוודאי צודק. ואני יכול להבין שכאשר שוב ושוב הוא פוגש את הטענה שהיכולת של התקשוב לעודד מעורבות ולעורר מוטיבציה היא הסיבה להשתמש בו בכיתה הוא מאבד את הסבלונות. זה קורה גם לי. אבל בסופו של דבר מדובר בכתבה מאד סתמית. אותו רכז תקשוב שאת דבריו הבאתי קודם, למשל, גם מכריז (בווידאו):
We think of the technology as just another tool
ואני בטוח שריצ'רדסון איננו מתנגד לאמירה כזאת. עם זאת, כאשר היא מופיעה אי-שם בתוך כתבה שגדושה בהתייחסויות "חינוכיות" על מעורבות ועל מוטיבציה (שלא לדבר על הכנה לשוק העבודה העתידי) אפשר להבין למה הוא מתרגז. אכן, מעט מאד שנוגע למהות הלמידה באמת משתנה. לאור זה טיפה מוזר לי שריצ'רדסון (אולי עדיין?) לא התייחס למשחק הדיגיטאלי Kahoot שהשבוע זכה לכתבה די מפרגנת בניו יורק טיימס. על פי רוב הכתבה מציגה את הכלי באור חיובי, אם כי נכתב גם שעדיין מוקדם מדי לקבוע אם מדובר בכלי לימודי של ממש או רק במשחק בידורי. ובתוך הפרגון יש גם ביקורת. בערך באמצע הכתבה אנחנו קוראים:
Kahoot seems like a bit of a throwback to a more old-fashioned pedagogical approach: behaviorism. This is the idea of educators shaping student behavior by handing out gold stars, stickers, points and the like.
ריצ'רדסון בוודאי מסכים עם הביקורת הזאת. אבל בהתחשב בעובדה שהכתבה מוסרת לנו שלפי דיווח של החברה הנורווגית שיוצרת את המשחק:
Of the 55 million elementary and secondary school students in the United States, about 20 million used Kahoot last month
קצת מוזר לי שריצ'רדסון משמיע את התסכול שלו (ושל רבים מאיתנו) בעקבות כתבה על מחוז בגודל בינוני במדינת אינדיאנה במקום על כלי/משחק שחודר לאלפי כיתות ואיננו תורם דבר לשינוי תרבות הכיתה.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates