« לדף הראשי | אוי לנו מהזמנים הטובים! » | שוב (ועדיין) אין שינויים בחינוך? » | היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה? » | הרהור קצר על עוד טכנולוגיה שמסייעת ללמידה » | תכנים, מורים, תקשוב – וראייה מציאותית » | נסיון בחינוך איננו נחוץ » | עוד עדות לכך שזה לא רק הטכנולוגיה » | לשם זה אנחנו צריכים אותם? » | את זה מכנים חזון? » | לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה » 

יום ראשון, 7 ביוני 2015 

במנות קטנות יכול להיות ערך לימודי בהתאמה אישית

מספר פעמים בעבר התייחסתי כאן לסוגיית ההתאמה האישית (personalization) שלמרבה הצער נעשתה למילת קוד להעברה יעילה של אותם התכנים לתלמידים שונים. קברניטי החינוך של היום מצפים מכל תלמיד ללמוד את מה שהמערכת קובעת, אבל הם מוכנים "להתאים" את קצב הלמידה כך שכל אחד יתקדם לפי היכולת שלו. מיותר לציין שזה איננו מה שמצטייר בראש שלי כאשר אני חושב על "התאמה אישית".

למה היום שמים דגש על התאמה אישית? נדמה לי שחלק לא קטן של התשובה קשורה להתפתחות הטכנולוגיות הדיגיטאליות שמסוגלות היום לעשות מה שמכונות ההוראה מימי סקינר רק ניסו לעשות – בצורה מגושמת ובהצלחה מצומצמת. באמצעות איסוף מידע על כלל פעולות ה-"למידה" של כל תלמיד, וניתוח המידע הזה, מחשבים יכולים ליישם את מה שעד היום היה רק משאלת לב של המערכת – לכוון כל תלמיד באופן "אישי" לאותו יעד. זה כמובן תואם גישה חינוכית שרואה בלמידה פעולה פרטנית של קליטת מידע ממקור סמכות, ולא פעולה חברתית של התמודדות עם העולם הסובב את הלומד. בכיתי כאן כבר מספיק פעמים על ניצול התקשוב לשירות המגמה הזאת כך שאין הרבה טעם לחזור על התלונות שלי שוב. ודווקא הפעם אני מוכן להגיד מילה טובה על ההתאמה האישית, אם כי במקרה הזה ההתאמה איננה מתבססת על איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד.

לפני כשבוע דן מאיר, בלוגר חינוכי שכותב בעיקר על הוראת המתמטיקה, קישר לכתבה מעניינת ביותר בניו יורק טיימס. הכתבה עסקה בקשר בין הכנסות המשפחה לבין הסיכוי שילדים ממשפחות ברמות הכנסה שונות יגיעו להשכלה הגבוהה. מתברר שאכן יש מתאם, וילדים ממשפחות מבוססות מגיעים לקולג'ים ולאוניברסיטאות באחוזים גדולים יותר מאשר ילדים ממשפחות עניות. זה בוודאי איננו מפתיע, ולא לזה מאיר התייחס. הכתבה בטיימס הציגה גרף שהראה את הקשר בין ההכנסות לבין ההשכלה, ומאיר התמקד בפעולה שהקוראים התבקשו לבצע לפני שהגרף הוצג להם. הכתבה ביקשה מהקוראים לצייר את הגרף שבעיניהם יתאר את הקשר הנכון, ורק אחרי שהקוראים ציירו הגרף הנכון הוצג. מאיר כותב:
This is so rare. More often than not, our curricula rushes past lower, imprecise, informal, concrete rungs on the ladder of abstraction straight for the highest, most precise, most formal, most abstract ones. That’s a disservice to our learners and the process of learning.

You can always ask a student to move higher but it’s difficult to ask a student to move lower, forgetting what they’ve already seen. You can always ask for precisely plotted points of a model on a coordinate plane. But once you ask for them you can’t unask for them. You can’t then ask the question, “What might the model look like?” Because they’re looking at what the model looks like. So the Times asks you to sketch the relationship before showing you the precise graph.
בנוסף להצגת הגרף הנכון, הכתבה שבטיימס "התאימה" את הטקסט שהופיע במסך לגרף שכל קורא צייר ונתנה משוב בהתאם לאותו גרף. ואחרי שדווח לקורא על מידת הדיוק של הגרף שלו למציאות, וגם את דמיון הגרף שלו לאלה של קוראים אחרים, הקורא גם קיבל הסבר:
We asked you to take the trouble to draw a line because we think doing so makes you think carefully about the relationship
יש כאן יסוד חינוכי חשוב מאד. במקום להציג את ה-"מסקנה" כבר בהתחלה, הלומד מתבקש לבחון את עצמו, לחשוב, ולשאול את עצמו מה עשויה להיות ה-"מסקנה" הנכונה. מאיר מוסיף שהדיגיטאליות מאפשרת את היישום של יסוד פדגוגי:
The lesson builds your thinking into its instruction.
לפני כשלוש וחצי שנים כתבתי כאן על סרטון של דרק מולר שהסביר שבתיזת הדוקטורט שלו הוא מצא שהצפייה בסרטונים שהציגו עובדות מדעיות לא הביאה את הצופים להבין את הרעיונות שהסרטונים ביקשו להסביר. מולר כתב:
It is a common view that "if only someone could break this down and explain it clearly enough, more students would understand." Khan Academy is a great example of this approach with its clear, concise videos on science. However it is debatable whether they really work. Research has shown that these types of videos may be positively received by students. They feel like they are learning and become more confident in their answers, but tests reveal they haven't learned anything.
מולר כתב שהצגת המידע הנכון מראש איננה מאפשרת ללומדים להתעמת עם התפיסות המוטעות שלהם, ובסופו של דבר הם "מבינים" את מה שחשבו קודם. הכתבה בטיימס איננה יוצרת עימות, אבל כאשר היא מחייבת אותנו להתמודד עם הנושא הנידון, לבחון את עצמנו, לפני שמציגים לנו את ה-"תשובה" אנחנו נעשים פתוחים יותר לקליטת המידע הנכון.

מאיר טוען שאינטראקטיביות כמו זאת שבכתבה של הטיימס היא העתיד של ספרי לימוד במתמטיקה. אינני יודע אם זה נכון, אבל היא ללא ספק מאפשרת לנו הצצה לתוך היכולת של ההתאמה האישית, כאשר היא ממוקדת וזעירה, להיות חלק חשוב מפדגוגיה טובה.

תוויות: ,

מסכים, ודאי להנחה שאין כאן קשר לטכנולוגיה כי אם לפאראדיגמה החינוכית. הרי ההתאמה ללומד זו היא אחת המשימות החשובות של המורה, אם לא ה...
ההתאמה אמורה להתחיל בקשר שיוצרים, להמשיך בדרך הצגה רב ייצוגית, לתווך ללומדים שצריכים לאחר נתינת המשימה ולהיות רלוונטיים, אם בהומור, ראה לארי קובן, או במושאי הדוגמאות...
זו ההתחלה כי גם אחרי כל זאת אם נכנסים בתור לומד-מורה, התהליך עם הכיתה הוא של בנייה ולא של שינון, לא?

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates