« לדף הראשי | מי באמת משפיע על החינוך היום? » | שוב על הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי » | העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח » | פן יחשבו שרק את התלמידים מנסים לחסום » | כנראה שלא לילד הזה פיללו » | באיזו שנה הדברים האלה נכתבו? » | הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית » | עדיין אותה פרשת דרכים » | לא רק געגוע » | עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה! » 

יום שני, 3 בפברואר 2014 

בשבח הכלי המיושן

לקראת סוף דצמבר ג'סון קוטקי, בלוגר ותיק ומוכר היטב בתחומים הקשורים לטכנולוגיות דיגיטאליות, פרסם מאמרון באתר של מעבדות ניימן לעיתונאות של אוניברסיטה הרווארד. כותרת המאמרון מביעה את האמביוולנטיות שקוטקי, כמו רבים אחרים, חש כלפי הבלוג:
לפי קוטקי התפקיד המרכזי של הבלוג היה הפצת מידע – מידע שלעתים קרובות הסתכם בקישורים שכיוונו את הקוראים למידע מעניין אחר אי-שם ברשת. קוטקי כתב שמפני שהפצת קישורים היתה העיקר, דווקא הפלטפורמה של הבלוג, פלטפורמה שמזמינה, ואפילו מבקשת, כתיבה יחסית ארוכה, יכלה לפנות את מקומו לפלטפורמות מהירות יותר, וקלות יותר לשימוש:
But the function of the blog, the nebulous informational task we all agreed the blog was fulfilling for the past decade, is increasingly being handled by a growing number of disparate media forms that are blog-like but also decidedly not blogs.

Instead of blogging, people are posting to Tumblr, tweeting, pinning things to their board, posting to Reddit, Snapchatting, updating Facebook statuses, Instagramming, and publishing on Medium.

...

The primary mode for the distribution of links has moved from the loosely connected network of blogs to tightly integrated services like Facebook and Twitter.
הטענה של קוטקי איננה חדשה. כבר מספר שנים, עם עלייתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש לתודעת הציבור, מוסרים לנו שהכלי יחליף את הבלוג. וצריכים להודות שיש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת – הרי אם המטרה היא הפצת מידע, הכלים החדשים האלה כמעט תמיד מאפשרים הפצה קלה ומהירה יותר מאשר הבלוג.

לפי קוטקי מדובר בתהליך די הגיוני. הרי אין שום דבר קדוש בפורמט של הבלוג, כלי שממילא קשה מאד להגדיר באופן ברור. פרסום של ידיעות בצורה כרונולוגית הפוכה אולי מתאר את המבנה (אם כי לא תמיד) אבל כאשר מגדירים את הבלוג כך, בעצם רומזים שצורתו חשובה יותר מאשר תוכנו. אם כך, אולי אין שום סיבה להתנגד לכך שפורמט אחר יירש אותו. הרי "הזרם" (the stream) לובש ופושט צורה, ונדמה לי שברור לכולם שהכלים שבאים במקום הבלוג היום מותאמים יותר לשימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים.

כאשר מישהו כמו ג'סון קוטקי מכריז הכרזה בנושא הבלוג אפשר לצפות שדבריו יעוררו תגובות אצל בלוגרים, וכך היה. כמו-כן, אני מניח שאפשר היה לצפות שהבלוגרים האלה יסכימו עם הטענה המרכזית של קוטקי, שהיום כלים אחרים יורשים את מקומו של הבלוג, אבל יטענו שעבורם הבלוג בצורתו ה-"מסורתית" ממשיך למלא תפקיד חשוב.

בן וורדמולר הוא אחד הבלוגרים האלה. בבלוג שלו וורדמולר (שאליו הגעתי דרך סטיבן דאונס) מגיב לדבריו של קוטקי. וורדמולר מבחין בין האמצעי שדרכו מישהו מעביר תוכן מסויים, לבין התוכן עצמו. עבורו המאפיין הצורני איננו חשוב, אלא העובדה שהכתיבה היא עצמאית ומאפשר לכותב להביע את עצמו:
The beauty of the independent web is that we can choose to represent ourselves online - and therefore, publish content - in a manner of our choosing. I happen to like the reverse-chronological feed, but if you prefer to publish in the form of an immersive 3D world, or a radio show, or full-screen autoplaying video with annotations, then, hey, that's up to you. It's all part of a rich, interlinking medium. Independence means not necessarily going with the flow.
חשוב להוסיף שוורדמולר איננו מתייחס רק לבלוג היחיד, אלא גם לקהילה שנוצרת כאשר קבוצה של בלוגים בנושא מסויים יוצרת שלם שהוא גדול יותר מחלקיו – מה שפעם כינו ה-"בלוגוספירה". הרעיון הזה בא לביטוי עוד יותר חזק במאמרון קצר של אום מאליק (שאליו הגעתי דרך הבלוג של טים סטאמר):
Blogging was and still is, an act of sharing; it is about having a point of view and most importantly, having a connection.
גם קרטיק פראבו מגיב להרהורים של קוטקי. הוא מנסה להגדיר מהי הכתיבה לבלוג ומתקשה להגיע לתשובה חותכת. מבחינתו התכונה החשובה ביותר של הבלוג היא העובדה שהוא עוסק בכתיבה, וכמו עם כל כתיבה, זה דורש חשיבה, ועריכה, והתמדה. מהבחינה הזאת, הכלים שהיום יורשים את הבלוג מעודדים את הפאסיביות שהבלוג בתחילת דרכו שלל:
Later as people realised that blogging was not just about choosing a peppy website name, a snazzy visual theme and cool widgets; and that you actually had to write good, interesting content, most people gave up. The blogging fad died, slowly and painfully, exactly because people realised that blogging was about writing — and that it demanded hard work, lots of thought, sometimes multiple edits, just like ‘real’ writing. Most people who had jumped on the blog bandwagon were simply not prepared to do this work. It is much easier to follow on Twitter, ‘like’ on Facebook, reshare on Google+, than it is to create and write interesting content yourself. We have become passive followers rather than active creators.
בתחילת ינואר גם דייוויד ויינברגר פרסם מאמרון ארוך על מות הבלוג. במאמרון שלו ויינברגר איננו מזכיר את המאמרון של קוטקי, אם כי נדמה לי שקרש הקפיצה להרהוריו הוא יום עיון בהרווארד בו עלו כמה מאותן הנקודות שקוטקי העלה. ויינברגר מתאר כמה מהנחות היסוד אודות הבלוג לעומת הכתיבה העיתונאית – הנחות שאפיינו את הבלוג כאשר הוא פרץ לתודעה שלנו לפני כ-15 שנים. בין היתר הוא מציין את השיח לעומת הכתיבה הפסקנית:
Some bloggers posted without engaging, but the prototypical blogger treated a post as one statement in a continuing conversation. That often made the tone more conversational and lowered the demand that one present the final word on some topic.
על אף העובדה שהדלילות בפרסום מאמרונים בבלוג הזה בחודשים האחרונים איננה קשורה לנקודות שבמאמרון של קוטקי, אני מניח שהקושי שלי לכתוב כאן עורר בי הרצון להתייחס לדבריו. עבורי, הבלוג ממלא את התפקיד שקורי דוקטורו תיאר לפני כ-12 שנים:
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ההסבר של דוקטורו עדיין מיטיב להמחיש את הערך המוסף של הכתיבה – ההרהור הפנימי שבאמצעותו אנחנו מצליחים להפוך את דבריהם של אחרים שאנחנו קוראים למשהו שעבר את עיבוד האישי שלנו, למשהו משלנו:
Blogging gave my knowledge-grazing direction and reward. Writing a blog entry about a useful and/or interesting subject forces me to extract the salient features of the link into a two- or three-sentence elevator pitch to my readers, whose decision to follow a link is predicated on my ability to convey its interestingness to them. This exercise fixes the subjects in my head the same way that taking notes at a lecture does, putting them in reliable and easily-accessible mental registers.
אינני יודע אם דוקטורו היה הראשון להשתמש בדימוי הזה, אבל בהתחשב בכך שדבריו נכתבו עוד כשהבלוג היה תופעה די חדשה, אני מוכן לייחס לו את הראשוניות. עם זאת, עבור בלוגרים רבים היום הדימוי כמעט מובן מאליו. אני יכול להעיד שמבחינתי הבלוג הוא הזירה שבה אני בוחן את שטף הרעיונות שאני פוגש בקריאה שלי ברשת. אין ספק שהרבה ממה שמתפרסם חוזר על עצמו ואיננו מחדש דבר. אבל לא פעם גם ניסוח מקורי של רעיון נדוש יכול להפרות את החשיבה. העיקר הוא העיבוד האישי שהכתיבה מזמין. בתקופות שבהן אינני מצליח לכתוב אני חש דריכה במקום, העדר התפתחות. אפילו אם בסופו של הכתיבה שלי הפיתוח של הרעיון שאני מבקש לבטא מתגלה כרחוק מלהיות מעמיק, תהליך הכתיבה משמעותית מאד. ובנוסף, הכתיבה שלי עושה אותי לשותף פעיל בדיון מתמשך.

אני מבין את ג'סון קוטקי. אני מבין שעבור רבים הכלים שהוא רואה כתחליף לבלוג עונים על הצורך. אם המטרה היא בסך הכל הפצה של קישורים, הבלוג בהחלט איננו הכלי האולטימטיבי. יתכן וכלים שמאפשרים העברת מסרים קצרים ומהירים נבנים מפני שזה בעצם מה שאנחנו רוצים, מפני שאנחנו מוכנים להסתפק בכך. ואין ספק שהכלים האלה מאפשרים שיתוף. אבל אני חושש שהשיתוף הזה מפרה הרבה פחות. מפני שהם אינם מדרבנים את הקורא לגבש לעומק את ההתייחסות שלו לנושא הנידון, הם גם אינם מצליחים לקדם את הדיון הציבורי. נדמה לי שבשביל זה אנחנו עדיין זקוקים לבלוג.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates