בהתחשב בעובדה שפעמים רבות ציינתי שאין מוקדם או מאוחר במרחב האינטרנטי, יתכן שהתלונה שלי כאן איננה מוצדקת. גם אם מידע מסויים נמצא זמין לכל דורש אי-שם ברשת, אין זה אומר שכל אחד מגיע אליו באותו קצב. יש מי שמגלה הוגה חינוכי חשוב שנים רבות אחרי שהוא פחות או יותר נשכח, וקשה לבוא אליו בטענות בגלל זה. ובכל זאת כאשר די במקרה ביום אחד נתקלתי בדוגמאות שאני מביא כאן, הרגשתי צער עמוק. חשתי שהדוגמאות מצביעות על העדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך, וממחישות את הנטייה להחליף את הראייה ההיסטוריה הרצויה בסיסמאות ריקות מתוכן. הבעיה הזאת מכשילה את התקשוב החינוכי שוב ושוב, אבל לא כל יום פוגשים אותה בצורה כל כך מרוכזת.
אחד המקורות שמגיעים לקורא ה-RSS שלי הוא
The Sharing Tree, בלוג שמרכז קישורים לבלוגים ולמקורות אחרים שלרוב עוסקים בתקשוב בחינוך, בעיקר עם דגש על פעילויות שמעמידות את התלמיד במרכז תהליך הלמידה. האחראי לבלוג מכנה את עצמו "Dr. Bob – Blog Curator", ונדרש לא מעט בילוש כדי לגלות שמדובר ברוברט פלנטס, שאת
קורות חייו המקצועיים לבסוף איתרתי. הרבה מה-"המלצות" של ד"ר בוב מעניינות מאד, והוא ממלא תפקיד חשוב בכך שהוא מקצר את הדרך למקורות טובים (כאשר הוא מחפש ומוצא מקורות, קוראיו יכולים להתרכז בקריאה במקום בחיפוש). עם זאת, ד"ר בוב בסך הכל מביא את המשפטים הראשונים של המקורות שאליו הוא מקשר, ללא שום פרשנות או התייחסות אישית שהיו עוזרות לקוראיו להחליט אם באמת כדאי להקליק הלאה. (
פורטל מס"ע, כמובן, ממלא תפקיד חשוב דומה, אם כי לטעמי יותר ביסודיות). אינני בודק את המקורות שד"ר בוב מביא מדי יום, כך שאחרי תקופה מסויימת מצטבר מספר לא קטן של מקורות שבהם ארצה להציץ. כך קרה לפני כמה ימים כאשר עברתי על כ-15 מקורות בבלוג באופן מרוכז, ועיינתי בארבע כתבות שלפי תקציריהם נראו לי מעניינות. עבור כל אחד לחוד יכולתי להגיד משהו כגון "נו, אין כאן חדש" ולעבור הלאה. אבל כאשר קראתי את כולן ברצף חשתי שאין מנוס מאשר להכריז בעצב שהתקשוב החינוכי ממשיך לסבול מהנטייה להתנהג כאילו הוא המציא את החינוך. ומה קראתי?
- סטיב ווילר הוא מרצה בתחום טכנולוגיות למידה באוניברסיטה בריטית. ציטטתי אותו כאן בעבר, ועל אף העובדה שאיננו קורא אותו בעקביות, דבריו בדרך כלל מעניינים. אבל המאמרון שקראתי דרך ד"ר בוב, מתחילת ספטמבר, גרם לי לגרד בראש. במאמרון הזה ווילר מתייחס להשתמעויות החינוכיות של user generated content, והוא מציין מספר דרכים שהתופעה הזאת משפיעה על החינוך. בין היתר הוא כותב שהתפקיד המסורתי של המורה משתנה, וכתוצאה מזה, הלומד עצמו תופס מקום מרכזי יותר בתהליך הלמידה. מה אוכל להגיד? אמת ויציב! אבל ... האם עלינו להבין שרק עכשיו ווילר מגלה את זה? אפילו בפרסומות מלוקקות של חברות טכנולוגיות מלפני יותר מעשור יכולנו לקרוא אמירות כאלה.
- בכתבה מסוף אוגוסט ב-eSchool News מאת פט לה-מורט, סגן מנהל של בית הספר בפלורידה שעליו הוא כותב, אנחנו מגלים ש:
At
Bishop Moore Catholic High School in Orlando, Fla., students are no longer looking to their teachers for all the answers. Instead, teachers are training their students to acquire knowledge on their own.
שוב, גם אם נסכים שתהליכים לימודיים אינם מתרחשים באותו קצב בכל בית ספר, קשה להבין את ההתרגשות של לה-מורט שעכשיו גילה שהקניית היכולת לרכוש ידע באופן עצמאי היא מטרה מרכזית של החינוך. (אגב, לה-מורט כותב שהמורים "are training" התלמידים, ניסוח שרומז על כך שהמורה עדיין שולט בתהליך, ושהתלמידים עוברים הכשרה מסודרת ומוכתבת כדי ללמוד כיצד ללמוד בעצמם. יש כאן סוגיה בעייתית בפני עצמה.)
- באתר של ה-World Innovation Summit for Education (הממוקם בקטאר) קראתי ראיון עם גרהם בראון-מרטין, מייסד Learning Without Frontiers. אין ספק שלבראון-מרטין קבלות בתחום החינוך, או לפחות בניבוי על הכיוונים שבהם החינוך של היום צריך להתפתח. אבל מה לעשות, ובשלב מסויים עודף תחזיות הופך למילים ריקות. בראיון, למשל, הוא מכריז:
A key issue I believe is why [has] technology, to date, had very little impact on improved learning outcomes? This could be because we continue to use technology to reinforce 19th century teaching practice to meet out-dated assessment models. Most of the world’s curriculum and assessment systems are based around fact recall rather than actually demonstrating that you have learned something and can deploy it within a problem solving situation.
אין שום פסול בהכרזה כזאת (ולאחרות שמופיעות בראיון), אבל היוזמה החינוכית של בראון-מרטין מתיימר לחדש, וכבר זמן רב משפטים כאלה הפכו לנדושים. כיצד אנחנו אמורים להתייחס לפרויקט שלכאורה מחדש, אם הוא בסך הכל חוזר על אותן סיסמאות שכבר עייפנו לקרוא?
- כתבה קצרה מלפני שבועיים באתר Edudemic מציע ארבע אסטרטגיות שבהן מורה יכול לנקוט על מנת להבטיח שתוך כדי "יצירה" תלמידיו בכל זאת ילמדו משהו. בכתבה הזאת אנחנו קוראים:
Education, guided by a focus on
Bloom’s Revised Taxonomy, is moving towards an emphasis on creation and innovation in the classroom. Though technology did not spark this movement, it has fueled the process by providing students with exciting and powerful tools. But is creation synonymous with learning? Can students even create without learning? How can we ensure that what they create has value?
הטקסונומיה של בלום נמצאת איתנו כמעט 60 שנה. הטקסונומיה ה-"מתוקנת" שאליה מתייחסים כאן עוצבה בשנת 2000, והיא שונה מהמקור בכך שבראש הפירמידה היא מחליפה את המקומות של ההערכה ושל הסינתזה, והסינתזה, שעכשיו בראש הפירמידה, זוכה לשם הנוצץ של "יצירה". השאלות שנשאלות כאן טובות וחשובות, אבל להגיד שהחינוך היום נע לקראת שימת דגש על יצירה ויוזמה מחדשת בזכות ההתמקדות בטקסונומיה שצריכה להיות מוכרת לכל פרח הוראה בתחילת לימודיו רומז על כך שכותב הכתבה מנותק מהחשיבה החינוכית של הדורות האחרונים, חשיבה שהיא דינמית בהרבה מהסתמכות על בלום.
אני מניח שלו קראתי את הכתבות האלה לפני 15 שנה הייתי מהנהן בראש בהסכמה עם כולן, אם כי כבר אז היה מקום לשאול אם באמת יש בהן חידוש. אבל האמירות שבכתבות האלו מזמן הפכו לסיסמאות. אם התקשוב החינוכי לא ימצא דרך להשתחרר מסיסמאות ובמקום זה לעצב חינוך שבאמת מעמיד את התלמיד במרכז, ולאפשר לו לעצב את הלמידה של עצמו, נגלה שהתקשוב כבר מזמן עבר לשרת אדונים אחרים, הרבה פחות חינוכיים.
תוויות: פני החינוך
