בסגנון היפרטקסטי אופייני בו קליק אחד מוביל לאחר עד שאחרי מספר קליקים כבר לא זוכרים מה היה הדבר חיפשתי תחילה, מצאתי את עצמי קורא
מאמר על מחשבים בחינוך משנת 1968. המאמר הופיע בספר שהתפרסם ב-1973 ובו לקט של מאמרים מתוך כתב עת בשם Educational Technology. חלקים מהספר, כולל המאמר שקראתי, ניתנים לקריאה דרך Google Books. המאמר נכתב על ידי דייוויד סטנספילד שמזוהה כמרצה במכון לחקר החינוך של אונטריו (OISE), בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של טורונטו. ה-OISE הוא מכון מאד מוערך ועוד היום הוא תופס מקום של כבוד בתחום התקשוב בחינוך, אם כי ממה שאני מצליח לגלות, לא הרבה אחרי פרסם המאמר
סטנספילד עצמו זנח את העיסוק בחינוך ופנה לכיוונים (מעניינים) אחרים.
הרבה מאד, כמובן, השתנה בשימוש במחשבים בחינוך ב-45 השנים מאז פרסום המאמר הקצר הזה. בהשוואה לכלים שנמצאים בידינו היום המחשבים שעליהם כתב סטנספילד היו פרימיטיביים מאד. אבל דווקא בגלל זה המאמר שלו מעניין בעיני. סטנספילד כתב על Computer Aided Instruction שבאותם ימים נחשב לכיוון מבטיח. כבר עם פתיחת המאמר סטנספילד מדגיש שההוראה שמתאפשרת באמצעות המחשב יכולה להצעיד את החינוך בשני כיוונים שונים – או לחזק את המערכת כפי שהיא קיימת היום (אז), או להניח יסודות של מערכת שונה וטובה יותר. ואם מהקביעה הזאת הכיוונים האפשריים האלה לא היו מספיק ברורים, הוא הבהיר שביכולתו של ה-CAI להגביר או להקטין את הסטנדרטיזציה של הלמידה. הוא הוסיף:
Schools should not be turned into brain-factories, processing kids as if they were automobiles.
Rather, CAI should be used as one of the weapons in the struggle for the emancipation of the student’s mind. The computer should be used to create a learning environment of maximum variety and depth for each particular student. It may be possible for a combination of great freedom yet great variety of stimuli and great flexibility to replace lock-step school systems....
המאמר של סטנספילד נכתב בתקופה שהיתה עדיין תחת השפעת מכונות ההוראה של סקינר. (חשוב לזכור שהמכונות של סקינר "לימדו" על ידי כך שהן פירקו כל נושא לפריטים קטנים שאפשר היה להגיש לתלמידים. סקינר עצמו לא ראה במכונות שלו מכשירים להגשת מבחנים לתלמידים.) סטנספילד מודע למגבלות של הטכנולוגיה החדשה שמתפתחת, אבל הוא גם חש שהבעיה איננה רק שהטכנולוגיה איננה מוכנה לבית הספר:
Not only is CAI not yet ready for the schools, but — and much more important — the schools are not yet ready for CAI.
…
It seems to me that CAI should not be used merely for the more efficient assembly-line production of armies of more efficient single-minded, stereotyped contributors to the Gross National Product.
סטנספילד מצא ערך רב בהוראה באמצעות המחשב, והוא הצביע על היכולת ליצור סימולציות ולנצל מה שרק אז התחילו לכנות בחינוך "מולטימדיה". עם זאת, הוא שאל האם ה-CAI באמת נחוץ או רצוי בכל מצב – שאלה ש-45 שנים מאוחר יותר עדיין תקפה:
Now, if we can re-create or simulate, to a high degree of accuracy, almost anything we want when we want it, what happens to our attitudes to “real” experiences? Should billions of dollars be spent on creating learning environments of incredible ingenuity which are almost indistinguishable from, say, a real walk through an African jungle? Wouldn’t it be cheaper to send the children to Africa? Wouldn’t it be cheaper — and better — to let children experience real life instead of a complex electronic simulation of it?
נקודה בעייתית במאמר היא שהלמידה נתפסת בו כפעולה פרטית, כתהליך שמתרחש בין התלמיד לבין המורה - מורה שגם אם הוא מחשב מגיש "חומר" או "ידיעות" לתלמיד. סטנספילד מתאר את הכיתה כהכרח היסטורי, כמציאות שנבעה מצורך כלכלי:
Are we going to need group instruction at all soon? Surely the main reason for having schools in the first place was to enable a few adults to look after the various needs of many children? With the help of modern technology — television, audio and video recordings, films, computers, etc. — it will be possible to give some sort of instruction to individual children without ever having to marshall them into groups.
הוא מציין שילדים צריכים ללמוד לעבוד ולשחק יחד, אבל הוא שואל אם, לאור זה שה-CAI יכול להעניק לתלמיד ליווי לימודי אישי, בית הספר עדיין נחוץ. אי-שם ב-45 השנים מאז פרסום המאמר התבססה אצלנו התפיסה שהלמידה איננה חוויה אישית בלבד, אלא חברתית. היום אנחנו מדגישים את הלמידה השיתופית, דבר שסטנספילד בכלל איננו מתייחס אליו. אבל הוא שואל שאלה שעל אף העובדה שאנחנו כן מודעים לצורך בשיתוף שואלים גם היום – האם בית הספר עתיד להעלם:
If this is so, will schools disappear? What will there be left for them to do? Will they be reduced to youth clubs, sports clubs, baby-sitting services or child guidance centers? Children must learn to work and play together, but are they going to need a school for this? There are no easy answers.
אכן, אין תשובות פשוטות. נדמה שאותן השאלות שליוו את התקשוב החינוכי בתחילת דרכו מלוות אותנו עוד היום. כבר אז סטנספילד הבין שהתשובות לשאלות שלו לא יימצאו באמצעות הטכנולוגיה בלבד. בזמנו, כמובן, הטכנולוגיה אפשרה הרבה פחות מאשר היא מאפשרת היום, אבל כבר אז היתה תחושה שהיא יוצרת הבסיס לשינוי מהותי. אבל על אף ההתלהבות מהטכנולוגיה, סטנספילד הבין שלא הטכנולוגיה, אלא התפיסה החינוכית היא שתחולל את השינוי המיוחל.
אינני יודע מה גרם לסטנספילד לעזוב את החינוך ולפנות לעיסוקים אחרים, אבל אני חושש שהוא הסיק את המסקנה העגומה שבסופו של דבר המחשב לא יביא לחינוך את השינויים החינוכיים שלהם הוא ייחל. היום, 45 שנים מאוחר יותר, החינוך עדיין נמצא על פרשת הדרכים שסטנספילד זיהה בין הגברת הקיים לבין הנחת היסודות לחינוך אחר. ועדיין לא ברור איזו משתי האפשרויות האלו התקשוב ישרת. מה שבטוח, אם אנשי חינוך שדוגלים בתפיסות כמו של סטנספילד יתייאשו, אין סיכוי שהתפיסה שלהם תגבר.
