כתבה חדשה באתר של Scientific American מכריזה על:
"רגע של Napster" הוא מטפורה לשיבוש. כידוע, Napster היה כלי פופולארי מאד לשיתוף קבצי מוסיקה. כשהוא פרץ לרשת לפני 14 שנה חברות התקליטים עדיין הרוויחו כסף רב ממכירת דיסקים. אבל כאשר הוא איפשר הורדה חופשית של שירים שמשתמשים העלו לרשת, Napster חיבל קשות ברווחיות הזאת. השיתוף החופשי בקבצי מוסיקה, כאשר עותק אחד של שיר שנקנה באופן חוקי הופץ ברשת ונעשה זמין לכל, נחשב לגניבה. אבל היה קשה מאד לעצור את ההפצה הזאת, והיא היוותה איום משמעותי מאד על תעשיית המוסיקה. חברות התקליטים, וגם לא מעט אמנים, טענו שהם הפסידו כסף רב בעקבות השימוש ב-Napster וכלים דומים, והיה צורך למצוא דרך חדשה להפיץ מוסיקה דרך הרשת ועדיין להרוויח כסף. בעצם, iTunes צמח מהשיבוש ש-Napster חולל בתעשיית המוסיקה.
פרסום הכתבה ב-Scientific American חופף ליום עיון בנושא "למידה בעידן הדיגיטאלי" שהירחון, והמו"ל החינוכי MacMillan (חברת אחות של הירחון) ערך לפני כמה ימים. הכתבה מאד קצרה. היא משמשת מבוא ל
אוסף כתבות בירחון שעוסקות בשינויים שטכנולוגיות דיגיטאליות מביאות לחינוך. עם כל הכבוד לירחון המכובד הזה, הכתבות האלו אינן מחדשות הרבה (אם בכלל). כתבת המבוא מביאה את דבריו של בכיר ב-MacMillan שמבקש לחדד את הדמיון בין תעשיית המוסיקה והחינוך:
“Technology has not revolutionized education yet,” said Mike Berlin, director of strategic initiatives at Macmillan New Ventures (a sister company to Scientific American). “Investment and technology are in place, but we’re fighting 200 years of inertia, and nobody knows exactly how it’s going to play out.” The key, he added, was to try to avoid mistakes like those made by the music industry on its road to iTunes. “This is a Napster moment for education,” he said. “It’s a big opportunity and an existential threat.”
חשוב לשים לב שהמטפורה רומזת על האיום הקיומי שהחינוך ניצב מולו – טכנולוגיות דיגיטאליות עלולות לעשות לחינוך מה ש-Napster עשה לתעשיית המוסיקה. מדובר בטענה שהושמעה מספר פעמים בעבר, ואין בכתבה דוגמאות שמאמתות את קיומו של האיום על החינוך. אבל במקרה הזה "הוכחות" חשובות הרבה פחות מאשר המטפורה עצמה. השימוש במטפורה של "רגע של Napster" רומז על כך שהחינוך כפי שאנחנו מכירים אותו היום נמצא בסכנה, שמשהו גורלי ומאיים הולך לקרות לו.
ד'ארסי נורמן מגיב לכתבה ב-Scientific American במאמרון חדש בבלוג שלו. הוא מעיר הערה חשובה על השימוש במטפורה הזאת. נורמן מציין ש-Napster לא שיבש את "המוסיקה", אלא את המודל העסקי של ההפצה של מוסיקה מוקלטת. עבור נורמן ההבחנה הזאת משמעותית, מפני שיתכן מאד שהטכנולוגיות הדיגיטאליות הנפוצות של היום אכן משבשות את המודלים העסקיים הנפוצים של הפצת תכנים חינוכיים, אבל אין זה בהכרח שיבוש של "החינוך". לדעתו, בהתחשב בעובדה שתכנים חינוכיים רבים יקרים מאד, שיבוש הפצתם יכול להיחשב לברכה, אבל אין להסיק מהשיבוש הזה שהחינוך באופן כללי משתבש:
But these technologies aren’t disrupting education itself. That’s up to the teachers, students, and administrators. They’re the ones who need to figure out what to make of the transformative technologies and with having free (or nearly free) access to content and each other.
בעיני נורמן ההשוואה בין תעשיית המוסיקה לבין החינוך בעייתית. הוא מציין שכל מי שאיננו מוסיקאי פוגש את המוסיקה כצרכן. מההיבט הצרכני Napster אכן שיבש משהו במוסיקה (ובגדול!). אבל החינוך שונה:
Education is not just about granting access to content. If it was, then we’d close every school and just let people go to the library. Education is about the activities we do with each other in our various roles, to build/connect/try/experiment/explore/create/etc… – these are things that build on content, but content itself is not sufficient for education.
ההבחנה הזאת חשובה מאד – החינוך איננו רק גישה לתכנים. עם זאת, סביר להניח שהשימוש במטפורה של "רגע של Napster" היה רק כדי להראות שהחינוך עומד בפני שינוי בסדר גודל כמו השינוי שהתחולל בתעשיית הפצת המוסיקה. אבל בכוחן של המטפורות להשפיע על הדרך שבה אנחנו מבינים נושא, ולכן יש מידה לא קטנה של צדק בביקורת של נורמן. כאשר משווים בין תעשיית הפצת המוסיקה לבין החינוך, כדרך לטעון שהחינוך בשל לשיבוש, נוצרת תמונה צרה ומוטעית אודות החינוך. המטפורה מובילה אותנו להבין את החינוך כאילו הוא איננו יותר מאשר אמצעי להפצת ידיעות. זה אכן פן אחד של החינוך, אבל בוודאי לא הפן היחיד, או החשוב ביותר.
רבים היום סבורים שהפן הזה של החינוך זקוק לשיבוש, ורבים מאלה שחושבים כך עולים על גל השיבוש בתקווה להרוויח ממנו. גם אם זה איננו לרוחי, זה לגיטימי. אבל טוב שנורמן מזכיר לנו שכאשר מקשרים בין השיבוש בחינוך לבין השיבוש ש-Napster חולל במוסיקה, מדובר בסך הכל בשיבוש בדרכי ההפצה, ולא בדרכי הלמידה שנמצאות ביסוד כל חינוך אמיתי.
