לפני שלוש שנים קישרתי כאן למאמרון של קלרנס פישר, מורה בעיירה קטנה במרכז קנדה. פישר מעיד על עצמו שהוא איננו הוגה חינוכי אלא בראש ובראשונה מורה בכיתה. לעומת זאת, מאמרוניו שקראתי במהלך השנים עסקו יותר בשאלות חינוכיות כלליות מאשר בשימוש בכלים בכיתות שהוא מלמד. במאמרון של פישר אותו ציטטתי לפני שלוש שנים הוא כתב על כך שביכולתם של כלים תקשוביים חדשים להוביל ללמידה אחרת, חדשה. אני מניח שפישר עדיין חושב כך, אבל נדמה לי שהתקווה הזאת מהולה היום במידה די גדולה של חשש.
אינני עוקב אחרי הבלוג של פישר באדיקות. לרוב אני מגיע אליו רק כאשר מישהו אחר שאני כן קורא מקשר אליו (מה לעשות, יש יותר מדי בלוגים מעניינים, ומעט מדי זמן). כך קרה לפני כמה ימים, כאשר הגעתי לבלוג שלו אחרי ש
סטיבן דאונס ציטט קטע מתוך מאמרון חדש של פישר.
במאמרון הזה פישר דן במחיר – לא רק הכספי, אלא בעיקר המוסרי – של הכלים התקשוביים שאנחנו משתמשים בהם בחינוך.
פישר כותב שלאחרונה הוא התחיל להתעניין באילו יזמויות חינוכיות זוכות למימון מקרנות הון סיכון, והתוצאות של החיפוש שהוא ערך מאד מדאיגות אותו. הוא מצא שהפרויקטים שמקבלים כסף רב עוסקים בתחום מאד מצומצם של הלמידה:
Each of these companies creates a product (or products) which circle around helping students to learn basic skills. Now, before everyone jumps on me, I understand that basic skills are important. I believe that students need to read and write at higher levels at this point in history than they ever have in the past. What worries me is that the grand majority of new products and investment money in education is not going to companies looking at the “big picture” of education. Again, with the exception of Coursera, none of the companies in my small list are concerned with connecting students in new or better ways. None of them are helping students to become more engaged with the important problems that our society faces. None of them are helping students to become more passionate learners. None of them are focused on creativity. Instead, millions of dollars is being invested in companies who are offering products to help students learn old skills more efficiently.
We talk about changes in education. We talk about a renewed, responsive and changing industry to meet the needs of a globalized, diverse society; but where are the millions of dollars headed in educational technology? To better A, B, Cs and 1, 2, 3s.
פישר איננו היחיד שלאחרונה מעלה הרהורים כבדים בנוגע לכיוון התקשוב החינוכי.
לפני שבוע ציטטתי כאן את אודרי ווטרס שביקרה בחריפות את הכיוון הזה. ווסלי פריאר, מורה במדינת אוקלהומה שמעורב כבר שנים רבות בתקשוב החינוכי (ולאחרונה סיים את הדוקטורט שלו) גם השמיע את קולו במקהלה הזאת. לפני שבועיים
פריאר הגיב בבלוג שלו ל
שתי כתבות בשבועון Economist שטענו שהיום, בזכות יזמויות תקשוביות חדשות בחינוך סוף סוף יש סיכוי שההבטחה שכבר שנים משמיעים שהתקשוב ישנה את פני החינוך עשויה להתממש. פריאר מתעמת עם רשימה ארוכה של הטענות שבשתי הכתבות, ובמיוחד עם הטענה שחוק ה-No Child Left Behind מימי ממשל בוש הוא אשר קידם את השימוש בכלים דיגיטאליים חדשים בבתי הספר:
It is incredibly disingenuous and misleading (to choose tactful words) for Economist authors to portray NCLB and RTTT as supporting innovative uses of educational technology in U.S. classrooms, when they have done EXACTLY THE OPPOSITE.
פריאר מבקש להראות שיותר מאשר הכתבות ב-Economist מצביעות על שינויים חיוביים בחינוך בעקבות התקשוב, הן תופסות טרמפ על התקשוב ומבקשות לנגח את החינוך הציבורי בארה"ב ואת איגודי המורים:
Articles like these from the Economist are part and parcel of an ongoing campaign by many “corporate education reformers” in the United States whose true objective is NOT improving learning opportunities for students, but rather destroying our public schools and our system of public education which continues to be a critical part of our representative democracy.
המאמרון של פישר שממנו ציטטתי בתחילת המאמרון הזה הוא השישי להתפרסם בבלוג שלו מאז שהוא שוב נעשה פעיל בחודש יוני, אחרי ארבעה חודשים של שקט. במאמרונים האלה ניכר שפישר חש שמשהו משתנה בתקשוב החינוכי, ושהשינוי איננו לרוחו. יומיים לפני המאמרון ההוא, למשל,
פישר הרהר על כך שלפני כעשר שנים הוא שמח לאמץ כלים חינמיים ולא התייחס למחיר הסמוי שמתלווה לשימוש בהם. היום, הוא איננו יכול להתעלם מהמחיר הזה:
The quality and breadth of the tools available in Google apps is undeniable. School districts save millions of dollars by signing up for this program. But what are the other costs of using this single suite of tools? What is the morality of enrolling our students in an advanced twenty first century surveillance program? By having our students sign up for a simple Google account, we enroll our students in the world’s most advanced surveillance – corporate ecosystem. This isn’t a possibility or a vague theory. It’s a proven fact.
Is that worth it?
פישר איננו מתכוון לנטוש כלים דיגיטאליים בעקבות ההרהורים האלה (ואני מניח שהוא גם ימשיך להשתמש בכלים חינמיים) אבל הוא מרגיש שמשהו השתנה, ודי ברור שהוא צודק. כלים כמו טבלט ה-Amplify, ופרויקטים כמו InBloom, שהם בין היזמויות החדשות הגדולות והיקרות ביותר, אמנם נחשבים "חינוכיים", אבל חלק מרכזי של פועלם הוא איסוף נתונים על תלמידי ארה"ב, ובניית מסד נתונים ענק. פישר צודק שהכסף שמגיע לתקשוב החינוכי מגיע לפרויקטים מהסוג הזה. אפשר, כמובן, לטעון שלא הרבה השתנה בשלוש השנים האחרונות, ושכבר אז הכתובת היתה על הקיר, ושעכשיו פישר פשוט נעשה מודע יותר למציאות. יתכן שזה נכון, אבל נדמה לי שבכל זאת משהו באמת משתנה, ופישר אכן מזהה מגמה בעייתית. הרבה יותר מאשר בעבר התקשוב החינוכי היום מתמקד בהכנת התלמיד למבחן במקום בפיתוח האדם שיוכל להתמודד עם הבעיות של מחר. כמו-כן, הרבה יותר מאשר בעבר נתוני התלמיד חשופים לגורמים ניהוליים. למרבה הצער, אפשר להבין את החששות של פישר.
