« לדף הראשי | רגע של שיבוש? » | "אין כאן ראש ואין כאן סוף" » | לא זאת כוונת המשורר הקונסטרוקציוניסטי » | מה שהיה איננו בהכרח הוא שיהיה » | לשם מה התקשוב? » | לצחוק על מנת לא לבכות » | הוכחה שהדיגיטאלי עולה על המודפס » | כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש » | לא היה מזיק לדעת על מה מדברים » | האם יש אמות מידה להעריך קורסי MOOC? » 

יום ראשון, 1 בספטמבר 2013 

לא תמיד המחשבים אשמים

במהלך הקיץ הזה תכננתי לכתוב מספר מאמרונים שלא צמחו מקריאת בלוגים אחרים, אלא מקריאת מספר ספרים. עכשיו, כאשר שנת הלימודים כבר התחילה, אני רואה שהתכנון הזה איננו מתממש. אפשר לקוות שזה יקרה בעתיד הלא רחוק, אבל נדמה לי שחלון ההזדמנויות מצטמצם - מה לעשות, ולאחרונה די הרבה שראוי להתייחסות התפרסם (וגם כאן הפיגור הולך וגדל). כנראה שאין מנוס מאשר להניח את התכניות בצד, ולהתיישב מול המקלדת, ולהתחיל לכתוב.

טים סטאמר מגיב לכתבה על מחקר חדש שנערך אצל סטודנטים באוניברסיטה בקנדה. כיאה לכתבות מהסוג הזה בעיתונות הפופולארית, הכותרת איננה משאירה מקום לספק:
המסקנה של עורכות המחקר די ברורה – סטודנטים העסוקים במחשבים הניידים שלהם בשעת הרצאה קולטים/זוכרים הרבה פחות מאשר אלה שיושבים בשיעור עם עט ומחברת. זאת ועוד: מתברר אפילו שהריכוז של סטודנטים שנמצאים בקרבת מקום של סטודנטים שהם עסוקים במחשבים ניידים נפגע.

לא צריכים להתאמץ יותר מדי כדי להבין שסטודנטים שעסוקים במשחקי מחשב או בפייסבוק כאשר הם אמורים להאזין להרצאה אינם מרוכזים בשיעור עצמו. לא היינו זקוקים למחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת, אם כי קשה לבוא בטענות כלפי מי שמנסה לאמת את הסברה הזאת – הרי זה בדיוק מסוג המחקרים שזוכים לכותרות. אבל כיצד להסביר את ההשפעה השלילית שיש לעיסוק הזה על סטודנטים אחרים, סטודנטים שלכאורה מבקשים להתמקד במתרחש בשיעור? אפשר לטעון שהמשיכה של מה שמופיע על הצג חזקה כל כך עד שהסטודנטים אינם יכולים לעמוד (או לשבת) מולה, כך שעל אף כוח הרצון העז הגירוי מתגבר, ועיניהם אינן משתחררות מהמסכים סביבם. יתכן, אם כי יש גם אפשרות נוספת - שהשיעור עצמו איננו מעורר מספיק עניין, כך שעיני הסטודנטים שאצלם אין מסכים פתוחים בכל זאת נודדות, ובסופו של דבר מתרכזות על המסכים של עמיתיהם.

זאת איננה המסקנה של החוקרות. הן משייכות את הבעיה למולטיטסקינג, וטוענות שעל אף העובדה שסטודנטים חושבים שהם מסוגלים לעסוק במספר עניינים בעת ובעונה אחת, המחקר שלהן מוכיח אחרת. אישית, לא נראה לי שיש צורך לגייס הסבר כמו מולטיטסקינג. אמנם קשה להתמקד במספר נושאים בו זמנית, אבל יש הסבר פשוט יותר – כאשר השיעור שבו הסטודנטים אמורים להתמקד איננו מעורר אצלם מעורבות מספיק גדולה, קשה להם להתרכז בו. זאת ועוד: מקריאת המחקר מתקבל הרושם שהחוקרות רואות בסטודנטים האחראים הבלעדיים לשמירה על הריכוז בשיעור. בכתבה על המחקר מסבירים לנו את גישת החוקרות:
While Sana and Weston are not calling for a ban on laptop use in classes, they do hope students consider that goofing off on their computers can affect their peers seating around them.
במילים פשוטות, הן מנסות לעורר רגשות אשם אצל הסטודנטים שאינם מרוכזים בשיעור על כך שהעיסוק שלהם במשחקים או בפייסבוק פוגע לא רק בלמידה שלהם, אלא גם בעמיתיהם. בעצם, הן אומרות: "אולי לא משנה לכם שאתם לא לומדים כמו שצריך, אבל תחשבו על עמיתיכם שסובלים מהעדר הריכוז שלכם!". אבל אם כבר מפזרים את האחריות בין כל הנוכחים, מותר גם לשאול אם לפחות חלק מהאחריות הזאת נמצאת אצל המרצים, או בשיטת הוראה שאיננה מצליחה לשמור על ריכוז הלומדים כך שקל כל כך להסיח את דעתם.

יש עוד נקודה שראויה להתייחסות כאן. בדיקת מידת הריכוז של הסטודנטים, גם אצל אלה שעסקו בכלים הדיגיטאליים, וגם אצל אלה שעיניהם נדדו למסכים הקרובים, נעשתה באמצעות מבחן "אמריקאי" קצר. במבחן הזה ציוני הסטודנטים שהיו עסוקים במחשבים שלהם היו הנמוכים ביותר, והציונים של אלה שהיו בקרבת הסטודנטים עם המחשבים היו נמוכים מאלה שלא הושפעו מהמחשבים של אחרים. אבל חשוב לציין שמדובר במבחן "נקודתי". במחקר לא מצאתי נתונים על הציונים הסופיים של קבוצות הסטודנטים השונות בקורס. איננו יודעים אם אותם סטודנטים שלא היו "מרוכזים" בשעת שיעור בסופו של דבר גם קיבלו ציונים נמוכים בקורס עצמו. יתכן שדווקא הסטודנטים האלה, למשל, הלכו הביתה או לספריה אחרי השיעור והתיישבו כדי לעבור על תוכן השיעור, ובסופו של דבר קיבלו ציונים גבוהים בקורס.

כזכור, ספק אם היינו זקוקים למחקר הזה כדי לדעת שסטודנטים שמשחקים משחקי מחשב, או בודקים את חשבונות הפייסבוק שלהם, בשעת הרצאה אינם מרוכזים מספיק בשיעור עצמו. אבל זה כמובן איננו מונע מהעיתונות הפופולארית להציף אותנו בכותרות שמעוררות חששות בנוגע להשפעה השלילית של התקשוב על הסטודנט. במידה לא קטנה, הנסיון לעורר חששות אינו אלא התשליל של הנסיון של חברות הטכנולוגיה לשכנע אותנו שהתקשוב יביא ישועה בחינוך. בשני המקרים, קצת יותר ראייה מפוקחת לא יכולה להזיק.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates