לעתים קרובות מדי אנחנו קוראים תחזיות אפוקליפטיות בנוגע להשפעת התקשוב על החינוך. בגלל ההגזמות האלו אני מעדיף כאן להצניע את התחזיות שלי. אין ספק שיש לתקשוב פוטנציאל אדיר, אבל כאשר אנחנו בוחנים עד כמה הוא באמת הצליח לשנות תהליכי הוראה ולמידה, אנחנו מגלים שהישגיו צנועים בהרבה. ולא פעם, דווקא בתחומים שאפשר היה לצפות (או לפחות לקוות) שתהיה לו השפעה גדולה, התקשוב איננו מצליח לחולל שינוי מתמשך – בתחום הערכת המידע למשל. נדמה לי ש
מאמרון חדש של דיוויד ורליק מחדד את העדר ההצלחה הזאת.
אינני זוכר את הפעם האחרונה שבמפגש או בהרצאה ציינתי שבעיני ספרני בתי הספר משולים למשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. היתה תקופה שהשתמשתי במטפורה הזאת לעתים קרובות. בשימוש במטפורה ביקשתי להמחיש שהגישה הבלתי-מוגבלת למידע, שהיא אחת התכונות המרכזיות של האינטרנט, מחייבת שינוי משמעותי בהתנהלות של ההוראה והלמידה בבתי הספר. הרי לפני דור ספריית בית הספר היתה כמעט מקור המידע הבלעדי שעמד לרשות התלמיד שהכין עבודה על נושא מסויים. המורה ידע שהמידע שהתלמיד ימצא בה עבר כבר סינון וקיבל את "הכשר" הספרן. אבל כאשר רשת ה-WWW פרץ לתוך חיינו שומר הסף הזה לא היה מסוגל לסנן את כל ההיצע.
העובדה שהפסקתי להשתמש במטפורה הזאת קשורה רק במידה קטנה לכך שהווב הפך בעיני המערכת למקור לגיטימי (שרידי הכרזות כגון "ויקיפדיה איננה מקור מקובל", או ההנחיה של המערכת למורים שעליהם להשתמש רק בחומרי לימוד שנמצאים בפורטל, מעידים שהלגיטימיות הזאת עדיין מאד חלקית). סיבה גדולה יותר להפסקת השימוש יש לזקוף לכך שבאופן כללי ההתייחסות לאינטרנט היום היא פחות כ-"מקור" למידע לימודי, ויותר כסביבה שבה אינטראקציות הוראתיות מתרחשות. בגלל זה שאלות של מהימנות המידע שאליו התלמידים מגיעים דרך הווב פחות מעסיקות את המערכת היום.
ההרהור הזה, כזכור, עלה אצלי בעקבות מאמרון חדש של דייוויד ורליק. ורליק כותב בעקבות מפגש עם מורים לקראת פתיחת שנת הלימודים. הוא כותב שכמו שקרה לו פעמים רבות בעבר, בסיום המפגש ניגש אליו מורה ושאל כיצד להתמודד עם כל המידע הלא אמין באינטרנט שלתלמידים יש היום גישה. ורליק כותב שהוא השיב למורה עם תשובה שמשרתת אותו כבר שנים – עוד מהשנים שבהן הוא היה מורה להיסטוריה. הוא כותב שתלמידיו ידעו שכאשר הוא מחזיר להם את החיבורים שהם כתבו הוא מצביע על פיסקה כלשהי ושואל "כיצד אתה יודע שזאת אמת?". כמו-כן, התלמיד ידע שחוסר יכולת לענות על השאלה יגרום להורדה בציון. אבל אחרי שהוא ענה את התשובה הזאת למורה שפנה אליו, ורליק הרהר שהיום הוא זקוק לתשובה חדשה. הוא מבקש להבחין בין התשובה המסורתית שלו, לבין דרך אחרת להתמודד עם הנושא. הוא כותב:
The difference is in what we call attention to. Our tendency, as teachers, is to address the problem by focusing on the mistakes, red-penning what’s not accurate, not reliable, not valid, doesn’t make sense. It’s logical because what's not true is a fundamental problem to education. We work to keep wrong information out of our textbooks, whiteboards, libraries and lectures. We foster a learning environment where we can all take comfort in the assumption that the information is “true.”
Our position, as teachers, is based on this assumption.
כך היה בעבר, כאשר אפשר היה לפקח על המידע שמגיע לידי התלמידים. בסביבה מידעית "סטרילית" היה הרבה יותר קל להבחין בין אמת לשקר. לפי ורליק, היום אנחנו מנסים לתרגם את המצב הזה למציאות מידעית שונה. בעבר הנסיון הזה הביא לשאלות שהיה על התלמידים להשיב עליהן כדי לוודא שהמידע שהם מצאו מהימן. שאלות כאלו מוכרות היטב גם אצלנו – האם שם כותב המידע מופיע בצורה ברורה, או האם כישוריו מהסוג שאפשר לסמוך עליהם, או האם הכתובת של מקור המידע מעידה על מהימנות. ורליק מציין שהגישה הזאת משקפת נסיון להמנע מבעיות בהתייחסות למקורות, אבל היא איננה מתאימה לנסיון לפתור בעיות. לו היינו עושים זאת, ההתייחסות שלנו למקורות היתה אחרת. ורליק כותב:
If we teach our learners to research and communicate in order to solve a problem, then we entirely change the approach. We assess their work through conversations about the “best way” rather than the “wrong way,” and learners become active defenders rather than passive accepters of judgment.
אין הרבה חדש כאן. נדמה לי שדברים ברוח דומה נכתבו פעמים רבות בעבר. הם גם לא ייחודיים לוורליק – הם מבטאים התייחסות שרבים מאיתנו ביקשנו לקדם בתהליכי למידה. יתכן אפילו שהעובדה שוורליק כותב אותם עכשיו מזהה אותו כשריד של גישה חינוכית-תקשובית של תקופה שעברה מהעולם, תקופה שבה המידע, וגישה בלתי-מוגבלת למידע, עוד עמדו במרכז השימוש בתקשוב. היום התקשוב משרת מטרות אחרות, מטרות שהולכות היטב עם הפיקוח על המידע שזמין לתלמיד, ועם מתן "הכשר" לפני שהוא מגיע אליו. היום יש תחושה שחלון ההזדמנויות ללמידה אחרת היה פתוח רק לזמן מוגבל, ועכשיו הוא נסגר. ורליק מזכיר לנו שפעם הרגשנו שקיים כיוון חינוכי אחר. אני מודה שאני מתגעגע לתקופה ההיא, אם כי לפי ורליק, יש עדיין סיכוי ליישם אותה. אפשר לקוות.
