« לדף הראשי | כנראה שלא לילד הזה פיללו » | באיזו שנה הדברים האלה נכתבו? » | הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית » | עדיין אותה פרשת דרכים » | לא רק געגוע » | עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה! » | לא תמיד המחשבים אשמים » | רגע של שיבוש? » | "אין כאן ראש ואין כאן סוף" » | לא זאת כוונת המשורר הקונסטרוקציוניסטי » 

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013 

פן יחשבו שרק את התלמידים מנסים לחסום

לאחרונה כתבתי כאן על ההתייחסות המוזרה של מערכת החינוך של לוס אנג'לס (ושל מקומות נוספים) כלפי השימוש בכלים אישיים דיגיטאליים אצל תלמידיה. משום מה, מובילי החינוך בלוס אנג'לס מצפים שכאשר מחלקים מכשירים דיגיטאליים אישיים לתלמידי המחוז התלמידים ישתמשו במכשירים האלה רק למטרה המוצהרת של המחוז – שיפור התוצאות במבחנים סטנדרטיים. על אף העובדה שקשה להאמין שהאחראים לחלוקת המכשירים הופתעו כאשר התלמידים פרצו את ההגנות שבכלים כדי להפוך אותם לכלים שתואמים את הרצונות שלהם, זה מה שקרה. מדובר, כנראה, בסוג מעניין של "פער דיגיטאלי" – פער בין מה שהמערכת מכתיבה, לבין מה שאיתו התלמידים מוכנים ליישר קו. סיפור שבריאן קרוסבי מביא בבלוג שלו ממחיש את הפער הזה, ואת הצעדים שמובילי החינוך מוכנים לנקוט כדי לנסות להבטיח שהתלמידים, ולא רק התלמידים, בכל זאת יישרו קו עם המדיניות.

במשך שנים רבות קרוסבי היה מורה בבית ספר יסודי והיום הוא מרכז פרויקטים לימודיים בנושאים של מדע וטכנולוגיה במספר מחוזות במדינת נבדה. הוא מביא סיפור שהוא שמע ממספר מורים: בישיבה שבה הם השתתפו חבר במועצת המנהלים של מחוז דיווח שכשהוא מבקר בבתי ספר הוא רואה תלמידים שמשתמשים בסמרטפונים שלהם במסדרונות, ושגם נודע לו שבשעת שיעור מורים צריכים לבקש מתלמידיהם לסגור את הטלפונים שלהם ולהכניס אותם לתיקים. זאת ועוד: קרוסבי מוסיף שאותו אדם דיווח שהוא שמע שתלמידים מגיעים לאתרים לא הולמים דרך הטלפונים שלהם. הדברים האלה הובילו אותו להציע שינוי במדיניות המחוז כלפי הטלפונים. הצעתו: בפעם הראשונה שמסיבה כלשהי הטלפון של תלמיד ייראה בכיתה, יהיה על המורה להחרים אותו ליום אחד, ובפעם השנייה, לא רק שהמורה צריך להחרים את המכשיר, אלא הוא צריך גם לשבור אותו לעיני כל יתר הכיתה.

אין ספק שיש לא מעט מצבים שבהם הסמרטפון יכול להוות מטרד בכיתה ויכול לשבש את מהלך השיעור. אינני משלה את עצמי שהוא תמיד מסייע ללמידה. ובכל זאת, בלשון המעטה, הסיפור הזה מאד בעייתי. הגיוני שלבתי הספר תהיה מדיניות ברורה בנוגע לשימוש לא הולם במכשירים כאלה, אבל ההצעה של אותו חבר מועצה איננה נראית כמדיניות, אלא כתגובה של פחד כלפי משהו שמאיים עליו. מתקבל הרושם שהוא רואה את הכיתה ואת הטלפון כשתי רשויות נפרדות לחלוטין, ושהחדירה של הטלפון לתוך מרחב הכיתה מאיימת למוטט את הכיתה. נדמה לי שאחרת קשה להסביר את חריפות ההצעה. (כמובן שלא רק מדובר בהצעה מוזרה וקיצונית. סביר להניח שהיא איננה ישימה היות וכבר אחרי מקרה ראשון של שבירת טלפון ההורים כבר יגישו תלונה במשטרה.)

הסיפור הזה מאפיין את התייחסות של מובילי החינוך כלפי השימוש במכשירים דיגיטאליים אצל תלמידים. בנוגע לתחום הזה, אני מודה ששום דבר, מוזר ככל שיהיה, איננו מפתיע אותי. אבל מה לגבי התייחסות המערכת כלפי השימוש של מורים? בעניין הזה נדמה לי שהגיוני לצפות שמובילי המערכת יראו במורים אנשים מבוגרים שעליהם אפשר לסמוך. סיפור נוסף שקרוסבי מביא בהמשך המאמרון שלו רומז שגם בתחום הזה אי-ההבנה, החשש, ותחושת האיום, הם ששולטים.

התרחיש שקרוסבי מתאר בוודאי מוכר למורים רבים. במפגש מורים מורה אחת דיווחה שהיא ממש מתלהבת מפנקס הציונים הדיגיטאלי שהונהג במחוז שלה, ומכך שהפנקס מאפשר לה לנהל את הרשימות השונות שעליה לערוך בצורה קלה ונוחה. היא ציינה שאמנם המחוז שלה לא חילק לה מכשיר iPad אבל באמצעות הסמרטפון האישי שלה היא יכלה בקלות לטפל בענייני הפנקס תוך כדי העבודה שלה עם התלמידים, נקודה שהיא ציינה מאד לחיוב.

"ניהול ספרים דיגיטאלי" איננו מלהיב אותי. בעיני לתקשוב בחינוך יתרונות גדולים בהרבה מאשר רק עניינים אדמיניסטרטיביים. עם זאת, נעים לדעת שיש מורים שחשים שהוא מסייע להם בעבודתם. אבל לאותה מורה חיכתה הפתעה לא כל כך נעימה: המורה המשיכה להסביר שהעובדה שאפשר לטפל בנושאים כאלה בצורה דיגיטאלית במקום על גבי נייר חוסך לה זמן, והופך אותה למורה יעילה יותר. מורים נוספים באותו מפגש הנהנו בהסכמה.

אבל מספר מפקחים שנוכחו במפגש הרימו גבה. הם הבהירו למורה שאסור לה להשתמש במכשיר האישי שלה כדי להכניס ציונים או לבדוק ציונים של התלמידים שלה. קרוסבי ממשיך:
She asked if it was OK to take home her school laptop and input grades from home, and the answer was of course since it was a school district computer. She informed them that even though she used her phone that at no time were the grades actually “on her phone” but only on “the cloud” or internet, so she was not sure how that was against policy. They admonished her again and informed her that she was never to do that again!
אפשר להבין מזה שהמפקחים שאיתם אותה מורה נפגשה פשוט לא הבינו מהו הענן (או בכלל, מהי דיגיטאליות). זאת בוודאי מסקנה הגיונית. אבל מעבר למה שקשה לא לכנות "בורות", נדמה לי שיש כאן מסקנה משמעותית יותר. אמנם ההתייחסות של אנשי ההנהלה כלפי המורים ברוטלית פחות מאשר לתלמידים, אבל היא עדיין משקפת תפיסה שרואה את הלמידה כתהליך חד-כיווני והיררכי. מדובר בתהליך שבו קיים חפיפה בין הידע לבין הכוח – מי שאצלו נמצא הידע הוא גם זה שביכולתו לקבוע ולהכתיב. וכמובן גם ההפך: ביכולתו של מי שיש לו הכוח לקבוע ולהכתיב מהו הידע הנכון. אין חדש באמירה כזאת, אבל חשוב להבין שדווקא הגישה המבוזרת לידע, גישה שעליה האינרנט בישר לא מעט שנים, כנראה עדיין לא הצליחה לחדור למערכות החינוך.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates