העובדה שהשיירה עברה לא אומרת שצריכים להפסיק לנבוח
תוויות: הרהורים, טבלט, פני החינוך
בראש ובראשונה יש הסיבה הצפוייה – הייתי עסוק. אין זה אומר שעכשיו אינני עסוק, אבל התקופה של קצת לפני תחילת שנת הלימודים האקדמית היתה עמוסה מאד בענייני פרנסה, והאינטנסיביות הזאת לא פסקה עם תחילת שנת הלימודים. בעצם, ככל ששנת הלימודים התקדמה האינטנסיביות התעצמה. היה מאד קשה למצוא זמן לקרוא את הפרסומים הרבים שבדרך כלל פועלים בשבילי כזרז לכתיבה. מיותר (אולי) להוסיף שבשעות הערב חשתי עייפות גדולה, והיה יותר קל לשבת מול הטלוויזיה מאשר לקרוא ולנסות לכתוב.
אבל היתה, כמובן, סיבה נוספת. כל פעם שסימנתי לעצמי משהו שהיה נראה לי כראוי להתייחסות כאן נעשיתי מודע לסיבה הנוספת הזאת. פעם אחר פעם שמתי לב שהנושאים שעליהם רציתי לכתוב עסקו בנסיגה של התקשוב כגורם משמעותי בעיצוב סביבות למידה שונות מהמוכר. פעמים רבות בעבר ציינתי שהעוסקים בתקשוב החינוכי מהווים קואליציה בעלת מגוון גישות, ושלאחרונה אני חש שהקואליציה הזאת מתפרקת. אני חושש שהגישה שמצדדת בגיוס התקשוב לטובת ההוראה המסורתית, לרוב על מנת להכין את התלמידים למבחנים סטנדרטיים, מגלה שהיא כבר איננה זקוקה לאלה שרואים בתקשוב קרש קפיצה ללמידה שיתופית וחווייתית.
ככל שחשתי שהגישה שלי נדחקת הצידה שאלתי אם בכלל יש טעם שאמשיך להתלונן. אני מכיר לא מעט בלוגרים חינוכיים, גם בישראל וגם בעולם, שממשיכים לקדם את השימוש של כלים דיגיטאליים לטובת תפיסות חינוכיות הבנייתיות, ואני שמח שהם ממשיכים לבחון כלים חדשים ולהראות מה אפשר לעשות איתם. אבל כבר כמה שנים הדגש המרכזי של הבלוג הזה איננו בכלים אלא בפני החינוך בעידן הדיגיטאלי, ולכן על פי רוב אני שמח להשאיר את תחום הכלים לאחרים. ואם כך, מה שנשאר בשבילי הוא להמשיך להתלונן. אבל מי רוצה לקרוא עוד ועוד תלונות?
ועל אף ההרהור המאד לא מרנין הזה, מתברר שהתלונה בכל זאת ממלאת תפקיד חשוב אצלי. נכון להיום רבים מהעיסוקים הפרנסתיים שלי מתמקדים בפרטים הקטנים – בהקניית כלים, ובעיצוב מרחבים לימודיים (פיסיים ודיגיטליים) כך שהם מזמינים למידה. עם זאת, נדמה לי שהביקורת על הכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח לא פחות חשובה מאשר העבודה בשטח. גם כאשר אני חש שהשיירה כבר עברה, חשוב להמשיך להציב קונטרה. לפעמים הקונטרה הזאת מתבטאת במעשים, אבל לפעמים גם הנביחות חשובות.
ולכן, אם יורשה לי – עוד נביחה. למען האמת, במשך שלושה החודשים שבהם לא הצלחתי לכתוב נתקלתי במספר לא קטן של קטעים שרציתי לצטט, או שעוררו את הרצון להגיב. מה שאני מביא כאן הפעם איננה בהכרח הדוגמה החריפה, או הבעייתית, ביותר. לא חסר על מה לנבוח. אבל זאת דוגמה יחסית טרייה.
לפני כמה ימים, במהדורה האחרונה של eSchool News מצאתי קישור לכלי בשם TabPilot, כלי שמאפשר למורים להגביל את הגישה של תלמידיהם רק ליישומים ולאתרים שהמורים מחליטים לחשוף בפניהם. בשלון האתר של הכלי:
אבל מה שמיוחד אצל ה-TabPilot איננו מה שנמצא במידע הפרסומי, אלא מה שחסר בו. בכל מה שקראתי על הכלי הזה לא מצאתי שום התייחסות, או אפילו אזכור, לחינוך או ללמידה. יוצרי הכלי הזה פונים לשוק החינוכי ומציעים לו את היכולת לשלוט בתלמידים. לכאורה הם מעודדים את בתי הספר לאמץ את השימוש בטבלטים, אבל בעיניהם הטבלט הוא בסך הכל כלי שמאפשר לבית הספר להעביר "ידע" אל התלמיד. כל סטייה מהשימוש הזה פוגע ביעילות שלו. במקום לעסוק בלמידה, בפיסקה הקצרה אחת אנחנו קוראים על control, על locking down, על monitoring screens ועל freezing טבלטים. יש כנראה משהו מאיים בכלי שיכול לפתוח עולמות לתלמידים.
אינני יודע אם ה-TabPilot יצליח לשרוד בשוק רווי יוזמות, אבל ברור לי שהוא מציע משהו שבתי הספר רוצים, משהו שמאפשר לאמץ את התקשוב בלי שהוא יחולל שינוי של ממש בתהליכי ההוראה והלמידה.
וכאשר אני פוגש גישה "חינוכית" כזאת, אינני יכול לא לנבוח.
