יום חמישי, 27 ביולי 2017 

לא רק הרובוט מלאכותי

טיילר קוואן (Tyler Cowen) הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. רבות מדעותיו נחשבות פרובוקטיביות. אינני מרבה לקרוא את דבריו – הכלכלה רחוקה מלהיות התחום שלי, ותמיד יש יותר מדי שכדאי לקרוא. מי שמבקש גם להתפרנס צריך לצמצם את הגלישה לתחומים מעניינים אבל לא מספיק רלוונטיים. אבל כאשר קאוון כותב על תחומים שהם קרובים יותר אלי תמיד מעניין, וגם כדאי, לקרוא אותו. כך המצב עם כתבה שקאוון פרסם באתר של Bloomberg לפני בערך שבועיים. שם הוא הכריז:
הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.

שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:
K-12 education itself is a highly artificial creation, from the chalk to the schoolhouses to the standardized achievement tests, not to mention the internet learning and the classroom TV.
במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.

קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:
we did not apply comparable standards to, say, the use of textbooks
והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.

לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.

אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.

תוויות: , ,

יום חמישי, 29 ביוני 2017 

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:
that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:
But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

תוויות: , ,

יום חמישי, 13 באפריל 2017 

בחינוך כמו בתחבורה?

החג מעניק הזדמנות לגוון את הקריאה, ובמקום לקרוא באופן כמעט בלעדי בענייני חינוך, לגעת בנושאים אחרים. שמחתי לעשות זאת. ובכל זאת, ואולי כצפוי, הכל איכשהו חוזר לחינוך. כך קרה עם כתבה מעניינת של מירב מורן בגליון החג של The Marker (וגם באתר) שעוסק בגורמים שמקשים על הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית בארץ ועל הסירוב של רבים מאיתנו להשתחרר מהמכונית הפרטית. הכתבה אמנם עוררה מחשבות רבות בנוגע לתחבורה, אבל גם דרבנה מספר הרהורים בנוגע לטכנולוגיה בחינוך.

מורן מביאה שש סיבות שבגללן הרוב מאיתנו איננו מוכנים, ואולי איננו יכולים, לוותר על המכונית הפרטית. בין הסיבות האלו היא מונה פיזור הישובים בארץ בצורה שאיננה מאפשרת הגעה יעילה של התחבורה הציבורית, התכנון של שכונות חדשות שגם הוא מקשה על השימוש בתחבורה ציבורית, וגם הזמינות של חנייה במרכזי הערים הגדולות. כל אלה, ועוד, לפי מורן יוצרים מצב שבו אין תמריץ לתחבורה ציבורית יעילה, ובסופו של דבר אנחנו ממשיכים לנהוג במכונית הפרטית.

הנקודה החמישית ברשימה של מורן היא "טכנולוגיה ואפליקציות". מורן מציינת שלצד הבעייתיות של התחבורה הציבורית היו לה גם יתרונות – היא מדגישה את העדר הצורך לנווט בעצמנו, ואת אי-הצורך לעסוק בחיפוש מקום חנייה. אבל הטכנולוגיה מקלה דווקא על הבעיות האלו, וכאשר היא עושה זאת, היא מרחיקה את הדרישה לתחבורה ציבורית זמינה. מורן מצטטת מומחה בתחום ומסבירה:
במלים אחרות, החדשנות של טרנד העיר החכמה, שאמור לפתור בעיות תנועה וניידות בערים המצטופפות, עושה את ההפך. "לכאורה, עלינו להיות מאושרים מייעול השירותים והזמינות הבלתי־נתפשת שמביאות אפליקציות בתחום הניווט, מציאת חניה, הזמנת מוניות ושיתוף נסיעות", אומר אייל צאום, מחלוצי התחום ויועץ בישראל ובאירופה בפיתוח ערים חכמות. "הבעיה היא ששפע החדשנות מוצע כמעט אך ורק לסוג אחד של תחבורה — המכונית הפרטית. התוצאה היא עלייה בשימוש ברכב הפרטי וירידה בשימוש בתחבורה ציבורית. באופן פרדוקסלי, הייעול והשיפור הכביד את עומס הפקקים וגרם להחרפה של כל החוליים הנלווים לניידות הנסמכת על תחבורה הפרטית".
או כפי שמורן מסכמת את הטענה הכללית הזאת:
הנוחות הטכנולוגית חיבלה גם ביוזמות שנועדו לצמצם כניסת כלי רכב למרכזי הערים.
נוצר מצב שבו הטכנולוגיה "פותרת" בעיה, אבל מתברר שבעצם היתה זאת בעיה משנית לבעיה גדולה יותר. ולא רק שלא פתרנו את הבעיה המרכזית, אפילו החרפנו אותה. לפי הדעה הרווחת טכנולוגיות חדישות מביאות לנו מציאות טובה יותר, אבל לצד ההקלה האישית שטכנולוגיות כמו Waze ו-Pango מביאות, הן גם מביאות להנצחת המצב הקיים. הנהג הפרטי מרוויח, אבל החברה מפסידה.

אז היכן הקשר לחינוך? מטרתם של רבים מאד מהכלים הדיגיטאליים החדשים בחינוך של היום היא ייעול מלאכת ההוראה. אם מדובר בכלים שמזרזים את תהליך הקניית תכני הלימוד, או כלים שמאפשרים לעקוב אחרי תהליך הקליטה של תלמידים וסטודנטים, יש ייעוד בסיסי אחד: לשפר את הישגי הלומדים במסגרת המערכת הנוכחית. מוסרים לנו שהכלים האלה אכן משיגים את המטרה, שבזכותם ההוראה אפקטיבית יותר. עם זאת, ברור שעל פי רוב הכלים האלה מיישרים קו עם מערכות החינוך כפי שהן פועלות היום. יתכן שיש שיפור בהישגים במבחנים, אבל אין זה אומר שיש יותר למידה, או אפילו למידה "משמעותית" יותר. בכך הכלים הטכנולוגיים החדשים בחינוך דומים לאפליקציות כמו Waze ו-Pango שברמת המשתמש הפרטי אולי משפרים את חווית הנהיגה, אבל ברמה הכלל-חברתית הם מנציחים מצב שמלכתחילה איננו רצוי.

חשוב להדגיש שאין כאן בהכרח שום פגם בכלים עצמם. הם עושים את מה שהם אמורים לעשות, ועושים זאת בהצלחה. הבעיה איננה בטכנולוגיה, אלא בקונצפציה, בתפיסה הבסיסית שמעודדת את הפיתוח דווקא של הכלים האלה, ולא של כלים אחרים. מה הטעם בייעול הקניית הידע אם מה שאנחנו באמת זקוקים לו בחינוך הוא שינוי יסודי של תהליך הלמידה. בתחום התחבורה הכלים האלה אמנם משרתים נאמנה את הנהג הפרטי, אבל מה שבאמת נחוץ היא תחבורה ציבורית טובה. ובחינוך, מה יועילו אמצעים לשיפור ציונים אם מה שנחוץ הוא חינוך אחר?

תוויות: ,

יום שלישי, 17 בינואר 2017 

נכון, אין סיכוי. אבל אולי ...

פעמים רבות בבלוג הזה הבאתי דברים שכתב לארי קובן. לקובן קבלות רבות בחקר ההיסטוריה של החינוך, ובמיוחד בחקר הנסיונות לחולל שינויים בחינוך באמצעות הטכנולוגיה. על אף העובדה שלא פעם מציגים אותו כמתנגד לטכנולוגיות דיגיטאליות בבתי הספר, הגישה של קובן לנושא הרבה יותר מפוכחת. לקובן היכרות עמוקה עם ההיסטוריה של הנסיונות לשנות את בית ספר, וההכרות הזאת לימדה אותו שאפילו אם מדובר בכלים דיגיטאליים רבי עוצמה שמגיעים לכיתה, אי-אפשר לצפות למהפכות בתהליכי הוראה ולמידה. פעם אחר פעם קובן מצביע על המורכבות של המתרחש בכיתה, מורכבות שמקשה מאד על שינויים מהירים. הוא מדגיש שלרוב, גם כאשר המורים מאמצים כלים חדשים (או נאלצים על ידי ההנהלות לעשות זאת), הם מוצאים דרך להתאים אותם לשיטות ההוראה שכבר נהוגות אצלם. התוצאה היא שבמקום השינוי הגורף המקווה, בסופו של דבר עולם כמנהגו נוהג.

במאמרון מלפני שבוע קובן מביא דוגמאות מחוץ לכותלי הכיתה על מנת להראות שבאופן כללי בתרבות המערבית המרדף אחרי הדיגיטאלי נבלם, ובמקום זה אנחנו לומדים לשלב את המיטב של הדיגיטאלי עם המוכר האנלוגי. בפתיחת המאמרון שלו הוא מקשר לכתבות שמראות שלאחרונה יש עלייה בקניית יומני פגישות מודפסים וירידה בקניית ספרים דיגיטאליים, ושבאופן כללי יש עלייה ברכישת מוצרים מוחשיים לעומת דיגיטאליים. הוא מציין שכל אלה הם עדות לכך שמיליוני אנשים עוסקים ב:
figuring out what’s important in living a life fully in a world that has become increasingly digital
בהמשך קובן מביא דוגמאות נוספות שמצביעות על כך שהחיים שלנו אינם עוברים להיות דיגיטאליים במלואם, אלא שאנחנו מוצאים את הדרך לשלב בין הדיגיטאלי והאנלוגי. הוא כותב שאולי יש אנשים שיתייחסו להסתמכות המחודשת על המוחשי כגעגוע לעבר, לנוסטלגיה, אבל לדעתו החזרה לאנלוגי מעיד על כך ש:
many people [are] figuring out pathways to a life that mixes the analog and digital
יש משהו קצת מוזר בהערות האלו של קובן. הרי על אף העובדה שהדיגיטאלי חדר לכל תחומי החיים שלנו, וכמעט לכל אחד מאיתנו יש מחשב קטן וחזק בכיס, קשה להגיד שהקיימת "סכנה" ממשית שאנחנו ננטוש את האנלוגי כדי להפוך לדיגיטאליים באופן מלא. החברות המובילות של עמק הסיליקון אמנם מעודדות אותנו להעשות יותר ויותר דיגיטאליים (היום אפשר, אפילו, לרכוש שלל מכשירים דיגיטאליים עבור הכלבים שלנו), אבל היסודות האנלוגיים שלנו עדיין מוצקים. קובן אולי מזהה "חזרה" לאנלוגי בדוגמאות שהוא מביא, אבל נדמה לי שהוא פשוט רואה את המציאות – שכולנו, מי יותר ומי פחות, משלבים את האנלוגי ואת הדיגיטאלי בחיינו.

לאור זה, יש טעם לשאול למה קובן חש צורך להבליט את מה שנראה כמובן מאליו. נדמה לי שהתשובה נמצאת בעובדה שבמשך שנת 2016 קובן ביקר בבתי ספר מתוקשבים רבים, והביקורים האלה עוררו אצלו את החשש שמישהו באמת רוצה להיפטר מבתי הספר הפיסיים, להשתחרר מהמבנים עצמם ולהפוך את ההוראה ואת הלמידה לתהליכים שמתבצעים דרך התקשוב באופן מלא.

כאשר הוא מצביע על המיזוג של שתי המציאויות – האנלוגי והדיגיטאלי – הוא מזכיר לנו, ולעצמו, שאין חשש שהכיתה הבית ספרית של היום תיעלם או תהפוך לדיגיטאלית באופן מלא. קובן מביא מספר דוגמאות למקצועות שמחייבות קשר אישי – הוא מציין מצבים שבהם קשר פנים-אל-פנים מהווה מרכיב הכרחי, והוא מדגיש שעל אף העובדה שלעתים קרובות הדיגיטאלי בהחלט יכול לסייע או לתרום, הוא איננו יכול, ואיננו צריך, להחליף את הקשר הזה. הוא מוסיף:
Not either/or, one or the other – analog and digital easily mix in these helping professions. And it is in schools especially where face-to-face contacts occur daily, where relationships begin and mature, where the analog and digital world come together.
קובן איננו רואה את המעבר לדיגיטאלי באופן מלא כאופציה. הוא חושב כך בעקבות ההכרות שלו עם ההיסטוריה של השינויים בחינוך, אבל גם מפני שהוא רואה בקשר פנים אל פנים האמצעי המועדף של חברה שרוצה להעביר את ערכיה לדור הצעיר. הוא כותב שמלאכת ההוראה (הוא משתמש במילה schooling) איננה מטפלת בראש בלבד, אלא גם בלב, ומוסיף שלעתים קרובות רבים מאלה שדוגלים בדיגיטאליות בחינוך שוכחים את זה:
A fact often forgotten by those avid reformers (and parents) who see schools as efficient escalators to the workplace, who see children and youth as brains on a stick.
אבל גם אם בשנה האחרונה קובן פגש רבים שמוכנים לחסל את בית הספר כישות פיסית, ספק אם הוא באמת חושש שזה עשוי לקרות. ולכן, נדמה לי שסיבה אחת, ולא השולית ביניהן, לכתיבת המאמרון שלו היא השכנוע העצמי. קובן כותב שהשנה שבה הוא ביקר בבתי ספר מתוקשבים חיזקה את דעתו שבית הספר הפיסי, המוחשי, איננו בסכנת הכחדה:
My half-century of experience in schools, awareness of the central role of schooling in a democratic, market-oriented society, and awareness of classrooms across the nation but especially in Silicon Valley have convinced me that schools as analog institutions will persevere and outlast the magical thinking that technologically-driven reformers peddle.
אין לי סיבה לא להסכים איתו. קריאת הספרים על רפורמות בחינוך שקובן כתב בהחלט מחזקת את הטענה הזאת. ובכל זאת מקננת בי התחושה הלא נעימה שאם הוא כל כך בטוח בקביעה הזאת לא היה לו צורך להתאמץ כל כך לשכנע אותנו.

תוויות: , ,

יום ראשון, 11 בדצמבר 2016 

לא תמיד לטובתנו

פעמיים בשבוע הקודם שמעתי, תוך כדי נהיגה, פרסומת ברדיו שהקפיצה את אוזניי. לא הצלחתי לרשום לעצמי את הטקסט המדויק (אני הרי אחזתי בהגה המכונית) אבל תפסתי את העיקר, ואני די בטוח שמה שאני רושם כאן נאמן למקור:
האב: יואבי, תזהר! אתה קרוב מדי!

הקריין: אבא, לא תמיד תהיה קרוב אליו ברכב כדי להזהיר אותו. לכן אתה צריך שיהיה Mobileye במכונית.
וכמו שקורה לי לעתים קרובות, מצאתי בפרסומת הזאת קשר לחינוך, וגם לתקשוב בחינוך.

אין לי ספק שמערכות כמו Mobileye חיוביות ואף חיוניות לבטיחות בדרכים. ראוי לברך על האפשרות לקבל התרעה על סכנה בכביש כך שאפשר להגיב ולמנוע תאונה. תאונות רבות נגרמות על ידי היסח הדעת, כך שמערכת שתפעל כזוג עיניים נוספת, ותשים לב לכביש גם כאשר הנהג איננו עושה זאת, יכולה להציל חיים. מי יכול להתנגד לדבר כזה?

בסרטונים שמופיעים באתר של Mobileye אפשר לראות כיצד המערכת אכן מונעת תאונות. אבל הסרטונים גם מראים נהג שלמרבה הצער זקוק למערכת Mobileye מפני שהוא איננו שם לב לכביש אלא לדברים אחרים. טוב שהמערכת פועלת כפי שהיא פועלת. אבל יש חשש שמערכות כאלו גם יוצרות תלות, כך שבסופו של דבר נהגים מסתמכים עליהן ואינם נשארים מספיק ערניים למתרחש בכביש.

הקריין שבפרסומת מסביר לאב שמפני שהוא איננו יכול להיות ליד בנו כל הזמן שהבן נוהג, הוא זקוק למערכת התרעה. שוב, זה הגיוני. אבל לא פחות חשוב, ואולי יותר, הבן צריך לפתח ולהפנים את הערנות שלו. הוא צריך לדעת מתי הוא קרוב מדי בלי שאבא שלו, או מערכת ההתרעה, יגידו לו. והדרך שבה הוא רוכש את הידע הזה נקראת למידה.

לא רק שאיננו יכולים להיות ליד הילדים שלנו בכל אשר הם עושים – איננו רוצים להיות לידם כל הזמן. אנחנו מצפים שהם יכולים לצאת לעצמאות, ולקבל על עצמם את האחריות הדרושה לכך. מטרה מרכזית של החינוך היא להקנות להם יכולות שמאפשרות להם להתמודד במצבים בלתי-צפויים, כולל לדעת מתי הם קרובים מדי למכונית אחרת בכביש. שוב, אין זה אומר שאמצעים טכנולוגיים שעוזרים למנוע תאונות פסולים, אבל בהסתמכות על אלה יש סכנות, ממש כמו שיש סכנות באי-השימוש בהם.

הנושא הזה איננו חדש. במאמר ב-The Atlantic משנת 2013 ניקולאס קאר כתב על הבעייתיות אשר בשימוש בטייס אוטומטי במטוסים. (המאמר הזה היווה הבסיס לספרו The Glass Cage.) בין היתר קאר כתב:
Overuse of automation erodes pilots’ expertise and dulls their reflexes, leading to what Jan Noyes, an ergonomics expert at Britain’s University of Bristol, terms “a de-skilling of the crew.” No one doubts that autopilot has contributed to improvements in flight safety over the years. It reduces pilot fatigue and provides advance warnings of problems, and it can keep a plane airborne should the crew become disabled. But the steady overall decline in plane crashes masks the recent arrival of “a spectacularly new type of accident,” says Raja Parasuraman, a psychology professor at George Mason University and a leading authority on automation. When an autopilot system fails, too many pilots, thrust abruptly into what has become a rare role, make mistakes. … An overreliance on automation, the agency warned, could put planes and passengers at risk.
אם בעתיד כולנו ניסע במכוניות אוטונומיות, מכוניות שאינן דורשות התערבות של נהג, יתכן ובכלל לא יהיה צורך ללמוד לנהוג. אבל הנושא כאן, כמובן, איננו רק הנהיגה. מערכת חינוך מיטבית מפתחת אצל הלומד תחושה של כוח. הלומד רוכש בטחון בסביבה שלו. הלומד מבין היכן הוא נמצא וכיצד ביכולתו להשפיע על הסביבה. במקום להעצים את הלומד, מערכת אוטומטית כמו Mobileye מחלישה אותו. הלומד אולי "בטוח", אבל הוא איננו אוטונומי במובן החיובי של המילה. קאר מוסיף:
Seeking convenience, speed, and efficiency, we rush to off-load work to computers without reflecting on what we might be sacrificing as a result.
ועל מה אנחנו מוותרים? שוב, אינני מתכחש ליתרונות אשר ביישומונים כמו Waze או המפות של גוגל. אבל כאשר אומרים לנו היכן ומתי לפנות אנחנו מאבדים את חוש ההמצאות שלנו. אנחנו אולי יודעים כיצד להגיע ממקום למקום, אבל איננו מבינים היכן אנחנו נמצאים. לפני ארבע שנים ב-Wall Street Journal סימון גרפילד כתב על מה שהולך לאיבוד במצבים כאלה:
The uncertainty that was once an unavoidable part or our relationship with maps has been replaced by a false sense of Wi-Fi-enabled omnipotence. Digital maps are the enemies of wonder. They suppress our urge to experiment and (usually) steer us from error—but what could be more irrepressibly human than those very things?
טעויות וההליכה לאיבוד הן חלק בלתי-נפרד מתהליך הלמידה. קאר כותב שהאוטומציה הופכת אותנו לצופים:
Automation turns us from actors into observers.
הלמידה מחייבת מעורבת. היא צומחת מהעשייה, מהמגע במצבים מוחשיים. נדמה לי שבמידה לא קטנה הפופולריות שלמידת החקר, ה-problem based learning, זוכה לה לאחרונה נובעת מהתחושה שכאשר הכל נפרש לפנינו בצורה ברורה ומסודרת אנחנו מתקשים להפנים את מה שלפנינו ולהפיק תובנות. תובנות, הרי, נוצרות לא רק דרך העיניים והאוזניים, אלא גם דרך המגע. יש לברך על פיתוחים כמו ה-Mobileye שללא ספק יכולים להציל חיים. אב שדואג לבנו אכן יתקין מערכת כזאת במכונית. אבל הוא גם ידאג לכך שבנו לא יסתמך עליה יתר על המידה. מערכת חינוכית שמבקשת לפתח בני אדם שמכירים את העולם שלהם, שמבינים אותו, ומסוגלים להתמודד עם המציאות שבה הם נמצאים, חייבת לבין מתי הפעלת הטייס האוטומטי מזיקה לאותה למידה שעליה היא אמונה.

תוויות: ,

יום רביעי, 17 באוגוסט 2016 

הפוך בה והפוך בה ... ואין בה.

קיץ. יש פעילות תקשובית חינוכית, אבל היא איננה אינטנסיבית במיוחד. אפילו הבהלה ה-"חינוכית" שה-Pokeman Go עורר די דעכה. סביר להניח שלקראת פתיחת שנת הלימודים רבים חושבים על מה אפשר לעשות עם התקשוב בבית הספר, אבל זה איננו אומר שיש זמן לכתוב על זה. ואולי זאת הסיבה שכעת יחסית שקט בבלוגוספירה החינוכית. אמנם יש כמה עניינים מעניינים שעליהם שקלתי לכתוב, ואולי עוד אגיע אליהם. אבל ברור שזה לא יפריע לאף אחד אם לתקופה לא קצרה מדי לא אפרסם כאן את התלונות המייגעות שלי בנוגע לכיוון שבו התקשוב החינוכי מתפתח.

ולמען האמת, חשבתי שעד סוף הקיץ אצליח לעשות זאת. אבל אני בוודאי לא אשם בכך שבימים האחרונים התפרסמה עוד כתבה שמתארת את התקשוב החינוכי כמכרה זהב אדיר ממדים שמחכה ליזמים לכרות אותו. יכול להיות שאני כבר צריך ללמוד להבליג (לא, זה איננו מהשורש של "בלוג"), אבל כתבות כאלו פועלות עלי כמו צלצול של פעמון אצל הכלבים של פבלוב, וקשה לי לעצור את עצמי.

לפני מספר ימים כותרת באתר TechCrunch הכריזה:
אכן, בתחום הפיננסי הטכנולוגיה חדרה עמוק לתוך חיינו, והכתבה מסבירה לנו מה הוביל להצלחתה העצומה:
Fintech startups identified a shift in society, one led by a hungry consumer demand for innovative and digital services.
אך מה לעשות, אפילו הצלחות אדירות לפעמים מגיעות לנקודת שובע, והכתבה מוסרת שעל אף העובדה שהתחום ממשיך להיות רווחי, יש כבר סימנים שהוא מגיע לרוויה. ולכן משקיעים מתחילים לחשוב פעמיים לפני שהם מזרימים עוד כסף לתחום. אז מה עושים?:
This presents a window of opportunity for investors trying to spot, catch and ride the wave of the next “fintech”.

Enter edtech — 2017’s big, untapped and safe investor opportunity.
מספרים לנו ששוק הטכנולוגיות בחינוך בשל לפריחה של ממש (כאילו המיליארדים שמשקיעים בו היום איננה פריחה). מביאים לנו תחזית שעד 2020 השוק העולמי של טכנולוגיות בחינוך יעבור מעל $250 מיליארד. ויש בכתבה, כמובן, הפיסקה ההכרחית שמסבירה שבמשך דורות החינוך כמעט לא השתנה:
For the past 150 years or so, most learning models — especially regarding children — have barely changed: A teacher or lecturer stands at the front of the classroom explaining ideas or introducing facts while students sit and listen with the learning materials being mostly physical textbooks or printouts.
אבל היום, כמובן, כל זה משתנה – ספרים מודפסים מפנים את מקומם לספרים דיגיטאליים, ו-"שירותים אינטראקטיביים" מאפשרים לתלמיד ללמוד בקצב שלו. והכלים הדיגיטאליים שנכנסים לחינוך חשובים, בין היתר כי:
students are born with digital DNA
יד על הלב, אין לי מושג מה זה, ואני מניח שזה נכון גם עבור כותב הכתבה. אבל זה מצלצל יפה, ואפילו אם מדובר בקביעה מופרכת, הכוונה די ברורה. וגם מפרטים עבורנו את משמעות הדבר:
When considered like a business, education institutions need to cater to the digital demand of their consumers — people who are constantly exposed to digital technologies outside of the classroom have come to expect the same digital capabilities within the four walls of a learning environment.
קשה לדעת היכן להתחיל להתייחס למשפט הזה. אפשר לתרגם את המילה "cater" כ-"לספק", אבל התרגום היבש הזה מתעלם מהקונוטציה של המילה. נדמה לי שמתאים יותר לתרגם "ליישר קו עם הרצונות של הצרכנים". וחשוב לזכור שהמשפט נפתח עם ההתניה ש-"כאשר מתייחסים לחינוך כמו לעסק" – דבר שאולי הגיוני לאנשי TechCrunch אבל בוודאי מעורר סלידה אצל אנשי חינוך.

הכתבה מכריזה על הטכנולוגיה בחינוך כ-"הימור בטוח". הרי:
Unlike the ups and downs of the financial markets, edtech remains constant, sheltered from many of the pressures of the broader geopolitical landscape. It is somewhat of a safe haven for smart money from smart investors.
במילים אחרות, להבדיל מהטכנולוגיה בתחום הפיננסי, תמיד יהיו בתי ספר שאפשר לחלוב. ולכן הכתבה מסיימת עם המסקנה:
edtech is poised to be the biggest and possibly most profitable digitalized sector yet.
ומה חסר? בכתבה של כמעט 900 מילים שמפארות את הפוטנציאל הכלכלי של התקשוב החינוכי אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן התקשוב הזה יכול לעזור ללמידה. וזה, כמובן, בכלל איננו מפתיע.

תוויות: ,

יום ראשון, 27 במרץ 2016 

בשבח הלמידה האיטית

לפני כשלושה שבועות אודרי ווטרס פרסמה מאמרון חשוב שמתייחס למה שאפשר לכנות "למידה כהרף עין" (באנגלית – instant learning). ווטרס כתבה בעקבות פרסום ידיעה, בסוף פברואר, אודות מחקר שבו גירוי במוח באמצעות אלקטרודות זירז, לכאורה, למידה של כישורים. בלשון אחת הכותרות שהתייחסו לידיעה שפורסמה בעיתונות על ידי מעבדות HRL, החברה שערכה את הניסוי:
המחקר שאליו ההודעה לעיתונות מתייחסת עסק ברכישת היכולת להטיס מטוס. אם הבנתי נכון (ויתכן שפספסתי לא מעט) החוקרים תיעדו את הפעילות המוחית של טייסים מומחים, ושידרו אותות למקומות שזוהו כפעילים בעת טיסה במוחות הטייסים המומחים למוחות של פרחי טייס. הכל נשמע מאד מורכב, וזה בוודאי נכון, אבל החוקרים לא היססו לרמוז שביסודו של הדבר מדובר במשהו יחסית "פשוט". סרטון YouTube שמלווה את ההודעה לעיתונות, למשל, פותח בשאלה:
What if becoming an expert pilot were as simple as putting on a cap?
ווטרס, בהתייחסות שלה למחקר עצמו, מציינת שתי נקודות. תחילה, היא מציינת שהחוקרים עצמם, שללא ספק רצו לזכות בכותרות בעיתונות, לא בדיוק טענו שמה שהם עשו הוא דוגמה ל-instant learning כמו במטריקס. אבל שנית, היא כותבת שעל אף הזהירות של החוקרים לא להגדיר את מה שהם עשו כ-instant learning, רבים בעיתונות הזדרזו כן להשוות את הניסוי למה שאנחנו מכירים מהמטריקס.

ווטרס אמנם צודקת שחברת HRL לא טענה שמה שהם עושים הוא ממש למידה כהרף עין, אבל אין זה אומר שהם לא רמזו שמשהו מהסוג הזה התרחש. בפתיחת ההודעה לעיתונות של החברה אנחנו קוראים:
Much as the sci-fi film "The Matrix" depicted a device capable of enhancing skill acquisition, researchers at HRL Laboratories, LLC, have discovered that low-current electrical brain stimulation can modulate the learning of complex real-world skills.
במילים אחרות, כחוקרים הם נזהרים מלומר שיש כאן למידה כהרף עין, אבל כאנשי יחסי ציבור הם יוצרים את התנאים שבהם אחרים יוכלו לעשות זאת. ואחרי שהם רומזים, הם בוודאי אינם מתלוננים כאשר אתרים שספק עוסקים בחדשות אלא רק בפרסום ידיעות שמושכות קליקים, כמו במקרה הזה אתר RT, עולים על הסיפור וכותבים:
Take the red pill: Researchers develop ‘Matrix’-style brain stimulator that instantly teaches skill
אני מודה שלשם שינוי לא קראתי את כל המחקר שעליו ההודעה לעיתונות מתבססת. אין לי הכישורים המקצועיים כדי ממש להבין אותו. עם זאת, מתברר שקיימים ספקות לגבי אמינותו של כתב העת שבו המחקר התפרסם. ווטרס סוקרת את המחקר עצמו ובהגינות אפילו טיפה מוגזמת מגיעה למסקנה שבמקרה הטוב מה שאפשר לקבוע הוא שאין תוצאות ברורות ושיש צורך במחקרים נוספים.

זאת ועוד: אפילו אם יש ביסוס מדעי למחקר שעליו מדווח, המרחק מהביסוס המדעי הזה לבין למידה כהרף עין דוגמת המטריקס עדיין גדול מאד. ואולי זה בעצם אחת הנקודות המעניינות ביותר כאן. יותר מאשר ההיתכנות של למידה כהרף עין שהמחקר בספציפי הזה איננו בדיוק מגלה, מה שמעניין כאן היא הכמיהה שלנו שדבר כזה אכן יתממש. ווטרס מדגישה את הנקודה הזאת וכותבת:
What’s the lure of “instant learning” and in particular “instant learning” via a technological manipulation of the brain? This is certainly connected to the push for “efficiency” in education and education technology. But again, why would we want learning to be fast and cheap? What does that say about how we imagine and more importantly how we value the process of learning?
בקטע הזה ווטרס מעלה שתי נקודות שנראות לי חשובות ומשמעותיות יותר מאשר התוקף המפוקפק של המחקר שהיא סוקרת. קודם כל ווטרס מצביעה על הדמיון בין הלמידה כהרף עין לבין התנופה ליתר יעילות של ההוראה בבתי הספר באמצעות טכנולוגיות חדישות, ועל כך שהיום פונים לטכנולוגיות לזרז את הלמידה. אכן, מי שעוקב אחרי ההבטחות של יזמים בתחום התקשוב החינוכי, וגם קורא את הכותרות שההבטחות האלו מקבלות, רואה את הרצון לזרז את ה-"למידה", את הכמיהה הגדולה לכך שכל "למידה" תתבצע כהרף עין. חשוב לשים לב שהמחקר הנוכחי איננו המקרה היחיד של למידה כהרף עין. לפני שנתיים, למשל, ניקולס נגרופונטה ניבא דרך מקורית להקנות ידע – בליעת כדורים. במסגרת של הרצאת TED הוא הסביר:
My prediction is that we are going to ingest information—we’re going to swallow a pill and know English and swallow a pill and know Shakespeare…. It will go through the bloodstream and it will know when it’s in the brain and, in the right places, it deposits the information.
נגרופונטה מזוהה עם מגמות חיוביות יותר מהרבה מאשר החזון הדיסטופי של המטריקס, אבל יש דמיון רב בין שתי התפיסות ה-"חינוכיות" האלו, וזאת הנקודה השנייה שאליה ווטרס מתייחסת. מי שדוגל בבליעת כדורי ידע או באלקטרודות במוח איננו מתעניין בלמידה כתהליך, כדרך שבה אנחנו נחשפים לעולם ולומדים להכיר אותו ואת עצמנו. במקום זה, הלמידה כהרף עין נתפסת כלא יותר מאשר אמצעי להקניית כישורים שמסיבה זאת או אחרת אנחנו זקוקים להם. ומפני שבסך הכל מדובר באמצעי למטרה, הגישות האלו אינן מוצאות טעם או חשיבות בסקרנות, או ברצון לגלות משהו חדש. כאשר הדרך היעילה ביותר להעביר מידע היא המטרה אין סיבה לנסות לעורר התעניינות, או ליצור הנאה בתהליך הלמידה.

כאשר הרהרתי על ההבדל התהומי הזה בין הדרך שנראית לי הרצויה ללמוד לבין הלמידה כהרף עין נזכרתי בקטע ידוע מתוך Self-Realization as the Moral Ideal מאת ג'ון דיואי, מאמר שהתפרסם לפני בערך 120 שנה. שם דיואי ציווה עלינו:
Cease conceiving of education as mere preparation for later life, and make it the full meaning of the present life.
קשה לי להבין למה אנחנו מתקשים ליישם דבר כל כך הגיוני, ושבמקום זה אנחנו נוהרים אחרי "פתרונות" לימודיים כמו אלקטרודות על המוח או בליעת כדורים. ה-"פתרונות" האלה של למידה כהרף עין אולי (וזאת "אולי" מאד גדולה) מעניקים לנו "ידע" אבל הם מתעלמים לחלוטין מההרפתקה האמיתית שהיא הלמידה.

תוויות: , , ,

יום שלישי, 9 בפברואר 2016 

לפעמים נעים להגיד מילה טובה

יד על הלב, הביקורתיות האין-סופית של הבלוג הזה מעייפת גם אותי. העובדה שהתקשוב החינוכי איננו מתקדם בכיוון הרצוי איננה אומרת שאין מספר נקודות אור. לא כל מה שקורה בחינוך באמצעות התקשוב הוא העמסת עוד ועוד שיעורי בית במסווה של סרטונים "לימודיים", או איסוף מתמשך של מידע אודות התלמיד על מנת "לקדם" אותו, או אימוץ כלים דיגיטאליים על מנת ליצור רושם של חדשנות עבור אותם הדברים שתמיד נעשו בבית הספר. בנוסף למנות גדושות של כל אלה יש גם לא מעט אנשי חינוך שמגייסים את התקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת מהרווח היום. ואפילו אם מדובר בשחייה נגד הזרם, בכל זאת מדובר בפעילות חיובית, באיים של התנסות ואפילו של הצלחה. פעילויות אלה יכולים להוות מגדלור שלאורו ניתן לכוון את המשך השימוש בתקשוב.

נקודות האור האלה קיימות, אפילו אם לא פעם מתקבל הרושם שהמדווחים עליהן פועלים מתוך תחושה של קרב מול טחנות רוח – לא במשמעות של קרב מול יריב דמיוני, אלא של קרב שאין סיכוי לנצח בו. גם אם הכיוון היום איננו לקראת שימוש בתקשוב כדי ליצור חוויה לימודית אחרת, חשוב לא לשקוע בתבוסתנות – מורים חדשים שנחשפים לתקשוב צמאים לראות דרכים חינוכיות לשלב אותו בעבודתם, ואם לא מכוונים אותם בכיוון הרצוי כל מה שיראו הוא השימושים השולטים היום. לכן, על אף התחושה שהקרב הוכרע ושהתקשוב בחינוך ימשיך לשרת את התפיסות החינוכיות הלא רצויות, חשוב למצוא את נקודות האור.

ואם, למרבה ההפתעה, נקודת אור כזאת באה מלמעלה, ממקומם של מעצבי המדיניות, כדאי ורצוי לציין זאת. כאשר אדם בעל תפקיד מרכזי, אדם שבכוחו להשפיע, מבטא גישה חינוכית אמיתית כלפי התקשוב, זה בהחלט ראוי לציון. לא קשה, כמובן, להשמיע סיסמאות קליטות או הבטחות מעודדות שבהמשך מתגלות כריקות מתוכן. זה הרי קורה באופן תדיר (וזאת הסיבה שעם השנים נעשינו אדישים לסיסמאות האלה, וחששנים כלפי אלה שמשמיעים אותן). אבל לפעמים לדברים שנאמרים יש צלצול של כנות ואנחנו מרשים לעצמנו לחשוב שאולי הפעם לא מדובר בסיסמאות בלבד, אלא בגישה שעשויה להשפיע לטובה על מדיניות.

כך היה לפני שבוע כאשר קראתי מאמרון של ג'וסף סאות (South) המנהל של המשרד לטכנולוגיה חינוכית בממשל האמריקאי. מעניין לציין שהמאמרון התפרסם ב-Medium שהוא מרחב אינטרנטי פתוח המפרסם מאמרונים על מגוון נושאים מגישות מגוונות. בתוקף תפקידו סאות בוודאי היה יכול לפרסם את דבריו בדרכים רשמיות, וסביר להניח שמסמכים רשמיים אכן מתפרסמים כך. לאור זה ההחלטה לפרסם על גבי פלטפורמה פומבית מעידה על הרצון של סאות לא סתם להסביר את שורשי המדיניות שלו, אלא גם לעורר התייחסות. זאת ועוד: הפרסום ב-Medium רומז על כך שסאות מבין שהאינטרנט איננו סתם צינור שדרכו אפשר להפיץ מדיניות אלא מרחב שבו ניתן ללבן רעיונות. נוצר הרושם שסאות איננו טכנוקרט אפור או עושה דברן של חברות התקשוב הגדולות, אפילו אם סביר להניח שלאדם שמתמנה למשרה כמו שלו יש קשרים ענפים בעולם העסקים.

עיון בקורות החיים של סאות באתר המשרד לטכנולוגיה חינוכית מראה שהוא בעל רקע מרשים מאד בתחום התקשוב – בפדגוגיה, בפיתוח כלים, בהטמעה. ואולי מרשים יותר, במאמרון ב-Medium הוא מספר על השינוי כלפי הלמידה שהתרחש אצלו בעקבות הפגישה הראשונה שלו עם המחשב כאשר היה בכיתה ד':
I learned by trial and error, and enjoyed every minute of it. I didn’t mind the setbacks and failures because I was trying to do something big and knew that of course it wasn’t going to work the first time. I chose projects that interested me, and I worked hard at them. Hours would go by, and I wouldn’t even realize I had skipped lunch until I found myself completely famished on the bike ride home. My learning was transformed.
סביר מאד להניח שאדם שחווה את הלמידה בדרך הזאת מפנים תובנות כלפיה, ומבין היטב את ההבדל בין למידה "משמעותית" (סליחה) לבין מה שמתרחש היום בבתי הספר. סאות כותב על חוויה לימודית שמחוללת שינוי (transformative learning experience). הוא מציין שחוויה מהסוג הזה משנה את הבנתנו כלפי מה זה ללמוד. וכאשר הוא כותב על עצמו אנחנו מבינים שלא מדובר בסיסמאות. הוא כותב, למשל, שלפני שהוא התחיל "לשחק" במחשב:
I thought that learning was mostly about memorizing facts and correctly regurgitating them at test time. Teachers and textbooks knew everything, I thought, and learning was the process of loading what was known into my brain so I could spit it back out verbatim.
ובהמשך, הוא מסביר שבמעבדת המחשבים הוא גילה שעיקר הלמידה הוא למצוא, דרך ניסוי וטעייה, פתרונות לבעיות מורכבות. הוא למד גם את החשיבות של שיתוף פעולה:
I also learned that working with others to find solutions was not cheating, and was, in fact, the only way I could possibly accomplish my learning goals.
סאות איננו מזכיר את סימור פפרט במאמרון שלו, אבל התהליך שהוא מתאר תואם בצורה כמעט מדויקת את חווית הלמידה שפפרט ביקש ליצור באמצעות המחשב. כאשר סאות מתאר את הלמידה שבעיניו מתאפשרת בעקבות התקשוב הוא יונק מהתפיסה החינוכית של פפרט, תפיסה שמספר דורות של "שילוב" המחשב לתוך מערכת החינוך הצליחו למגר ולהשכיח:
So when we say transformational learning experiences powered by technology, we are talking about authentic, project-based learning, where students have agency, ownership and commitment to a relevant and meaningful goal that allows them to use digital tools to take on roles of creators, problem solvers, and learner-teachers working with and alongside peers, instructors, and other mentors to accomplish something bigger than themselves.
מעודד מאד לקרוא את דבריו של סאות. אפשר אפילו להתגבר על הציניות הבלתי-נמנעת שהיא תוצר של שנים של קריאת הצהרות דומות אך חסרות כיסוי במעשים. במקרה של סאות מתקבל הרושם שאלה אינן רק הצהרות, אלא שהוא באמת מתכוון למה שהוא כותב.

ובכל זאת, אין מנוס מלקלקל טיפה את החגיגה ולהעלות "ובכל זאת" לא כל כך קטן. על אף תפקידו הרם, אני חושש שבמערכות החינוך של ארה"ב קולו של סאות איננו הקול הדומיננטי. הקולות שקוראים ליותר ויותר מבחנים על מנת "לוודא" שתלמידי בתי הספר אכן מתקדמים ורוכשים את מה שמבקשים להקנות להם, ולאיסוף אינטנסיבי של מידע אודות התלמידים על מנת, לכאורה, "לקדם" אותם, חזקים בהרבה מקולו של סאות. חשוב לזכור שהשימוש בתקשוב שעליו הקולות האלה משמיעים שונה מאד מהשימוש שעליו סאות מדבר. ובכל זאת, המצאותו של אדם כמו סאות במשרה כל כך חשובה במערכת החינוך האמריקאית היא סיבה לאופטימיות. הוא הרי באמת מבין את כוחו של התקשוב בחינוך, ויש סיכוי שמתפקידו הוא יוכל לקדם את השימוש בתקשוב בכיוון הזה.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בינואר 2016 

חלומות מסוגים שונים

לפני כמעט חצי שנה מצאתי הזדמנות להזכיר את מה שמכונה חוק בטרידג' - הטענה שכאשר כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". על פי רוב, ואולי במיוחד כאשר הנושא הוא טכנולוגיות חדשות, החוק הזה נשמר, אם כי די ברור שכותבי הכותרות מצפים ל-"תשובה" חיובית. בתחום החינוך אותן כותרות בדרך כלל "שואלות" אם כלי חדש זה או אחר הוא זה שסוף סוף ישבש את החינוך. פעם אחר פעם רומזים לנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר פעמים רבות זכינו לרמזים דומים, שהנה, בעזרת כלי חדש הגאולה החינוכית נמצאת בפתח. כתבה באתר Forbes מלפני שבוע שוב סיפקה הזדמנות לבחון אם חוק בטרידג' עדיין תקף. כמו עם כותרות קודמות, מכיני הכותרת בוודאי התכוונו שנשיב בחיוב. ולמברה הצער, כאשר קראתי:
חששתי שהפעם, על אף העובדה שאני עדיין מקווה שהתשובה היא "לא", אולי אצטרך להשיב בחיוב. אין זה אומר, אבל, שאותו עתיד נמצא בידיים טובות.

כותרת הכתבה בהחלט מעניינת, אבל הפיסקה הפותחת שלה מעניינת עוד יותר. שם אנחנו נתקלים בטיעון "לוגי" שאת ההגיון שלו, אני חייב להודות, איננו נהיר לי:
There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.
אם הבנתי נכון את הקטע הזה, אותה עלייה מטאורית של תחום הטכנולוגיה בחינוך היא העדות לכך שהתקשוב (או בלשון הכתבה "gadgets") אכן משפרים את הלמידה. שיהיה ברור, אני בהחלט דוגל בשילוב התקשוב לתוך בתי הספר, אבל אינני מבין את הקשר בין שני חלקי הטיעון. הרי במקרה הטוב מה שהעלייה המטאורית הזאת מראה הוא שמערכות חינוך רבות מוכנות להשקיע כסף רב בתקשוב. שוב, אולי בפני עצמו זה צעד חיובי, אבל זה איננו אומר דבר על שיפור הלמידה, ויש עדויות רבות – הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי ה-iPad בבתי הספר של לוס אנג'לס, וסגירת פרויקט ה-Amplify הם רק שתי דוגמאות בולטות – שמראות את ההפך (ולא צריכים להיות בעל גישה מסורתית, או ציניקן, כדי להסיק את המסקנה הזאת).

הכתבה מכוונת זרקור על חברת הזנק מעניינת שמתמקדת בשילוב בין התקשוב לבין תחום ה-"עשה זאת בעצמך". (מפני שגישת החברה די מוצאת חן בעיני, הצטערתי מאד על שמה: Technology Will Save Us. לטעמי השם די מנוגד לגישה החינוכית של החברה.) מדובר בחברה שבהחלט מפלסת לעצמה נישה חשובה, והביקורת שלי על הכתבה איננה מכוונת אל היוזמה הספציפית הזאת. כמו כמעט תמיד, הדגש של הכתבה איננו על הלמידה, ואפילו לא על יוזמה מעניינת, אלא על הכסף. הכתבה מצטטת את מנכ"ל השדולה EdTech UK שפועלת לקדם את התחום:
Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.
בתוך ים הכסף הזה הסכום הקטן שהחברה שהוזכרה קודם הצליח לגייס הוא בקושי טיפה.

מותר כמובן לשאול מה כל כך לא בסדר בכניסה המאסיבית של משקיעים לתוך תחום התקשוב החינוכי. הרי אם הכסף הזה יכול לקדם את הלמידה, אין סיבה לא לקבל אותו בברכה. התשובה לשאלה הזאת היא, כמובן, עניין של גישה. הנתונים שה-OECD פרסם לפני כארבעה חודשים על העדר ההשפעה של התקשוב על תוצאות לימודיות מוכרים גם למי שמברך על הצמיחה הכלכלית האדירה של התחום, וגם למי שרואה בהשקעה הזאת סכנה לחינוך. לשני המחנות ברור שיש כאן עדות לכך שהתקשוב טרם השפיע על הלמידה בצורה שמצדיקה את ההשקעה, אבל יש ויכוח על מה צריך לעשות בנידון. גופים כמו שדולת ה-EdTech האנגלית יגידו לנו שעדיין לא הושקע מספיק, ואילו אחרים יטענו שהמשקיעים ימשיכו לחלוב את "שוק" החינוך, ולהרוויח, בלי כל קשר להשפעה חיובית (או אחרת) על הלמידה. הגופים האלה רואים שוק אדיר, אבל אינם מבינים, ואפילו אינם מתעניינים, בחינוך. (ברור לאיזה מחנה אני שייך.) הכתבה מציינת ש:
The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?
אני לתומי חשבתי שהשאלה הגדולה היא כיצד התקשוב יכול לקדם למידה טובה ומשמעותית (סליחה על השימוש במילה הזאת) יותר. אני כנראה טעיתי.

לפני כמעט שנה פיל היל, בכנס eLearning 2015, הכריז (המשפט מוזכר בראיון איתו):
Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?
היל התכוון לכך שלעתים קרובות מדי התקשוב החינוכי מתמקד בניהול הכיתה (וניהול הלומד) במקום לפתח דרכי למידה שמבטאים גישה חינוכית שונה מהגישה שעדיין רווחת היום. רבים שעוסקים בתחום התקשוב שותפים לאותה אכזבה של היל. אבל מתברר שיש מי שבאמת חולם על גדול. הבעיה היא שהחלומות הם על כסף, ולא על חינוך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 1 בדצמבר 2015 

האין דרך פשוטה יותר?

במשך השבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מגרד בראש, מנסה להבין מה כל כך קוסם במכשיר ה-Starling שאיפשר לו להצליח לגייס $100,000 במבצע של גיוס מימון המונים לקראת יצור המכשיר ושיווקו. מדובר במכשיר שמהדקים לבגד של פעוט שעוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. למה המעקב הזה חשוב? בחומר הפרסומי על המכשיר יוצרי ה-Starling מסבירים שיש קשר משמעותי בין מספר המילים שילד שומע עד גיל ארבע לבין ההתפתחות השכלית, החברתית וגם הרגשית שלו. יוצרי המכשיר מדגישים שהחשיבות הזאת מעוגנת ביותר מ-30 שנים של מחקר שמוכיח ש:
it's critical to talk to children during this period of rapid brain growth and development.
אז הנה, אם עד היום סתם חשבתי שרצוי, או אפילו טבעי, לדבר עם פעוטות, עכשיו אני יודע שזה מעוגן במחקר. אני מניח שהבסיס המחקרי הזה חשוב להורים ששוקלים להוציא $150 עבור המכשיר. הרי אחרת יתכן שהם היו סתם מסתפקים באינטראקציה מילולית נטולת בסוס מחקרי עם הפעוטות שלהם ולא היו טורחים לעקוב אחרי מספר המילים שהם שומעים כל יום (לפי יוצרי ה-Starling רצוי כ-20,000). וזה כמובן מעלה שאלה טיפה בעייתית. האם הורים במעמד סוציו-אקונומית מספיק מבוסס כדי לרכוש את המכשיר הזה אינם נוהגים לדבר עם הפעוטות שלהם, ולכן על מנת לזכור לעשות זאת הם זקוקים למכשיר שסופר את מספר המילים שהפעוט שומע? יכול להיות שהדגש על הביסוס המחקרי בא על מנת לשכנע הורים שרוכשים את המכשיר שהם אינם סתם זורקים את כספם אלא פועלים לפי מיטב התובנות המדעיות של ימינו.

מספר פעמים בחומר הפרסומי של ה-Starling מדגישים את הפן המחקרי. מתקבל הרושם שליוצרי המכשיר חשוב לשכנע אותנו שמה שהם משווקים איננו סתם צעצוע נחמד, אלא משהו שמסוגל לחולל שינוי משמעותי בעולם הילד. הם כותבים, למשל:
When we found out that decades of research showed the connection between the number of words a child hears between ages 0-4, IQ and school performance, the idea for the Starling was conceived. In the last 18 months, we've assembled an amazing team full of people who all share the same passion: revolutionizing education throughout the world.
יש טעם להתעכב כאן לרגע ולציין שבהחלט אפשרי שקיימת קורלציה בין הרמה השכלית של ילד לבין מספר המילים שהוא שומע עד גיל ארבע. אבל סביר להניח שקורלציה כזאת קשורה לכך שמשפחות מבוססות כלכלית מסוגלות להעניק לילדיהן חוויות שמפתחות אינטליגנציה, ובין אלו אפשר למצוא גם הרבה אינטראקציה מילולית. לכן, הורים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש את ה-Starling עשויות לא להיות ההורים שזקוקים לו (אם ספירת מספר המילים באמת עוזרת).

מהציטטה הקודמת אפשר להבין שהחינוך מאד חשוב למפתחי המכשיר. המילה Education מופיעה 13 פעמים בדף גיוס המימון ההמונים. לאור זה, על אף העובדה שאני מתקשה להתייחס ל-Starling ככלי חינוכי (הוא ללא ספק כן טכנולוגיה דיגיטאלית), נדמה לי שאפשר להתייחס אליו בבלוג שעוסק בדיגיטאליות בחינוך. ומה בדיוק עושה אותו לכלי חינוכי (ולא רק חינוכי, אלא כלי שמחולל מהפכה חינוכית)? העובדה שבאמצעותו ילדים נעשים חכמים יותר! בהסבר למה כדאי לתרום למצבע גיוס המימון ההמונים אנחנו זוכים להצהרה:
Making children smarter. For life. That's what we mean when we say we're revolutionizing education.
אפשר להמשיך ולצטט, ואולי היה אפילו רצוי לעשות זאת, מפני שככל שאנחנו קוראים על נפלאות הכלי כך גדל הפער בין המהפכה שהוא מחולל לבין מה שהוא עושה בפועל – עוקב אחרי מספר המילים שהפעוט שומע במהלך היום. יש בו, כמובן, מרכיבים נחמדים נוספים, כמו האפשרות להתחבר לכלי דרך הסמרטפון כדי לעקוב מרחוק אחרי מה שהפעוט שומע בזמן אמת. על זה מעירה אחת הסקירות על הכלי:
it can let parents know if the nanny is just watching Real Housewives marathons (TV words don't count).
הגיוני שהורים שיכולים לרכוש את ה-Starling גם יוכלו להחזיק מטפלת, ואפילו סביר להניח שהם יחשדו שאותה מטפלת איננה מקדישה את מלוא תשומת הלב לילד ולכן צריכים לרגל אחריה. יתכן שההערה למעלה נכתבה באירוניה, אבל בראיון עם ניקולה בויד, אחת מיוזמי המכשיר, אנחנו פוגשים הערה דומה, אם כי קצת יותר אלגנטית:
Paired with a smartphone, parents, teachers, and guardians can get feedback and encouragement for greater child engagement.
אפילו אם לא מדובר בריגול, משהו כאן פשוט איננו יושב טוב. כך גם לגבי העובדה שהמכשיר מיידע את ההורים כאשר מגיעים למספר המילים הרצוי של היום. האם כאשר מגיעים למספר היעד ומקבלים על כך הודעה, ההורים ייאנחו אנחת רווחה מפני שעכשיו, סוף סוף, אפשר להפסיק לדבר עם פעוט?

בקיצור, קשה מאד להבין למה מישהו בכלל היה רוצה את הכלי הזה. ויתכן מאד שזה סימן שהוא יימכר במיליונים – הרי זאת לא תהיה פעם הראשונה שאני טועה בהערכה שלי כלפי היעילות של כלי טכנולוגי. אבל מעבר לכך, נדמה לי שה-Starling מהווה דוגמה מוחצת לתאווה לטכנולוגיה שיצאה משליטה. גם אם המכשיר עושה את מה שהוא אמור לעשות, סביר להניח שיש דרכים פשוטות, וזולות, יותר להשיג את אותה מטרה. בכך אפשר למצוא דמיון ללא מעט כלים דיגיטאליים אחרים המיועדים לחינוך – כלים שמתרגמים פעילות פנים-אל-פנים נחמדה לפעילות דיגיטאלית מסורבלת שאיננה מוסיפה דבר, ואף גורעת מהמקור. ולמה "ממציאים" את הכלים האלה? פשוט מפני שאפשר (וגם מפני שמישהו כנראה יקנה אותם). לאור זה במידה לא קטנה של צדק אפשר לכנות את ה-Starling מכשיר "חינוכי", אם כי זה איננו בהכרח אות כבוד.

תוויות: ,

יום שישי, 20 בנובמבר 2015 

מדריך לשיחדש של הטכנולוגיה החינוכית

לפעמים מתחשק לי לצטט מאמרון מלא. דווקא עשיתי זאת פעם אחת בעבר, אבל במקרה ההוא המאמרון שציטטתי היה בסך הכל שניים או שלושה משפטים. הפעם מדובר במעל 800 מילים, ולכן ציטוט המאמרון במלואו איננו בא בחשבון. וכמובן שאין סיבה לעשות זאת. אפשר להסתפק בהמלצה חמה וקישור. ובכל זאת, כמה פנינים.

רוג'ר שאנק הוא בעל קבלות רבות בתחום הבינה המלאכותית ותחומים נוספים הקשורים לעולם המחשבים וגם לעולם החינוך. כבר שנים הוא איננו חוסך את שבטו מהמתרחש בבתי הספר או בעולם החינוך באופן כללי. תמיד תענוג לקרוא את שאנק, אם כי לפעמים החריפות שלו מאפילה על הבוקרת שלו. אני מניח שיש קוראים שמשוכנעים שהוא מגזים, ואני מודה שלפעמים גם אני מקבל את הרושם הזה. (הוא מצהיר, למשל, שאיננו לומדים מקריאה, שהלמידה מתרחשת מהאינטראקציה בדיבור. לכן הוא קובע שהוראת הקריאה והכתיבה מיותרת.) אבל גם כאשר אינני מסכים איתו הוא תמיד מעורר מחשבה. ולפעמים מה שהוא כותב פוגע בול.

כך קרה עם מאמרון של שאנק מלפני שבועיים. במאמרון הזה הוא מנסה לתרגם לשפה פשוטה ומובנת את המונחים החדשים בתחום החינוך שאליהם הוא נחשף בכנס חינוכי בו הוא השתתף. בעוקצנות רבה שאנק מסביר מה מסתתר מאחורי כמה מהמונחים האלה. אביא כאן רק טעימה מההתייחסויות של שאנק למונחים, ואמליץ בחום על קריאת המאמרון המלא.

ספק אם רק בכנס שעליו הוא מדווח הוא פגש לראשונה את "הכיתה ההפוכה", אבל הסברו על התופעה הזאת בהחלט קולע:
since classrooms are such a good idea, we should make them in a new way that allows people to be bored by the lecture at some other time and then have a discussion about a lecture they didn’t care about (and probably didn’t watch) in the first place.
במשפט די פשוט שאנק מצליח להוציא את האוויר מהרעיון הנפוח הזה. הוא מזכיר לנו שהארכת יום הלימודים מעבר לשעות בית הספר על ידי החובה לצפות בסרטונים (דבר שלא פעם נחשב לרצוי מפני שידוע לכולם שתלמידים אוהבים לצפות בסרטונים) וחדירת הכיתה לתוך מה שבעבר נחשב לשעות הפנאי של התלמידים איננו בהכרח הישג "לימודי".

בביקורתיות דומה אבל עם תמציתיות עוד יותר גדולה שאנק דורש מאיתנו להכיר באמת העצובה שנמצאת בבסיס הלמידה המעורבת (כך ויקיפדיה מתרגמת "blended learning"):
This means we will do the crap we always did, but some of it will be online.
חשבתי שאני בקיא בכל המינוח החינוכי הרווח היום, אבל עד לקריאת המאמרון של שאנק לא הכרתי את ה-Massification (אולי "המוניזציה"). אולי המונח חדש, אבל הרעיון עלה לגדולה לפני מספר שנים עם פריחת קורסי MOOC. שאנק מסביר שביסוד ההמוניזציה נמצא הרעיון שבמקום להעמיס אלף אנשים לתוך כיתה כדי לשמוע הרצאה משעממת, האינטרנט מאפשר לנו היום להעמיס מיליונים.

בבסיס כל ההגדרות העוקצניות של שאנק נמצאת תפיסה חינוכית שעומדת בניגוד למתרחש היום בבתי הספר. כזכור, שאנק מכיר היטב את העולם הדיגיטאלי, והוא עמל שנים רבות כדי לאפשר לתקשוב להשפיע לטובה על החינוך. ובגלל זה המסקנה שלו מעציבה במיוחד:
Learning needs technology to the extent that it can transform school-based ideas into the way we always learned before there was technology and school. But, silly me, I thought that all these people who work on learning would know better than to copy school and then think they can improve learning by adding technology and cute buzz words. I was wrong.
הביאורים של שאנק למונחים החדשים שהוא מביא מעניקים מספר דקות של חיוך ואפילו של צחוק. אבל למרבה הצער, זאת דוגמה של לצחוק על מנת לא לבכות. הוא מתאר את גיוס הטכנולוגיה להנצחת הקיים בחינוך, כאשר מחדשי השפה מצפים שבזכות המינוח הנוצץ הם יצליחו לשכנע אותנו שמשהו באמת משתנה לטובה.

תוויות: , ,

יום שני, 19 באוקטובר 2015 

למה צפויה לנו עוד ועוד הוראה מותאמת אישית דרך התקשוב

אף אחד לא יחשוד בי שאני רואה טעם בכיתה שבה התלמידים יושבים מול מסכים וזוכים ל-"שיעורים" שבהם יישום דיגיטאלי כלשהו "מעביר" אליהם "ידע" ומתרגל אותם כדי לבדוק אם אותו "ידע" נרכש בצורה יעילה. כבר כתבתי כאן פעמים רבות שבעיני "הוראה" כזאת היא עיוות רציני של הרעיון של "התאמה אישית". ובכל זאת, אני נוטה להשתכנע ש-"הוראה" מהסוג הזה עתידה לכבוש את החינוך.

הדעה הזאת התחזקה אצלי תוך כדי קריאה של ספר חדש של בארי שוורץ, Why We Work. ספרו של שוורץ בוחן את המרכיבים שמביאים לנו סיפוק בעבודה. שוורץ טוען שהסיפוק בעבודה איננו נובע מהמשכורת (גבוהה ככל שתהיה) אלא מהתחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי שתורם לחברה. בעיניו לא התגמול הכספי החיצוני, אלא המוטיבציה הפנימית והתחושה שביצענו משהו בצורה מוצלחת הם שגורמים לנו לסיפוק בעבודה. שוורץ מביא דוגמאות רבות כדי לחזק את הטיעון המרכזי הזה. דווקא בעיני אין בדבריו הרבה חדש. העובדה שהיה צורך לכתוב את הספר (ולהרצות על הנושא במסגרת TED) מראה עד כמה התפיסה שאנחנו שונאים את העבודה שלנו ושהסיבה היחידה שבגללה אנחנו עובדים היא הצורך להתפרנס השתלטה עלינו.

הספר איננו עוסק בחינוך, אבל שוורץ מביא שתי דוגמאות של מורות שהרצון שלהן לעבוד עם ילדים נתקל בדרישות של המערכת לקדם את הילדים בצורה מתוכנתת. מהדוגמאות האלו הבנתי שעתיד ההוראה בהחלט יכולה להיות אותה הוראה של "personalization" באמצעות התקשוב, על אף העובדה שההתאמה האישית הזאת יונקת ממכונות ההוראה של סקינר שלכאורה פסו מהעולם לפני שנים די רבות. ללא קשר לתקשוב שוורץ מסביר את המצב המתהווה בחינוך:
In large part, what we’ve done is create systems that are designed to make teacher quality irrelevant. Curriculum specialists, sitting in offices at boards of education, design curricula that are “idiot proof,” spelling out in excruciating detail how the lessons should go. The idea, borrowed from Adam Smith, Henry Ford, and F. W. Taylor, is that if you create a smart system, you don’t need smart and dedicated teachers.
ובפועל קורה שמורה בעלת מוטיבציה לעבוד עם תלמידיה בצורה יצירתית ומעוררת עניין פוגשת תסריט שלפיו היא מחוייבת "ללמד":
On day fifty-three of the school year, Ms. Jabbari joined all the other kindergarten teachers in the Chicago system in teaching the letter B to her students. The binder she used identified the section of the Iowa Test of Basic Skills to which that day’s lesson plan corresponded, and provided step-by-step questions and conversation starters.
Script for Day: 053
TITLE: Reading and enjoying literature/words with “b”
TEXT: The Bath
LECTURE: Assemble students on the rug or reading area. . . . Give students a warning about the dangers of hot water. . . . Say, “Listen very quietly as I read the story.” . . . Say, “Think of other pictures that make the same sound as the sound bath begins with.”
The script Jabbari followed was twice as long as the book she was reading.
פן נחשוב שמדובר במקרה יוצא דופן, שוורץ מביא דוגמה נוספת של מורה לכיתה א' בבית ספר בברוקלין שמתוך "אידיאליזם והתלהבות" עזבה משרה בעלת משכורת גבוהה יותר כמזכירה משפטית כדי לחולל שינוי בחינוך. שוורץ מתאר שיעור שהיא לימדה, והתגובה של המורה המאמנת שלה כלפי מה שהתרחש:
When she began her “literacy block” at 11:58 one Wednesday in May, she opened the textbook to Section 1, “Pets Are Special Animals.” Her mentor, veteran teacher Marie Buchanan, was sitting in. When Ms. Moffett got to a line about a boy mischievously drawing on a table, she playfully noted, “Just like some students in here.” Mrs. Buchanan frowned. “You don’t have to say that.” When Ms. Moffett turned to a page that suggested an art project related to the story and started passing out paper, Mrs. Buchanan commented: “You’re not going to have time to complete that.” After the lesson, Mrs. Buchanan pulled her aside. “You have to prepare for these lessons and closely follow your teacher’s guide. We’re going to do this again tomorrow, and you’re not going to wing it.”
(הקטע בספר שמתייחס להוראה, עמ' 41 -44, זמין במלואו דרך Google Books. מומלץ גם לקרוא את הסקירה של מריה פופובה על הספר.)

שוורץ מביא את הדוגמאות האלו כדי להראות שאפילו בעבודה כמו הוראה, עבודה שלכאורה מאפשרות ואף מעודדות יוזמה וביטוי אישי, הגישה התעשייתית הרווחת עבור כל עבודה וההנחה שאנחנו עובדים רק על מנת להרוויח כסף שולטות. הוא סבור שאם נוכל לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מתייחסת לעבודה נוכל להחזיר לכל עובד תחושות של משמעות ושל תרומה לחברה וכך לאפשר לכולנו למצוא עניין ביום העבודה שלנו. שוורץ איננו מתייחס לתקשוב, ולכן הוא איננו מציין עד כמה מה שהמורות שבדוגמאות האלו נדרשות לעשות דומה להוראה המתוכנתת באמצעות המחשב. אבל לא קשה למצוא את הדמיון. המורות שבדוגמאות הופכות למכונות ש-"מלמדות" לפי תסריט שנקבע מראש. סביר להניח שהן אינן מוצאות סיפוק בעבודה הזאת, ושתוך תסכול הן יעזבו את ההוראה. לעומתן המחשב איננו מתעייף, ואיננו מתלונן מהחזרה האין-סופית על תסריט מתוכנת. הוא בוודאי ימלא את תפקידו בנאמנות כפי שדורשים יוצריו.

אני שותף לתקווה של שוורץ שנצליח להחזיר משמעות ועניין לכלל העבודות המבוצעות בחברה שלנו. כמוהו, אני משוכנע שאנשים מחפשים יותר בעבודות שלהם מאשר רק משכורת. אבל אני חושש שקברניטי החברה יגלו שבנוגע ל-"חינוך" הרבה יותר קל לתכנת מחשב "ללמד" לפי תסריט שנקבע מראש מאשר לדרוש זאת מבן אדם. ולכן הם יעדיפו, בשם "טובת התלמידים" והקידמה כמובן, להעביר את המלאכה החשובה הזאת למכונות שיכולות לבצע אותה במהירות וביעילות. יתכן והמחשב אפילו ירגיש סיפוק ממה שהוא עושה, אם כי זה רק יוכיח שהוא איננו בן אדם.

תוויות: , , ,

יום שני, 24 באוגוסט 2015 

האם היה בכלל צורך לשאול?

חוק בטרידג' קובע שאם כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". נזכרתי ב-"חוק" הזה לפני שבוע כאשר קראתי כתבה בגלובס:
מעבר לכך שיש כאן סימן שפתיחת שנת הלימודים מתקרבת, הכותרת הזאת מעידה על העדר היכולת שלנו להשתחרר מהתקווה שטכנולוגיות חדשות ישנו את פני החינוך. חלמנו על זה לפני עשרים שנה כאשר מחשבי ה-PC התחילו לחדור לתוך הכיתות, ומפני שהחלום לא התגשם חידשנו אותו עם מחשבים ניידים והסיכוי שכל תלמיד יוכל להחזיק מכשיר. לא עבר זמן רב והטאבלטים והטלפונים החכמים זכו להיות נושאי הדגל של השינוי. והנה, בקושי הספקנו להתאכזב מאלה, ואנחנו למדים שלגוגל ולמיקרוסופט מכשירים חדשים שאולי סוף סוף יביאו את השינוי המיוחל. חוק בטרידג' (הוא נקרא על שם עיתונאי בריטי שהגה אותו ב-2007, אם כי אותו הרעיון מוכר עוד שנים קודם) מבטא את הציפיות המוגזמות שכותרות בעיתונים יכולות לעורר. אבל דווקא במקרה של הכתבה בגלובס מדובר פחות בציפיות שמתנפצות, ויותר בהמשך של הבנה מוטעית לגבי היכולת של הטכנולוגיה להשפיע על הלמידה.

עוד בכותרת המשנה של הכתבה אנחנו קוראים מספר קביעות שכל אחת מהן ראוי להתייחסות:
ילדי ישראל אמנם גדלים כדור דיגיטלי לכל דבר, אך מערכת החינוך מתקשה להדביק את הפער ■ ההורים עדיין רוכשים ספרי לימוד, הילדים עדיין סוחבים והשימוש בלמידה אינטראקטיבית יחסית מועט ■ המחשב שהופך לטאבלט, מצויד בעט מגע ועמיד לנפילות - עשוי לחולל את השינוי
יתכן שאכן נכון שמערכת החינוך "מתקשה להדביק את הפער", אבל לא ברור מה אנחנו אמורים להבין מהאמירה הזאת. האם יש כאן רמז שמערכת חינוכית שאיננה מאמצת דיגיטאליות באופן מלא חוטאת לתלמידיה שהם "דור דיגיטלי לכל דבר"? כאחד שמבקר לא פעם את הדרך שבה המערכת מתייחסת לדיגיטאליות, חשוב לי לציין שהנסיון "להדביק את הפער" הוא פעולה סיזיפית. תמיד יהיו כלים חדשים ש-"חובה" להכניס למערכת. המשמעות של סגירת הפער היום היא שמחרתיים יהיה שוב צורך לסגור אותו, ומי שירוויח לא יהיו תלמידי הכיתות אלא ספקי הכלים החדשים – בוודאי אילו שגם סיפקו מה שכבר התיישן.

החלק השני של כותרת המשנה מחזיר אותנו קצת יותר לקרקע מציאותית. אנחנו למדים שהבעיה היא שהתלמידים עדיין נאלצים לסחוב ספרים. אבל כיצד השימוש בספרים (מודפסים, כמובן) מעיד על מיעוט של "למידה אינטראקטיבית"? יש כאן הנחה סמויה שהאינטראקטיביות החינוכית היחידה הראויה היא בין המכשיר לבין התלמיד. אבל האינטראקטיביות בחינוך לא נולדה עם הדיגיטאליות. יש אינטראקטיביות בין תלמיד למורה, בין תלמיד לחומרי למידה (מודפסים או דיגיטאליים), ובין התלמידים עצמם. אם האינטראקטיביות על שלל גווניה איננה קיימת במערכת החינוך הישראלית של היום זאת בוודאי איננה מסוג הבעיות שיותר דיגיטאליות יכולה לפתור.

ובנוגע לחלק האחרון של כותרת המשנה, קשה מאד למצוא קשר בין הכשלים של המערכת שצויינו בשני החלקים הראשונים לבין הפתרון של מכשיר טאבלט חדש, אפילו אם הוא מצוייד בעט מגע. בכלל לא ברור כיצד המכשיר הזה "עשוי לחולל את השינוי" – שינוי, אגב, שבכלל איננו מתואר, כך שאפילו אם יגיע לא נוכל לזהות שהגיע.

אחרי כותרת המשנה הזה שמצליחה להבטיח הרבה יותר מאשר היא מסוגלת לקיים, האם יש טעם להמשיך? לפחות לתוך תחילת הכתבה, כן. הרי במשפט הפותח אנחנו קוראים:
תוך מספר שנים הכיתה בה התלמידים לומדים בבתי הספר תשתנה כליל.
כמה פעמים כבר קראנו את המשפט הזה? כמה פעמים הבטיחו לנו שהנה, הכלי האולטימטיבי שיביא את השינוי מגיע? התשובה היא די פשוטה – יותר מדי. אין לי ספק שהמכשירים החדשים שעליהם מדובר בכתבה הזאת מרשימים ובעלי יכולות נהדרות, אבל תיאור הכיתה העתידית שבכתבה – כיתה שעוד רגע נמצאת אצלנו – רחוק מלהיות חדש (טוב, הפעם יש גם "הולוגרמות שונות" ש-"ימחישו את החומר הלימודי". זאת תוספת שלא הכרתי, אם כי בכלל לא ברור שהמחשות כאלו באמת מובילות ללמידה טובה יותר). מתברר, אגב, שההולוגרמות שייכות לסרטון פרסום של מיקרוסופט, והמציאות שהוא מתאר נמצאת עדיין מספר שנים בעתיד. לא מצאתי את הסרטון הספציפי הזה, אבל כבר די הרבה שנים סרטונים כאלה עולים לרשת עם הבטחות נפלאות. פחות או יותר בכולם הקשר בין החידושים הטכנולוגיים לבין המתרחש בכיתה שבאופן פלאי מלאה (טוב, לא "מלאה" – אי-שם בעתיד פתרו, כנראה, את בעיית הצפיפות) בתלמידים השוקדים בלמידה חווייתית מקרי ביותר.

החזון הלימודי של הכתבה זקוקה מאד לאותה "אינטראקטיביות" שכבר הוזכרה. אחרת ... אחרת אנחנו פוגשים מציאות שאיננה מי-יודע-מה עתידית:
מלבד הורדת משקל מגב התלמיד, מעבר לעולם הדיגיטלי מאפשר לילדים ולבני נוער ללמוד באופן אינטראקטיבי, לחפש באופן מהיר ויעיל בספרים ובעיקר להעשיר את החומר הנלמד על ידי סרטונים, מצגות והתנסויות שונות.
אם סרטונים ומצגות (ו-"התנסויות" – מונח די מעורפל) הם חזון הכיתה העתידית, אפשר אולי לקבוע שאנחנו כבר שם. זאת ועוד: להגשמת החזון הזה לא ברור שאנחנו באמת זקוקים למכשירים חדשים. כל אלה מתאפשרים באמצעות מה שקיים כבר היום בהרבה מאד כיתות.

המשך הכתבה מוקדש לתיאור של המכשירים החדשים שמוזכרים בכותרת. מתברר (אם לא ידענו זאת קודם) שמדובר במכשירים נחמדים. לכל אחד יתרונות וגם חסרונות. אבל באופן כללי מתקבל הרושם שיותר מכל דבר אחר מה שמצדיק כתבה עליהם היא פתיחת שנת הלימודים הקרובה והצורך למסור לקוראים שיש מכשירים חדשים בשוק שכדאי לקנות. וכאן עלי להודות באי-נוחות לא קטנה. שנים רבות ייחלתי שמכשירים מהסוג הזה יימצאו בידיהם של תלמידי בתי הספר. ואם כך, למה עכשיו, כאשר נדמה שהחלום הזה עשוי להתממש, אני מתייחס כלפיו בציניות? למרבה הצער, התשובה איננה מסובכת.

הכתבה הזאת, כמו רבות דומות לה, מראה לנו שוב (ושוב!) שאנחנו דבקים ברצון לשינוי בחינוך, אבל תולים את התקווה לשינוי בכמיהה לכלי טכנולוגי חדש, כלי שבוודאי יהיה טיפה יותר משוכלל מזה שרק לפני זמן קצר חשבנו שיביא את הגאולה. וככל שהכמיהה הזאת גדלה היכולת שלנו לדמיין למידה שהיא באמת שונה ממה שאנחנו מכירים היום הולכת ומצטמצמת. אנחנו חולמים על הולוגרמות, וממשיכים לחשוב שאם הן רק ייראו קצת יותר מציאותיות כל התלמידים שלנו פתאום ילמדו כמו שצריך. ולקראת שנת הלימודים הבאה בוודאי תתפרסם כתבה שתשאל אם גם הפעם מחשב חדש יביא את השינוי.

תוויות: ,

יום ראשון, 14 ביוני 2015 

ואולי רק הדבר הלא עד כדי כך גדול הבא?

התקשוב החינוכי ממשיך לרדוף אחרי הדבר הגדול הבא, או לפחות לשמור על התקווה שאכן עוד מעט יופיע המכשיר שיחולל את השינוי המיוחל בחינוך. אין זה חשוב מהו השינוי המיוחל – רק שיגיע כבר, וגם שמבשרו הטכנולוגי יזכה לכמה שעות של זוהר לפני שכוכבו ידעך ויוחלף באחר. החינוך, הרי, משווע לשינוי, ובלי איזה דבר גדול השינוי שיגאל אותנו ממצבו העגום של החינוך כנראה לא יגיע. ומהן התכונות של אותו מכשיר או יישום שאנחנו מייחלים לו? כאן אין תכונות ייחודיות, ואולי כיאה למשהו שמחולל שינוי (שלא לדבר על "שיבוש") רצוי שהתכונות יהיו בלתי-צפויות, שהן יפתיעו אותנו. דווקא בגלל זה קצת הופתעתי כאשר קראתי כתבה קצרה ב-Geektime, אתר שמעיד על עצמו שהוא "בלוג הטכנולוגיה הגדול והמוביל בישראל" על מחשב/טבלט חדש המיועד לחינוך שחברת אינטל משיקה. מסבירים לנו שהכלי החדש הזה:
נועד לשנות את חוויית הלימוד של התלמידים
כצפוי, אם משהו נועד לחולל שינוי כזה, רצוי שקודם יתארו לנו את המצב העגום של היום. את זה עושים בפתיחת הכתבה:
למרות השינויים העצומים שחלים בעולם הטכנולוגיה, הרי שמערכת החינוך עדיין איטית מאוד בהסתגלות אליהם ודרכי ההוראה כיום לא שונים מהותית מלפני מספר עשורים. גם היום מרבית התלמידים נסחבים עם חוברות ומחברות, כשחוויית הלימוד אינה אינטראקטיבית.
אני מודה, תיאור הפתיחה הזה, בצניעות שבו, עורר בי טיפת תקווה. יש בו רמז לרצון לדרכי הוראה שונות מהמקובל, כולל למידה אינטראקטיבית. מה גם, מדברים על העדר שינוי של עשורים בלבד, ולא של מאות שנים. לכן, אפילו אם קשה לצפות שמחשב/טבלט חדש הוא אשר יוכל לחולל שינויים (היה אפשר, אולי, לקוות למשהו שעדיין לא הכרנו – אלקטרודה מחוברת למוח, למשל), נדמה שהכתבה מתייחסת למכשיר שיאפשר צעד קטן לקראת שינוי חינוכי. אבל מעבר להקלה על סחיבת חוברות ומחברות, קשה למצוא כאן שינוי בכלל. המשך הכתבה מוקדש לתיאור תצורת הכלי החדש – מערכת ההפעלה, נפח הזכרון, וגם תאימות עם חומרי למידה של גופים שונים. תוסף שפועל כמיקרוסקופ והיכולת למדוד טמפרטורה הן בהחלט אפשרויות המבורכות, אבל דווקא המשך הפירוט הזה סותר, או לפחות מחליש משמעותית, את החזון ההתחלתי. אנחנו למדים ש:
פיצ'ר ייעודי נוסף למחשב הוא תמיכה ב-Intel Classroom Management. מדובר בתוכנת ניהול שמאפשרת למורה לשלוט בכל המחשבים שנמצאים בכיתה ותומכים בהתקן. בין השאר יכולים המורים לראות את המסכים של כל תלמיד בזמן אמת, לשתף מסמכים, לשלוח משימות ולבדוק אותן, לחסום שירותים או אתרים ועוד.
כיצד "פיצ'ר" כזה תואם את ההבטחה לשינוי בדרכי הוראה? סביר להניח שהוא איננו עושה זאת, ואני מעז להוסיף שמי שקורא את הכתבה איננו באמת מצפה לשינוי משמעותי. מה שיש לנו כאן הוא אוסף של אמירות שנועדו להרשים אותנו ... כל עוד איננו קוראים יותר מדי לעומק. אבל נדמה לי שאין לבוא בטענות כלפי Geektime. הרי בעולם הטכנולוגיה צפוי שינסו להרשים אותנו בהגזמות על הייחוד של כל דבר חדש. ומה לעשות והגישה הזאת מזמן גם חדרה לחינוך. אי אפשר לדווח סתם על עוד טבלט חדש. מכשירים היברידיים של נייד/טבלט נמצאים בשוק כבר שנים. לכן אפילו אם למכשיר החדש של Intel תכונות מיוחדות שעושות אותו מתאים יותר לחינוך מאשר מכשירים דומים אחרים, לא מספיק לספר לנו עליו – צריכים גם לספר לנו כיצד הוא יוציא את החינוך מהמצב הסטטי שבו הוא נמצא כבר "מספר עשורים".

לקראת סיומה הכתבה מצטטת את אילן תורג'מן, מנהל ערוץ ההפצה של אינטל בישראל, שמונה כמה מהתכונות הלא יותר מדי מרשימות של המכשיר החדש. הוא מסכם:
זה ללא ספק צעד משמעותי בהתאמת מערכת החינוך למאה ה-21
הבעיה כאן איננה בהגזמה של אנשי השיווק. הבעיה היא שאנחנו כל כך רוצים להאמין. כי הרי כבר מזמן שכנענו את עצמנו שבלי טכנולוגיה חדשה אין סיכוי לשינוי.

תוויות: ,

יום שישי, 22 במאי 2015 

היינו זקוקים לקורסי MOOC בשביל זה?

לפני שבוע Campus Technology דיווח על הנסיון של אוניברסיטה פרדו (Purdue) בהכנת סרטונים עבור קורסים אצלה. מתברר שסרטי וידיאו שמראים מרצה שעומד מול המצלמה ומרביץ הרצאה במשך חצי שעה או יותר אינם מצליחים לעורר את התעניינותם של הסטודנטים, או לשמור עליהם מרוכזים. לאור זה מפיקי הסרטונים עבור הקורסים החליטו לוותר על המרצים המומחים ובמקומם לשכור שחקנים שמצליחים טוב יותר לעורר עניין ולשמור עליו.

מספר שאלות מתבקשות בעקבות ה-"התפתחות" הזאת, ואולי הראשונה שבהן היא למה לראות בזה "התפתחות" או אפילו משהו חדש. כבר שנים רבות אנחנו רגילים לקרוא "אוטוביוגרפיות" של סלבריטאים שנכתבו על ידי (או "בשיתוף עם ...") סופרים מקצועיים שמצליחים להפוך את המילים של הסלבריטאים, שלעתים קרובות מדי די בנאליות, לספר שמעניין לקרוא. למה לנו לחשוב שעשיית אותו הדבר בסביבה אקדמית – הגשת רעיונותיו של מומחה, שלמרבה הצער משעמם, על ידי מישהו שמסוגל להגיש את הרעיונות האלה בצורה מעניינת – פסולה? מי שקונה ספר רוצה לקרוא את התוכן, אבל הוא גם רוצה שיהיה מוגש בצורה מעניינת. למה שאותו הדבר לא יהיה נכון לגבי מישהו שרוכש דעת במסגרת אקדמית?

הכתבה מציינת שבסרטונים של אוניברסיטה פרדו השחקנים אינם מציגים את עצמם, ושמותיהם אינם מופיעים. כמו-כן, אף פעם לא נאמר שהם המרצים בקורס. לפי הכתבה, שמצטטת את האחראית להפקת הסרטונים:
That practice is in response to feedback from the faculty, who were concerned that students would feel like the school was pulling a "bait and switch." "We didn't want our students to feel like we weren't giving them the real thing," she noted.
אבל מותר לשאול למה מי שמוסר מידע בסרט צריך להיות המקור של אותו מידע. למה אנחנו זקוקים למומחה, "לדבר האמיתי", כדי לקבל מידע מוסמך בצורה מעוררת עניין?

דייוויד אטנבורו איננו פרופסור באוניברסיטה מכובדת, אבל באמצעות סרטי הטבע שהוא הכין הוא לימד רבים מאד מאיתנו בצורה מרתקת ומוצלחת. על אף העובדה שאוניברסיטאות רבות רוכשות כבוד רב לאטנבורו, נדמה לי שהן לא ישתמשו בסרטיו כתחליף להרצאות של אנשי הסגל שלהם, אפילו אם הסרטים האלה הם מקור נפלא לידע רב. ואולי אני טועה וכן ישתמשו בסרטים האלה. אטנבורו, הרי, מוכר כמומחה בתחום שלו, ודמותו מקרין סמכות. אבל לעומתו "מכסחי המיתוסים", שגם הם מצליחים להנגיש לקהל הרחב סוגיות רבות במדע בצורה מרתקת, אינם מקרינים את הרצינות הדרושה כדי שהתכניות שלהם יהפכו לחלק מתכנית לימודים, לא בבתי הספר ולא בהשכלה הגבוהה, וחבל.

למה אני מקשר בין "מכסחי המיתוסים" לבין הפקת סרטונים עם שחקנים במקום אנשי סגל באוניברסיטה פרדו? לכאורה מדובר בשני תחומים נפרדים, בידור והשכלה גבוהה. אבל כאשר מוסדות להשכלה גבוהה מבקשים ליצור יותר עניין אצל אלה שמשלמים כדי ללמוד אצלם, הם כנראה מגלים שכדאי להם לאמץ שיטות של עולם הבידור. אין בכך שום פסול, אם כי נדמה שהם מתקשים להודות שאפשר לזכות בהשכלה אמיתית דווקא דרך הצפייה בטלוויזיה.

בסקירה השבועית שלה מלפני שבוע אודרי ווטרס ציינה בקצרה את פרויקט הסרטונים של פרדו והזכירה לנו שלפני שנה וחצי, באתר Slate, ג'פרי יונג כתב (במאמר שהתבסס על חלקים מספרו על קורסי MOOC) על כך שכמה מהחברות המובילות בתחום קורסי MOOC בודקות את האפשרות של העסקת כוכבי הוליווד כמגישי הקורסים שלהם. יונג מצטט את רוסל פולין, חוקר בתחום ההשכלה הגבוהה, שציין:
Having people who are really good at explaining ideas and putting the right graphics and videos around them can create a pretty darn good learning experience
אז מתברר שיוזמי קורסי ה-MOOC הקדימו את אוניברסיטה פרדו ברעיון של העסקת שחקנים כתחליף לפרופסורים בקורסים. זה לא צריך להפתיע. הרי השיווק תמיד היה מרכיב מרכזי של עולם ה-MOOC ולכן הגיוני היה שהם יחשבו בכיוון של הפקה איכותית, כולל עם שחקנים כמציגים/מרצים. אבל אם ההשכלה לכל היא באמת מטרה של היוזמים של קורסי MOOC אולי כדאי ליזמים האלה לצעוד עוד כמה צעדים בכיוון ה-edutainment.

אפשר, כמובן, לטעון שיש הבדל משמעותי בין לצפות בתכנית טלוויזיה מעניינת מהכורסה בבית לשם ההנאה לבין להשתתף בקורס MOOC עם האפשרות שההשתתפות תקנה נקודות זכות לקראת תואר. אכן, יש הבדל גדול, אם כי היום קורסי MOOC מעטים מאפשרים להמיר תעודת סיום של קורס למשהו תקף בהשכלה הגבוהה, ומתברר שהרוב המכריע של הלומדים בקורסים האלה רואים אותם במידה רבה כשווי ערך לצפייה בתכנית טלוויזיה.

תכניות טלוויזיה בתחומי המדע שונות מאד מהרצאות ארוכות, עם או בלי גרפיקה מושכת. התכניות האלו ערוכות במקצועיות רבה, כל מרואיין מופיע במסך לזמן קצר עד שאחר מופיע, הקריינות מחברת בין החלקים השונים באופן שוטף, ועוד. בקיצור, נוצרת חווית צפייה שהיא גם מהנה וגם מלמדת. ואולי מה שאנחנו לומדים מכל זה הוא שיש מידה גדושה של יומרה אצל יזמי קורסי ה-MOOC בהכרזות שלהם שהם מביאים השכלה לכל. בעצם, יש מפיקי תכניות טלוויזיה שעושים את זה בהצלחה כבר זמן רב. הם פשוט לא הבינו שאם היו משווקים את עצמם כהשכלה במקום כבידור הם יכלו לזכות באותה תהילה שיוזמי קורסי ה-MOOC מקבלים היום כחוד החנית של הנגשת ההשכלה לכל.

תוויות: , ,

יום שני, 18 במאי 2015 

הרהור קצר על עוד טכנולוגיה שמסייעת ללמידה

כתבה מלפני כשבועיים ב-THE Journal מדווחת על מחקר שבדק את התפקוד של תלמידים שעומדים ליד שולחנות (שהותאמו לעמידה) בכיתה לעומת התפקוד של תלמידים שיושבים ליד שולחנות "רגילים" במהלך שיעור שלם. לפי הכתבה:
The research looked at the results of an experiment in which 282 participants in grades 2-4 were observed in the fall and spring during one school year. Student engagement was monitored by actions such as answering a question, raising a hand, or participating in discussion, while off-task behaviors included talking out of turn.
והתוצאה? מאד מעודדת. שוב מתוך הכתבה:
Children who stand at their desks instead of sitting stay on task better
למען האמת, תוצאות המחקר אינן צריכות להפתיע. עוד בשנת 2009 הניו יורק טיימס דיווח על כיתה במדינת מיניסוטה שבה התלמידים עבדו ליד שולחנות שהותאמו לעמידה. הנסיון הוכתר כהצלחה ובתי ספר במדינה, ובמדינות אחרות, התחילו להשתמש בשולחנות עבודה דומים בכיתות שלהם. אותה כתבה דיווחה על מחקרים שנערכו בנושא השימוש בשולחנות עבודה שעומדים לידם, והחוקרים מהכתבה ב-THE Journal פרסמו מחקרים בנושא עוד ב-2011 וב-2012. כמו-כן, מספר מחקרים, מלפני 2009, ציינו יתרונות לעמידה לעומת ישיבה, אם כי אלה לא עסקו בתלמידים ובבתי ספר. אפשר להסיק שכבר די הרבה זמן היתרונות של עמידה בכיתה, והחופש להתנועע בה, ידועים.

והיום כבר יתכן שאנחנו עדים לתופעה שזמנה ממש הגיע. כתבה מינואר 2014 דיווחה על בית ספר במדינת ניו ג'רסי שבו התלמידים עומדים מול השולחנות שלהם, וסמוך לפרסום הכתבה ב-THE Journal הופיעה כתבה נוספת על בית ספר במדינת קליפורניה שגם בו מרשים לתלמידים לעמוד. בכתבה על בית הספר בניו ג'רסי מציינים שהמורים מאד מרוצים מהניסוי. לפי הכתבה:
The teachers reported that the students were much more engaged at the standup desk, and constantly moved their feet back and forth with the fidget bar. Students didn’t ask to use the bathroom or water fountain as much, and the height allowed them to see the board better.
אז אפשר לברך על כיוון מאד חיובי, נכון? כן, אבל ...

משהו בכל זאת צורם בכתבה החדשה ב-THE Journal. אנחנו קוראים שהאפשרות לעמוד מסייעת להלחם בהשמנת יתר, וזאת בוודאי מטרה ראויה. אבל מעבר לכך נוצר הרושם שהמטרה שלשמה מאפשרים לתלמידים לעמוד איננה כדי שהם ירגישו טוב יותר, או שיהיו מרוצים יותר, אלא כדי שההוראה תהיה יעילה יותר. בכתבה שמדווחת על המחקר החדש אנחנו לומדים ש:
The preliminary results suggest that students improve their ability to stay on task by 12 percent. That's the equivalent of gaining an extra seven minutes per hour of instruction time.
אין שום דבר פסול באמצעים שעוזרים לתלמידים להשאר ממוקדים ומרוכזים בכיתה. במקרים רבים אפשר אפילו להסכים שזה דבר מאד חיובי. ובכל זאת החישוב של להרוויח שבע דקות של הוראה בכל שעה רומז שגם כאשר נותנים לו לעמוד ולהתנועע, התלמיד נשאר האובייקט שעליו מופעלת ההוראה. אפשר היה לקוות שלא כך יהיה המצב, אלא שימסרו לנו שהיכולת לעמוד ולהתנועע בכיתה מעצימה את התלמיד ופותחת עבורו את האפשרות לכוון את הלמידה של עצמו ולקבל אחריות עליה.

כאשר שולחנות שמולם תלמידים יכולים לעמוד בסך הכל מנוצלים כדי לדחוס עוד דקות של הוראה לתוך שעת שיעור, אנחנו מנציחים דפוסי הוראה שרצוי היה להשתחרר מהם. ואם מישהו מוצא כאן דמיון לדרך שבה טכנולוגיות דיגיטאליות זוכות לשימוש בכיתה ... זה איננו במקרה.

תוויות: ,

יום חמישי, 30 באפריל 2015 

עוד עדות לכך שזה לא רק הטכנולוגיה

במשך מספר שנים, עד לפני בערך שנה, בהרצאות על התקשוב בחינוך, הרביתי לצטט קטעים מתוך המבוא של ספר שהתפרסם ב-1843 מאת ויליאם אלקוט, Slate and Black Board Exercises. נהגתי לעשות זאת כדי להמחיש שגם לוח הגירים היה פעם טכנולוגיה חדשה והשימוש ה-"נבון" בו לא היה מובן מאליו. (הקטעים מהספר של אלקוט עדיין מעוררים מחשבה, אבל לאחרונה לא מצאתי הזדמנויות להשתמש בהם.)

נהגתי להסביר שכאשר אלקוט כתב את הספר שלו לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה, אם כי זה איננו בדיוק נכון. כתבו עם גיר על לוחות לפי מאות שנים, והעדויות הראשונות לשימוש בלוחות גיר בחינוך בארה"ב הן מתחילת המאה ה-19, בערך דור לפני הספר של אלקוט. מדובר, כמובן, בלוח הגירים בקדמת הכיתה. לוחות אישיים (slates) היו בשימוש הרבה לפני-כן. לאור זה, כאשר אלקוט כתב את הספר שלו, הטכנולוגיה לא היתה חדשה אם כי היתה זאת תקופה של הפצה רחבה של הלוחות ואלקוט הבין שמורים שרוצים לשלב את הלוח בהוראה שלהם אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה מושכלת. לפני חמש שנים ציטטתי מהספר של אלקוט כאן.

ולמה כל ההיסטוריה הזאת? השבוע, בבלוג שלו, לארי קובן פרסם מאמרון של ברדלי אמרלינג, המדען הראשי של חברת פירסון. אמרלינג מדווח על הביקור שלו בבתי ספר ביפן לפני שנה, ועל השימוש בלוחות גירים שהוא פגש שם.

מתברר שבבתי הספר של יפן לוחות גירים זוכים לשימוש נרחב. הוא כותב:
Over a three-week period of observations in Saitama prefecture, I captured 17 classroom videos from various subject areas across 1st to 12th grade. Every classroom I visited was equipped with a large green chalkboard. There were few computers, few projectors or smartboards, and no other visible forms of 21st century technology in most of the classrooms. Japanese colleagues and researchers confirmed this was representative of the average K-12 classroom in Japan. In January 2015, the Tokyo Broadcasting System reported approximately 75% of Japanese classrooms still use chalkboards as the primary medium for presentation of lesson content.
יפן נחשבת למדינה שאזרחיה הם בין הראשונים לאמץ כלים דיגיטאליים. ואם כך, למה דווקא בבתי הספר עוד משתמשים בלוחות גיר, שכזכור אפילו בתקופה של אלקוט, לפני כמעט 180 שנה, כבר לא היו טכנולוגיה חדשה? התהייה הזאת של אמרלינג הפכה די מהר להערכה – מתברר שהשימוש בלוחות היא מתוכננת היטב, וגם משוכללת. לפי אמרלינג:
Language arts and social studies teachers used a variety of chalk colors, each with a consistent meaning and precise purpose related to grammatical terms, literary themes, or systems of government. They used magnetic timers on the board to pace activities and posted magnetic labels of student names to assign workspace for whole-class demonstrations. Most importantly, teachers carefully preserved a lesson storyline as they progressed across the board. They added elements in a strategic sequence that helped bring coherence to the lesson, and rarely erased content unless they reached a major instructional transition.
מהתיאור הזה אפשר להבין שהשימוש בלוח ביפן אכן מתוכנן היטב, ושדפוסי שימוש מאד ברורים וגם מורכבים התגבשו בעקבות נסיון רב. אינני שולל שימוש פשוט יותר בלוח – הרי הזמינות וקלות השימוש הם מבין תכונותיו החיוביות – אבל ברור שהמורים ביפן מצליחים לעשות הרבה יותר איתו מאשר רק לסכם שיעור, או לנסות להדגיש לתלמידים מה עליהם לזכור מהשיעור. זאת ועוד: השימוש המושכל הזה כנראה גם מניב פרי.

אבל יש עוד משהו אצל המורים היפניים שמניב פרי. אמרלינג איננו רק מתאר שיטות השימוש בלוח, אלא גם את ההווי החינוכי שמתוכו השימוש הזה מתפתח. הוא מסביר שלמורים היפניים מינוח מיוחד לשימוש בלוח שנוצר במהלך סבבים של lesson study:
During a typical lesson study cycle, teachers conduct research, analyze curriculum, and design a detailed "research lesson" to address a jointly selected investigative theme. One team member teaches the research lesson while colleagues observe and collect data on student learning. The team then engages in extended discussion of results and potential revisions.
לפני שבע שנים הזכרתי כאן את ה-lesson study היפני. זה היה במאמרון שהתייחס לקצב האיטי שבו, גם בעידן של שינויים טכנולוגיים תדירים, תכנית הלימודים של יפן משתנה. באותה תקופה ה-lesson study היה עבורי די חדש, והתרשמתי ממנו עמוקות. כתבתי אז:
במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.
בתגובה לאותו מאמרון, אגב, אלישע בביוף העלה קישור למאמר בעברית על ה-lesson study היפני של ד"ר עמי וולנסקי, היום המדען הראשי של משרד החינוך. אותו קישור, לדף באתר האינטרנט של משרד החינוך, איננו פעיל יום, אבל העובדה שוולנסקי הכיר את המפעל הזה והתרשם ממנו יכולה לעורר תקווה למערכת החינוכית הישראלית היום.

אבל מעבר לכך, יש (כמובן) היבט תקשובי משמעותי לדברים של אמרלינג. הוא מיטיב לבטא אותו:
The more I observed Japanese masterful use of the chalkboard, the more I reflected on technology approaches in US classrooms. Not only do educators rarely discuss the rationale for which technologies might best support particular learning opportunities, many US schools are consumed by a haphazard race to adopt the latest innovation. While many classrooms are decked out with shiny new tablets, document projectors, smartboards, or infrared response systems, far too often these devices are under-utilized, and methods of use vary widely across teachers.
לכך הייתי מעיר שהבעיה איננה ניצול מצומצם מדי של הכלים, או שימוש מגוון מדי בקרב המורים (דווקא בעיני זה דבר חיובי) אלא (כן, זה היה צפוי) תרבות השימוש. הגדולה של לוח הגירים איננה בתכונות שטבועות בלוח עצמו, אלא בנסיון שהמשתמשים בו יוצקים לתוכו, נסיון מצטבר המועבר בצורה מושכלת לעוד ועוד מורים. לוח גירים בלי lesson study, או כלים תקשוביים בלי משהו דומה, פשוט אינם מספיק.

תוויות: ,

יום ראשון, 12 באפריל 2015 

לא סתם "מיתוס" אלא ויכוח על גישה

לפני מספר ימים אברום רותם ועידית אבני פרסמו מאמר חשוב הדן ב:
המאמר בוחן היבטים רבים של הנושא, ולכן ראוי שנבחן אותו לעומק. מפני שבמאמרון הזה אתווכח עם לא מעטות מהקביעות של רותם ואבני (ואתייחס כאן רק לחלק מהטיעונים שלהם) חשוב לי להדגיש כבר בהתחלה שאכן מדובר במאמר חשוב, וזאת מפני שהוא מבקש להעלות את הדיון סביב הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לרמה אחרת מאשר הרווחת, הן בארץ והן בעולם דובר האנגלית (אינני מכיר סביבות חינוכיות אחרות). חלק מכובד מההתייחסות ללמידה בסביבה הדיגיטאלית מסתפק בסיסמאות שמתאימות יותר לפרסומות מאשר לדיון חינוכי, והרצון של רותם ואבני להעלות את הדיון לרמה אחרת ראוי מאד להערכה.

בפתיחת המאמר הם מציינים שמיתוסים בחינוך אינם נחלת העידן הדיגיטאלי בלבד. כדוגמה הם מזכירים את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון כדי להזכיר לנו ש:
דיון במיתוסים ותפיסות שגויות בנושאי חינוך אינו חדש, ומצוי בכל דור מקדמת דנה, כמו למשל הסכנה בשילוב הכתיבה בלמידה, שתפגום בכישורי הלמידה אליבא דאריסטו שנכתב לפני 2500 שנה. (עמ' 3)
חשוב להדגיש שהטענה בנוגע להגדלת השיכחה בעקבות הכתיבה איננה מיתוס, אלא ביטוי של תפיסה מגובשת. המידה שבה אנחנו מסכימים או לא מסכימים עם הטענה של סוקרטס איננה נובעת מכך שאנחנו אימצנו מיתוס זה או אחר, אלא מכך שאנחנו דוגלים בגישה מסויימת כלפי הטכנולוגיה. יתכן שיש כאן קטנוניות מסויימת כלפי דבריהם של רותם ואבני, אבל אני חש שהתייחסות לתפיסות מסויימות כ-"מיתוסים" מאפשרת להם להמנע משאלה משמעותית יותר של איזו "למידה" הסביבה הדיגיטאלית יכולה לשרת.

רותם ואבני מתארים רצף של גישות חינוכיות בין "השמרני הבולם" לבין "החדשני הנחפז". החלוקה הזאת של המחנות החינוכיים לגיטימית, אבל היא באה על חשבון הגדרה ברורה של מטרות החינוך. יש "שמרנים בולמים" שמתנגדים לסביבה הדיגיטאלית מפני שהם סבורים שהיא חותרת תחת ההוראה הפרונטלית והעברת המידע מהמורה המומחה אל התלמיד, ו-"שמרנים בולמים" שהתנגדותם נובעת מכך שהם חוששים בדיוק מההפך – שבסביבה הדיגיטאלית הלמידה הדיאלוגית וההבנייתית נפגעת. כמו-כן, יש "חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי להרחיב את היריעה של ההוראה הפרונטלית, ו-"חדשנים נחפזים" שרואים בסביבה הדיגיטאלית אמצעי לאלץ את בית הספר לאמץ שיטות לימוד קונסטרוקטיביסטיות. רותם ואבני כותבים על "התנהלות חינוכית מיטבית ועדכנית" (עמ' 4) אבל מה שמיטבי בעיני תפיסה חינוכית אחת דווקא קלוקל בעיני תפיסה אחרת. יוצא שכאשר מדברים על החינוך מבלי להגדיר את מטרותיו, אנחנו נשארים עם "מיתוסים" שהם נטולי הקשר. רותם ואבני מספרים לנו ששתי הגישות האלו – של הבלימה ושל החיפזון – פוגעים ביכולת של המערכת להטמיע חדשנות, מפני שהן מסיטות:
את תשומת הלב מהעיקר, שהוא מיקוד ההטמעה של הפדגוגיה בסביבת למידה דיגיטלית (עמ' 5)
אבל איננו זוכים להגדרה ברורה של אותה פדגוגיה.

בדיון שלהם על המיתוס הראשון, "הטכנולוגיה מאפשרת למידה ללא בית-ספר", רותם ואבני מציינים בצדק ש:
למידה בסביבה דיגיטלית היא פן אחד מתוך כל הזדמנויות הלמידה, והיא חיונית כיום מעצם הימצאות הלומד במרחב מקוון בשגרת חייו, אך היא איננה תחליף לפעילות פנים אל פנים בחברותא ובכתה בא נוכח מנחה או מורה. (עמ' 5)
לטעמי יש כאן קביעה נכונה, ואף חשובה. אבל היא איננה לוקחת בחשבון את השינויים שמתרחשים בהתייחסות למטרות בית הספר בעיני חלקים משמעותיים של החברה. יותר ויותר בחברה המערבית של היום בית הספר נדרש להכשיר את העובד של מחר, ופחות ופחות את האזרח שיודע להשתתף באופן פעיל בחברה דמוקרטית. עבור אלה שבניית האזרח הראוי איננה מטרה הקביעה שאפשר ללמוד באמצעות הטכנולוגיה ללא בית ספר פיסי די הגיונית, וגם חסכונית. במילים אחרות, לפי מטרה חינוכית מסויימת הקביעה הזאת איננה מיתוס אלא מציאות.

שוב, לדעתי אין כאן סתם הקפדה על קטנות, אלא נקודה עקרונית בגישה שבאה לביטוי בדבריהם של רותם ואבני. הנקודה הזאת באה לביטוי שוב כאשר הם כותבים על ספרו של ניל פוסטמן "קץ החינוך: הגדרה מחדש של מטרות בית הספר". הם מציינים שלהבדיל מדעתם של רבים הספר:
אינו מנבא את קץ בתי הספר (הציבוריים), כפי שרבים (מדי) מסיקים מהספר, או ממה שנכתב אודותיו, אלא יוצא בקריאה, שדעיכה משמעותית של רלוונטיות בתי הספר תגיע, אם הם לא יותאמו וישונו לצרכי ההווה והעתיד, ומערכת החינוך תתעקש להיתקע בשמרנות וסנטימנטליות של העבר, שכבר אינם רלבנטיים לימינו. (עמ' 6)
יש כאן קריאה לגיטימית של פוסטמן, אבל היא גם מפספסת חלק חשוב ממה שהוא כתב. הרי בכותרת לספר פוסטמן השתמש במילה "end" באופן מודע בגלל דו-המשמעות של המילה. לא מדובר רק ב-"קץ" אלא, ובעיקר, ב-"מטרה", ב-"תכלית". עבור פוסטמן (שנפטר לפני 12 שנה) אין לדון על המקום של הטכנולוגיה בחינוך בלי להתייחס למטרות החינוך. בעיניי הדיון הזה נעדר ממאמרם של רותם ואבני.

אין לי ויכוח עם הדיון של רותם ואבני במיתוס השני, ש-"מיומנויות המאה ה-21 הן מיומנויות חדשות", אם כי גם כאן נדמה לי שמדובר יותר בסיסמה שיווקית מאשר במיתוס. ההבחנה הזאת חשובה. אם נבין שקבוצה מסויימת מנסה למכור לנו מרכול מסויים אנחנו יכולים גם לבחון לשם מה מוכרים אותו, ולהבין שהוא משקף תפיסה חינוכית שאיננה מעמידה את התלמיד במרכז, אלא את הצרכים התעסוקתיים של החברה. רצוי לזכור שה-Partnership for 21st Century Skills שמקדם את "מיומנויות המאה ה-21" מורכב מחברות טכנולוגיות שעומדות להרוויח מהכנסה מסיבית של ציוד מחשבי לתוך בתי הספר, וגם מהכשרת התלמידים לשוק העבודה שהן בעצמן יוצרות. על אף ההסכמה שלי עם מה שרותם ואבני כותבים כאן, אינני מסכים איתם כאשר הם כותבים:
הנזק של מיתוס זה, איננו דוקא בתפיסה השגויה של המצאת החינוך מחדש, לכאורה, בעשור הראשון והשני של המאה ה- 21, אלא באשלייה שהטכנולוגיה היא החזות העדכנית של החינוך, ויש להתמקד באמצעים הטכנולוגיים ובכשירויות הנדרשות ליישומן, ולא במכלול תפקודים הנדרשים ללומד, שהיו, הווים ויהיו רלוונטיים תמיד. (עמ' 6)
אכן יש כאן אשלייה, אבל יש גם נזק מאד משמעותי. הרי כאשר ממציאים מחדש את החינוך מתעלמים מכך שיש לחינוך היסטוריה, היסטוריה לא רק של הצלחות ושל כשלונות אלא גם של מטרות מגוונות ואף סותרות. אלה שממציאים את החינוך מחדש שבויים במה שאבגני מורוזוב מכנה "technological solutionism" הגורס שכל דבר (כולל החינוך) אינו אלא בעיה שניתנת לפתרון באמצעים טכנולוגיים. מיותר להוסיף שה-"technological solutionism" איננו מעוניין במה נכון מבחינה ערכית, אלא במה עובד בצורה יעילה ותקינה.

כמו רותם ואבני, אינני חושב ש-"כל תלמיד חייב ללמוד תכנות" (מיתוס מס' 3). כל אחד רשאי לדבוק בתחזיות הסטטיסטיות המקובלות עליו, ולפי המקורות שאני קורא, בעתיד יהיו יותר משרות בנקיון ובסיעוד מאשר בתכנות. אבל נדמה לי שהם טועים בניתוח שלהם בנוגע לכשלון לימוד ה-Logo בבתי הספר. לגבי ה-Logo הם כותבים:
חדשנות זו הבזיקה בעולם החינוכי ככוכב שביט, אך נעלמה תוך פחות מעשור, מסיבות שחלקן הגדול תקפות גם היום כמפורט כאן למעלה. אין כל סיבה להניח שתוצאות מהלך כזה כיום, תהינה אחרות מכישלון שילוב למידת לוגו בעבר. (עמ' 8)
אמנם במידה רבה ה-Logo נעלמה, אבל אינני סבור שהסיבות להעלמות הן אלו שרותם ואבני מפרטים. פפרט ושותפיו דגלו בהוראת ה-Logo כאמצעי להעצמת החשיבה של הילד. בעיניהם בית הספר איננו אמור לדרוש מהתלמיד לרכוש חבילה של "ידע" שהוכנה מראש, אלא צריך לאפשר לו לחקור את עולמו כדי להבנות את תובנותיו, ולשם כך ה-Logo נועדה. יתכן שיש כאן ראייה אוטופית ובלתי-אפשרית, ויתכן שלא. מה שבטוח, התפיסה הזאת לא תאמה את המטרות הרווחות של קברניטי מערכות החינוך, וזאת הסיבה העיקרית להעלמות ה-Logo. זאת ועוד: אפשר להסכים שהתכנות איננה חזות הכל, אבל כאשר עושים זאת, יש טעם גם להסכים, כפי שרוג'ר שאנק מרבה לטעון, שגם לימוד לטינית, ובאותה מידה גם לימוד האלגברה, אינם בהכרח מלמדות חשיבה, וגם הם אינם צריכים להיות חזות הכל. גם אם לא כל תלמיד צריך ללמוד תכנות, אפשר לדמיין מערכת חינוכית שבה התלמידים נחשפים ל-Logo כאמצעי לפיתוח החשיבה. הכל חוזר (מה, שוב?) למטרות החינוכיות שהסביבה הדיגיטאלית מתבקשת לשרת.

שאלת המטרות החינוכיות פועלת לפעמים גם בכיוון ההפוך. בדיון שלהם לכך ש-"תשתית טכנולוגית ראויה היא תנאי ללמידה בסביבה דיגיטלית" (מיתוס מס' 4) אנחנו קוראים שהמיתוס הזה:
מהווה תירוץ לבתי ספר המצדיקים את אי שילוב התקשוב בשל חוסר ציוד ראוי (עמ' 9)
למרבה הצער, לעתים קרובות מדי התירוץ הזה דווקא משמש גם את אלה שמבקשים לקדם את התקשוב. כדי שלכל תלמיד יהיה "כלי קצה" יש מפקחים ומנהלים שמצדיקים את הסגירה של ספריות בתי הספר, וגרוע יותר, את ביטול משרת הספרן. ושוב, פחות מאשר זה נובע ממיתוס, זה נובע מקביעת סדר עדיפויות, ובמקרה הזה, סדר עדיפויות עקום.

נדמה לי שבעמוד התשיעי למאמר פגשתי את אחת האמירות היחידות שמתייחסות למטרות החינוך. שם, בדיון על "מיתוס עלות הלמידה בסביבה הדיגיטלית" (מיתוס מס' 5) רותם אבני כותבים:
השאלה היא לא מה יקר יותר, אלא כיצד יש לנצל ולהסיט את המשאבים הקיימים ו/או הראויים, ללמידה יעילה ואיכותית מהקיים, לשם הכנת בוגר מערכת החינוך לתפקוד מיטבי בחברה בעתיד הקרוב. (עמ' 9)
אכן, יש כאן אמירה שמתייחסת לאיכות, נקיטת עמדה בנוגע למטרת החינוך. ודווקא מוזר שהאמירה מופיעה בדיון על עלות התקשוב ולא לפני-כן, אם כי היא מבורכת בכל מקום שתימצא. לטעמי אפשר היה לקבוע שבכל זמן נתון מערכות חינוך מאמצות את המשאבים הטכנולוגיים שעומדים לרשותן על מנת לקדם את המטרות החינוכיות שלהן, והיות ובימינו הכלים שעומדים לרשותנו הם דיגיטאליים, אם אין מגבלה תקציבית, הגיוני שיאמצו את הכלים האלה.

משום מה, בתת-סעיף לדיון בעלות הלמידה אנחנו קוראים:
עלויות התקשורת והמכשירים האישיים יורדות משנה לשנה, אך עלויות כוח האדם המקצועי לא משתנות, וודאי שאינן מוזלות. (עמ' 12)
אני מאד רוצה להסכים, אבל אני חושש שהקביעה הזאת מושתתת על התעלמות מהמעורבות האינטנסיבית של החברות הטכנולוגיות שמבקשות להעתיק את מכונות ההוראה המכניות של שנות ה-50 לעידן הדיגיטאלי. רבות מהחברות האלה מצהירות בפומבי שבאמצעות היכולות מפתחות לניתוח ה-big data שמצטבר הן יוכלו לצמצם את הצורך במורים שמקבלים משכורת ולהשיג "תוצאות" לימודיות טובות יותר. אמנם רותם ואבני כבר קבעו שחינוך ללא צורך במורים הוא מיתוס (מס' 1 – "מיתוס קץ בית הספר"), ואני, כזכור, מסכים איתם, אבל בשנים האחרונות אנחנו עדים לדוגמאות רבות של פיתוחים שמבקשים להראות שניתוח ה-big data מסוגל למלא את מקום המורה בצורה יעילה וזולה יותר. השאלה (שוב) איננה האם זה אפשרי, אלא האם זה רצוי. ועל מנת לקבוע אם זה רצוי או לא, אנחנו זקוקים להגדרה ברורה של מטרות בית הספר.

כאשר הגעתי למיתוס מס' 6, מיתוס "ארגז הכלים הדיגיטאלי", חשתי שרותם ואבני בחרו תחילה ב-25 כמספר ראוי של מיתוסים ולכן נאלצו לקבוע כמיתוס אמירות שהן במקרה הטוב שייכות להיסטוריה. הם הרי כותבים:
מיתוס לפיו על כל מורה להכיר "ארגז כלים דיגיטלי", וכל המרבה הרי זה משובח, ולכן על מסגרות הפיתוח המקצועי של המורים להתמקד ב"כלים", על חשבון הכשרה בפדגוגיה מותאמת לסביבת למידה דיגיטלית. (עמ' 12)
במהלך השנים אנשי חינוך רבים, ואני ביניהם, הביעו ביקורת חריפה על מיעוט המשאבים שהושקעו בהטמעת השימוש הפדגוגי בכלים דיגיטאליים. אבל היום כבר קשה למצוא מורים שרודפים אחרי כל כלי חדש שמוצע להם, וקשה עוד יותר למצוא מורים שלפחות ברמה של מס שפתיים לא יכריזו שיש להתאים את הכלי לפדגוגיה. רותם ואבני מציינים ש:
על מנת לעשות שימוש מושכל בטכנולוגיה בכלל, ובכלי/שירות מסוים בפרט, יש להגדיר צורך ומטרה פדגוגית, ורק אחר כך להתאים את הכלי הטכנולוגי שישרת את המטרה בצורה הטובה ביותר. (עמ' 12)
ספק אם היום נוכל למצוא אנשי חינוך שלא יסכימו עם הקביעה הזאת. אולי כאשר נחשפנו לראשונה לכלי Web 2.0 היתה התלהבות מוגזמת והיה רצון להתנסות בכל. אבל אפילו השימוש בכלים האלה שיקף תפיסה פדגוגית. דווקא היום הבעיה מגיעה מהכיוון ההפוך: האמצעים להכוונה ולמעקב שבעבר לא היו מספיק מפותחים התבגרו. התוצאה היא שהיום קברניטי המערכת יכולים לנטוש את כלי ה-Web 2.0. הם יכולים לקדם את המטרה הלימודית המסורתית של הקניית ידע שייבדק באמצעות מבחנים וגם להראות שהם מאמצים כלים תקשוביים.

אני חש שהדרישה הזאת "להגדיר צורך ומטרה פדגוגית" כלפי הטכנולוגיה עומדת בסתירה לקביעה מאוחרת יותר של רותם ואבני (מיתוס מס' 8, "טכנולוגיה היא רק אמצעי") שהטכנולוגיה היא:
מהות של דרך חיים המובנית לא רק בכל תחומי החיים אלא גם בעיצוב ערכים, ביניהם תפיסה חדשה של אזרח וחברה, בכל הנוגע לזכויות כמו שקיפות, שמירת פרטיות, קניין, שיתופיות וכד'. (עמ' 14)
הרי מהקביעה הזאת משתמע שהטכנולוגיה והפדגוגיה משולבים זו בזו באופן מאד הדוק. באותה מידה שהטכנולוגיה צריכה לתת ביטוי לפדגוגיה, ביכולתה של הטכנולוגיה להאיר היבטים בלתי-צפויים ולא לחלוטין גלויים עד היום של הפדגוגיה. ההדדיות הזאת שנרמזת בדיון במיתוס מס' 8 איננה מוצאת ביטוי ביתר המאמר של רותם ואבני. כמובן שאין זה אומר שאני חולק עליהם כאשר הם כותבים:
עלינו להקפיד לדבר על למידה או פדגוגיה המיושמים בסביבה דיגיטלית, ולא להמציא מהות חדשה של למידה, כמו "למידה דיגיטלית". (עמ' 13)
בקביעה הזאת אני בהחלט מסכים, ומייחל ליום שבו אחרים ילמדו שאין שחר לסיסמאות כמו "למידה דיגיטאלית" או "פדגוגיה דיגיטאלית".

כאיש חינוך שרואה יתרונות רבים בחדירת הדיגיטאליות לתוך מערכת החינוך, אני חש אי-נוחות מסויים כאשר אני מתווכח עם הקביעה ש-"אין ראיות לכך שלמידה בסביבה דיגיטלית טובה יותר מלמידה מסורתית" (מיתוס מס' 8). הרי אני משוכנע שיש ללמידה הזאת יתרונות רבים. אבל הוויכוח שלי איננו עם הקביעה עצמה, או עם השאלה האם מדובר במיתוס או לא, אלא עם האפשרות לקבוע שהיא "טובה יותר מלמידה מסורתית" מבלי להגדיר את אמות המידה לקביעה הזאת. רותם ואבני כותבים:
עוד ב-2010, מחלקת החינוך הממשלתית של ארה"ב קובעת, שאחרי איסוף במשך עשור של נתונים, נמצא שלמידה בסביבה דיגיטלית יעילה וטובה בגילאי העל- יסודי (חט"ב ותיכון), וההישגים גבוהים יותר בממוצע לתלמיד, בהשוואה ללמידה של אותם הנושאים בלמידה מסורתית.... (עמ' 15)
האם מזה אנחנו אמורים להבין שהתלמידים בארה"ב הבינו את הנלמד טוב יותר, או אולי רק שהם השיגו תוצאות טובות יותר במבחנים? האם התוצאות במבחנים הן אמת המידה החשובה לנו? לאורך כל ההתדיינות שלי כאן עם המאמר של רותם ואבני חזרתי פעמים רבות לאותה נקודה שנראית לי מרכזית, אבל נעדרת אצלם: על מנת לקבוע אם מדובר במיתוסים או בתפיסות שגויות עלינו לדעת לקראת מה אנחנו מבקשים לחנך. לצערי הכיוונים שבהם חברות הטכנולוגיה שחודרות לתחום החינוך מושכות אינם בעיני הכיוונים הרצויים. אבל לא יהיה זה נכון לטעון שהן שבויות במיתוסים, אלא שהאמירות שלהן מבטאות תפיסה חינוכית שהיא מנוגדת לשלי. רותם ואבני כתבו מאמר חשוב, ואפשר לקוות שהוא יעורר דיון שהוא מאד נחוץ אצל אנשי חינוך. אבל לטעמי הבעיה המרכזית איננה מיתוסים אלה או אחרים, אלא מאבק משמעותי מאד על מהות החינוך ומטרותיו.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates