יום שבת, 11 בנובמבר 2017 

ככה לא בונים שינוי חינוכי

לפני כשבוע מייסד AltSchool, מקס ונטייה (Max Ventilla) הודיע שבסיום שנת הלימודים הנוכחית שניים מתוך שמונה בתי הספר שהחברה שלו פתחה ייסגרו. AltSchool נוסד לפני כחמש שנים והצליח לגייס כ-$175 מיליון, הרוב ממשקיעים בולטים בעמק הסיליקון. בדרך כלל צניעות איננה תכונה אופיינית למי שמצליח לגייס סכום כזה, ואכן זה איננו מפתיע שבראיונות שנערכו עם ונטייה במהלך השנים הוא הצהיר שבכוונתו לחולל שינוי גורף ויסודי בחינוך. כמו-כן, עמק הסיליקון לא רק נתן לו כסף. הוא גם הכריז על ונטייה כבעל חזון. עוד בתחילת הדרך של AltSchool, האתר Fast Company כלל אותו בין 100 האנשים היצירתיים ביותר בעולם העסקים של שנת 2014, וכתבו שהוא זכה למעמד הזה:
For bringing the startup model to schools.
בעמק הסיליקון לא שואלים, כמובן, אם ה-"startup model" באמת מתאים לבתי הספר. באופן כללי לא מטילים ספק ביכולותיהם או ברעיונותיהם של אנשים שבונים חברות שמגייסות מאות מיליוני דולרים. ובכל זאת, רצוי לזכור שמי שמשקיע במיזם כמו AltSchool אולי באמת רוצה בטובת התלמיד, אבל הוא גם מצפה לקבל החזר על ההשקעה שלו, ועדיף כמה שיותר מהר. יתכן מאד שסגירת שניים מבתי הספר של AltSchool קשורה לנושא הזה. כתבה ב-Bloomberg מוסר לנו ש:
Despite charging about $30,000 for tuition, AltSchool’s losses are piling up as it spends at a pace of about $40 million per year.
במילים אחרות, יוצא יותר כסף מאשר נכנס, וזה מתחיל להדאיג. גם כתבה ב-EdWeek מציינת ש-AltSchool נתקל בקשיים כספיים לטווח הארוך, אם כי הכתבה הזאת מעלה את האפשרות שיש במהלך הזה הערכות כלפי הייעוד המרכזי של המיזם. הכתבה מביאה את דבריו של ונטייה שרומזים שהסגירה של בתי הספר, אפילו אם היא קשורה למצב הכספי של החברה, נובעת מהתכניות לטווח הארוך:
"Closing any school is painful," AltSchool founder and CEO Max Ventilla said in an interview. "But ultimately the path for the company to be sustainable and impactful is to provide the platform we're developing to schools we don't directly operate."
במילים אחרות, עוד בתחילת הדרך ל-AltSchool היו שני יעדים – הקמתם של בתי ספר שיפעלו על פי התפיסה החינוכית של יוזמיו, ופיתוח של מערך דיגיטאלי שיאפשר בניית תכנית לימודים אישית לכל תלמיד והפצתו במערכת החינוך הרחבה. כעת ונטייה מוכן לוותר על בתי הספר כדי להתמקד במערך הדיגיטאלי.

בתי הספר של AltSchool היוו שילוב בין כיתות קטנות עם מספר גדול של עובדי חינוך מנוסים (שאגב קיבלו משכורות שהבטיחו שהם יישארו) לבין שימוש נרחב בטכנולוגיות דיגיטאליות שאפשרו את ההתאמה האישית שבשנים האחרונות הפכה למטרה מקודשת בחוגים טכנולוגיים שמתעניינים בחינוך. כתבות רבות התפרסמו על המיזם, והצילומים שליוו את הכתבות היו מלאים בתלמידים מחויכים השקועים בפרויקטים שמעסיקים אותם.

להבדיל מהמשקיעים, לא היו לי ציפיות גדולות מ-AltSchool, וזה על אף העובדה שכן הזדהיתי עם לא מעט מהנחות היסוד שהנחו את הקמתו. יש בו נסיון לשלב בין סביבה פתוחה דוגמת בתי הספר של רג'ו-אמיליה לבין שימוש נרחב בתקשוב, ואני רואה חיוב בשני אלה. אבל יותר מכל דבר אחר, הרושם שהתקבל ממה שהתפרסם על AltSchool היה שמדובר בבתי ספר לעשירים. מספר ילדים ממשפחות מעוטות יכולת אמנם זכו למלגות, אבל השילוב בין הפיסי והדיגיטאלי התאפשר רק בתנאים שכסף רב יכול להבטיח. אמנם הפרויקט זכה למיליונים ממשקיעים, אבל שכר הלימוד הגבוה של הורים עשירים הבטיח, לפחות בטווח הקצר, את המשכו.

לדעתו של ונטייה הביקורת על סגירת בתי הספר איננה מוצדקת. בראיון ב-EdSurge בחודש מאי השנה הוא הסביר שבתי הספר שפתחו היו סוג של מעבדה שבה אפשר לפתח את התשתית הטכנולוגית של ההתאמה האישית שבהמשך תופץ באופן רחב יותר במערכת החינוך. בכתבה ב-EdWeek הוא מסביר שהסגירה פוגעת דווקא בעשירים, ואילו הפיתוח של התאמה אישית עבור כל תלמיד באמצעים דיגיטאליים, פיתוח שיכול לתרום לכולם, עוד ימשיך:
Ventilla expressed frustration that AltSchool, which previously received criticism for focusing its attention on private schools serving mostly wealthy families, is now taking flak for choosing to prioritize efforts to serve a broader universe of more diverse students in the public-school sector.
יכול להיות שיש מידה מסויימת של צדק בדבריו. אם בתי הספר של AltSchool משרתים את העשירים, והיישומים שוונטייה מפתח מרשתים את כלל האוכלוסיה, לא יהיה נכון לבקר אותו על כך שעכשיו הוא זונח את החלק שטוב לעשירים וממקד את מרבית הפעילות בחלק שמשרת את כולם. במקום זה היה ראוי לשבח אותו. אבל לפני שעושים זאת יש צורך לברר אם המרכיבים של AltSchool שוונטייה ממשיך לפתח באמת משרתים את כולם. בכך יש לי ספקות.

כאשר מוציאים את המרכיבים החינוכיים של בתי ספר רג'ו-אמיליה מתוך הסך הכל של AltSchool נשארים עם טכנולוגיה (הרבה טכנולוגיה) שמבקשת לקדם למידה מותאמת אישית. על אף העובדה (הידועה) שאינני חסיד נלהב של טכנולוגיות כאלו אני מוכן להודות שבתנאים מסויימים אפשר למצוא בהן חיוב. אבל התנאים המסויימים האלה הם בתי ספר שמאפשרים לכל תלמיד להתפתח בתחומים שמעניינים אותו, בתי ספר עם מורים שמעודדים התעניינות וגילוי, בתי ספר עם מורים שיש להם קשר אישי הדוק עם התלמידים. יתכן מאד שאלה התנאים הנוכחיים של בתי הספר של AltSchool, אבל הם רחוקים מאד מלהיות התנאים של בתי הספר שלתוכם היישומים של AltSchool אמורים להכנס. לא קשה להבין שכאשר משלבים טכנולוגיות כאלה לתוך בתי ספר עם כיתות גדולות שאינן אמונות על למידה דרך החקר והגילוי אלא פועלות לפי תפיסות של הקנייה מסורתית ומעריכות את הישגי התלמידים לפי מבחנים סטנדרטיים התוצאה לא תהיה יותר תלמידים בעלי מוטיבציה פנימית שזוכים לעידוד חינוכי. במקום זה אנחנו עשויים לזכות להמשך הקיים, או גרוע ממנו, מפני שהפיתוחים של ונטייה עוזרים להשיג את מטרות בית הספר בצורה "יעילה" יותר. וזה המצב עוד לפני ששואלים את השאלות הקשות בנוגע לפרטיות התלמיד ולמעקב המתמיד שהתלמידים יימצאו תחתיו.

בהתייחסות לשינוי הדגש של AltSchool הכתבה בבלומברג מאפשרת הצצה לתוך המודל העסקי הצפוי כאשר החברה תחכיר את הטכנולוגיה שלה:
For outside schools, the company charges about $150 to $500 annually per student for its technology, depending on the size of the institution. AltSchool said it currently has hundreds of students at partner schools and will soon have more than a thousand. Its tools help teachers dole out assignments, keep tabs on a students’ work and make adjustments based on performance.
ונטייה מדגיש שאסטרטגיית החברה היתה להוציא כסף רב על פיתוח טכנולוגיה שאפשר מאוחר יותר למכור ברווח נאה. חישוב יחסית פשוט מראה שנכון לעכשיו אין מספיק לקוחות כדי ש-AltSchool ירוויח. אבל אם הוא יצליח להפיץ את הטכנולוגיה שלה לעשרות אלפים מדובר ברווח שנתי נאה, אם כי לא גדול במונחים של עמק הסיליקון. אבל שוב, צריך להיות ברור לכולם שהתלמידים שעבורם מחוזות עתידים לשלם סכום מכובד אינם בבתי ספר עם גישות חינוכיות דומות לאלה שוונטייה רוצה לקדם. יתכן מאד שהוא ימשיך להרוויח כסף, אבל ספק רב אם הוא יחולל שינוי בחינוך.

תוויות: , ,

יום חמישי, 29 ביוני 2017 

למען האמת, אפילו לא קרובים

לפני כשבוע נתקלתי בשאלה די פשוטה שדוג לוין (Doug Levin) שאל במאמרון קצר באתר שלו EdTech Strategies. לא ברור לי למה לוין שאל את השאלה שלו דווקא עכשיו, אבל היא ללא ספק שאלה לגיטימית. לוין מזכיר לנו שבשנת 2008, בספרו Disrupting Class, קלייטון כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת, ניבא:
that the growth in computer-based delivery of education will accelerate swiftly until, by 2019, half of all high school classes will be taught over the Internet.
ועכשיו, כשנתיים לפני שאותה נבואה אמורה להתממש, לוין שואל:
עוד ב-2009 לוין היה ספקן. במאמרון הנוכחי הוא מביא קטע מתוך כתבה ב-edWeek שציטטה אותו:
"There are very real policy considerations and constraints," Levin says, that will impede that prediction from coming true.
אבל מול הדעה שלו הוא גם מביא דעה אחרת – של ג'יזל הוף (Gisèle Huff), גם משנת 2009. הוף היתה בין המייסדים של מועצת המנהלים של ה-Institute for Disruptive Innovation על שם כריסטנסן, ולכן די ברור שהיא היתה שותפה לתחזית של כריסטנסן. בתגובה שלה היא הסבירה שלאור הצמיחה האקספוננציאלית של הטכנולוגיה סביר להניח שהנבואה כן תתגשם – אפילו לפני 2019. והיא הוסיפה שאילוצים תקציביים, מחסור חמור במורים, וגם הדרישה של תלמידים ומורים ללמידה מותאמת אישית, עושים את מימוש הנבואה לנחוץ.

הסיבות האלו שהוף מביאה מעניינות מאד. קשה להתווכח עם הטענה התקציבית, אם כי בדבריה יש הנחה סמויה שהטכנולוגיה באמת תחסוך כסף. כמו-כן, יש באמת מחסור במורים, אם כי אין זה אומר שאלגוריתמים יוכלו למלא את מקומם בעתיד הקרוב (יש לזכור שהוף כתבה ב-2009). אבל דווקא עניינה אותי במיוחד הקביעה של הוף שהתלמידים וההורים דורשים הוראה מותאמת אישית. לא ידוע לי על נתונים מלפני שמונה שנים שהעידו על הרצון הזה, וגם היום נדמה שיותר מכל אחד אחר מי שמשמיעים את הרצון הזה הם היזמים ה-"חינוכיים" שמשוכנעים שיש להם אלגוריתמים פלאיים שמאפשרים להם לקדם כל תלמיד באופן פרטני.

יכול להיות שלאור זה יש טעם לבחון טיפה את הגישה החינוכית של הוף. לפני שנה הוף פרסמה כתבה באתר של ה-Fordham Institute בה היא מבקרת את הנהירה לפרויקטים של PBL. בעיניה יש חיוב בלמידה באמצעות פרויקטים, אבל בכל זאת היא לוקה בחסר ממספר סיבות. היא כותבת שלרוב כאשר תלמידים עובדים בקבוצות חלק לא קטן מחברי הקבוצה אינם פעילים ואינם לומדים. ועוד יותר חמור בעיניה, יש אמנם הרבה פעילות, אבל יש מעט מדי רכישה של ידע. היא כותבת:
But it is that "content" (a.k.a. knowledge) that students must master in order to apply it to hands-on projects. There is no need to sacrifice the rigor of content. Only its delivery and assessment must be changed to move from Carnegie units and seat time to competency-based learning.
במילים אחרות, חווית הלמידה והתהליך שהתלמיד עובר צריכים להיות משניים לרכישת הידע הדרוש. חשוב לי להדגיש שהגישה החינוכית של הוף מורכבת יותר מאשר אני מציג אותה כאן, ויש גם טעם בביקורת שלה כלפי ה-PBL. הגישה שלה איננה חד-גונית. ובכל זאת חשוב להבין שכאשר היא טענה לפני שמונה שנים שעד 2019 אפשר יהיה להגיע מצב שבו חצי מכל השיעורים בבתי הספר התיכוניים בארה"ב יילמדו באופן מקוון, הציפיה שלה היתה שההוראה באותם שיעורים תתבסס על הוראה מסורתית, על הוראה שבעיקר עוסקת בהקניה.

יתכן שיותר מאשר הנטייה לקבל או לדחות את התחזית של כריסטנסן נובעת מניתוח של נתונים ומגמות למיניהם היא פשוט עניין של משאלת לב. ברור שהוף רוצה שהתחזית תתגשם. מעניין לציין שמהמעט שאני מכיר מהגישה החינוכית של לוין, היא איננה שונה בהרבה מזאת של הוף. ובכל זאת, אני מתרשם שהוא איננו מתלהב מהאפשרות שהתחזית של כריסטנסן תתממש. יכול להיות שזה משפיע על הספק שהוא הביע. אבל יכול להיות שהספקנות שלו פשוט נובעת מזה שהוא יודע שאנחנו מוצפים בנבואות על מהפכות בחינוך. הנסיון מלמד שבמקרים רבים מדי הנביאים מתגלים כנביאי שקר. במקרה הטוב הם מנבאים מספיק לתוך העתיד כך שלא נזכור לבדוק אם הנבואות הופכות למציאות. (כזכור, לפני חמש שנים סבסטיאן תרון ניבא שבעוד 50 שנה יהיו בכל העולם רק 50 מוסדות שמעניקות השכלה גבוהה. האם בעוד 45 שנים מישהו יזכור לבדוק עד כמה הוא טעה?) דווקא במקרה של כריסטנסן מתקרב היום שבו נוכל לבדוק אם הוא צדק.

בתחילת המאמרון שלו לוין שואל אם כיוון ההתפתחות של הטכנולוגיות בחינוך היא לקראת מימוש התחזית של כריסטנסן. הוא מסיים אותו בלשון די מוצנעת – עם ההמלצה שכדאי להתייחס בזהירות כלפי תחזיות גורפות מהסוג הזה. נדמה לי שבמקרה הזה הזהירות מיותרת. הסיכוי שהנבואה של כריסטנסן תתממש שואף לאפס.

תוויות: , ,

יום שלישי, 13 ביוני 2017 

סטטיסטיקה מופרכת לשירות השיבוש

יש מספר משפטי מפתח השגורים היטב בפיהם של כל אלה המבקשים לחולל שינוי בחינוך באמצעות התקשוב. חובה, למשל, לטעון שבית הספר (או הכיתה, או "החינוך" באופן כללי) לא השתנה כבר 100 שנה. (המהדרין יטענו 200 שנה, ויש כאלה שמשוכנעים שמדובר אפילו ב-1000 שנה.) הקלישאה הרווחת הזאת איננה מותירה מקום לדקויות. מגוון הגישות הפדגוגיות מרוכז לתוך עבר חד גוני, עבר שחיכה רק לטכנולוגיה החדישה ביותר לחולל את השינוי המיוחל. מי ש-"גילה" את הכיתה ההפוכה ומעלה אותה על נס לא מעוניין ללמוד שהרבה לפני היו-טיוב מורים רבים ביקשו מתלמידיהם לקרוא פרק בספר, או לאתר מידע בבית כדי לתרום לדיון מושכל על נושא שנלמד בשעת השיעור. העולם החינוכי החדש נשען על התעלמות מההיסטוריה.

משפטי המפתח האלה אינם מתארים רק את העבר. יש גם כאלה שמתייחסים לעתיד, ובמיוחד לשוק העבודה העתידי. אחד הנתונים הפופולריים ביותר בתחום הזה מתייחס למספר משרות העבודה שהתלמידים של היום יימלאו בעתיד. בגירסה משנת 2017 של הסרטון/המצגת הוותיק Shift Happens מוסרים לנו ש:
U.S. Dept of Labor estimates today’s learner will have 10-14 jobs by the age of 38.
מהנתון הזה אנחנו אמורים להבין שלהבדיל מהוריהם שהתמידו זמן ממושך במקום עבודה אחד, התלמידים של היום יחליפו מקצועות בתדירות גבוהה, וכמובן של-"עובדה" הזאת יש השפעה משמעותית על כיצד אותם תלמידים אמורים ללמוד. אבל הנתון הזה די בעייתי. אמנם יש לו, פחות או יותר, אחיזה במקור מוסמך (להבדיל מרבים מהטעונים בתחום) אבל הוא רחוק מלהיות מדויק, וגם מפרשים אותו בצורה לא נכונה. נתון דומה נמצא בדוח משנת 2015 של ה-Bureau of Labor Statistics של משרד העבודה האמריקאי. אבל שם מדובר במספר המשרות עד גיל 48. בנוסף, בכלל לא ברור שהוא קשור להתפתחות המהירה של הטכנולוגיה – התפתחות שהיא, לכאורה, הגורם המשפיע. לפי אותו דוח מדובר באנשים שנכנסו למעגל העבודה כבר בשנות ה-80, כאשר בערך חצי מהמשרות שהם מילאו היו עד גיל 24 – דבר שמראה שבעצם כצעירים הם מילאו מבחר תפקידים זמניים עד לרכישת מקצוע. מפני שצעירים נוהגים לעבוד במספר משרות זמניים עד לרכישת מקצוע, אין כאן קשר ממשי לטכנולוגיה.

קובץ המכיל מקורות ל-Shift Happens שמופיע באתר של שירותי הממשל של מחוז במדינת ויסקונסין מביא את המקור של משרד העבודה, אם כי הוא מצביע גם על נתון משנת 1999 שאינני מצליח לאמת. ובדיוק מעל לנתון הזה מופיע נתון שהוא מעניין במיוחד:
The top ten in-demand jobs in 2010 did not exist in 2004.
וליד הנתון הזה מוסרים לנו שהוא כבר איננו נכון, שמדובר בתחזית משנת 2004 שלא היתה נכונה (proved false בלשון הקובץ). במקומו מביאים נתון אחר:
Researchers predict that 65% of today’s grade schoolers will hold jobs that don’t yet exist.
ודווקא בנתון הזה רציתי להתייחס במאמרון הזה.

טים סטאמר, במאמרון מלפני שבוע, מקשר לפודקאסט של ה-BBC בשם More or Less שמנסה  לבחון את אמינותם של נתונים סטטיסטיים מהסוג הזה. מהדורת הפודקאסט מסוף מאי הקדישה עשר דקות לנסיון לאתר את המקור של הנתון הזה ... ללא הצלחה. עורכי הפודקאסט קובעים:
Nobody can prove this claim for sure, and we’ve not found any explanation of where the number came from or what the logic was behind it. Sources lead from the UK out to America and Australia and then hit dead ends.
כזכור, יש נתונים רבים מהסוג הזה – נתונים שרווחים בשיח החינוכי אבל אינם מבוססים. סטאמר מציין שנתונים מהסוג הזה משמשים את אלה שטוענים שהחינוך של היום איננו מכשיר את הנוער לעולם של מחר. הם אמורים לגרום לנו לחשוש שאם לא נערוך שינויים מפליגים במערכת החינוך העתיד שלנו בסכנה. יכול להיות שבאמת יש צורך בשינויים מפליגים, אבל אפילו אם הנתון הספציפי הזה היה מוסמך, בכלל לא ברור כיצד יש להתייחס אליו, או מה הוא מכתיב לגבי שינויים דרושים בחינוך של היום. אפילו אם הנתון אכן היה מוסמך, הצעות שטחיות למערכת החינוך כמו "צריכים לפתח יצירתיות" או "כל אחד צריך ללמוד להיות יזם" אינן בהכרח נגזרות מהקביעה שיותר מחצי מהתלמידים של היום יעבדו במשרות שאינן קיימות היום. דווקא לעורכי More or Less יש הצעה הרבה יותר צנועה, ודי משכנעת:
What about trying to teach some basic statistical common sense?
זה בוודאי לא יכול להזיק.

תוויות: ,

יום שני, 22 במאי 2017 

אוי! מתברר שמישהו מבין בנושא!

לפני קצת יותר מחודש כתבה מעניינת הופיעה באתר של EdSurge. סימנתי לעצמי אז שרציתי לכתוב עליה, אבל אני חייב להודות שלא הופתעתי שהמשימה הזאת איכשהו מצאה את דרכה לתחתית הערימה. באופן קבוע יש יותר מדי נושאים שמבקשים התייחסות, ופשוט אי-אפשר להגיע לכולם. אבל לפני שבוע ויל ריצ'רדסון הזכיר את אותה הכתבה, וכך נזכרתי בה, ובסיפור מעניין הקשור אליה – סיפור שבהחלט ראוי לספר. אז בעקבות המאמרון של ריצ'רדסון חזרתי לכתבה המקורית שבכותרתה שאלה:
השאלה בהחלט מעניינת, או לפחות מסקרנת. תחילה חשבתי, למשל, שהקוראים מתבקשים לבחון אם המוצר שלהם דואג לשמור משהו, כמו מקרר, או אולי לחדש משהו כמו שמכונת כביסה עושה לבגדים מלוכלכים. אבל מתברר שטעיתי, והכוונה היתה לשתי דרכים של חדירת הטכנולוגיה לתוך החיים שלנו – המקרר שבסך הכל דורש חיבור לחשמל והוא כבר פועל, או מכונת הכביסה שדורשת גם עבודות תשתית של צנרת וניקוז לפני שבכלל אפשר להפעיל אותה. כותבת הכתבה, ג'וליה פרילנד פישר, היא מנהלת תחום החינוך ב-Clayton Christensen Institute (כריסטנסן, למי ששכח, הוא אבי החדשנות המשבשת). פישר מראה גרף שלפיו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה מקררים נמצאו כמעט בכל בתי האב של ארה"ב, ואילו החדירה של מכונות כביסה לתוך הבתים היתה איטית בהרבה ואף פעם לא הגיעה אפילו ל-80% של הבתים. פישר, כמובן, איננה מתכוונת לעסוק במקררים או במכונות כביסה. היא מבקשת להראות הקבלה בין אלה לבין טכנולוגיות בחינוך. היא מסבירה שיש כלים טכנולוגיים שיכולים להשתלב במרחב הבית ספרי בלי צורך לבנות תשתיות חדשות, ואילו אחרים שדורשים שינוי בתשתית – ועבור אלה, כמובן, הסיכוי להקלט בבתי הספר קטן יותר. היא ממליצה ליזמים טכנולוגיים במרחב החינוכי להציע מקררים במקום מכונות כביסה, והכל עניין של כדאיות:
if we ignore the costs of conformability and hope that schools will just figure out how to use wholly new models within their existing paradigm, the promise of new innovations may fall short.
ריצ'רדסון דוחה את המטפורה מן היסוד. הרי, יכול להיות שקל להכניס כלים לתוך בתי הספר, אבל אין זה אומר שהכלים האלה באמת ישפיעו על הלמידה. הוא כותב:
it’s not shocking that the other refrigerator-y edtech tools that we are most enamored with, the Chromebooks and the iPads and the Reminds and the Class Dojos that have the fastest adoption curves, haven’t really changed much in terms of classroom conditions for productive learning. They’re all easy to “install” into the teaching cultures that schools are built around.
במילים אחרות, אולי מה שבאמת נחוץ איננו חדירה מהירה וקלה לתוך בתי הספר, אלא בניית תשתיות חינוכיות שמסוגלות לחולל שינוי בדרכי ההוראה והלמידה המסורתיים. אף אחד, כמובן, לא יופתע אם אציין שאני מסכים עם ריצ'רדסון. בימינו הכנסת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך בתי הספר מוּנע יותר על ידי הרצון לקבל נתח של שוק הולך ותופח מאשר הרצון התמים להשפיע על המתרחש שם. ברור שההמלצה של פישר, לזהות את המקררים החינוכיים ולהתמקד בהם, איננו מכוון אל אנשי חינוך אלא לאנשי עסקים.

אבל ציינתי שהתגובה של ריצ'רדסון הזכיר לי את המאמרון ב-EdSurge, והכוונה המקורית שלי לא היתה להתייחס לדבריו, או להיבט "חינוכי" של המאמרון, אלא דווקא לבעייתיות היסודית של המטפורה של המקררים ומכונות הכביסה.

ג'ונתן ריס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה במדינת קולורדו. הוא כותב הרבה על נושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך (ספרו Education is Not an App מאד מומלץ), אבל הוא גם פרסם שני ספרים על ההיסטוריה של מקררים. בבלוג שלו הוא כותב שעמית שלח לו את הכתבה של פישר וציין שאולי הוא ירצה להתייחס. רייס מעיד על עצמו:
Indeed, I can say with some certainty that I am the only person in the world who has written two books on refrigerators who is also interested in education technology.
ומתברר שהוא כן רוצה להתייחס. עם חלק מהנתונים שפישר מביאה הוא מסכים, אם כי הוא מציין שלהבדיל ממה שפישר כותבת, המקרר לא הופיע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא כ-20 שנים מוקדם יותר. הוא מוסיף שבספריו הוא משתמש באותו נתון שפישר מביאה, שבשנות ה-50 מאוחרות כבר ביותר מ-90% מבתי האב בארה"ב היו מקררים, אבל הוא מביא את הנתון הזה כדי להשוות בין ארה"ב לבין צרפת ואנגליה, מדינות שבהן באותן שנים עדיין רק ב-12% וב-10% מבתי האב היו מקררים. ריס שואל למה, אם המקרר היה נפלא כל כך, חדירתו לתוך הבתים של המדינות האלו היתה דלה כל כך. והוא מסביר:
Can you live without a refrigerator? Most Americans can’t. [Indeed, the refrigerator adoption rate in the modern US is actually 99.5%.] However, French or English people in 1957 still had easy access to fresh meat and produce at large markets. Many still choose to live that way today because fresh perishable food tastes better. Americans, on the other hand, tend to preference convenience over taste. That’s why the refrigerator industry was one of only three in the whole United States to grow during the Great Depression. Anyone who had any money to spend at that time greatly valued the added convenience of electric refrigerators over ice. By 1960, the old ice industry basically disappeared because it ran out of customers.
ומכונות הכביסה? לפי ריס קל להסביר למה כמעט בכל בית בארה"ב יש מקרר, ואילו בהרבה פחות בתים יש מכונת כביסה, וההסבר איננו קשור לתשתיות. היום, מלבד במקרר, אין דרך אחרת לשמור על אוכל בקירור, אבל לא קשה לכבס את הכביסה במקומות ציבוריים, ובבתי דירות רבים יש מרתף כביסה לכל הבניין. מכונה פרטית אמנם מוסיפה נוחות, אבל אין חובה להחזיק אחת בבית. היא איננה הכרח כמו מקרר.

ריס, כזכור, דוגל בהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר ולהשכלה הגבוהה, אבל הוא איננו טוען שאי אפשר לקיים חינוך מוצלח בלעדיהן. בכך הוא מציג גישה שהיא מנוגדת לגישה של החדשנות המשבשת שגורסת שהחדש בהגדרתו מוצלח יותר ולכן בהכרח ידחק הצידה את הישן. פישר רואה את העבר בעיניים של האידיאולוגיה שלה, וממליצה לזהות היכן התשתית מוכנה למקרר כדי שהיזמים לא יסתבכו עם מכונות כביסה שלא יזכו לחדירה מלאה בבתי הספר. סביר להניח שהעובדה שהמציאות ההיסטורית איננה תואמת את הטיעונים שלה איננה מפריעה לפישר. לאחרונה התפרסמו ביקורות קטלניות על גישת החדשנות המשבשת (מאמר של ג'יל לפור מאד מומלץ). הביקורות האלו מטילות ספק במהימנות הדוגמאות העכשוויות שמביאים לחזק את התיאוריה. אבל הבעיה בגישה איננה רק בכאן ועכשיו, אלא גם בדרך שבה היא מפרשת את ההיסטוריה. אפשר לברך על כך שהכתבה של פישר הגיעה לידיו של אדם שבקיא בהיסטוריה של טכנולוגיות ביתיות. הרי ריס מצליח להציג לנו היסטוריה מהימנה יותר מזאת של פישר. על הכתבה שלה הוא כותב:
The whole assumption behind that article is that one technology will always inevitably drive another technology to extinction.
מדובר בגישה מאד מקובלת היום – גישה שמאפשרת ליזמים טכנולוגיים לטעון שהם מפיחים חיים חדשים לתוך החינוך הרדום. אבל מתברר לא רק שהיא איננה מהווה בשורה גדולה לעתיד החינוך. גם מבחינה היסטורית היא מוטעית.

תוויות: ,

יום שבת, 13 במאי 2017 

אז הוא בכלל לא היכר. אז מה?

החודש תוכנת Scratch חוגגת יום הולדתה ה-10. אני מודה, ולא בגאווה, שהקשר שלי ל-Scratch חלקי בלבד. יש, כמובן, המון דברים שכולנו רוצים לעשות ואליהם איננו מגיעים. רשימת הספרים שאני רוצה לקרוא רק הולכת וגדלה; אני לעולם לא אבקר ברשימה ארוכה של מקומות שמעניינים אותי; ויש עוד הרבה דברים כדאיים שלא אחווה. כאשר לוקחים בחשבון את כל אלה, השימוש המזערי שהיה לי עם Scratch איננו בהכרח נרשם כאחד הפספוסים הגדולים בחיי. ובכל זאת, פעמים רבות ה-Scratch קרצה לי, ולא לקחתי את הזמן להתפס ממש בקסמיה.

לפני יותר מ-25 שנים עבדתי לא מעט עם Logo, ואפילו הצלחתי לחבר (לא יהיה זה נכון לכתוב "לכתוב") שירים תוך בניית תכנית ב-Logo. אבל ברור לי שאפילו אם מדובר בהישג נאה הוא בכל זאת קטן. לא המשכתי לתכנת, או לבנות, באמצעות המחשב. כמו אצל רבים אחרים, כלים דיגיטאליים נעשו עבורי בעיקר מקור למידע. נחשפתי ל-Scratch קרוב להתחלתו, וביקרתי בבתי ספר שבהם ראיתי עבודות ראשונות שתלמידים הכינו באמצעותה. למען האמת, לא התרשמתי יתר על המידה מהתוצרים המוקדמים האלה, אבל היה לי ברור שכמו עם Logo יש כאן כלי שמאפשר לתלמידים לבנות וליצור, וכמובן גם לחשוב וללמוד תוך כדי השימוש בכלי. זה איננו צריך להפתיע: ספריו של סימור פפרט נמצאים במדף הספרים מולי כאשר אני יושב ומקליד מול המחשב בבית, ולאלה השפעה גדולה על החשיבה החינוכית שלי. בעצם היה צפוי שאתרשם כך.

אז נעים וראוי לאחל יום הולדת שמח ל-Scratch, אבל ברור גם שהיא איננה זקוקה לברכות ממני היות שהיא זוכה לשימוש נרחב במסגרות חינוכיות רבות. נדמה לי שחשוב יותר להביא סיפור קטן שסטיבן לוי פרסם השבוע ב-Backchannel במסגרת מאמרון לציון עשר שנים לכלי. אני יודע שאני מערבב כאן ברכה עם ביקורת, אבל בעיני הסיפור הזה ממחיש היטב את הגישה החינוכית (או ליתר דיוק, העדר הגישה החינוכית) של אנשי עמק הסיליקון שמבקשים להשפיע על החינוך, ולכן חשוב להפיץ אותו.

לוי הוא עיתונאי ותיק שסוקר את העולם הדיגיטאלי יותר מ-30 שנה. במהלך השנים הוא ראיין רבים מהאנשים החשובים בעולם התקשוב ובעמק הסיליקון. ספרו Hackers היה בין הראשונים לבחון תופעה שבזמנו היתה חדשה. לוי הכיר את ה-Scratch מהתחלתו ב-MediaLab של MIT. יש לו הערכה רבה כלפי הכלי. במאמרון החדש הוא כותב:
The underpinnings of this tool subtly, and sometimes not so subtly, convey a set of values through its use. ... These values include reverence of logic, an unshakeable belief in the power of collaboration, and a celebration of the psychic and tangible rewards of being a maker.
באוקטובר 2016 מארק צוקרברג ביקר בניגריה ולוי נסע איתו. הוא כתב אז על הפגישות שצוקרברג ערך עם יזמים טכנולוגיים שם. השבוע הוא כותב על הביקורים שלהם בבתי ספר בניגריה. לוי מתאר את המפגשים עם תלמידים שבונים משחקים דיגיטאליים, ומציין שכיאה לאדם שמתכנת, צוקרברג ביקש מהתלמידים להראות לו את הקוד של מה שהם בנו. מתברר שהתלמידים עבדו ב-Scratch. על המפגשים האלה עם התלמידים ועם הפרויקטים שלהם לוי כותב:
This happened several times, with kids ranging from ages 8 to 15. In every instance, the maker of a cool project could clearly show this famous visitor how he or she had methodically implemented a plan. Zuckerberg was clearly impressed. As we headed up the stairs to leave the building, Zuckerberg called out to me, “Scratch! Have you heard of this?
אפשר להבין שמארק צוקרברג הוא אדם עסוק, ולמען האמת אין סיבה הגיונית שהוא יעבוד בסביבה של Scratch. ובכל זאת, הסיפור הזה די מדהים. צוקרברג הרי תורם מאות מיליוני דולרים לפרויקטים חינוכיים, וגם משקיע בפרויקטים כאלה. חלק גדול מהכסף הזה הולך לפרויקטים תקשוביים. פעמים רבות צוקרברג מציין שהוא מעוניין להשפיע על מה שקורה בחינוך. בגלל זה העובדה שעד לפני שנה, אחרי שהוא כבר הספיק להשקיע סכומים מאד גדולים בפרויקטים חינוכיים שונים, צוקרברג כלל לא הכיר את אחד הכלים הדיגיטאליים החשובים בעולם החינוך איננה רק עצובה, אלא גם מדאיגה.

אינני בטוח ש-Scratch זקוקה לתרומה של מיליונים (אם כי אני מניח שמוביליה לא היו מתנגדים למתנה כזאת) אבל הנקודה הבעייתית כאן איננה (או איננה רק) לאן צוקרברג, ותורמים עשירים אחרים בעמק הסיליקון, תורמים את כספם. הנקודה הבעייתית היא המידה שבה התרומות וההשקעות של האנשים האלה יכולות להשפיע על החינוך מבלי שהם בכלל מכירים את התחום.

לא מדובר, כמובן, בתופעה חדשה. לפני שנים למדנו שביל גייטס "גילה" פרויקט להוראת ההיסטוריה תוך כדי התעמלות בהליכון שלו, והחליט להשקיע בו מיליוני דולרים. אותה תכנית אכן מעניינת, אבל עבור אנשי חינוך לא היה בה משהו ייחודי או אפילו מקורי במיוחד. וכפי ש-The Guardian כתב לפני כשנתיים וחצי, הבעייתיות איננה בתכנית זאת או אחרת:
However, the most alarming aspect of this is not the substance of what Gates and Christian are proposing, it is the fact that someone with no background in history or in education can happen to chance upon an idea one morning while on his treadmill and before long the education of thousands of children is disrupted to align with his latest fad – all because of the enormous economic power he wields.
מארק צוקרברג רשאי להשתמש בכספו בכל דרך שבה יבחר. עם זאת, לכסף שהוא משקיע השפעה גדולה על הפרויקטים שמגיעים לבתי הספר ולעין הציבור. במידה רבה הכסף של אנשי עמק הסיליקון קובע את סדר היום בהתפתחות הטכנולוגית של מערכות חינוכיות. בגלל זה העובדה שצוקרברג מזרים כסף רב לחינוך אבל בכלל לא הכיר פרויקט חשוב כמו Scratch צריכה להוות תמרור אזהרה. רבים מהמשקיעים העשירים דוגלים בשיבוש החינוך, עם ידע מינימלי על ההיסטוריה של החינוך או על גישות חינוכיות שונות. מתברר שעבור רבים מהאנשים האלה סיסמאות עדיפות על ידע. יתכן, כמובן, שיש משקיעים שיודעים כיצד הם רוצים לכוון את החינוך והגישה שלהם פשוט איננה תואמת את שלי. במקרה הספציפי הזה של צוקרברג אינני חושב שזה המצב. דווקא אני מקווה שיש כאן רק מקרה של יוהרה שקצת יותר צניעות יכול היה לתקן. אפשר לקוות.

תוויות: ,

יום שלישי, 1 במרץ 2016 

זה כמו ...

יש הגיון בנסיון לבחון כיצד חדירת התקשוב (או אי-חדירתו) לתחום החינוך דומה או שונה לחדירתו לתחומים אחרים. הנסיון הזה מאפשר לנו להעמיד את החינוך לצד תחומים אחרים על מנת לזהות את ייחודו (אם יש, כמובן). רבים נוהגים לציין, למשל, שהחינוך הוא התחום היחיד בחיינו המודרניים שעדיין לא הושפע באופן משמעותי מהתקשוב. זה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לאמיתה, גם אם במידה רבה הוא חושף העדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך, ולדרכים שהוא השתנה במהלך הדורות.

לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:
I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.
הנסיונות להסביר למה זה קורה מתמקדים לרוב בפחד להשתנות של המורים, או במערכות חינוך שעדיין מחנכות לעבר במקום לעתיד. קובן מחפש הסבר רציני יותר, והוא מצביע על ההבדלים בין עבודת הרופא לבין עבודת המורה. הוא מציין שלעומת הרופא שפועל מול מטופל יחיד, המורה עובד מול כיתה שלמה. בנוסף, ולעומת זאת, לעתים קרובות התרבות הבית-ספרית קבועת שהמורה פועל לבדו, ללא קשר פעיל עם עמיתיו כך שלא נוצרת תרבות של שאיפה לשיפור איכות העבודה:
Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.
קובן מעלה נקודות חשובות, אבל נדמה לי שיש נקודה נוספת שהוא איננו מעלה. ברפואה התקשוב משמש ככלי המסייע לרופא לבצע את עבודתו – גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בחינוך היום, יותר מאשר התקשוב בא כדי לסייע למורה הוא בא להחליף אותו. (ללא ספק חלק מכובד מההתנגדות כלפי התקשוב בקרב מורים נובע מהחשש שזאת אכן הכוונה.) אף אחד איננו שולל את מרכזיותו של הרופא בתהליך הטיפול בחולי, אבל רבים מהמחדשים והמשבשים היום מצהירים שהמורה מיותר לתהליך ההוראה.

לְמה עוד אפשר להשוות את מלאכת ההוראה? מה קורה כאשר במקום להשוות את החינוך לרפואה אנחנו משווים אותו להסעות במוניות? זה מה שמרטין וולר מבקש לעשות במאמרון חדש. וולר שואל האם החינוך יכול ללמוד מחברת ההסעות Uber. הוא כותב שלעתים קרובות פרשנים בתחום החינוך מתלהבים מעסקים חדשים, לרוב בתחומים טכנולוגיים, ומבקשים לבחון כיצד משהו דומה היה בא לביטוי בתחום החינוך. דווקא בגלל זה הוא התלבט אם בכלל לכתוב על הנושא של Uber:
There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.
חיפוש מהיר מראה שוולר צודק. חיפוש על, למשל, Uber and education מעלה אלפים רבים של תוצאות, והגישה של רבות מאלה היא לטובת השיבוש. טארל הלסקה, סגנית שר חינוך אמריקאי לשעבר, לדוגמה, כתבה לפני חמישה חודשים:
I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.
רבים אחרים מביעים דעה דומה. בקיץ של 2015, למשל, סבסטיאן תרון טען שהיום, כמו שכמעט כל אדם יכול להתקבל כנהג Uber, באמצעות Udacity:
now every person with a computer can become a global code reviewer
אפשר להבין שמעניין, ונוצץ, יותר לבדוק כיצד Uber דומה לתהליך ההוראה מאשר להשוות בין עבודת הרופא לבין זאת של המורה. Uber, הרי נתפסת כהצלחה אדירה שמגלגלת מיליארדים. נדמה שכולם משוכנעים שהמודל של Uber עתיד לכבוש עוד ועוד תחומים, ורבים מחפשים את הדרך ליישם את המודל הזה בחינוך. לפי וולר הנטייה הזאת כל כך נפוצה שמעטים מאד מנסים לבחון כיצד החינוך איננו דומה לתחומים שבהם המודל של Uber מצליח לחדור. וזה מה שהוא מבקש לעשות.

וולר מונה שישה מאפיינים של נסיעה במונית שיכולים להסביר כיצד Uber עונה על צורך של תחום המוניות, ומול כל אלה הוא מראה למה החינוך שונה. הוא מציין, למשל, שנסיעה במונית בדרך כלל קצרה, ואילו הלמידה היא תהליך ממושך. כמו-כן, למרות תנאים סביבתיים שונים, כל נסיעה במונית דומה לאחרת, ואילו בחינוך לכל תחום ייחוד משלו. הוא מוסיף שפחות או יותר כל מי שיש לו מכונית ורשיון נהיגה יכול להיות נהג Uber, אבל הרבה יותר מסובך להיות מסוגל ללמד נושא מסויים.

וולר מדגיש שכאשר אנחנו נכנסים למונית אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – להגיע לייעד במחיר הוגן. בחינוך, לעומת זאת:
If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.
הוא מסכם בהבדל מהותי מאד:
getting a taxi is simple, getting an education is complex
אבל וולר לא היה צריך לשכנע אותי, ונדמה לי אלה שמבקשים לחדש ולשבש, ולהרוויח בגדול, יהיו אדישים להבדלים החשובים שהוא מעלה.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 בפברואר 2016 

אין מקום לשמחה לאיד

לפני שבוע חברת פירסון (Pearson), שלפי ויקיפדיה היא החברה הגדולה ביותר בעולם בתחום החינוך, וגם המו"ל הגדול ביותר בעולם, הודיעה שהיא מפטרת 10% מעובדיה (כנראה כ-4000 עובדים) על מנת לייצב את החברה שנתקלה בקשיים כלכליים. הניו יורק טיימס מדווח:
The move comes as Pearson, which makes the bulk of its sales from its educational-testing activities in the United States, warned of weaker profit as an improving American job market slows college enrollments. That, by extension, has slowed demand for its textbooks and standardized testing services, which are the most commonly used for higher education admissions in the United States. The group also pointed to falling university enrollments in other major English-language markets, including Britain and South Africa.
מעניין לגלות שהגידול בתעסוקה גורם לירידה במספר הנרשמים להשכלה הגבוהה. אמנם הגיוני שככל שיותר אנשים יוצאים לשוק העבודה פחות הולכים ללמוד, אבל בכל זאת הדבר נראה טיפה מוזר. הרי נהוג לחשוב שההשכלה הגבוהה היא קרש קפיצה לשיפור האפשרות לתעסוקה איכותית, והנה כנראה אצל לא מעטים החלום של לימודים על מנת להשיג משרה טובה איננו נראה ישים והם פשוט מסתפקים במציאת כל עבודה אפשרית.

אבל מעבר להאטה בנרשמים ללימודים יכול להיות שיש גורם נוסף שמשפיע על המצוקה הכלכלית של פירסון. מנכ"ל החברה הודה שאכן הירידה בנרשמים ללימודים השפיעה על הרווחיות, אבל הוא שלל את הטענה שגם לדיגיטאליות ולתקשוב השפעה משמעותית על המצב. כתבה בטלגרף הבריטי מצטט אותו:
What I think is completely overblown, frankly, is the comparison between education and the music industry. What happened there was people started downloading individual songs and unbundling albums.

That can’t happen with university courses and testing. Open education resources have a role to play; a Harvard professor giving a free lecture online is great, but it is not the same as what happened in the music market.
מנכ"ל פירסון איננו חש מאוים, אבל חשוב לזכור ששיבושים מטבעם נוטים להופיע באופן בלתי-צפוי. תעשיית המוסיקה לא חזתה את Napster, אבל זמן קצר אחרי ש-Napster הופיע הוא חולל שינויים מפליגים באותה תעשייה. האפשרות של הורדה מהירה וקלה (שלא לדבר על חינמית) של קטעי מוסיקה באמת שיבשה את מה שעד אז היתה תעשייה איתנה. ולא רק ההורדה החופשית גרמה לשינוי. במודל הישן היה צורך לרכוש אלבום שלם כדי לקבל שיר ספציפי שמצא חן בעיניך, ופתאום אפשר היה להשיג רק את השיר שרצית. מודל השיווק היה צריך להשתנות. ואכן, כך קרה. בהמשך ה-iTunes של אפל הראה שאם המחיר איננו מוגזם אנשים יהיו מוכנים לשלם עבור שירים נבחרים, וכך אפל, במקום חברות התקליטים, מצאה את ידה על העליונה. דבר דומה קרה לעיתונות המודפסת כאשר ה-WWW נעשה למקור זול וזמין לחדשות. פתאום לא היה צורך לרכוש עיתון (ולקבל את כולו כדי לקרוא, למשל, רק את מדור הספורט). בהמשך המפרסמים הפסיקו לפרסם בעיתון, והמודל הכלכלי של העיתונות המודפסת קרס.

אולי מנכ"ל פירסון משוכנע שדין ההשכלה הגבוהה איננה כדין תעשיית המוסיקה או העיתונות המודפסת. אבל ההיצע של קורסים מחוץ למסגרת אוניברסיטאית שיכולים להקנות ללומדים יתרון אצל מעסיקים, וגם הפירוק לגורמים שונים של התפקידים המגוונים שבאופן מסורתי ההשכלה הגבוהה סיפקה רומזים שמשהו דומה יכול לקרות גם שם. זאת ועוד: המהירות שבה תעשיית המוסיקה והעיתונות המודפסת נדרשו להשתנות רומזת על כך שמציאות בלתי-צפויה בהחלט יכולה להפתיע גם את עולם החינוך.

יש מי שטוען שהשיבוש הזה בהחלט צפוי. לפני שלוש שנים, למשל, קליי שירקי חזה שהעדר היכולת של ההשכלה הגבוהה להציע לימודים איכותיים במחיר סביר יביא לכך שיצמחו מודלים מתחרים להשכלה. הוא כתב:
The possibility MOOCs hold out is that the educational parts of education can be unbundled. MOOCs expand the audience for education to people ill-served or completely shut out from the current system, in the same way phonographs expanded the audience for symphonies to people who couldn’t get to a concert hall, and PCs expanded the users of computing power to people who didn’t work in big companies.
לאור מגוון הבעיות שאיתן ההשכלה הגבוהה (והחינוך באופן כללי) מתקשה להתמודד, קל להשתכנע ששירקי צודק ומנכ"ל פירסון משלה את עצמו. ההשכלה הגבוהה יקרה מדי, תלמידים שמסיימים K12 (אם בכלל) לא רכשו את המיומנויות הדרושות ללימודי המשך (וגם לא להיות אזרחים פעילים בחברה שלהם), תרבות המבחנים הסטנדרטיים איננה בוחנת למידה אלא קליטת מידע ואחזורו. אין ספק שדרושים שינויים. כל אלה עשויים להצביע על כך שהחינוך באמת בשל לשיבוש, עם השלכות מרחיקות לכת עבור חברת פירסון.

אבל על אף העובדה שלא אבכה עם פירסון תקרוס (אם כי אני כמובן אצטער על אלפי העובדים שיאבדו את פרנסתם) אני נוטה לחשוב שמנכ"ל החברה צודק, ומה שקרה לתעשיית המוסיקה ולעיתונות המודפסת לא צפוי לקרות לחינוך. ספרי לימוד מודפסים אולי יפנו את מקומם לספרי לימודי דיגיטאליים, אבל פירסון, כמו חברות ספרי הלימוד הגדולות האחרות, כבר נערכת למציאות החדשה הזאת, כולל הפיכת ספרי הלימוד לשיעורים אינטראקטיביים שכוללים גם מבחנים שמכוונים את הלומד. בנוסף, ספק אם מערכת הבחינות הענפה הקיימת היום בעולם דובר האנגלית הולכת להעלם, או אפילו להצטמצם. היות ואלה מהווים חלק ניכר ממה שפירסון מפיקה נראה לי שאין סיבה גדולה מדי לדאוג. זה כמובן איננו אומר שההתמודדות של פירסון עם הנושאים האלה תביא לשיפור החינוך, אלא רק שהחברה תמשיך לשרוד במציאות החדשה שמתהווה.

ואולי מצער עוד יותר – גם אם פירסון לא תצליח להתמודד עם המציאות המשתנה, סביר להניח שהחברות שיצליחו לתפוס את מקומה לא יביאו לשיפור הדורש תיקון, או לשינוי משמעותי בתהליכי ההוראה והלמידה. הן פשוט יצליחו לייעל את הקיים, ולהיהפך לחברות ענק שדואגות לרווחים שלהן. כך או כך, החינוך יפסיד.

תוויות: ,

יום שלישי, 19 בינואר 2016 

חלומות מסוגים שונים

לפני כמעט חצי שנה מצאתי הזדמנות להזכיר את מה שמכונה חוק בטרידג' - הטענה שכאשר כותרת של כתבה מסתיימת בסימן שאלה התשובה המתאימה לשאלה שנשאלה היא "לא". על פי רוב, ואולי במיוחד כאשר הנושא הוא טכנולוגיות חדשות, החוק הזה נשמר, אם כי די ברור שכותבי הכותרות מצפים ל-"תשובה" חיובית. בתחום החינוך אותן כותרות בדרך כלל "שואלות" אם כלי חדש זה או אחר הוא זה שסוף סוף ישבש את החינוך. פעם אחר פעם רומזים לנו, בהתעלמות מוחלטת מהעובדה שכבר פעמים רבות זכינו לרמזים דומים, שהנה, בעזרת כלי חדש הגאולה החינוכית נמצאת בפתח. כתבה באתר Forbes מלפני שבוע שוב סיפקה הזדמנות לבחון אם חוק בטרידג' עדיין תקף. כמו עם כותרות קודמות, מכיני הכותרת בוודאי התכוונו שנשיב בחיוב. ולמברה הצער, כאשר קראתי:
חששתי שהפעם, על אף העובדה שאני עדיין מקווה שהתשובה היא "לא", אולי אצטרך להשיב בחיוב. אין זה אומר, אבל, שאותו עתיד נמצא בידיים טובות.

כותרת הכתבה בהחלט מעניינת, אבל הפיסקה הפותחת שלה מעניינת עוד יותר. שם אנחנו נתקלים בטיעון "לוגי" שאת ההגיון שלו, אני חייב להודות, איננו נהיר לי:
There are cynics and traditionalists who insist that technology gadgets in the classroom don’t improve learning, but the meteoric rise of the EdTech sector appears to tell a different story.
אם הבנתי נכון את הקטע הזה, אותה עלייה מטאורית של תחום הטכנולוגיה בחינוך היא העדות לכך שהתקשוב (או בלשון הכתבה "gadgets") אכן משפרים את הלמידה. שיהיה ברור, אני בהחלט דוגל בשילוב התקשוב לתוך בתי הספר, אבל אינני מבין את הקשר בין שני חלקי הטיעון. הרי במקרה הטוב מה שהעלייה המטאורית הזאת מראה הוא שמערכות חינוך רבות מוכנות להשקיע כסף רב בתקשוב. שוב, אולי בפני עצמו זה צעד חיובי, אבל זה איננו אומר דבר על שיפור הלמידה, ויש עדויות רבות – הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי ה-iPad בבתי הספר של לוס אנג'לס, וסגירת פרויקט ה-Amplify הם רק שתי דוגמאות בולטות – שמראות את ההפך (ולא צריכים להיות בעל גישה מסורתית, או ציניקן, כדי להסיק את המסקנה הזאת).

הכתבה מכוונת זרקור על חברת הזנק מעניינת שמתמקדת בשילוב בין התקשוב לבין תחום ה-"עשה זאת בעצמך". (מפני שגישת החברה די מוצאת חן בעיני, הצטערתי מאד על שמה: Technology Will Save Us. לטעמי השם די מנוגד לגישה החינוכית של החברה.) מדובר בחברה שבהחלט מפלסת לעצמה נישה חשובה, והביקורת שלי על הכתבה איננה מכוונת אל היוזמה הספציפית הזאת. כמו כמעט תמיד, הדגש של הכתבה איננו על הלמידה, ואפילו לא על יוזמה מעניינת, אלא על הכסף. הכתבה מצטטת את מנכ"ל השדולה EdTech UK שפועלת לקדם את התחום:
Education exports are worth £17.5 billion to the UK economy each year and we want EdTech to become a significant part of that equation. With a new generation of computing and digitally literate students and teachers, there is a once-in-a-generation chance to make Britain an EdTech capital of the world.
בתוך ים הכסף הזה הסכום הקטן שהחברה שהוזכרה קודם הצליח לגייס הוא בקושי טיפה.

מותר כמובן לשאול מה כל כך לא בסדר בכניסה המאסיבית של משקיעים לתוך תחום התקשוב החינוכי. הרי אם הכסף הזה יכול לקדם את הלמידה, אין סיבה לא לקבל אותו בברכה. התשובה לשאלה הזאת היא, כמובן, עניין של גישה. הנתונים שה-OECD פרסם לפני כארבעה חודשים על העדר ההשפעה של התקשוב על תוצאות לימודיות מוכרים גם למי שמברך על הצמיחה הכלכלית האדירה של התחום, וגם למי שרואה בהשקעה הזאת סכנה לחינוך. לשני המחנות ברור שיש כאן עדות לכך שהתקשוב טרם השפיע על הלמידה בצורה שמצדיקה את ההשקעה, אבל יש ויכוח על מה צריך לעשות בנידון. גופים כמו שדולת ה-EdTech האנגלית יגידו לנו שעדיין לא הושקע מספיק, ואילו אחרים יטענו שהמשקיעים ימשיכו לחלוב את "שוק" החינוך, ולהרוויח, בלי כל קשר להשפעה חיובית (או אחרת) על הלמידה. הגופים האלה רואים שוק אדיר, אבל אינם מבינים, ואפילו אינם מתעניינים, בחינוך. (ברור לאיזה מחנה אני שייך.) הכתבה מציינת ש:
The big question for Europe’s EdTech sector is, can it attract major VC funding?
אני לתומי חשבתי שהשאלה הגדולה היא כיצד התקשוב יכול לקדם למידה טובה ומשמעותית (סליחה על השימוש במילה הזאת) יותר. אני כנראה טעיתי.

לפני כמעט שנה פיל היל, בכנס eLearning 2015, הכריז (המשפט מוזכר בראיון איתו):
Didn’t we have bigger dreams for instructional technology?
היל התכוון לכך שלעתים קרובות מדי התקשוב החינוכי מתמקד בניהול הכיתה (וניהול הלומד) במקום לפתח דרכי למידה שמבטאים גישה חינוכית שונה מהגישה שעדיין רווחת היום. רבים שעוסקים בתחום התקשוב שותפים לאותה אכזבה של היל. אבל מתברר שיש מי שבאמת חולם על גדול. הבעיה היא שהחלומות הם על כסף, ולא על חינוך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 17 בנובמבר 2015 

והפעם – שיבוש נטול חינוך באופן מוחלט

בדרך כלל היזמים שמציבים לעצמם מטרה של "שיבוש החינוך" אומרים לנו שהם עושים זאת על מנת לשפר אותו (אמירה שמזכירה את הקצין האמריקאי במלחמת וייטנאם שהכריז שהיה צורך להרוס את הכפר על מנת להציל אותו). אפילו אם קשה להאמין שבאמת איכפת להם על החינוך ועל הלמידה, השמעת הכוונה הזאת בכל זאת מרגיעה – לפחות יש כוונות טובות. אבל מה עלינו להבין כאשר בכלל לא מצהירים על כוונה חינוכית?

לפני מספר ימים מיכאל הורן פרסם מאמרון באתר של edSurge בו הוא מנתח את הכשלון של פרויקט ה-Amplify של News Corp של רופרט מורדוך. המאמרון מלא ביקורת כלפי מיזם ה-Amplify, אך ראו זה פלא – הביקורת עוסקת באופן גורף בטעויות העסקיות של המיזם, וכמעט בכלל איננה מזכירה את פגמיו החינוכיים/לימודיים. נדמה לי שהורן בכלל איננו רואה פגמים חינוכיים/לימודיים. הוא מציין שחברת News Corp השקיעה מעל מיליארד דולר ב-Amplify והצליחה לבנות:
what its management team considered gold-standard products complete with a rich multimedia, gamified curriculum that won plaudits from experts all over.
אינני יודע מיהם המומחים שהתלהבו מה-Amplify. כאשר הכלי הושק לפני כשנתיים וחצי הוא זכה לכותרות רבות בעיתונות, אבל זה היה די מזמן. מאז ההתייחסות לכלי (להבדיל מההתייחסות לבעיות העסקיות של החברה) היתה די דלה. פרויקט הדגל של ה-Amplify נערך במחוז אחד במדינת קרולינה הצפונית שם נרכשו כ-15,000 טאבלטים. דווח אז על בעיות טכניות רבות. אינני בקיא בלומדה שפותחה על ידי החברה עבור ה-Amplify, אבל נדמה לי שהתפרסם הרבה יותר על הכוונות לפתח משחקים מאשר על המשחקים עצמם.

חשוב להורן להציג את ה-Amplify ככלי איכותי כדי שהוא יכול להסביר שכשלונו לא נבע מבעיות בטאבלט או ביישומים שפותחו, אלא מפני שהחברה לא דבקה לעקרונות של השיבוש. הורן "מסביר":
But there was a big problem: Schools weren’t buying en masse what Amplify was selling. A winning strategy had not emerged. For the most part, Amplify was playing a sustaining innovation game—not a disruptive one—against well-established content providers.
המסקנה המתבקשת די ברורה – האיכות של הכלי, או מידת התאמתו לתהליכי למידה רצויים, איננה רלוונטית. מה שחשוב בעיני הורן הוא זיהוי ההזדמנות העסקית. ולדעתו הצוות של ה-Amplify לא היטיב לעשות זאת. לפי הורן הצוות פיתח כלי שהתאים לתנאים הקיימים בחינוך והתנאים האלה כבר זכו לטיפול על ידי גופים קיימים. לכן הכלי שלהם, ללא קשר לאיכותו, לא היה מסוגל להתחרות. ומה כן היה על הצוות לעשות? היה עליו ליצור מוצר משבש, מוצר שהיה מכתיב מציאות חדשה.

הורן בעצם טוען שמערכות החינוך של היום זקוקות לשיבוש לא מפני שהן אינן משיגות את המטרות החינוכיות שלשמן הן קיימות (אם כי הוא בוודאי יטען גם את זה) אלא מפני שיזם שרוצה להרוויח על גדול יצליח לעשות זאת רק אם הוא ישבש את החינוך. מדבריו משתמע שהחינוך עצמו איננו חשוב – מה שחשוב הוא ההזדמנות העסקית שהשיבוש יכול להציע.

לשם ההגינות יש טעם לציין שהמאמרון של הורן מופיע בקטגוריה של edTech business של edSurge. בגלל זה אפשר אולי להבין למה הדגש בו עסקי ולא הלימודי. אבל גם כאשר נבין את זה אין מנוס מלהכיר בעובדה שהגישה של הורן רווחת אצל יזמים רבים שבמקרה הטוב משלמים מס שפיים לחינוך וללמידה אבל מתעניינים רק בשוק האדיר שהחינוך מהווה. סביר להניח שיזמים שבוחנים את האפשרות לפתח מוצרים למערכות החינוך יקראו את המאמרון של הורן ויבינו שהכשלון של Amplify נבע מפעילות עסקית מוטעית או מהבנה לא נכונה של תהליך השיבוש ללא קשר להיבטים הבעייתיים של המוצר עצמו (שאחד המרכזיים שבהם היה השליטה על הכיתה שנבנתה לתוך הכלי עצמו - לטעמי גישה אנטי-חינוכית).

לפני שלושה חודשים באתר של The Lamp, גוף שעוסק בפיתוח אוריינות כלפי המדיה, אמילי לונג פרסמה מאמרון על הכשלון של Amplify. בין היתר היא ציינה שהערכה אמיתית כלפי החינוך לא היתה טבועה באופן ממשי בתודעתה של חברת האם של Amplify. משום מה העובדה הבסיסית והדי גלויה לעין הזאת לא נראתה חשובה להורן. לונג סיכמה את המאמרון שלה:
In general, we should be suspicious any time a corporation not designed with education at its core wants to teach our kids. As more and more tech and media corporations angle their way into classrooms with ‘free’ devices and ‘free’ curricula, we may see this tale repeat itself.
זה אכן חשד די מוצדק, ואני חושש שלונג גם צודקת בתחזית שלה שבעתיד נראה עוד מקרים דומים למה שקרה עם Amplify. ועל אף העובדה שפעמים רבות בהיסטוריה ניסו לנהל את החינוך כאילו הוא עסק מסחרי, לא יזיק להזכיר שוב ושוב שביסודו של דבר החינוך איננו "עסק" ואיננו אמור להתנהל כמו עסק.

תוויות: , ,

יום שלישי, 28 ביולי 2015 

גם אני מודאג

מיכאל הורן מודאג. הורן, שהיה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, הוא אחד החסידים הראשיים של רעיון החדשנות המשבשת בתחום החינוך. בכתבה מלפני כמה ימים באתר של Education Next (שהתפרסמה לראשונה לפני כמה שבועות ב-Forbes) הורן מתייחס לחשיבות של איסוף נתונים ועיבודם על מנת לקדם למידה. (חשוב לי, כבר בשלב הזה, להודות שאפילו אחד כמוני, שאיננו מתלהב מהחדירה המאסיבית של העיסוק בנתונים לתוך תחום החינוך, לא שולל את השימוש בנתונים ואפילו יכול לראות בזה כדאיות.) הורן כותב:
Using online learning, assessment and data analysis, we can more precisely pinpoint what students know and where they are still struggling at the moment they are struggling. We can then use that information to drive better learning.
בפיסקה הזאת הורן איננו מביע דאגה. הדאגה שלו באה לביטוי בפיסקה שקודמת לזאת שציטטתי. שם אנחנו למדים ש:
Education technology, however, is shifting what’s possible – and the benefits for students and teachers could be tremendous, so long as recent attempts to protect student privacy – itself an important goal – don’t get in the way.
במילים אחרות, אם אנחנו רוצים באמת להפיק תועלת מהנתונים שהיום נאספים בצורה כל כך מאסיבית, כדאי לנו לא להקפיד יתר על המידה על הפרטיות של התלמיד. הורן מבטא את זה בצורה מאד ברורה בהמשך כאשר הוא מתייחס לחוקים חדשים בעניין פרטיות התלמיד שמוצעים היום בקונגרס. הוא טוען שחוקים כאלה עשויים:
to have a chilling effect on the boon of education technology entrepreneurship and private investment currently bringing new tools into classrooms.
כבר כתבתי למעלה שאי-אפשר לשלול את הערך הלימודי/הוראתי של השימוש בנתונים אודות תלמידים. כמו-כן, אפשר לראות מהציטוט שהבאתי מהורן שגם הוא רואה את השמירה על פרטיות התלמיד "מטרה חשובה". אבל בדבריו של הורן אפשר למצוא דאגה גדולה יותר להשקעות הפרטיות וליזמות הטכנולוגית מאשר לתהליכי למידה. לכן, על אף מס השפתיים לחשיבות הפרטיות, יש משהו בעייתי כאן.

כדוגמה ליעילות של איסוף נתונים וניתוחם הורן מביא את התכנית Teach to One. הוא מציין שהתכנית, שמתמקדת בהוראת המתמטיקה, נעזרת בנתונים וניתוחם כדי ליצור חוויה לימודית אישית עבור כל תלמיד. הוא מדגיש ש:
The software algorithm identifies exactly what a student does and doesn’t understand on a daily basis and directs each student to online and offline experiences that meet his needs. Teachers in a Teach to One classroom have up-to-date information on how every student is progressing through the material and can act accordingly.
המסקנה ברורה: בדרך הזאת המורה זוכה למידע הרבה יותר ממוקד ומדויק מאשר מה שאפשר היה להשיג בכיתה שבה המורה בודק את עבודת התלמיד באופן פרטני. חשוב להדגיש כאן שכאשר הורן כותב על המעקב של המורה הוא מביא כדוגמה את הבוחן השבועי, או אפילו החודשי, הנערך, כמובן, באמצעות עפרון ונייר. נוצר הרושם שהורן חושב שלמורה בכיתה אין אמצעים אחרים מעבר לבוחן השבועי על מנת לדעת היכן כל תלמיד בכיתה שלו נמצא. נדמה שהתמונה בראשו של אחד המשבשים הגדולים והמובילים בחינוך על עבודת המורה היא מצומצמת מאד, ואפילו פרימיטיבית.

לפי הורן, חבל שדאגה מוגזמת לפרטיות התלמיד תגרום לנו לוותר על היתרונות של הנתונים. לכן כדאי לברר אם בתמורה על הוויתור הזה באמת נזכה לשיפור משמעותי באיכות הלמידה. לפני כחצי שנה ג'וסטין רייך בדק מחקר שנערך על תכנית Teach to One – התוכנית שהורן מהלל. המחקר שרייך בדק נערך על ידי חוקר אקדמי חיצוני, אם כי הוא הוזמן על ידי Teach to One. רייך לא מצא שום פגם בזה, אבל המסקנה שאליה הוא הגיע מהבדיקה שלו על נתוני המחקר לא נתנה סיבה גדולה לאמץ את התכנית. אחרי סקירה על תוצאות המחקר רייך כתב:
A better summary of year one might be, "Most TTO schools had gains statistically indistinguishable from the national average, one school did substantially better, and one school did substantially worse." I made that sentence up. Here's another possibility, from the paper's conclusion "During year one, student gains were uneven across schools, with only two of seven schools making gains that were significantly above national norms." That would be a better choice for the executive summary.
ממילים אחרות, יתכן שאי-שם בעתיד Teach to One כן תהפוך לשיטה שתביא לשיפור משמעותי בציונים במתמטיקה של תלמידי בתי הספר (ורצוי להוסיף כאן, כפי שמציין רייך, שהיה רצוי לעסוק יותר בפיתוח של ההבנה המתמטית מאשר בתוצאות במבחנים), אבל נכון לעכשיו, השיפור די מצומצם. וכאן נשאלת שאלה שהורן איננו מעוניין לשאול, שאלה שבוודאי לפי תפיסתו אפילו מיותרת: האם תמורת שיפור די זעיר בהישגים במתמטיקה של תלמידים כדאי או רצוי לוותר על פרטיות התלמידים. הורן מודאג שנוותר על האפשרות לשבש (לטובה, כמובן) את החינוך. גם אני מודאג – שנוותר על משהו מאד חשוב, ושהתמורה הלימודית שנקבל תהיה מאד מצומצמת. אבל הכל בשם השיבוש המקודש, כמובן.

תוויות: , ,

יום שני, 1 ביוני 2015 

אוי לנו מהזמנים הטובים!

לטעמי, סוף המאה הקודמת ותחילת הנוכחית היתה התקופה המעניינת ביותר להיות איש חינוך שעוסק בתקשוב. בשנים ההן ה-WWW התבסס כמקור מידע אדיר ופריחתם של כלי Web 2.0 פתחו עבור מורים ותלמידים נתיבי ביטוי ותקשורת שהזמינו שינויים משמעותיים בדרכים שבהן בתי הספר מתנהלים, מורים מלמדים, ותלמידים לומדים. אינני מטיל ספק בכך שגם היום יש אפשרויות חדשות ואתגרים חינוכיים מרתקים, אבל במידה רבה מדי התקשוב הפך לאוסף כלים שמשרתים את חיזוק הקיים במקום להזמין את יצירת החדש. פעמים רבות בעבר הבעתי את האכזבה שלי מכיוון ההתפתחות הזאת. אבל בין אכזבה לבין מה שאולי אפשר לכנות תדהמה יש פער גדול, ודי נדהמתי מהכותרת של כתבה שהתפרסמה לפני שלושה שבועות באתר Entrepreneur אליה הגעתי דרך ציוץ של MindCet:
הכתבה נכתבה על ידי מיכאל סטייטון, שותף ב-LearnCapital. מאתר החברה אנחנו לומדים ש:
LearnCapital is a venture capital firm focused exclusively on funding entrepreneurs with a vision for better and smarter learning.
יתכן שהיום הגדרה כזאת ממקמת את החברה כארגון חינוכי, והראייה לכך היא ההצהרה על החזון של "למידה טובה וחכמה יותר". אבל נדמה לי שבכל זאת רצוי להקפיד על הגדרות ברורות, ולפי מיטב הבנתי מדובר בסך הכל בחברה שמשקיעה בחברות הזנק בתחום החינוך. חשוב אולי להוסיף שהיא עושה זאת בציפייה שבעתיד הלא יותר מדי רחוק ההשקעה שלה תהפוך לרווח. סביר להניח שחברות ההזנק שיוכלו להראות שהתלמידים שלומדים באמצעות היוזמות שלהן יהיו רווחיות יותר מאשר אלה שלא, ולכן אפשר להסיק שיש להן עניין בלמידה. ובכל זאת לשם הדיוק עדיף בעיני לציין שלא מדובר בגוף חינוכי.

זאת ועוד: במהלך ההיסטוריה הקשרים של החינוך הציבורי עם עולם העסקים היו מעורבים. מצד אחד ראשי חברות גדולות ראו בבתי הספר בית גידול לעובדיהם העתידיים, אך מצד שני הנסיון לנהל בתי הספר כמו בתי חרושת או כבתי עסק נכשל פעם אחר פעם. (ההיסטוריה הזאת מתוארת היטב בספרו של לארי קובן The Blackboard and the Bottom Line – Why Schools Can't Be Businesses.) הציפייה שעולם העסקים יוכל להרוויח מהחינוך איננה חדשה, אבל נדמה לי שההתייחסות לבתי הספר כמרחב שממנו אפשר לדלות עוד ועוד רווחים כספיים היא גישה חדשה שפותחה רק בעידן חברות ההזנק הטכנולוגיות.

קשה להאשים את סטייטון בהתעניינות יתרה בעניינים חינוכיים. מורגש היטב שההתייחסות שלו היא לפן העסקי. די קרוב לתחילת הכתבה הוא מכריז ש:
disruption in the education and learning market is in its infancy and cries out for further innovation
אמנם לפעמים אפשר לזהות אצל כמה מאלה שמדברים על שיבוש שהם מבקשים לחולל שינוי חיובי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל קשה להתרשם שהרצון לשינוי הוא אשר מניע את סטייטון. בהמשך הכתבה הוא מונה:
a few key reasons why entrepreneurs should focus their efforts on disrupting the education market and getting a piece of the proverbial $4.6 trillion pie.
אמנם בין הסיבות שהוא מביא יש הטענה שהאוכלוסיה של אלה שרוצים ללמוד הולכת וגדלה, אבל ספק אם יש כאן גישה שרואה בהשכלה ערך בפני עצמה. סטייטון משייך את הרצון בלימודים איכותיים לתחכום של הורים שמבינים שילדיהם יזדקקו להשכלה. די ברור שהוא בסך הכל מזהה כאן אוכלוסיה עם אמצעים כספיים שיהיו מוכנים להוציא כסף רב עבור חינוך ילדיהם. ואם ההורים מוכנים לשלם, היזם יוכל להרוויח. אבל בין זה לבין שיקול "חינוכי" המרחק די רב, והטענה הזאת היא היחידה בין אלה שסטייטון מביא שאפילו מתקרבת לעולם החינוך.

צ'רלס דיקנס פתח את ספרו "בין שתי ערים" במשפט הנצחי "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים...". אמנם פתחתי את המאמרון הזה עם וידוי שמבחינתי התקופה המעניינת והמאתגרת ביותר עבור התקשוב החינוכי כבר מאחורינו, אבל אני בטוח שיש עדיין סיכוי להתחדשות התחום. אך מול הסיכוי הזה ניצבת הגישה הצינית של יזמים כמו סטייטון אשר אינם קשורים כלל וכלל לחינוך, אלא רואים בלמידה ובבתי הספר לא יותר מאשר פרה חולבת. כאשר קוראים כתבה כמו זאת של סטייטון שנטולה אמירה חינוכית כלשהי קשה לא להרגיש שהמשפט של דיקנס מתאים גם לתקשוב החינוכי היום.

תוויות: , ,

יום ראשון, 24 במאי 2015 

שוב (ועדיין) אין שינויים בחינוך?

לפני שנתיים וחצי ביקרתי כאן סרטון על The History of Education אשר בו סלמן קהאן, מייסד האקדמיה של קהאן, שוחח עם מיכאל נואר, עורך כתב העת Forbes. ציינתי אז שבאותו סרטון קהאן הציג "היסטוריה" שמובילה למסקנה שבמשך כ-200 שנה שום דבר לא השתנה בדרך שבתי ספר פעלו, עד (כמובן) הגעתו של האינטרנט שמסוגל לשנות את הכל (לטובה). נדמה לי שהעובדה שכתבתי על הנושא הזה אז (ומספר פעמים גם לפני-כן וגם מאז) היא שגרמה לי לא להתייחס כאן למאמרון ארוך וחשוב של אודרי ווטרס שהתפרסם לפני חודש. גם עבור ווטרס זאת לא היתה הפעם הראשונה שהיא סקרה את הנושא, אבל הפעם היא ריכזה עדויות רבות על מנת להראות שמדובר ב-"היסטוריה" מגמתית ביותר. היא מסכמת את המאמרון שלה:
And so too we’ve invented a history of “the factory model of education” in order to justify an “upgrade” – to new software and hardware that will do much of the same thing schools have done for generations now, just (supposedly) more efficiently, with control moved out of the hands of labor (teachers) and into the hands of a new class of engineers, out of the realm of the government and into the realm of the market.
אמנם אני מאד ממליץ על קריאת המאמרון של ווטרס, אבל כפי שכבר ציינתי, גם היא וגם אחרים, ביקרו את הראייה ההיסטורית המגמתית שמאופיין אצל קהאן ורבים אחרים מאסכולת השיבוש של החינוך באמצעות התקשוב. ראיתי לנכון להתייחס אליו דווקא בעקבות מאמרון של מרטין וולר שהתפרסם בעקבות דבריה של ווטרס.

כמו ווטרס, וולר מבקר את הגישה ההיסטורית המדומה שמשרתת את הדרישה לשינוי היום. הוא מדגיש שיש היבטים שבהם מערכות החינוך של היום דומים למערכות החינוך של המאה ה-19, והיבטים אחרים שבהם התרחשו שינויים משמעותיים. הוא מצביע על מספר שינויים שעושים את החינוך היום שונה, ואולי עוד יותר חשוב, הוא (כמו ווטרס) מראה שכל אורך הדרך לא היתה "חינוך" אחד, אלא שהיו בתי ספר שונים ומגוונים במהלך הדורות כך שאם רוצים להגיד שהחינוך לא השתנה יש צורך להגדיר את העדר השינוי ביחס למשהו מסויים.

אבל וולר מוסיף התייחסות מעניינת שנראית לי חשובה מאד. הוא גם שואל אם אולי העובדה שבתחומים מסויימים לא נערכו שינויים היא אולי מפני שבאותם תחומים אין צורך בשינוי. כדי להמחיש את הטענה הזאת וולר עורך השוואה בין הטענה שהחינוך לא השתנה לבין הטענה, שגם היא מושמעת לעתים קרובות, שמאז הדפוס ועד לימינו הקריאה לא השתנתה. הוא כותב שלו היינו מצלמים אדם קורא רומן של דיקנס לפני 150 שנה יכולנו להשוות בין הצילום ההוא לצילום של ימינו ולהסיק שאכן אנחנו קוראים באותה דרך. אבל הוא שואל אם בכלל היתה לנו סיבה לרצות שהקריאה תשתנה:
Why is an absence of change deemed a bad thing? Reading a book is a pretty good way to convey an idea, a story, and an enjoyable, enriching thing to do. That it hasn't changed significantly in 150 years is testament to its value, not a sign of its weakness.
בהמשך וולר מונה מספר תחומים שבהם הקריאה אכן שונה היום: מערך ההוצאה לאור שונה, ובעקבות זה מבחר סוגי הספרים שעומדים לרשותנו לקרוא; היום הספר מתחרה עם הטלוויזיה והאינטרנט (בין היתר) על תשומת הלב שלנו. וולר חוזר לנושא בית הספר וטוען שאולי פשוט לא מצליחים להציע תחליפים ישימים לבית הספר ה-"מסורתי" והמוכר. ואם כך, בעצם הביקורת כלפי העדר השינוי צריכה להיות הערכה כלפי העמידות:
As with reading, this unchanging aspect might be because it’s a good thing. Whenever I hear people state that they want to revolutionise (or do away with) the school system, I am struck by their lack of a viable alternative. If you want to educate all children in your country, regardless of motivation, ability, parental engagement, etc then you need a robust system. If you completely started from scratch tomorrow, my bet is you would end up creating something that didn’t look dissimilar to a schooling system. So the absence of change so deplored by many may indicate that viable alternatives are not available.
אני בטוח שוולר איננו רוצה שבית הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום ישרוד לעד. ללא ספק הוא (כמוני, וכמו רבים אחרים) מעוניין באלטרנטיבות. אבל האלטרנטיבות של המשבשים של היום – אותם משבשים שמספרים לנו שבמשך דורות, עד שהם הגיעו, לא התרחשו שינויים בחינוך – מזמינות ומשכנעות פחות מאשר מה שכבר יש לנו.

תוויות: ,

יום שני, 4 במאי 2015 

נסיון בחינוך איננו נחוץ

בלי שום קושי יכולתי למלא את הבלוג הזה מידי שבוע עם אמירות של יזמי הי-טק שמצהירים שבאמצעות הכלים החדשים שהם מפתחים ביכולתם לחולל מהפכה בחינוך. לו הייתי עושה זאת אני מניח שהבלוג הזה היה נעשה עוד יותר חד-גוני (ועוד יותר משעמם) מאשר הוא כבר היום. נדמה לי שהצגתי את עמדתי כלפי המהפכנים והמשבשים למיניהם מספיק פעמים כך שלעשות זאת שוב רק חושף את העובדה שאין לי שום דבר חדש להגיד בנוגע לתקשוב בחינוך. ובכל זאת, לפעמים אני נתקל בהצהרות שמסגירות את הגישה המשבשת בצורה כל כך חדה שקשה לא להקדיש להן לפחות כמה משפטים. לכן, אפילו אם מדובר בהצהרות מלפני חודש, ועל אף העובדה שיש נושאים יותר מעניינים, ואפילו בוערים, שאליהם אפשר להתייחס, אקדיש כמה פיסקאות לאמירה שתפסה את עיני.

בתחילת חודש אפריל טוני לן, אחד העורכים הראשיים של EdSurge, דיווח על חברת מאיץ חדשה. כותרת הכתבה הקצרה שלו מוסרת שמדובר ב-EdTech Accelerator, אם כי הפיסקה הפותחת מוסרת משהו קצת שונה:
BoomStartup, an Utah-based tech accelerator with campuses in Park City, Provo and Salt Lake City, has chosen education as its first vertical-specific program.
מה שונה כאן? במשפט הזה מוסרים לנו שחברת המאיץ "בחרה בחינוך" כיעד הראשון שלה. זאת אומרת שלא בדיוק מדובר בחברת מאיץ שמתמקדת בטכנולוגיה חינוכית, אלא בחברת מאיץ שהחליטה שכדאי לה להתחיל את פעילותה המאורגנת הראשונה בטכנולוגיה החינוכית. אפשר להגיד שההחלטה הזאת די הגיונית. כבר מזמן אנחנו יודעים שיזמי הי-טק רואים בחינוך פרה שניתן לחלוב היטב, ולכן אין סיבה להתרגש. זאת ועוד: על אף העובדה ש-EdSurge מתמקד בנושאים חינוכיים, מי שעוקב אחרי פרסומיו וקורא את האיגרת שלו שנשלחת למנויים כל שבוע מבין שיותר מאשר הגוף הזה מבקש לתרום לחינוך הוא מבקש לסייע ליזמים לזהות היכן בחינוך כדאי ורצוי לפתח ולהשקיע. אבל גם כאשר הנקודה הזאת מובנת, הקישור שבפיסקה הפותחת של הכתבה של לן מוביל לאחת הפיסקאות המרשימות ביותר שאי-פעם קראתי בתחום הזה. הקישור הוא להודעה לציבור של BoomStartup שמזמינה חברות הזנק לפנות אליהם. שם אנחנו קוראים:
Technology driven innovations are changing the face of education – making it more engaging, more personal, more relevant. Our companies will help drive and accelerate this disruption and transformation. Ideal candidates for this program will have innovative ideas that will help to lead this shift, and have the potential to make a large impact in the education community.
בסך הכל 57 מילים, אבל ביניהן אפשר למצוא "חדשנות", "לשנות פני ה...", "מרתק", "אישי", "רלוונטי", ואם כל זה איננו מספיק אנחנו זוכים גם ל-"שיבוש" ול-"שנוי משמעותי" (transformation). משום מה "מהפכני" נעדרת מהטקסט הזה, אבל עם כל יתר מילות הקוד שכן מופיעות, אפשר אולי להבין שהיא פשוט מיותרת.

ההודעה המלאה מכילה 316 מילים. בין היתר היא מתארת את הנסיון ש-BoomStartup צברה, הקשרים שיש לה עם חברות מובילות בתחום, וגם טיפה על ההצלחות שהיא רשמה בקידום החברות שהיא מלווה. אנחנו לומדים שחברת המאיץ תבחר במספר חברות הזנק בתחום ה-EdTech ותעבוד איתן במשך 12 שבועות. התכנית:
will help them find an optimal business model, create a minimal viable product that is revenue-ready, execute into revenue generation, and make connections to customers and investors.
אין שום פסול בדברים שנכתבים כאן, אבל בכל זאת מעניין, ולדעתי חשוב, לשים לב שמעבר לסיסמאות הצפויות, והריקות מתוכן, אין בכל הכתבה שום התייחסות לחינוך – לא מה שחשוב ללמוד, לא כיצד לומדים ו/או מלמדים, ואפילו לא כיצד בודקים אם משהו נלמד או לא. לפי הכתבה של BoomStartup המועמדים האידיאליים להתקבל לפרויקט שלהם יהיו בעלי רעיונות חדשניים ... אבל הם בכלל לא מציינים שנסיון חינוכי הוא חשוב. ולמה שיהיה חשוב אם המטרה היא לשבש?

תוויות: ,

יום שלישי, 10 במרץ 2015 

הבה נמציא (שוב!) את החינוך

כן, המאמרון הזה הוא עוד אחד מאלה שבהם אני מבקר את יזמי חברות ההזנק שמבקשים לחולל מהפכה בחינוך. היות וכתבתי דברים דומים כבר מספר פעמים בעבר, הקוראים שלי (אם יש כאלה) רשאים לשאול אם יש סיבה מספקת לעשות זאת שוב. אולי פשוט אזלו לי הנושאים שעליהם אני מעביר ביקורת, ולכן אני ממחזר את עצמי. למרבה הצער, הפעם זה (שוב) מוצדק.

AltSchool הוא בית ספר חדש שנוסד על ידי מקס ונטייה (Ventilla), יזם היי-טק שלפני מספר שנים מכר לגוגל חברה שהוא יצר עבור 50 מיליון דולר, והמשיך לעבוד במשרה בכירה בגוגל עד אשר הקים את בית הספר. לפני שנה הוא גייס 33 מיליון דולר לבניית בית הספר. לפני שבוע נודע שהוא גייס מספר יזמי היי-טק מכובדים לעבוד איתו. בלשון הכתבה שהופיעה ב-Silicon Valley Business Journal:
High-powered veterans of Google, Uber, Rocket Fuel and Zynga have joined a startup that aims to help educators reinvent elementary school teaching.

AltSchool aims to use technologies ranging from data analysis to wearable devices combined with private sector entrepreneurial tactics to change elementary school education.
חוברת פרסום של AltSchool (חוברת PDF בת 10 עמודים) פותחת עם ציטטה מהספר Disrupting Class מאת נביא השיבוש קלייטון כריסטנסן:
If we acknowledge that all children learn differently, then the way schooling is currently arranged – in a monolithic batch mode system where all students are taught the same things on the same day in the same way – won’t ever allow us to educate children in customized ways.
דבריו של כריסטנסן הם קריאה לשינוי – שינוי לקראת הרחבת אפשרויות הלמידה שבית הספר פותחת עבור התלמיד. יזמי AltSchool מתחברים לאמירה של כריסטנסן ומבקשים לבנות בית ספר שמעמיד את התלמיד במרכז. עד כאן, הכל טוב ויפה. יש חיבור בין תפיסה חינוכית שמעמיד את התלמיד במרכז לבין אתוס השיבוש שכריסטנסן הוא נציגו הבולט. כותרת חוברת הפרסום מכריזה על "School, Reimagined".

לשם ההגינות, חשוב לי לציין שכתוב "reimagined" ולא "reinvented", ואכן על אף העובדה שאנחנו קוראים על הרצון להתחיל מחדש ("start over") יש טיפת התייחסות להיסטוריה של החינוך. אנחנו קוראים ש:
The AltSchool program is based on proven methods such as the emergent curriculum exemplified by Reggio Emilia.
המודל של Reggio Emilia התחיל אחרי מלחמת העולם השנייה, ולכן אפשר להגיד שמישהו ב-AltSchool מבין שהם אינם לגמרי ממציאים את הגלגל מחדש. עם זאת, האזכור הזה חולף די מהר על פני הקוראים. מתקבל הרושם שבית הספר החדש איננו רוצה להיות מזוהה יתר על המידה עם משהו שכבר קיים (גם אם יש חיוב רב במודל של Reggio Emilia), ולכן מיד אחרי האזכור הזה, ברוח חברות הזנק, החוברת מוסיפה:
However, we stress the importance of flexibility and ongoing innovation. We test what works in the classroom and are constantly looking for opportunities to improve.
כזכור, AltSchool גייס מיליוני דולרים והצליח לשכנע בוגרי היי-טק מכובדים לעבוד בו. אפשר אולי לצפות לתכנית מפורטת שתצביע על הייחוד של בית הספר. אבל אם יש כזאת, קשה מאד למצוא אותה. במקום זה אנחנו זוכים לסיסמאות. בנוסף לחוברת, באתר של AltSchool אפשר למצוא קישורים לשמונה סרטונים בהם ונטייה ועוד מנהלי המיזם, כולל מורה מובילה בבית הספר, מתארים הן את החזון שלהם, והן טיפה על כיצד העסק אמור לפעול. גם כאן הדברים כלליים ביותר. אנחנו לומדים על השאיפה לחוויה הוליסטית, על הרצון לשלוף יחידות של מידע מהמגורות שבהן הן נמצאות וליישם אותן בפעילויות בעולם הממשי (pulling modules of learning out of silos into real world activities). בסרטון אחד אפשר לצפות במסכת שתלמידים, אולי בכיתה ג', מציגים להורים. הצפייה בתלמידים שמציגים להורים היא כמעט תמיד חוויה, ו-15 הדקות של המסכת הן נעימות ... ולא שונות באופן משמעותי ממה שאפשר למצוא בבתי ספר רגילים למדי. אין ספק שמישהו ב-AltSchool יודע לכתוב חומר פרסומי מרשים, אבל קשה למצוא עדות לטענה שמופיעה באחד הסרטונים ש-"we've rethought education".

אם אין חזון חינוכי חדש, אין ספק שהמינוח זכה למתיחת פנים חדשני. באחד הסרטונים אנחנו לומדים שההורים, המורים והתלמידים הם "end users". יש בבית הספר פיתוח מתמיד, והפיתוח הזה נעשה על בסיס של "fast action measures" – מונח מרשים שבסך הכל מתאר כיוונון שמתבצע במהירות, ומזכיר את ה-debugging (ניפוי שגיאות) של עולם ההיי-טק. משוב פועל באמצעות "feedback loops" שהם כנראה שכלול משמעותי למערכי המשוב המוכרים שקיימים בבתי ספר רגילים. מספרים לנו שבאמצעות לולאות המשוב האלה התובנות "cycle back into short mini-lessons" כאילו בבתי ספר רגילים מורים לא עוברים באופן תדיר על מה שהתרחש בכיתה כדי לשפר את פעילותם. באופן כללי, יש דגש על המהירות שבה ניתן להפיק לקחים ולשכלל את הקיים. אנחנו גם לומדים שעל בסיס רפלקציות של התלמידים צוות בית הספר מתכנן את הפעילויות של השבוע בא.

אני מניח שבשלב הזה קוראים בעלי רקע חינוכי מוצאים את עצמם מגרדים בראש ושואלים כיצד אוסף אמירות מהסוג הזה מצליח לגייס מעל שלושים מיליון דולר. אין שום דבר אנטי-חינוכי בהצהרות של AltSchool (ואולי בימינו, כאשר אחרים כבר משבשים את החינוך לדעת, זה כבר הישג) אבל קשה להבין כיצד כל זה מבטא "rethinking education". נדמה לי שיותר מכל דבר אחר באה לביטוי כאן היומרה היזמי ההיי-טקי שמסוגלת להמציא את הגלגל מפני שהיא משוכנעת שאף אחד לפניה לא הגה דברים דומים. קשה לא לשאול אם היזמים האלה אינם יודעים שמה שהם מדקלמים בהתלהבות נאמר פעמים רבות בעבר.

אחרי כל הביקורת הזאת אולי זה יישמע טיפה מוזר, אבל אני נוטה לחשוב של-AltSchool סיכוי די טוב להצליח. שנת לימוד בבית הספר עולה קצת מעל $20,000 (חוגי העשרה נוספים אחרי שעות בית הספר יכולים לעלות עוד כמה מאות דולר כל חודש). כסף כזה יכול לקנות חינוך מאד איכותי, ללא קשר לשיטות ההוראה בהן דוגלים. גם בתי הספר של Reggio Emilia, שמוזכרים כמודל עבור AltSchool, אינם זולים, אבל מבדיקה שערכתי ברשת נדמה לי שהם עולים בערך רבע, או פחות, מהעלות של AltSchool. כמו-כן, ממוצע העלות של שנת לימודים בבתי ספר בשיטת מונטסורי הוא פחות מחצי העלות של AltSchool. בארה"ב היום יש משפחות שיכולות לשלם את המחיר הזה, ואם AltSchool פונה אליהן אני מניח שהכיתות (הקטנות) של בית הספר יתמלאו. רצוי לזכור שיש כאן מיזם שאיננו רק מעוניין לחולל מהפכה בחינוך – הוא גם רוצה, ומצפה, להרוויח. אבל חינוך לעשירים איננו חינוך שמחולל שינוי כלל חברתי. אינני יודע אם הנקודה החשובה הזאת מובנת לימזי היי-טק. מותר גם לשאול אם, מאחורי כל האמירות היפות, הנקודה הזאת בכלל חשובה להם.

תוויות: ,

יום שישי, 16 במאי 2014 

האם ה-MOOC ישבש את עצמו לדעת?

לפני שלושה חודשים כתבתי כאן על תכנית מעניינת של אוניברסיטת הרווארד – לפתוח גירסאות מיוחדות של כמה מהקורסים המקוונים, הגדולים והפתוחים שלה (MOOCs) לבוגרי הרווארד בלבד. ציינתי אז שאינני מבין כיצד קורס יכול להיות מאסיבי או פתוח כאשר תנאיי הקבלה אליו סלקטיביים להפליא. אין שום פסול בכך שהרווארד תציע קורסים לבוגריה – זאת דרך הגיונית לשמור על קשר וגם לעודד בוגרים להמשיך לתרום לאוניברסיטה. אבל לא ברור כיצד פרויקט כזה יכול להמשיך לכנות את עצמו MOOC. השבוע הבעיה הזאת שוב התחדדה עבורי – פעמיים. משום מה, על אף העובדה שה-MOOC מאבד את ייחודו, בעיתונות הוא עדיין נחשב הדבר הגדול הבא (או הנוכחי) בלמידה.

דרך הבלוג של קן רונקוביץ קראתי על יוזמה חדשה של קורסרה – לערוך מפגשים פנים אל פנים של קבוצות לומדים בקורסים שלה. הצורך במפגשים כאלה כנראה עלה בעקבות מחקר שמצא שסטודנטים בקורסי MOOC שקיבלו עזרה לא מקוונת קיבלו ציונים גבוהים מאלה שלמדו דרך הרשת בלבד:
Coursera is trying to build an infrastructure for in-person learning around its free online courses. Research has suggested that MOOC students who receive offline help earn higher scores on their assessments.
כשלב ראשון קבוצות הלומדים ילמדו בספריה הציבורית של העיר ניו יורק. רונקוביץ מציין שקורסרה לא תשלם עבור המפגשים האלה, ובמקום זה המימון יבוא מהספריה עצמה, מהכספים שהיא מקציבה לשירותים ציבוריים. הודעה באתר של הספריה מציינת את הנקודה הזאת:
Several branches will provide users with weekly in-person class discussions with trained facilitators, in addition to internet and wi-fi access.
אני כמובן שמח שהספריה ממשיכה לשרת את הציבור, אבל רצוי בכל זאת לזכור שקורסרה היא חברה עם כוונות רווח, ועכשיו, בעזרת כספי המיסים של תושבי ניו יורק, היא תחסוך בהוצאות – על מנת לשפר את ההישגים הלימודיים של האנשים שנרשמים לקורסים שלה. אפשר להתגבר על הציניות ולהביט בעין יפה על השליחות שקורסרה קבעה לעצמה:
to connect the world to a great education
ובכל זאת, יש טעם לשאול אם אי-אפשר היה לממן את המפגשים האלה מחלק מהמיליונים שקורסרה קיבלה מהמשקיעים שלה. זאת ועוד: נדמה לי שהפרויקט הזה הוא עוד דוגמה לדרך שבה אנשי עמק הסיליקון ממציאים את החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת להיסטוריה. כבר שנים האוניברסיטה הפתוחה, שתחילה בסך הכל הפיצה חוברות לימוד לכל מי שנרשם לקורסים, מקיימת קבוצות לימוד פנים אל פנים. היא עושה זאת מפני שהיא הבינה שעבור חלק גדול מהנרשמים לאוניברסיטה הלימוד הפרטני קשה ובעייתי, ורצוי לחזק אותו במפגשים פיסיים. האם זה יותר מדי לבקש מממציאי החינוך החדשים שהם ילמדו טיפה מהנסיון שנצבר? אין שום פסול במודל היברידי של קורס מקוון ומפגשים פיסיים. אבל גם אין בכך חידוש. נדמה היום שאנשי ה-MOOC מתקרבים יותר ויותר למודלים מוכרים של קורסים, אך באותו הזמן הם מבקשים שנמשיך לראות אותם כמחדשים וכמשבשים – הרי אחרת קשה להבין למה הם צריכים לקבל את הכסף של משקיעים.

כתבה חדשה של קלייטון כריסטנסן ומישל וייס שהתפרסמה בגלוב של בוסטון נותנת לנו הזדמנות נוספת לראות כיצד תופעת ה-MOOC מתרוקנת מתוכן, אבל בכל זאת ממשיכה לקבל כותרות כתופעה ייחודית שתשנה את החינוך. כריסטנסן, אבי החדשנות המשבשת שמזמן זיהה בתקשוב המפתח לשיבוש החינוך, ממשיך לטעון שהיום ה-MOOC נמצא בחזית השיבוש בהשכלה הגבוהה. הוא מכיר בכך שבשנה האחרונה היתה נסיגה בהתלהבות כלפי קורסי MOOC, הן במוסדות להשכלה גבוהה והן בציבור באופן כללי. בעיניו העובדה ש-Udacity שינה את המיקוד שלו מקורסים להשכלה גבוהה לקורסים להכשרה מקצועית איננה מעידה על כשלון החזון המקורי, אלא דווקא על העזה עסקית. אינני בטוח שאני יורד לסוף דעתו, אבל יתכן שהכוונה שלו היא שה-MOOC עדיין עתיד לשבש, אבל שעד עתה הוא לא היטיב למצוא את היעד המתאים לשיבוש.

מעניין במיוחד הקביעה של כריסטנסן שאם מגישי קורסי ה-MOOC ייטיבו להתרחק מראשי התיבות הבעייתיים, זה עשוי להציל את הרעיון:
In all likelihood, companies like Coursera and Udacity — Harvard and MIT’s offering, edX, operates as a nonprofit — that started out as MOOC providers will eventually move away from certain qualities of the unfortunate acronym. “Massive” and “open” are not particularly conducive to viable or sustainable business models.
מותר לשאול מה יישאר מה-MOOC אם מסירים ממנו את ה-"מאסיבי" ואת ה-"פתוח". הבעיה היא שהתשובה די פשוטה – מה שנשאר הוא קורס מקוון. שוב, אין שום פסול בקורס מקוון, אבל גם קשה למצוא בו משהו חדש או מחדש. קורסים כאלה, במסגרות לימודיות רבות ומגוונות, קיימים מעל 20 שנה. מה שמשבש כאן איננה תפיסה לימודית חדשה, אלא הזרמה של כמויות אדירות של כסף לתוך מיזמים שמבקשים להתחרות עם המוסדות המוכרים.

זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה כאן ביקורת כלפי קורסי MOOC, ובגלל זה אני חש צורך להבהיר שאינני מייחל כשלון לרעיון של קורסים גדולים ופתוחים. אני רואה ערך רב ביוזמה שתאפשר השכלה איכותית אך זולה לרבים שאינם יכולים לקבל אותה היום. הביקורת שלי איננה באה מהרצון שהנסיון ייכשל, אלא מהתחושה שבסופו של דבר היומרה שבאה לביטוי ברבים מההתבטאויות של מובילי ה-MOOC של היום (והכוונה כאן היא ל-xMooc ולמשקיעים שמזהים בו הזדמנות להרוויח בגדול) תקבור את מה שיכול היה להיות לא רק נסיון מעניין אלא גם נסיון מוצלח.

תוויות: ,

יום רביעי, 30 באפריל 2014 

אפשר היה לצפות ליותר

דרך אזכור בפורטל מס"ע הגעתי אתמול למאמרון קצר של ג'וסטין פארימן שתיאר:
כאחד שמעריך מאד את העבודה של פורטל מס"ע (אפילו אם משום מה הם לפעמים רואים לנכון לקשר גם לדברים שאני כותב, דבר שלא בהכרח מצביע על איכות), שמחתי להקליק על המאמרון המומלץ, בציפיה לזכות בכמה תובנות מעניינות. מצאתי מאמרון קצר שבסך הכל הקדיש לכל אחת משלוש המגמות המוזכרות שלושה משפטים קצרים. על אף העובדה שאני מסכים שהנקודות שצויינו:
  • תכנים דיגיטאליים
  • הפצה מאסיבית
  • התאמה אישית של הלמידה
חשובות מאד, לא למדתי שום דבר שלא הייתי מוצא בדפי הפרסום של חברה שמבקשת להפיץ חומרי או אמצעי לימוד דיגיטאליים. אבל כן מצאתי משהו מעניין שהופיע בתחתית המאמרון:
Source: Knewton
במילים אחרות, כותב המאמרון (שהוא גם מייסד החברה שבאתרו המאמרון מופיע) ליקט את המידע הדליל (עד מאד) שהוא פרסם ממקור אחר. השלב הבא עבורי היה, כמובן, לבדוק את המקור.

ממה שהצלחתי למצוא, המקור הוא infographic באתר של Knewton – חברה שמתמחה במה שאפשר לכנות "למידה מסתגלת" (adaptive learning), כאשר באמצעות ניתוח הפעילות הלימודית של התלמיד אפשר להתאים עבורו תכנית לימודים אופטימלית (בתיאוריה, כמובן). Knewton פועלת בשיתוף עם רוב המו"לים הגדולים בתחום החינוך. נדמה לי שהחזון שלה היא גלגול חדש של ספר הלימוד – ספר (דיגיטאלי, כמובן) שיכיר אישית את התלמיד שפותח אותו ו-"יידע" להגיש לו את החומר הדרוש בצורה שתתאים לקצב הלמידה של אותו תלמיד.

ה-infographic עצמו אכן מזכיר את שלוש המגמות שעליהן פארימן כותב. שניהם מדגישים שהמגמות האלו יכולות לשפר תוצאות לימודיות (improve learning outcomes). כמאמר מוסגר הניסוח הזה די משונה, ונדמה לי שהוא נגזר מתחום אחר מאשר החינוך. אפשר, הרי, פשוט להגיד "משפר למידה" או אולי "מגביר את ההבנה של התלמיד". אבל משום מה, מדגישים את ה-"תוצאות", ה-outcomes, כאילו מדובר בתהליך מהונדס שבאמצעות כיוונון מדויק של הכנסת חומרי הגלם ועיבודם אפשר להשיג תוצר משובח יותר.

כדאי גם לשים לב שמיד מתחת לכותרת ה-infographic מוסרים לנו ש:
Education is a 7 Trillion Dollar Industry
יתכן ש-Knewton באמת ובתמים מעוניין לשפר את הלמידה, אבל ציון גודל השוק, וההכרזה בהמשך שעכשיו שעת הכושר של האינטרנט לשבש את החינוך, רומזים שהרווח עומד מאד גבוה בסדר היום שלה.

אינני בא בטענות כלפי פארימן. המוצר של החברה שלו, תוסף שהופך אתר WordPress ל-LMS שבאמצעותו אפשר ללמד ולנהל קורסים מקוונים, בהחלט מרשים (אם כי, כמובן, אני בדעה שהדגש על "ניהול" קורסים במקום על העצמת הלמידה העצמית הוא טעות). פארימן מפרסם מאמרונים קצרים בבלוג של החברה שלו בתדירות מאד גבוהה, ושוב, גם אם לדעתי אלה דלים מאד מבחינת התוכן, ברור לי שזאת דרך לגיטימית להראות ללקוחות שלו שהוא בקיא במתרחש בתחום התקשוב בחינוך. גם כלפי Knewton אין לי טענות. היא בסך הכל פרסמה את ה-infographic שלה כדי לשכנע שכדאי להשקיע בשוק הדיגיטאליות בחינוך, ויתכן מאד שזאת דרך פעולה אפקטיבית. אבל עצוב, ואפילו מדכא, לראות שהתכנים שבשני המקורות האלה נשארים ברמה של סיסמאות, וכל כך נטולי מחשבה חינוכית של ממש.

תוויות: , ,

יום שני, 17 במרץ 2014 

עוד הדרך ארוכה

כנס SXSWedu מחשיב את עצמו ככנס שבחזית היזמות בטכנולוגיה החינוכית. דבר זה מורגש בפיסקת הפתיחה של דף האודות של אתר הכנס:
Education’s most energetic and innovative leaders from all backgrounds of the learning landscape including teachers, administrators, university professors, business and policy leaders converge each March at the SXSWedu Conference & Festival. The four-day event is a platform for the growing SXSWedu community to connect, collaborate, create and change how we teach and learn.
מורים ומרצים אמנם מוזכרים במשפטים האלה, אבל הרושם הכללי שמתקבל מהסקירות על הנעשה בכנס שהגיעו אלי איננו של "קהילה" שנבנית. במקום זה, הכנס היווה הזדמנות של חברות הזנק למכור את מרכולתן ולהסביר כיצד הן מתכוונות לחולל מהפכה בחינוך. לו קיבלתי הזמנה להשתתף אני בוודאי הייתי עושה זאת – ההזדמנות לקשור קשרים עם אנשים "חשובים", וגם הדיווחים על המסיבות שם, בהחלט מעוררים תאבון. אבל אני חייב להודות שיותר מאשר לעורר תאבון, הדיווחים על הנעשה שם מעוררים בי מנה גדושה של ציניות. נדמה לי שזאת הסיבה שעל אף העובדה שהתחלתי לכתוב את המאמרון הזה לפני שבוע, ראיתי לנכון לחכות זמן מה, בתקווה שאזכה לצפות במקור שאת הביקורת עליו אני מדווח כאן, ואולי בעקבות זה לשנות את דעתי.

נולן בושנל (Nolan Bushnell) היה המרצה באחד המושבים המיוחדים של הכנס. בושנל הוא דמות מכובדות בעולם התקשוב: הוא ייסד את חברת Atari ומילא תפקיד מרכזי בפיתוח המשחק Pong שהפך ללהיט גדול והוביל לפיתוח המהיר של תחום משחקי הווידיאו. בושנל גם נחשב בתחום היזמות: הוא ייסד את רשת המסעדות הראשונה שהכילה גם משחקים ופעילויות לילדים. אינני מטיל ספק ביכולות היזמיות שלו, אבל אני בכל זאת שואל אם ההצלחות שלו במסעדנות ובמשחקי וידיאו עושות אותו למבין גדול בחינוך. האם אלו מצדיקות את הזמנתו כמרצה במושב מיוחד בכנס SXSWedu? התשובה היא שלא על ההישגים האלה בלבד הוא הוזמן. היום בושנל מייסד ומנהל חברה חדשה בשם BrainRush. באתר החברה אנחנו לומדים שהחברה מקדמת את הלמידה באמצעות משחקים. ולא מדובר במשחקים סתם, אלא במשחקים המבוססים על מה שהחברה מכנה "Brain Science":
Inside every BrainRush, our Adaptive Practice™ technology applies the science of learning to your gameplay. Each game engages your brain in rapid-fire practice that adapts to your exact needs, so learning is maximized during every second of play.
אינני מטיל ספק בכך שיש רקע תאורטי-מדעי למה שהחברה מבקשת לעשות, אבל מההתנסות הקצרה שלי עם מספר משחקים שנמצאים באתר החברה התרשמתי שמדובר בכרטיסיות תרגול. סביר להניח שמאחורי הקלעים יש אופטימיזציה "מדעית" שמשביחה את הכרטיסים, אבל אולי החברה הצליחה להסתיר אותה. כך או כך, עם המוניטין של מיישם מדעי ביוזמה לימודית, בושנל ראוי לשאת הרצאה במושב מיוחד ב-SXSWedu.

אודרי ווטרס דיווחה על ההרצאה של בושנל בזמן אמת בחשבון ה-Twitter שלה, והיא העלתה את מכלול ה-tweets האלה ל-Storify. מלכתחילה ציפיתי שאזדהה עם הביקורת של ווטרס שכבר עם תחילת ההרצאה חשפה את ההתייחסות שלה:
Next up: I'll be live-tweeting Nolan Bushnell's #SXSWedu talk on "Education and Gaming"... unless my brain explodes or I run out screaming
וזאת הסיבה שרציתי לצפות בעצמי בהרצאה של בושנל. זמן קצר אחרי ההרצאה סטרון בעל תשע הדקות הראשונות שלה עלו לרשת, וקיוויתי שההרצאה במלואה גם תעלה. אבל שבוע עבר ונדמה לי שזה לא הולך לקרות. לכן אני מביא חלקים מההרצאה דרך העיניים של ווטרס – ואני מודה שהנטייה שלי היא להזדהות עם דבריה (ההאשטאגים שווטרס מוסיפה לציטוטים מסגירים את דעתה על דברי בושנל).

ווטרס מדווחת שבושנל באמת מתבסס על תחזית מדעית:
"In 5 years learning will be 10 times faster" -- Nolan Bushnell #sxswedu #taylorism
וגם:
"What is the best breakfast for a student? Maybe it's a protein mix. I believe we'll know the answer in 2 years" - Nolan Bushnell #sxswedu
אבל אם כבר מגזימים, למה, בשם המדע כמובן, להסתפק בתחזיות? בושנל מכריז:
"Students today have different brains" - Nolan Bushnell #fuckyeahscience #sxswedu
ויש גם תיאוריית למידה:
"Learning should be active with extreme time pressure" - Nolan Bushnell #WTF #makingshitup #sxswedu
בשלב הזה מוצדק לשאול אם כל מטרת המאמרון הזה היא בסך הכל לעשות קצת צחוק (לא שיש משהו פסול בקצת הומור מידי פעם). אבל לא על הצחוק לבדו המאמרון הזה. למרבה הצער, נדמה לי שדבריו של בושנל ממחישים בצורה מדאיגה את ההתייחסות של יזמים רבים בתחום התקשוב החינוכי. בלבוש של הצהרות מדעיות (על תפקוד המוח, לא פחות!) אנחנו זוכים לאוסף של אמירות סרק שהקשר שלהן ללמידה של ממש קלוש. הבעיה היא שהדברים האלה נאמרים בהרצאה במושב מיוחד של כנס שמתיימר להיות בחזית הפיתוח של התקשוב החינוכי. אם הם אכן משקפים את עומק ההבנה החינוכית של האוכלוסייה הזאת, אנחנו עדיין רחוקים מאד מהשפעה חיובית של התקשוב על הלמידה.

תוויות: ,

יום ראשון, 5 בינואר 2014 

שוב על הזכרון הקצר של התקשוב החינוכי

כתבה קצרצרה שבסך הכל מורכבת מציטטה של מיכאל הורן, שותפו של קלייטון כריסטנסן בכתיבת הספר Disrupting Class, מופיעה במהדורה האחרונה של איגרת edSurge. בציטטה הורן מנבא שבשנת 2014 צפויה תגובה נגדית חריפה כלפי השימוש במכשירי טבלט בחינוך. היות והקטע מאד קצר, נדמה לי שיש טעם לצטט אותה במלואה:
[We started to see] a backlash develop in certain districts and areas against just deploying technology for technology's sake, without having thought about what problem a certain leader was trying to solve, or putting in place really sound processes to guard against abuses of technology. My sense is that we're going to see some continuation of that in 2014 as people become suspect of school leaders just deploying technology simply because you 'have to have technology'.
אחרי הכשלון החרוץ של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז של לוס אנג'לס, לא צריך להיות ידען גדול בענייני חינוך כדי להבין שמחוזות אחרים ייזהרו מאד לפני שהם יאמצו תכנית דומה. נדמה לי שאפשר היה לצפות לנבואה מעמיקה יותר מאדם שדעתו די נחשבת בתחום התקשוב. ובכל זאת, כדאי להתעכב רגע על דבריו של הורן. הוא הרי מציין שצפויה תגובת נגד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה". מכך ניתן להבין שגישה כזאת כנראה נפוצה בחוגים חינוכיים. ואם כך המצב, הכשלון שבחלוקת מכשירי ה-iPad בלוס אנג'לס מתגמד לעומת הכשלון החינוכי שבא לביטוי בהמשך האחיזה בתפיסה כזאת. תחום החינוך, הרי, גדוש ביועצים משכילים שמתיימרים לעזור לבתי הספר להטמיע את התקשוב בצורה מוצלחת. כיצד קורה שרק עכשיו, בפתיחת שנת 2014, כנראה בעקבות הבלגן בלוס אנג'לס (ובמחוזות אחרים) ואי-ההצלחה בשיפור הלמידה של תלמידים באמצעות מכשירי טבלט, מגלים פתאום שאי אפשר להסתפק ב-"טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה".

הציטטה מהורן לקוחה (בשינויים זעירים ולא משמעותיים) מתוך סרטון בן חמש דקות שבו הורן מרחיב על הצפוי בחינוך בשנה החדשה. בהמשך הסרטון הורן מוסר לנו שכאשר יבינו שמכשירי הטבלט אינם מציעים פתרון לימודי מוצלח, מה שירוויח מההתפכחות הזאת הוא דווקא ה-Chromebook שלדבריו מתאים יותר לחינוך. יתכן שהוא צודק, וה-Chromebook באמת מתאים יותר לחינוך מאשר ה-iPad. אבל בקביעה כזאת נדמה שהורן מעמיד את הטכנולוגיה בראש, ודווקא קשה לא להתרשם שמה שמעסיק אותו איננה הלמידה עצמה, אלא השוק שמערכת החינוך מהווה עבור החברות שמבקשות לחדור לתוכו.

לקראת סיום הסרטון הורן מביא תחזית נוספת. הוא מוסר לנו שבשנה החדשה לא מעטות מחברות ההזנק בתחום התקשוב בחינוך שצמחו לאחרונה עתידות להתקפל, ושהגופים שמשקיעים בחברות האלו ינהגו הרבה יותר בזהירות בנוגע להיכן הם משקיעים את כספם. חשוב להבין, ואולי גם להזכיר להורן, שבמידה רבה מה שהניעה את ההשקעה הגדולה בחברות הזנק בתחום החינוך היתה הקריאה לשבש את החינוך באמצעות התקשוב – קריאה שהורן עצמו היה בין המשמיעים הבולטים ביותר שלה.

נביאי השיבוש כנראה ניחנים ביכולת נפלאה של לא להצטרך להביט לאחור. זה מאפשר להם לא לקבל אחריות על הנבואות שלהם. בחודש מאי לפני שנה כריסטנסן והורן פרסמו מסמך שבו הם הכריזו, מבלי לסגת באופן מוצהר מהטענה שהלמידה מרחוק תשבש את החינוך כמובן, שדווקא הלמידה המשולבת (blended learning) היא השיבוש הצפוי בחינוך. בהתחשב בעובדה שאותה "למידה משולבת" קיימת כבר שנים רבות ומקובלת מאד כמעט בכל סביבה לימודית, הגדרתה כגורם משבש מאד תמוהה. נדמה לי שיכולנו לצפות לאמירה קצת יותר כנה, אמירה שמודה שהכרזתם המקורית על שיבוש החינוך באמצעות התקשוב באה קצת מוקדם מדי. אבל לתחום התקשוב החינוכי זכרון קצר, ולכן אין צורך להודות בטעות, ממילא לא זוכרים מה שנאמר רק לפני חודשים ספורים. וכך קורה שהורן יכול להגיד לנו שאין עתיד לגישה של "טכנולוגיה לשם הטכנולוגיה" בלי לחשוש שנזכור שדווקא גישת השיבוש שלו סייעה רבות לקידום אותה תפיסה.

תוויות: ,

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013 

הבחנה טובה, אבל אולי כבר לא רלוונטית

לפני כשבועיים, בבלוג שלו, ג'ף אוטכט פרסם מאמרון על שני פרויקטים לשימוש במכשירי iPad בבתי הספר. מספר ימים אחרי-כן הוא שוב כתב על הנושא, וציין שהוא עושה זאת מפני שדבריו עוררו מספר תגובות ולכן הוא ראה לנכון להמשיך להבהיר את גישתו. במאמרון הראשון אוטכט ערך השוואה זעירה בין שני פרויקטים – אחד שלדבריו מתייחס למכשירי הטבלט ככלי שמזמין פעילות יצירתית אצל התלמידים, והאחר שבסך הכל מחליף את ספרי הלימוד המודפסים בספרים דיגיטאליים. העדפתו של אוטכט מאד ברורה. שני משפטים במאמרון השני מתארים אותה היטב:
Connected devices don’t replace textbooks... they destroy them. The last thing I want my students to do is to have a connected device and then have a traditional textbook on it.
אוטכט דבק בגישה הזאת כבר שנים. ציטטתי אותו כאן לפני חמש וחצי שנים כאשר הוא הציג ארבע שאלות שלדעתו יש לשאול כדי להעריך את השימוש בכלים דיגיטאליים, וכדאיותם, בכיתה (לפני שלוש שנים, במסגרת טיפה אחרת, הבאתי את השאלות האלו שוב, בעברית):
  1. Is the technology being used “Just because it’s there”?
  2. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in Old ways?
  3. Is the technology allowing the teacher/students to do Old things in New ways?
  4. Is the technology creating new and different learning experiences for the students?
במאמרונים החדשים אוטכט ממחיש את הבדלי הגישה של בתי הספר שהוא מביא באמצעות מודל SAMR – החלפה (substitution), הגברה (augmentation), שינוי (modification), הגדרה מחדש (redefinition). המודל הזה מבקש להציג את הרמות השונות שבהן התקשוב בבית הספר יכול לבוא לביטוי. טבלה (מאתר של ג'ני לוקה) מראה את סולם השימוש לפי המודל:

מודל SAMR מוצא חן בעיני. יש דמיון בינו לבין השאלות שאוטכט שאל בעבר, ובקלות אפשר לראות בו המשך הגיוני לאותן שאלות. נדמה לי שהוא נותן ביטוי לשלבים השונים שבהן בית ספר עובר כאשר הוא מאמץ את התקשוב, עד שהשימוש הזה נעשה שקוף. דבר זה בא לביטוי בתיאור של מודל SAMR באתר על טכנולוגיה בחינוך שהוכן על ידי מורים בבית ספר תיכון במדינת מיין שמשתמשים במודל:
As one moves along the continuum, computer technology becomes more important in the classroom but at the same time becomes more invisibly woven into the demands of good teaching and learning.
במילים אחרות, ככל שמצליחים ליישם את המודל, התקשוב נעשה יותר ויותר מובן מאליו וכבר אין צורך לשאול כיצד אפשר לשלב אותו – הוא פשוט משולב בכל התרחשות לימודית.

עד אשר נתקלתי בו בבלוג של אוטכט לא הכרתי את מודל SAMR. ערכתי כמה חיפושים על מנת ללמוד עליו יותר, ונדמה לי שעל אף פרסומים רבים בנושא של ראובן פואנטדורה (Puentedura) יוצר המודל (כאן, למשל), הוא איננו נפוץ במיוחד. במקור אחד קראתי שהמודל קיים כבר משנות ה-90 המאוחרות, אם כי התיעוד הברור הראשון שמצאתי עבורו הוא מ-2009. אני מניח שעל מנת להקלט ברבים מודלים בתחום החינוך זקוקים, בנוסף לרעיון מעניין, לשיווק מוצלח, ומודל SAMR כנראה לא קיבל כזה. כפי שציינתי, הוא מוצא חן בעיני, אם כי מצד שני אינני בטוח שהוא מוסיף משהו להבנה שלנו שלא היה ברור גם בלעדיו. (זה ללא ספק נכון גם עבור מודלים שכן זוכים לפרסום, אבל אלה כנראה זכו לשיווק טוב יותר.)

כזכור, אוטכט מחדד את ההבדלים בין הגישות לשימוש בטבלטים של בתי הספר שעליהם הוא כותב. עם זאת, סביר להניח שההבדלים אינם עד כדי כך חדים. באופן כללי בתי הספר נמצאים על רצף של גישות שימוש. בית הספר שלפי אוטכט משתמש במכשירי ה-iPad בעיקר כמצע לספרים דיגיטאליים בוודאי גם מאפשר, לפעמים, שימוש יצירתי יותר, ובית הספר שאת השימוש שלו אוטכט משבח איננו תמיד עסוק בפעילות יצירתית. אבל אני חושש ששתי דוגמאות השימוש האלה שייכות כבר לעבר. השאלות שבזמנו אוטכט שאל, והשלבים השונים שבמודל SAMR, הם המשך לשימוש שהכרנו לפני עשור ויותר כאשר התקשוב חדר לתוך בתי הספר. מותר, כמובן, לתרגם את השימוש הזה מהמחשב אל הטבלט. זה לגיטימי, ואפילו הגיוני. אבל יותר ויותר היום הטבלט בכיתה ממלא תפקיד אחר, תפקיד שבעיני מאד בעייתי – איסוף וניתוח של נתונים על הפעילות הלימודית של התלמיד על מנת להכין לו, עד כמה שאפשר, תכנית לימודים מותאמת אישית. מכשירי ה-Amplify הם הדוגמה הבולטת ביותר לשימוש הזה.

לפני שבוע הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מכשיר ה-Amplify. (לכאורה הכתבה עוסקת במכשירי טבלט בחינוך באופן כללי אבל הרוב המכריע שלה מתמקד בפרויקט פיילוט של ה-Amplify במחוז במדינת צפון קרולינה.) כותב הכתבה מתקשה להחליט אם הוא בוחן את הפרויקט לעומק בעין ביקורתית, או פשוט מפיץ פרסומת למכשיר. לפעמים הוא מעלה שאלות קשות, אבל מתקבל הרושם שהוא מוכן להסתפק בתשובות הסתמיות שהוא מקבל מהאנשים שהוא מראיין. בין המרואיינים מופיע, כמובן, יואל קליין, מנהל פרויקט ה-Amplify שכידוע שייך ל-News Corp של רופרט מורדך. וקליין, כצפוי, חוזר על המנטרה שהחינוך מקולקל ושצריכים לשבש אותו, ומדגיש שביכולתו של טבלט ה-Amplify לעשות זאת.

אי אפשר לשלול את ה-Amplify באופן מוחלט – הרי ביסודו של דבר הוא טבלט שמכיל אפשרויות לימודיות רבות. כמו-כן, אין ספק שאנשים מוכשרים מאד מפתחים אותו, והם בוודאי מביאים רעיונות טובים לטבלט. אבל מאחורי ה-Amplify נמצאת גישה חינוכית די מגובשת, והגישה הזאת באה לביטוי בכתבה. אנחנו קוראים, למשל:
The teacher’s tablet also has an app blocker and monitoring functions that can see and control what’s happening on student tablets, and a one-touch classroom-control feature to lock their screens, replacing whatever was on them with an eye symbol and the phrase “Eyes on Teacher.”
ובנוגע לאיסוף הנתונים על ההתקדמות הלימודית של כל תלמיד אנחנו קוראים:
This growing stream of information, which can be analyzed down to individual keystrokes, yields a picture that will eventually progress in complexity from, say, a list of words a student looks up to a profile of metacognitive skills — like the ability to concentrate — and in time to a full-blown portrait of a developing mind. In theory, each student will generate the intellectual equivalent of a fantastically detailed medical chart.
מספיק פעמים בעבר (כמה פעמים זה "מספיק" אם זה איננו מחולל שינוי?) הדגשתי שבעיני בסופו של תהליך המעקב המדוקדק הזה ישנה את החינוך באופן מהותי. בהמשך הדרך נגלה שהחינוך כבר איננו אמנות, עם מורה המבקש לסייע לתלמיד להגשים את הפוטנציאל הגלום בו, אלא מלאכה טכנית שפועלת לפי תסריט שנקבע מראש כאשר המורה בסך הכל מתווך בין התלמיד לבין היעד שנקבע עבורו על ידי המערכת.

זה נושא שאני עוד אחזור אליו (שוב ושוב). הרי אם זה הכיוון שבו התקשוב החינוכי היום מתפתח, חשוב ביותר להמשיך להתריע נגדו. אם זה אכן הכיוון, הוא מגמד כל דבר אחר. יתכן וההבחנה של אוטכט בין התקשוב כבסך הכל תחליף לכלים ישנים בפעולות לימודיות מוכרות לבין השימוש בתקשוב כדי ליצור פעילות חינוכית מסוג חדש, טובה ככל שתהיה, כבר איננה רלוונטית. מודל SAMR והשאלות של אוטכט יכולים לעזור לנו לזהות את הכיוון הרצוי של התקשוב החינוכי, אבל השתלטות מכשירים כמו ה-Amplify והתפיסה החינוכית שבסיס הפיתוח שלו עלולות להפוך את ההבחנה הזאת לנחלת העבר.

תוויות: , , , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates