יום שני, 20 בפברואר 2017 

אולי כבר הגיע הזמן להכנע?

כן, אני יודע – כבר כתבתי על הנושא הזה מספר פעמים בעבר. אולי להגנתי אני צריך לציין שאני חוזר על עצמי לעתים קרובות בבלוג הזה ... ואפילו את זה כבר כתבתי כמה פעמים. ובכל זאת, ככל שהנוף התקשובי/חינוכי ממשיך להתפתח, יש צורך, וגם הצדקה, לבחון אותו מחדש. או ליתר דיוק, לבחון אם הנחות היסוד שלי כלפי התקשוב בחינוך צריכות להשתנות לאור ההתפתחויות והשינויים בנוף התקשובי הזה.

בשנים האחרונות האוטומציה והרובוטיזציה חודרות יותר ויותר לתוך מקצועות הצווארון הלבן, ולפי לא מעט תחזיות החדירה הזאת עוד תמשיך ותעמיק, ותכבוש עוד ועוד מקצועות. האם התהליך המואץ הזה מאיים גם על פרנסתם של מורים? האם אנחנו מגיעים לשלב שבו המחשב יכול להחליף את המורה (אם בכיתה, ואם בסביבות למידה שכבר אינן מבוססות כיתה גשמית)? עצם העובדה שכבר כתבתי על הנושא הזה בעבר מראה שזאת איננה שאלה חדשה. אבל למען האמת, לא רק שהיא איננה חדשה – היא די ישנה. בשנות ה-50 איזק אסימוב פרסם סיפור קצר (The Fun They Hadבעברית בתרגום שלי]) בו ילדים לא הלכו לבית ספר, אלא למדו, כיחידים, מהבית באמצעות רובוט. וכבר אז לא היה מדובר במדע בדיוני – הרי באותה תקופה פותחו מכונות ההוראה של סקינר.

פעמיים בעבר (לפני כמעט שנה, ולפני בערך שנתיים וחצי) ציטטתי משפט שמשייכים או לארתור קלארק או לדייוויד תורנברג:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בנוסף לפעמיים האלו, ציטטתי גם את גארי סטייגר לפני חמש שנים שכתב כמעט את אותו הדבר. פחות או יותר בכל הפעמים האלו הדגשתי שיותר מאשר מדובר באיום על המורה, מדובר בנסיון לזהות את הייחוד של המורה האנושי. הרי היום מערכות חינוכיות דורשות מהמורים לעסוק במגוון רחב של פעילויות שהן בעיקר ניהוליות. אם מורה בסך הכל מעביר מידע לתלמידיו מהספר ודואג לניהול תקין של הכיתה שלו, למה לא לתת לרובוט לעשות את זה. ואם נוכל להעביר תפקידים לא חינוכיים כאלה למחשב, זה עשוי לשחרר את המורה להתמקד בפעילות חינוכית. לאור זה יש טעם לציין שסקינר עצמו ראה במכונות ההוראה שלו אמצעי לשחרר את המורה מפעילויות שלא היו בעיקר חינוכיות. בשנות ה-50 הוא כתב:
Will machines replace teachers? On the contrary, they are capital equipment to be used by teachers to save time and labor. In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being. He may teach more students than heretofore — this is probably inevitable if the world-wide demand for education is to be satisfied — but he will do so in fewer hours and with fewer burdensome chores. (The Technology of Teaching, p. 69-70)
על קביעה כזאת אפשר בהחלט לברך. מי יכול להתנגד לכך שמורה לא רק יוכל להתמקד בתפקידים חינוכיים ("בתפקיד הראוי שלו בהיותו בן אדם חיוני") אלא גם יעבוד פחות שעות? אבל האם זה אכן מה שקורה? כתבה ב-The Economist מיוני השנה התייחסה לדוח של חברת פירסון (עליו כתבתי לפני כמעט שנה) ומתארת מציאות טיפה אחרת:
In a report published in February, Pearson suggests that AI could make learning “more personalised, flexible, inclusive and engaging”. Such systems do not replace teachers, but allow them to act as mentors rather than lecturers.
אולי זה נשמע בסדר, אבל חשוב להבין שלפי ההיררכיה החינוכית סטטוס המנטור, המנחה, נמוך בהרבה מזה של המרצה. לפי התפיסה הזאת אלה שימלאו את התפקיד הזה יעבדו קשה יותר מול יותר תלמידים, עם תמורה כספית קטנה יותר. כתבה ב-Forbes מאפריל 2016 שמתארת עשרה מקצועות של הצווארון הלבן שהרובוטיזציה מאיימת עליהם מדייקת יותר בנוגע לעתיד המורה:
The job of teachers will definitely change with the digitization. Studies have already shown that algorithms used to customize leaning to individual pupils based on their progress and understanding can be more effective than a human teacher. While this may be a boon to school districts desperate to find qualified individuals to teach, it may also eventually reduce the role of classroom teacher to that of proctor or babysitter — or eliminate it altogether.
צריך להיות ברור שהשמרטף לא יזכה לאותו כבוד שהמורה מקבל, ובוודאי גם לא לאותה משכורת. אבל אם, כפי שהכתבה של Forbes רומזת, האלגוריתמים יכולים להיות יותר יעילים מאשר המורה האנושי, זאת הבעיה של המורה (לשעבר), ולא של המערכת שזכאית להחליט כיצד לחסוך כסף. אבל משפט נוסף בכתבה של The Economist מאיר פן נוסף של הנושא הזה. אנחנו קוראים ש:
Even outside the AI community, there is a broad consensus that technological progress, and artificial intelligence in particular, will require big changes in the way education is delivered, just as the Industrial Revolution did in the 19th century.
חשוב לשים לב כאן שלא כתוב "שינויים גדולים בחינוך", אלא "שינויים גדולים בדרך שבה החינוך נמסר" (או "מועבר", או "מוגש" – delivered באנגלית). הטכנולוגיה אולי משתנה, אבל החינוך עדיין נתפס כתהליך של מסירה, של העברת "ידע" ממקור מוסמך לדור הצעיר שאמור "לרכוש" אותו. האמצעים של העברת הידע אולי משתכללים, אבל התהליך נשאר כפי שהיה. ודווקא בהעברת "ידע" או בהקנייתו המחשב עשוי להיות הרבה יותר "יעיל" מאשר המורה האנושי.

זאת ועוד: סקינר אולי חלם על האפשרות לשחרר את המורה מכבלי העבודה הניהולית, אבל כאשר הגירסאות הדיגיטאליות של המכונות שלו יטפלו במסירת הידע, הן עשויות גם להפוך את העיסוק הניהולי והשמרטפי למלאכה הבלעדית של המורה.

אבל שוב, כל זה ידוע, ואיננו מחדש דבר. למה אני כותב על זה (שוב) עכשיו? לפני כשבוע טים סטאמר התייחס לכתבה חדשה ב-The Guardian שבדומה לכתבה ב-Forbes ביקשה לתאר כיצד האוטומציה תשפיע על מספר מקצועות, כולל על ההוראה. סטאמר מגיב שבנוגע לחינוך:
His sole example of MOOCs, in which college professors (more likely adjunct staff are doing the actual work) assemble a collection of readings and videos for students to consume in a specific order, is certainly all about presenting data for the invisible student on the other side to absorb.

But is that “teaching”?
סטאמר, שבמשך שנים רבות עסק בתקשוב בחינוך בבתי ספר במדינת וירג'יניה, יצא לפנסיה לפני שנה. אבל הוא ממשיך לכתוב על הנושא. נדמה לי שאני מבוגר ממנו, אבל סביר להניח שאנחנו פחות או יותר מאותו הדור. וכמוהו, אני שואל אם הקניית ידע לתלמידים היא "הוראה". אבל כאשר קראתי את הכתבה שאליה הוא התייחס מצאתי את עצמי שואל למה המורה צריך להיות שונה מעורכי דין, או מעיתונאים, או מתרפיסטים. אם אני מסכים שהדיגיטאליות הולכת ומשתלטת על כל יתר המקצועות שתוארו בכתבה, למה לא גם מורים? מה כל כך מיוחד בחינוך שהוא יכול להיות חסין מול האלגוריתם? סטאמר מוסיף:
Maybe I’m just a traditionalist but I’d like to think that all of those professions, especially the art of teaching, will always require a human touch to do well.
במילים אחרות, אפילו אם אני רוצה לחשוב שסטאמר צודק, אולי הנסיון לאחוז בייחודיות של ההוראה איננה מוצדקת. אולי הגיע הזמן להודות שהאלגוריתמים באמת כבר מספיק טובים, ולקבל את הדין שהרובוט הדיגיטאלי יוכל בקלות למלא את מקומו של המורה האנושי. ואם כך, אולי עוד לפני שאני מגיע לפנסיה (דווקא די בקרוב) עלי ללמוד להסתפק במשכורת של שמרטף.

תוויות: , , ,

יום שבת, 8 באוקטובר 2016 

בא לעזור, ויוצא מגביל

רק לפני חודשיים כתבתי כאן על מאמרון של ליסה ליין בו היא קבלה על כך שכלים של מערכות לניהול הלמידה יוצרות מצב שבו כל קורס (או כל אתר של קורס) דומה מאד למשנהו. היא ציינה שהמערכות האלו מעודדות מרצים לוותר על ייחודיות תמורת יצירת מצב של one size fits all שאמור, לכאורה, לסייע לסטודנט ללמוד. לפני שבוע ליין העמיקה את הביקורת שלה. לאחרונה ליין מתמודדת עם מערכת Canvas שנרכשה על ידי הקולג' שלה, והיא מדווחת על הקשיים שבהם היא נתקלת כאשר היא מנסה לבנות תהליך לימודי שונה מאשר התהליך הליניארי הפשוט שבה ה-Canvas מגישה חומרי למידה לסטודנטים. בעקבות ההתנסות שלה עם Canvas ליין מכריזה:
I have concluded that the underlying philosophy of Canvas (and OEI in California) is to remove the information literacy requirement for online learning.
על פניו, ה-Online Education Initiative) OEI) אמור להיטיב עם הסטודנטים במדינת קליפורניה אשר זוכים בהזדמנות ראשונה להשכלה גבוהה. בלשון אתר ה-OEI:
The Online Education Initiative (OEI) is a collaborative effort among California Community Colleges (CCCs) to ensure that significantly more students are able to complete their educational goals by increasing both access to and success in high-quality online courses.
אבל ליין חוששת שהמחיר של ההצלחה בקורסים של היוזמה הזאת היא הצבת אתגרים שהם נטולים כל דבר שרומז על עומס קוגניטיבי. זה נעשה באמצעות הצגת כמה שפחות אופציות לימודיות:
It is a clear return to 4th grade "computerized learning", the kind that takes place in a lab. Pupils sit at stations, and the software guides them step-by-step by pressing as few buttons as possible. With visual and touch-screen interfaces, this is now even easier. Complete a small task, get instant feedback, press 'Next'.
אחרי נסיון די רב עם המערכות האלו ליין מסיקה את המסקנה שהעדר העומס הקוגניטיבי איננו באג, אלא מאפיין מכוון של בוני המערכות:
The fact that such interfaces prevent branching, distributed, or complex learning is considered to be a feature, not a bug. All information is "chunked" for easy understanding and assessment.
ליין מזכירה לנו שבשנות ה-90 המוקדמות חלק חשוב מההתלהבות כלפי השימוש ב-WWW אצל אנשי חינוך היה הזמינות של מידע שאפשר היה לחשוף בפני הלומדים. זאת ועוד: בהמשך, כאשר נבנו כלי Web 2.0, בנוסף לגישה למידע היתה גם האפשרות לאינטראקציה איתו ולשיתוף פעולה בלמידה. היא מדגישה שהכלים האלה היו קלים לשימוש ודרשו יחסית מעט ידע טכני. אבל בהמשך:
With the development of private web spaces like Facebook and Google, companies came to control the interfaces, simplifying even further what we needed to know to use the tools, and pruning the content we could access easily.
ליין מראה שקלות השימוש הזאת, שלכאורה היתה מאד רצויה, הביאה לנטישת הרצון ללמד "אוריינות מידעית" (information literacy). אולי עדיין מצהירים עליה כמטרה, אבל המטרה אינה מיושמת, וסביבות הלמידה נבנות בהתאם:
As instructional designers remove more and more of our responsibility to construct these pathways ourselves, the "best practices" encourage computerized learning goals such as chunking, instant feedback, and tightly controlled pathways at the expense of discovery, integration and community.
המסקנה של ליין עגומה – גדל דור שמערכות ה-LMS הליניאריות הן הדרך היחידה שבה הם יכולים ללמוד בסביבה דיגיטאלית:
We have successfully trained an entire generation not to think while using an electronic tool. We may no longer be able to expect them to do so for the sake of their education.
מוסדות רבים מחייבים את שהשימוש במערכות LMS. אפשר להגיד שהיום מערכות כאלו מובנות מאליהן, וקיימת ציפייה שלכל קורס יצורף אתר בתוך ה-LMS המוסדי. מספר פעמים בעבר ליין עצמה כתבה על היתרונות של מערכות LMS, ואפילו ציינה כיתרון מה שהיא מבקרת במאמרון הנוכחי – הקושי של רבים מהסטודנטים שלה להתמודד עם סביבות פתוחות, ובתחושת האיום שהפתיחות יוצרת. בגלל הקושי הזה היא מצאה חיוב בריכוז חומרי למידה במקום אחד, דבר שיכול לסייע לסטודנטים להתמודד עם הנושא הנלמד. מפני שליין איננה מתכחשת לצד החיובי של ה-LMS, הביקורת שלה במאמרון הנוכחי חשובה במיוחד. היא מזכירה לנו ששכרנו יכול לצאת בהפסדנו – מתוך הרצון להקל על הסטודנט המתקשה אנחנו עשויים ליצור מצב שבו הוא איננו מתמודד עם אתגרים לימודיים אמיתיים אלא עוסק ברכישת מידע יבש בלבד.

כאשר קראתי את המאמרון של ליין לפני שבוע היה לי ברור שארצה להתייחס אליו כאן, אבל הידיים היו מלאות במספר מטלות והכתיבה נדחתה. ואולי זה היה לטובה, היות וכאשר קראתי את המאמרון לראשונה הפתיע אותי שהוא לו עורר תגובות, ואחרי מספר ימים אלה כן הופיעו. אחת מאלה מעניינת במיוחד.

קוראת אחת ציינה שכמו ל-LMS, גם לניתוח הלמידה (learning analytics) יש פן חיובי ופן שלילי, פן שיכול לעזור לסטודנט, אבל גם פן שעשוי לדכא את יוזמתו האישית:
The use of predicitive analytics to design "personalised learning pathways" (what a euphemism!! – it couldn’t be LESS personalised!) removes any creativity from the learning process, shuts down opportunities for productive digression, and worst of all, takes the wonder (in both senses of the word) out of learning.
התוספת הזאת צריכה להזכיר לנו שלא כל מה שהתקשוב מציע בהכרח מסייע ללמידה. כן, זה נשמע כדבר מובן מאליו, אבל ההיסטוריה, וגם המציאות הנוכחית, מראות שרבים מתקשים להפנים אותו.

תוויות: ,

יום חמישי, 21 ביולי 2016 

האם הפשוט ינצח את המורכב?

כ-15 פעמים בעבר התייחסתי כאן לדברים שכותבת ליסה ליין. ליין היא מרצה להיסטוריה בקולג' בקליפורניה שמרבה לדווח על הקורסים שהיא מלמדת, ועל השימוש שהיא עושה בכלים תקשוביים. ליין ממלאת משבצת ייחודית בקהילת התקשוב החינוכי. מצד אחד היא מרבה לבחון כיצד ניתן לשלב את התקשוב בהוראה – היא בין חלוצי השימוש בתקשוב לצרכי הוראה הבנייתית. מצד שני היא יודעת שהסטודנטים שלה מתקשים ללמוד בסביבות פתוחות ולכן, על אף העובדה שהיא איננה מתלהבת ממערכות LMS, היא מנסה להוציא את המיטב ממערכות ה-LMS שהקולג' שלה מספקת. לעתים קרובות ליין מדווחת על ההתמודדות שלה עם המצב הבעייתי הזה – מצב שבו היא מאמצת כלים שאיתם היא איננה שלמה. אני מניח שבזה היא איננה שונה ממרצים רבים אחרים שבלית ברירה מיישרים קו עם התכתיבים של המוסדות שבהם הם מלמדים. ומפני שהיא גם מדריכה מרצים בשימוש בכלים תקשוביים, לא פעם היא מוצאת את עצמה מלמדת דברים שבמידה רבה היא מתנגדת להם.

בפתיחת מאמרון שהיא פרסמה לפני מספר ימים ליין מתארת שני סוגים של קורסים מקוונים. סוג אחד הוא קורס מאד מובנה שמסביר לסטודנט, באופן ברור, מה עליו לעשות ומתי, ומסיים עם מבחן המסכם. לעומת הקורס הזה היא מתארת קורס "פתוח", קורס שמתאפיין בחקר, בגילוי, במטלות "יצירתיות", ובנסיון ליצור קהילה. היא מדגישה שהנסיון הלימודי הקודם של סטודנטים מכין אותם למודל הראשון, קורס עם דרישות ברורות שאין בו עומס קוגניטיבי:
Recent efforts to “improve” online course “integrity” have led to various rubrics, standards, and evaluative tools, wielded by administrators and instructional improvement teams. These assess the “quality” of an online course. The ones I’ve seen, and the faculty I’ve talked to who have been subject to them, note that the rubrics clearly prefer the Online Class A model: content-based, simply laid out, clearly expressing not only expectations but overall outcomes. Complexity is seen as “cognitive overload” and is discouraged.
היא כותבת שכאשר "מתחשבים" בתנאים האלה בבניית קורס מקוון התוצאה היא קורס מאד סטנדרטי, גם אם זאת איננה הכוונה או הרצון של המרצה. היא כותבת:
Although the teams and projects deny that the intention is to standardize online classes, to make them “cookie cutter”, that is the likely result.
ליין מציינת שידוע שההוראה היא מטבעה פעולה מורכבת, ולכן לכאורה מרצים עשויים לבנות קורסים שאינם בנויים לפי שטנץ. אבל היא מוסיפה שלמרבה הצער על פי רוב הם מיישרים קו עם הפשוט. הפשוט, כמובן, איננו פסול. הרי בזכות הפשוט הסטודנט זוכה לקורס מאד ברור. אבל משתי סיבות התוצאה הזאת בעייתית – בקורס עצמו יש תחושה של "למידה ממחשב" ללא יד אנושית מכוונת, ואולי בעייתי יותר, הסטודנט מקבל רושם מוטעה לגבי מהו קורס מקוון:
Many, many students complain that their online classes are impersonal, that they feel like they’re just learning from a computer instead of a person (and in the case of instructors who adopt course cartridges, that is often true). Students come to believe that this is what an online class is – a list of tasks to be completed and graded, rather than a learning experience.
נוצר מעגל קסמים שבו ציפיות הסטודנט מכוונות את המרצה לדפוס מסויים של קורס מקוון. שוב, זה איננו אומר שאין ערך בסדר ובבהירות, אבל אלה היו צריכים להיות נקודות הזינוק לבניית קורס טוב, לא קו הגמר.

בעבודה שלה עם מרצים שנחשפים לתקשוב זה מה שליין מבקשת ללמד. לפעמים היא מצליחה. אבל עם השנים היא מודעת לשינוי שמתרחש בהתייחסות לתקשוב בהוראה. היא כותבת שאם בעבר ראו במרצים שמקדימים לאמץ כלים תקשוביים בחינוך מדריכים ומפלסי דרך, היום רואים בהם חריגים שאין להסיק מהם על כלל המרצים. היא כותבת:
We are being told that the days of “cobbling” our own systems together are over, that we need to join the “community” of large initiatives designed to create more accountable and approvable online classes.
כמו-כן, היא מוסיפה שהמערכת רומזת שכבר אין צורך בחלוצים – אלה שלמדו HTML ובחנו את השימוש בכלים חדשים, וגם היום ממשיכים לבדוק מה אפשר לעשות עם יישומים חדשים. היום, הרי, הכל זמין בתוך ה-LMS. ליין כותבת שהמסר שהמערכת מעבירה לאותם חלוצים הוא:
We must step down from our role as innovators and join the parade, marching together. We must realize that it is time to, in a word, simplify.
היא כותבת שיש כאן הצעה מפתה, אבל היא שואלת מה המערכת מאבדת אם היא מוותרת על המורכבות לשם הפשטות; מה יחסר כאשר הכלים והפלטפורמה שמציעים אינם מעודדים את החקר ואת הגילוי. היא שואלת:
Do we wish to encourage that sort of simplification for our students, when employers have made it clear that what they want is workers who can actually learn? Are such industrial models appropriate in a post-industrial world?
דווקא כאן אני חושש שליין קצת טועה. אמנם פעם אחר פעם מכריזים ששוק העבודה העתידי זקוק לעובדים שיודעים כיצד ללמוד, אבל נדמה לי שרוב המעסיקים עדיין שמחים מאד לקבל עובדים שבסך הכל יודעים למלא הוראות, ולא הרבה מעבר לזה. מהבחינה הזאת, קורס מקוון שמסתפק בהגשת מידע לסטודנט ומנחה אותו בביצוע מטלות יכול להתאים לצרכים של השוק הזה. ובכל זאת ליין בוודאי צודקת בנוגע לכדאיות של קורסים מקוונים שאינם מסתפקים בבהירות ובפשטות. יותר קשה לבנות קורסים שנעזרים בתקשוב כאמצעי מאתגר מאשר כאמצעים לניהול, אבל זה הערך האמיתי שהתקשוב יכול לתרום ללמידה, וחשוב מאד לא לוותר עליו.

תוויות: , ,

יום שלישי, 1 במרץ 2016 

זה כמו ...

יש הגיון בנסיון לבחון כיצד חדירת התקשוב (או אי-חדירתו) לתחום החינוך דומה או שונה לחדירתו לתחומים אחרים. הנסיון הזה מאפשר לנו להעמיד את החינוך לצד תחומים אחרים על מנת לזהות את ייחודו (אם יש, כמובן). רבים נוהגים לציין, למשל, שהחינוך הוא התחום היחיד בחיינו המודרניים שעדיין לא הושפע באופן משמעותי מהתקשוב. זה נאמר כל כך הרבה פעמים שהוא הפך לאמיתה, גם אם במידה רבה הוא חושף העדר ראייה היסטורית בנוגע לחינוך, ולדרכים שהוא השתנה במהלך הדורות.

לפני כשבוע, בעקבות ביקור אצל רופא, לארי קובן הרהר בנושא הזה. קובן כותב שרופאו האישי מרבה להשתמש בחידושים תקשוביים והעובדה הזאת גרמה לו לנסות לבחון למה התקשוב הצליח לחדור לרפואה אבל עדיין מתקשה לחדור לחינוך. קובן מסביר:
I began to wonder why doctors so easily integrated new devices–either as early adopters or even “laggards”–into their daily encounters with patients while it has been a long slog with getting computers integrated seamlessly into daily lessons.
הנסיונות להסביר למה זה קורה מתמקדים לרוב בפחד להשתנות של המורים, או במערכות חינוך שעדיין מחנכות לעבר במקום לעתיד. קובן מחפש הסבר רציני יותר, והוא מצביע על ההבדלים בין עבודת הרופא לבין עבודת המורה. הוא מציין שלעומת הרופא שפועל מול מטופל יחיד, המורה עובד מול כיתה שלמה. בנוסף, ולעומת זאת, לעתים קרובות התרבות הבית-ספרית קבועת שהמורה פועל לבדו, ללא קשר פעיל עם עמיתיו כך שלא נוצרת תרבות של שאיפה לשיפור איכות העבודה:
Any answer to the question has to take into consideration the differences between the practice of teaching and the practice of medicine. Teaching is a group process, one adult working with 15-30 students at a time while the latter is commonly one-to-one. Moreover, the age-graded school gives teachers located in self-contained classrooms a degree of autonomy; yet the structure also isolates them from colleagues. It is hard for teachers to collaborate within the school, much less the district level, and to become part of a culture where constant improvement is the norm, not the exception.
קובן מעלה נקודות חשובות, אבל נדמה לי שיש נקודה נוספת שהוא איננו מעלה. ברפואה התקשוב משמש ככלי המסייע לרופא לבצע את עבודתו – גם בתחום האבחון וגם בתחום הטיפול. בחינוך היום, יותר מאשר התקשוב בא כדי לסייע למורה הוא בא להחליף אותו. (ללא ספק חלק מכובד מההתנגדות כלפי התקשוב בקרב מורים נובע מהחשש שזאת אכן הכוונה.) אף אחד איננו שולל את מרכזיותו של הרופא בתהליך הטיפול בחולי, אבל רבים מהמחדשים והמשבשים היום מצהירים שהמורה מיותר לתהליך ההוראה.

לְמה עוד אפשר להשוות את מלאכת ההוראה? מה קורה כאשר במקום להשוות את החינוך לרפואה אנחנו משווים אותו להסעות במוניות? זה מה שמרטין וולר מבקש לעשות במאמרון חדש. וולר שואל האם החינוך יכול ללמוד מחברת ההסעות Uber. הוא כותב שלעתים קרובות פרשנים בתחום החינוך מתלהבים מעסקים חדשים, לרוב בתחומים טכנולוגיים, ומבקשים לבחון כיצד משהו דומה היה בא לביטוי בתחום החינוך. דווקא בגלל זה הוא התלבט אם בכלל לכתוב על הנושא של Uber:
There is a very strange tendency in technology writing to take any successful business and view it as a universal acid. All of the commentators and tech media go on an obsessive hunt across every sector: THIS MUST APPLY EVERYWHERE!! is the mantra. So we get “Uber for [insert sector of your choice]” pieces everywhere. I guess they’re easy to write, and people seem to like reading them.
חיפוש מהיר מראה שוולר צודק. חיפוש על, למשל, Uber and education מעלה אלפים רבים של תוצאות, והגישה של רבות מאלה היא לטובת השיבוש. טארל הלסקה, סגנית שר חינוך אמריקאי לשעבר, לדוגמה, כתבה לפני חמישה חודשים:
I believe there is someone out there who is on the verge of creating a sort of UberEd, and it is almost certainly not a university president or federal lawmaker. Instead, it’s an entrepreneur who grasps the importance of putting students first who stands to start making waves in higher education.
רבים אחרים מביעים דעה דומה. בקיץ של 2015, למשל, סבסטיאן תרון טען שהיום, כמו שכמעט כל אדם יכול להתקבל כנהג Uber, באמצעות Udacity:
now every person with a computer can become a global code reviewer
אפשר להבין שמעניין, ונוצץ, יותר לבדוק כיצד Uber דומה לתהליך ההוראה מאשר להשוות בין עבודת הרופא לבין זאת של המורה. Uber, הרי נתפסת כהצלחה אדירה שמגלגלת מיליארדים. נדמה שכולם משוכנעים שהמודל של Uber עתיד לכבוש עוד ועוד תחומים, ורבים מחפשים את הדרך ליישם את המודל הזה בחינוך. לפי וולר הנטייה הזאת כל כך נפוצה שמעטים מאד מנסים לבחון כיצד החינוך איננו דומה לתחומים שבהם המודל של Uber מצליח לחדור. וזה מה שהוא מבקש לעשות.

וולר מונה שישה מאפיינים של נסיעה במונית שיכולים להסביר כיצד Uber עונה על צורך של תחום המוניות, ומול כל אלה הוא מראה למה החינוך שונה. הוא מציין, למשל, שנסיעה במונית בדרך כלל קצרה, ואילו הלמידה היא תהליך ממושך. כמו-כן, למרות תנאים סביבתיים שונים, כל נסיעה במונית דומה לאחרת, ואילו בחינוך לכל תחום ייחוד משלו. הוא מוסיף שפחות או יותר כל מי שיש לו מכונית ורשיון נהיגה יכול להיות נהג Uber, אבל הרבה יותר מסובך להיות מסוגל ללמד נושא מסויים.

וולר מדגיש שכאשר אנחנו נכנסים למונית אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים – להגיע לייעד במחיר הוגן. בחינוך, לעומת זאת:
If you know what you’re looking for, inquiry is unnecessary. If you don’t know what you’re looking for, inquiry is impossible. Put simply, if you’re a learner in a new discipline then you don’t know what it is you need to know. So it is very difficult to bypass institutions that are constructed to help you overcome this very problem.
הוא מסכם בהבדל מהותי מאד:
getting a taxi is simple, getting an education is complex
אבל וולר לא היה צריך לשכנע אותי, ונדמה לי אלה שמבקשים לחדש ולשבש, ולהרוויח בגדול, יהיו אדישים להבדלים החשובים שהוא מעלה.

תוויות: ,

יום שני, 19 באוקטובר 2015 

למה צפויה לנו עוד ועוד הוראה מותאמת אישית דרך התקשוב

אף אחד לא יחשוד בי שאני רואה טעם בכיתה שבה התלמידים יושבים מול מסכים וזוכים ל-"שיעורים" שבהם יישום דיגיטאלי כלשהו "מעביר" אליהם "ידע" ומתרגל אותם כדי לבדוק אם אותו "ידע" נרכש בצורה יעילה. כבר כתבתי כאן פעמים רבות שבעיני "הוראה" כזאת היא עיוות רציני של הרעיון של "התאמה אישית". ובכל זאת, אני נוטה להשתכנע ש-"הוראה" מהסוג הזה עתידה לכבוש את החינוך.

הדעה הזאת התחזקה אצלי תוך כדי קריאה של ספר חדש של בארי שוורץ, Why We Work. ספרו של שוורץ בוחן את המרכיבים שמביאים לנו סיפוק בעבודה. שוורץ טוען שהסיפוק בעבודה איננו נובע מהמשכורת (גבוהה ככל שתהיה) אלא מהתחושה שאנחנו עושים משהו משמעותי שתורם לחברה. בעיניו לא התגמול הכספי החיצוני, אלא המוטיבציה הפנימית והתחושה שביצענו משהו בצורה מוצלחת הם שגורמים לנו לסיפוק בעבודה. שוורץ מביא דוגמאות רבות כדי לחזק את הטיעון המרכזי הזה. דווקא בעיני אין בדבריו הרבה חדש. העובדה שהיה צורך לכתוב את הספר (ולהרצות על הנושא במסגרת TED) מראה עד כמה התפיסה שאנחנו שונאים את העבודה שלנו ושהסיבה היחידה שבגללה אנחנו עובדים היא הצורך להתפרנס השתלטה עלינו.

הספר איננו עוסק בחינוך, אבל שוורץ מביא שתי דוגמאות של מורות שהרצון שלהן לעבוד עם ילדים נתקל בדרישות של המערכת לקדם את הילדים בצורה מתוכנתת. מהדוגמאות האלו הבנתי שעתיד ההוראה בהחלט יכולה להיות אותה הוראה של "personalization" באמצעות התקשוב, על אף העובדה שההתאמה האישית הזאת יונקת ממכונות ההוראה של סקינר שלכאורה פסו מהעולם לפני שנים די רבות. ללא קשר לתקשוב שוורץ מסביר את המצב המתהווה בחינוך:
In large part, what we’ve done is create systems that are designed to make teacher quality irrelevant. Curriculum specialists, sitting in offices at boards of education, design curricula that are “idiot proof,” spelling out in excruciating detail how the lessons should go. The idea, borrowed from Adam Smith, Henry Ford, and F. W. Taylor, is that if you create a smart system, you don’t need smart and dedicated teachers.
ובפועל קורה שמורה בעלת מוטיבציה לעבוד עם תלמידיה בצורה יצירתית ומעוררת עניין פוגשת תסריט שלפיו היא מחוייבת "ללמד":
On day fifty-three of the school year, Ms. Jabbari joined all the other kindergarten teachers in the Chicago system in teaching the letter B to her students. The binder she used identified the section of the Iowa Test of Basic Skills to which that day’s lesson plan corresponded, and provided step-by-step questions and conversation starters.
Script for Day: 053
TITLE: Reading and enjoying literature/words with “b”
TEXT: The Bath
LECTURE: Assemble students on the rug or reading area. . . . Give students a warning about the dangers of hot water. . . . Say, “Listen very quietly as I read the story.” . . . Say, “Think of other pictures that make the same sound as the sound bath begins with.”
The script Jabbari followed was twice as long as the book she was reading.
פן נחשוב שמדובר במקרה יוצא דופן, שוורץ מביא דוגמה נוספת של מורה לכיתה א' בבית ספר בברוקלין שמתוך "אידיאליזם והתלהבות" עזבה משרה בעלת משכורת גבוהה יותר כמזכירה משפטית כדי לחולל שינוי בחינוך. שוורץ מתאר שיעור שהיא לימדה, והתגובה של המורה המאמנת שלה כלפי מה שהתרחש:
When she began her “literacy block” at 11:58 one Wednesday in May, she opened the textbook to Section 1, “Pets Are Special Animals.” Her mentor, veteran teacher Marie Buchanan, was sitting in. When Ms. Moffett got to a line about a boy mischievously drawing on a table, she playfully noted, “Just like some students in here.” Mrs. Buchanan frowned. “You don’t have to say that.” When Ms. Moffett turned to a page that suggested an art project related to the story and started passing out paper, Mrs. Buchanan commented: “You’re not going to have time to complete that.” After the lesson, Mrs. Buchanan pulled her aside. “You have to prepare for these lessons and closely follow your teacher’s guide. We’re going to do this again tomorrow, and you’re not going to wing it.”
(הקטע בספר שמתייחס להוראה, עמ' 41 -44, זמין במלואו דרך Google Books. מומלץ גם לקרוא את הסקירה של מריה פופובה על הספר.)

שוורץ מביא את הדוגמאות האלו כדי להראות שאפילו בעבודה כמו הוראה, עבודה שלכאורה מאפשרות ואף מעודדות יוזמה וביטוי אישי, הגישה התעשייתית הרווחת עבור כל עבודה וההנחה שאנחנו עובדים רק על מנת להרוויח כסף שולטות. הוא סבור שאם נוכל לשנות את הדרך שבה החברה שלנו מתייחסת לעבודה נוכל להחזיר לכל עובד תחושות של משמעות ושל תרומה לחברה וכך לאפשר לכולנו למצוא עניין ביום העבודה שלנו. שוורץ איננו מתייחס לתקשוב, ולכן הוא איננו מציין עד כמה מה שהמורות שבדוגמאות האלו נדרשות לעשות דומה להוראה המתוכנתת באמצעות המחשב. אבל לא קשה למצוא את הדמיון. המורות שבדוגמאות הופכות למכונות ש-"מלמדות" לפי תסריט שנקבע מראש. סביר להניח שהן אינן מוצאות סיפוק בעבודה הזאת, ושתוך תסכול הן יעזבו את ההוראה. לעומתן המחשב איננו מתעייף, ואיננו מתלונן מהחזרה האין-סופית על תסריט מתוכנת. הוא בוודאי ימלא את תפקידו בנאמנות כפי שדורשים יוצריו.

אני שותף לתקווה של שוורץ שנצליח להחזיר משמעות ועניין לכלל העבודות המבוצעות בחברה שלנו. כמוהו, אני משוכנע שאנשים מחפשים יותר בעבודות שלהם מאשר רק משכורת. אבל אני חושש שקברניטי החברה יגלו שבנוגע ל-"חינוך" הרבה יותר קל לתכנת מחשב "ללמד" לפי תסריט שנקבע מראש מאשר לדרוש זאת מבן אדם. ולכן הם יעדיפו, בשם "טובת התלמידים" והקידמה כמובן, להעביר את המלאכה החשובה הזאת למכונות שיכולות לבצע אותה במהירות וביעילות. יתכן והמחשב אפילו ירגיש סיפוק ממה שהוא עושה, אם כי זה רק יוכיח שהוא איננו בן אדם.

תוויות: , , ,

יום שבת, 16 במאי 2015 

תכנים, מורים, תקשוב – וראייה מציאותית

חלק ניכר של מה שמתפרסם בנושא התקשוב בחינוך מבשר לנו על נפלאותיהם של כלים חדשים שאיכשהו יחוללו נס ויגרמו לתלמידים ולסטודנטים לגלות ענין גדול יותר בשיעורים שלהם, ויובילו ללמידה טובה יותר (או לפחות לתוצאות טובות יותר במבחנים). גם לא חסרים פרסומים רבים, חלקם הגדול בבלוגים, שמתארים כיצד כלים מבית Web 2.0 מאפשרים ללומדים לפקח על הלמידה של עצמם ומעניקים להם חוויה של למידה אחרת. הגישה הראשונה רואה בתקשוב אמצעי לניהול יעיל יותר של המטרות המסורתיות של בית הספר, ואילו הגישה השנייה מייעדת את עצמה ללומד עצמאי בעל מוטיבציה פנימית שזקוק רק לכך שיגישו לו היצע מגוון של מידע כדי שהוא ילמד בכוחות עצמו. מפני שאני מזדהה מאד אם הגישה השנייה אני מוצא לנכון להזכיר לעצמי לעתים קרובות שללומדים רבים מאד אין המוטיבציה הדרושה, וגם לא המיומנויות הבסיסיות, להיות לומדים עצמאיים, ושהתפקיד של אנשי חינוך הוא לבנות את תהליך הלמידה כך שהם יוכלו לרכוש את אלה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של ליסה ליין.

במהלך חמש השנים האחרונות קישרתי כאן למאמרונים שלי ליין מעל עשר פעמים, כאשר במאמרונים האלה הדגשתי שהיא מצליחה למהול את החלומות החינוכיים שלה עם גישה מציאותית כלפי היכולות של הסטודנטים שלה, וכך היא מחזירה את קוראיה לקרקע מציאותית. כך היא עשתה במספר מאמרונים של השבועות האחרונים. ליין כותבת בעקבות השתתפותה בקורס פתוח שמנחה דייב קורמיה, Rhizo15. בקורס הזה קורמיה מעלה סוגיה מידי שבוע ומבקש מהמשתתפים להתייחס. רוב ההתייחסות מתפרסמת בבלוגים האישים של המשתתפים כאשר ההאשטאג #rhizo15 אשר ב-Twitter עוזר לכולם לגלות את מה שכותבים.

בשבוע השני של Rhizo15 קורמיה שאל מה ניתן למדידה שאיננו "למידה" (What can we measure that isn’t learning?). השאלה הזאת עוררה מספר הרהורים אצל ליין שמצהירה:
I can’t measure learning, only the symbolic artifacts of learning.
בהמשך היא מסבירה שכאשר היא נותנת ציונים, היא עושה זאת עבור התוצרים שסטודנטים מגישים לה. היא איננה יודעת אם הסטודנט כבר הכיר את תחום הדעת כך שהעבודה שהוגשה אולי איכותית אך איננה משקפת רכישת ידע של ממש. כמו-כן, יכול להיות שהסטודנט למד משהו חשוב ומשמעותי לחייו שאיננו קשור ישירות לחומר הלימוד, וגם זה איננו משתקף בציון. היא מסכמת:
When I look to society, I see an awful lot of people behaving as if they’ve learned nothing from history. So instead I hope that they learned what they needed, whether or not I was able to assess it.
יתכן שיש כאן גישה פטאליסטית – שאין ביכולתנו ללמד דבר. אבל נדמה לי שליין בהחלט צודקת. דבריה משקפים את המציאות הקשה שבה מרצה כמו ליין מוצאת את עצמה. היא מלמדת מפני שהיא רוצה להעניק חוויה משמעותית לסטודנטים שלה, אבל היא מבינה שהיא נדרשת להעריך את למידת הסטודנטים לפי אמות מידה מאד מוגבלות.

השבוע לאחר מכן ב-Rhizo15 עסק בשאלה של תכנים שנלמדים. ההתייחסות של ליין לנושא הזה מאפשרת לנו לראות פן נוסף לכיצד היא מבינה את הלמידה. לכאורה, מהתיאור שלה לקושי בהערכת הלמידה אפשר לחשוב שהיא דוגלת בסובייקטיביות מירבית, שהתכנים אינם חשובים אלא רק כיצד כל אחד תופס אותם באופן אישי. אבל ליין מכריזה:
But I like content!
היא מתארת את עצמה כאדם כמעט אובססיבי כלפי "תוכן" מכל סוג שהוא. היא צמאה ל-"תוכן" וגומעת אותו כל הזמן. היא רומזת שהיא חשה שהשותפים שלה לקורס Rhizo15 מעמידים יצירת קשרים בין הלומדים בפיסגת המטרות החינוכיות שלהם, ולא מתייחסים מספיק בכבוד לתכנים. (אינני מכיר את המשתתפים בקורס הספציפי הזה, אבל נדמה לי שלפחות במידה מסויימת התחושה הזאת מוצדקת.) הוא כותבת:
Why do we diss content in favor of connections? I like connections, I learn from them, but only when I bring something to the table. What do I bring? What do my students bring? Understanding of, or questions about, content. Content is what we’ve read, seen, heard.
אין זה אומר שהיא שוללת התייחסות לתהליך הלמידה והחוויה שבו. עם זאת, היא מדגישה שבמפגש בין לומדים ומלמדים המטרה היא שהלומדים ירכשו דעת באמצעות תכנים שהם לא הכירו קודם.

כל זה מוביל לדבריה של השבוע – תגובה לשאלה שהציב קורמיה בנוגע למקום של המורה בתהליך למידה שמתמקד יותר בתהליך מאשר בתוכן. קורמיה שאל:
But what is the role of the facilitator/teacher/professor where we are using learning subjectives, where learning isn’t measured and where content is actually other people?
לטעמי, בתגובה שלה לשאלה הזאת ליין תיארה היטב אחד הקשיים המרכזיים בתפיסה הזאת (תפיסה ששוב אני מודה שעל פי רוב אני מזדהה איתה). היא מבחינה בין המשתתפים בקורס של קורמיה שברובם המכריע הם אנשי חינוך שסיגלו לעצמם הרגלי למידה עצמאיים ויכולים ללמוד בכוחות עצמם, לבין הסטודנטים שלה במכללה שעדיין אינם לומדים עצמאיים. היא מסבירה שמשתתפי Rhizo15 יכולים להפיל את המורה ואולי למנות מורה אחר במקומו ולהמשיך ללמוד. אבל לא כך עבור הסטודנטים שלה:
It is unlikely that students suddenly without a teacher would fight among themselves for control, however. Instead, they would likely seek another leader. I’ve seen this happen repeatedly, in committee meetings, classrooms, and local government. Many people do not want to inquire – they want to be told what to learn, what to think. When we open up the curriculum, they are lost and frustrated without enough guidance.
בעבר, במאמרונים כאן, ציטטתי את ההתייחסות של ליין למערכות LMS. ציינתי שהיא כותבת שעל אף העובדה שהיא איננה אוהבת את המערכות האלו היא בכל זאת איננה נוטשת אותן. נדמה לי שהקטעים משלושה המאמרונים האחרונים שלה שהבאתי כאן עוזרים לנו להבין את העמדה שלה. ליין חשה אחריות כלפי הסטודנטים שלה שעדיין אינם יודעים לרכוש "תכנים" בכוחות עצמם (ולכן גם מתקשים להפיק מהם תובנות). בגלל זה היא יודעת שאפילו אם היא רוצה "לשחרר" אותם ללמוד בעצמם, הם עדיין זקוקים למישהו שיכוון אותם, וגם למסגרת ברורה שמסייעת ללמידה.

אינני מבקש כאן להעמיד את ליין כגישת ביניים בין אלה שמאמצים את התקשוב כדי לייעל את ההוראה המסורתית לבין אלה שרואים בתקשוב כלי לשחרור הלומד מכבלי הכיתה. ליין ממקמת את עצמה, באופן ברור, במחנה השני. אבל היא מסרבת לאמץ פתרונות שיונקים יותר מסיסמאות מאשר מראיה מפוקחת של המציאות. ובגלל זה אלה מאיתנו שמבקשים לקדם למידה עצמאית באמצעות התקשוב מאד זקוקים לה.

תוויות: ,

יום שני, 29 בדצמבר 2014 

הוראה מבוססת נתונים - אז ... ועוד יותר היום

השבוע לארי קובן פרסם גירסה מעודכנת של מאמרון שהתפרסם בבלוג שלו לפני שלוש וחצי שנים. המאמרון המקורי, שלפי קובן הוא הנצפה ביותר בכל הזמנים בבלוג שלו (מעל 28,000 צפיות), עוסק בהוראה מבוססת נתונים. הוא מציין שהעדכון נעשה כדי להוסיף התייחסות למחקרים שלא נכללו במאמרון המקורי, אם כי בעיון בשני המאמרונים מצאתי התייחסות רק למחקר אחד נוסף, ומעבר לזה, המאמרון החדש כמעט זהה לקודמו. ואם כך המצב, יש טעם לשאול מה הביא את קובן לפרסם את המאמרון הזה שוב. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שהתשובה קשורה להתייחסות הכללית השוררת היום כלפי הנתונים בחינוך. אם לפני שלוש וחצי שנים התפתחויות ביכולות התקשוב התחילו לאפשר אגירת נתונים על הלמידה של תלמידים ובדרך הזאת להשפיע על הנעשה בבית הספר, היום אותם נתונים תופסים מקום מרכזי מאד בהערכות הנערכות בבתי הספר, ומקומם הולך וגדל מיום ליום.

עוד במאמרון המקורי קובן כותב על כך שבארה"ב יש אובססיה כלפי הציונים במבחנים הסטנדרטיים. הוא מתאר את ההוראה מבוססת נתונים כתוספת לאובססיה הזאת, ומסביר שעבור קברניטי החינוך הנתונים הם:
a way of making teaching less subjective, more objective, less experience-based, more scientific. Ultimately, a reform that will make teaching systematic and effective.
אכן, מה שלפני שלוש וחצי שנים אפשר היה לזהות כמגמה כבר הופכת היום למגיפה. ההתרשמות של המורה כבר איננה המדד החשוב, ובמקומה נמצא הנתון (ה-datum) שהוא לכאורה אובייקטיבי ו-"מדעי".

קובן מדגיש שמורים תמיד עסקו באיסוף נתונים על תלמידיהם על מנת להעריך את למידתם, ואת ההוראה של עצמם. הוא כותב שהם אספו את הנתונים האלה באמצעות תצפיות על התלמידים, מדיונים בכיתה, וגם באמצעות מבחנים. בעזרת הכלים האלה, והנסיון המצטבר שלהם, הם ידעו לגוון ולשנות את השיעורים שלהם ולהתאים אותם לצרכי התלמידים. הוא מציין שבשנות ה-90 של המאה הקודמת בארה"ב, במיוחד עם הדרישות של חוק No Child Left Behind, הדגש על מדידה מדוייקת, והדרישה למדד אחיד, גברו, עד שהיום הנתונים, במיוחד ממבחנים על גבי מבחנים, מציפים את בתי הספר. קובן מקשר למחקרים שרומזים שעל אף הנתונים הרבים שנאספים, הקשר של אלה לשיפור בהישגים של התלמידים הוא קלוש. ובכל זאת, הוא כותב:
Yet policymakers assume that micro- or macro-decisions driven by data will improve student achievement just like those productivity increases and profits major corporations accrue from using data to make decisions.
הוא מסיק שההנחה שהוראה המבוססת על הנתונים הנאספים משפרת תוצאות של תלמידים במבחנים איננה אלא הנחה, ובוודאי לא עובדה.

אבל כזכור, קובן פרסם את המאמרון המקורי שהציג את הטיעונים האלה לפני שלוש וחצי שנים, והוא איננו מסביר למה הוא ראה לנכון לפרסם אותו שוב עכשיו. קובן הוא היסטוריון של רפורמות בחינוך (ולעתים קרובות, הכשלון של רפורמות בחינוך), ועל אף העובדה שהוא איננו שולל את התקשוב הוא מרבה להביע ספקות כלפי ההבטחות הגדולות שחסידי התקשוב החינוכי משמיעים. על פי רוב גישתו לשינויים שקולה (ולטעמי אפילו שקולה מדי) ועל אף הנטייה שלו לתפיסות קונסטרוקטיביסטיות, הוא מסוגל למצוא ערך במגוון רחב של שיטות הוראה. הוא מרבה להביע אימון ביכולת של המורה לזהות את הצרכים של הכיתה שלו. אולי אני טועה, אבל אני חש שההחלטה שלו לפרסם שוב את המאמרון הזה נובעת מהחשש שהתקשוב של היום מאפשר קפיצה משמעותית ביכולת איסוף הנתונים על תלמידי בתי הספר, כך שההוראה מבוססת הנתונים תגבר על שיקול הדעת והנסיון המקצועי של המורה בקבלת החלטות חינוכיות. אם זה אכן נכון, הפרסום החוזר של המאמרון שלו הוא בעצם אזהרה של אדם מאד מתון. ואם לארי קובן המתון חש צורך להזהיר בפני התגברות ההוראה מבוססת הנתונים, זאת סיבה טובה מאד לתחושה של חרדה אצלי.

תוויות: , ,

יום שבת, 27 בספטמבר 2014 

אז מה באמת המורה עושה?

בעולם התקשוב החינוכי מרבים לצטט אמירה של ארתור קלארק משנת 1980: כל מורה שניתן להחליף במכונה ראוי שיוחלף. (באנגלית זה נשמע טוב יותר: Any teacher who can be replaced by a machine should be.) על אף הפעמים הרבות שבהן האמירה הזאת מצוטטת, קיים ויכוח בנוגע לכוונה שלה. האם היא נאמרה כביקורת כלפי מורים שהם בעצם מיותרים, ולכן הכסף שהולך למשכורות שלהם מבוזבז? או אולי כוונתה היא להדגיש שמורים צריכים לעוסק רק בענייני חינוך של ממש, וכל דבר אחר (מבחנים וציונים, למשל) ראוי שייעשה על ידי מכונות?

אודרי ווטרס, בסקירה על ספרה של דנה גולדשטיין, The Teacher Wars, נעזרת באמירה של קלארק כדי להצביע על כך שלאורך ההיסטוריה של הטכנולוגיה בחינוך מקצוע ההוראה נמצא תחת מתקפה מתמשכת. היא מזהה בכמיהה למכונות הוראה רצון להחליף מורים במכשיר "יעיל" (ובספו של דבר גם זול) יותר. אבל אפשר לזהות באמירה גם מגמה יותר הומניסטית. ווטרס מצטטת את ב' פ' סקניר (שבדרך כלל מספיק להזכיר את שמו כדי לרמוז על משהו אנטי-הומניסטי):
In assigning certain mechanizable functions to machines, the teacher emerges in his proper role as an indispensable human being.
(ווטרס מייחסת את דבריו של סקינר לשנת 1953, אם כי למיטב ידיעתי המשפט מופיע מאמר שהתפרסם לראשונה ב-1958.)

אמנם בדבריו של סקינר יש ציפייה גדולה שמכונות הוראה יוכלו לרשת חלק ניכר מעבודת המורה, אבל לציפייה הזאת מתלווה הרצון לשחרר את המורה מתפקידים שאינם חינוכיים של ממש. מתבקשת השאלה – מה צריך להשאר אצל המורה, מהם התפקידים האנושיים שמכונה איננה יכולה למלא? נדמה לי שהתשובות הראשונות שעולות לראש לשאלה הזאת הן "אמפתיה" והיכולת של המורה לא רק "להעביר ידע", אלא ליצור סביבה שבה התלמיד רוצה ללמוד וחש את הבטחון הדרוש כדי שיהיה מוכן להעז ללמוד. אלה תכונות שאין במחשב ... אבל אולי עוד יהיו.

אנני מורפי פול, באתר של Hechinger Report, מדווחת על הנסיונות של חוקרים לאפשר למכונות "לקרוא" את הרגשות של לומדים. פול מציינת שמזמן ידוע שחלק ניכר מההצלחה של הדרכה אישית (tutoring) קשור ליכולת של המדריך לחוש את רגשות הלומד ולהגיב להם. היא כותבת:
Now the designers of computerized tutoring systems are beginning to make sensing and responding to emotions a key part of the process, and they’re finding that users learn more as a result.
היא מביאה מספר דוגמאות לפיתוחים בכיוון הזה:
  • כיסא עם חיישנים שלפי כיצד התלמיד יושב מזהים את מידת התעניינותו או ניתוקו מהלמידה
  • עכבר שמזהה את מידת הלחץ המופעל עליו, ועל ידי כך מודד את מידת התסכול של הלומד
  • חיישנים המונחים על עור הלומד שיכולים לבחון עוררות חיובית או שלילית
  • מצלמות שמסוגלות לנתח את הבעות הפנים של הלומד כדי לדעת עד כמה הוא מעורב בלמידה
כמובן שזיהוי מצבו הרגשי של הלומד הוא רק השלב הראשון של העבודה. מערכת הוראה/הדרכה ממוחשבת צריכה להיות מסוגלת גם להגיב כראוי למצבים שהיא מזהה. גם בתחום הזה יש התקדמות: יש חוקרים שמפתחים מנגנוני תגובה שמתוכנתים לגרום ללומד להרגיש שמבינים את הקשיים שבהם הוא נתקל, ולכוון אותו כלפי תחושות של מסוגלות.

משפטי הסיכום של הכתבה של פול רומזים שזה רק עניין של זמן עד שהמחשב יוכל למלא את הפונקציות הרגשיות החשובות שמורה טוב יודע למלא:
Skilled human tutors likely arrived at these insights some time ago. Our computers are just now catching up to what good teachers have done forever: make students’ feelings part of the lesson.
יש נימה של אופטימיות במשפטים האלה. נדמה לי שהאופטימיות הזאת נובעת מהתקווה שכאשר המחשב יצליח להגיב כראוי לרגשותיו, כולל תסכוליו, של הלומד, גם מי שאיננו יכול להרשות לעצמו מורה פרטי יוכל לזכות בהוראה איכותית. אבל המגמה הזאת גם צריכה להחזיר אותנו להרהר באמירה של קלארק. אם אכן רצוי שכל מורה שניתן להחליף במכונה יוחלף, ואם יש מערכות מחשב שכבר מסוגלות להגיב כראוי לרגשות הלומד, אולי גם התפקיד הזה של המורה האנושי כבר איננו נחוץ.

ווטרס, שאיננה מתייחסת לכתבה של פול, מחדדת את הבעייתיות במכונות הוראה, גם אם אלה יהיו מודעות לרגשות. היא מגיבה לחזון של סקינר על שחרור המורה מתפקידיו המכבידים ומדגישה שאפילו אם השחרור הזה הוא לטובה, עדיין לא מדובר בשינוי יסודי של כיצד בית הספר פועל:
But rather than fundamentally change school – rather than ask why so much of the job of teaching entails “burdensome chores” – education technology seems more likely to offload that drudgery to machines.
במילים אחרות, יתכן שבקרוב מחשבים יוכלו לא רק "להעביר חומר" ללומד, אלא גם לסייע לו להתגבר על קשיים רגשיים ואולי אפילו להזדהות עם הקשיים האלה. אבל גם כאשר היום הזה יגיע בית הספר עדיין יהיה מקום שבו סמכות חיצונית קובעת עבור הלומד מה עליו ללמוד ובאילו סטנדרטים הוא צריך לעמוד. התקשוב בוודאי יוכל לסייע גם בשינוי בכיוון הזה, אבל לשם כך נזדקק גם לחזון חינוכי שונה מהנוכחי.

תוויות: , ,

יום שישי, 26 באוקטובר 2012 

ואם הקשר באמת מתפורר?

אינני יודע מה במאמרון האחרון שהתפרסם כאן היה שונה לעומת אחרים כך שהוא עורר מספר תגובות, אבל התגובות האלו מדרבנות אותי להרחיב טיפה על הנושא, ולנסות להבהיר (לפחות לעצמי) את דעתי. למען האמת, באופן מודע המאמרון ההוא לא זכה לסיום ברור, ובמקום זה הוא נשאר תלוי, ללא נקיטת עמדה פסקנית (או לפחות זמנית או חלקית, כפי שאני בדרך כלל משתדל שיקרה).

באופן מסורתי (ואני מאד מודע לכך שהשימוש במילים כאלו בא במקום לבחון לעומק התפתחויות היסטוריות שונות ומגוונות, ויוצר הכללה גסה שחוטאת לאמת) היתה חפיפה גדולה בין בית הספר לבין הלמידה. בחברות מערביות בית הספר היה מופקד על מרבית התחומי הידע שהדור הצעיר היה אמור לרכוש. ציינתי במאמרון הקודם שלדעתי זמינות המידע, והאפשרויות המגוונות להצגתו ולהמחשתו, מערערות את החפיפה הזאת. בקיצור, לא ברור אם הקשר ההדוק בין בית הספר ללמידה יאריך ימים. (רצוי לזכור שבית הספר איננו המוסד היחיד שמתערער בגלל האינטרנט. במשך דורות העיתון המודפס מילא פונקציות רבות שנחשבו קשורים באופן הדוק ואפילו הגיוני, וממש לנגד עינינו הקשר הזה מתפורר.)

לכן, מה שמעסיק אותי כאן איננו האיכות החינוכית של הסרטונים ה-"לימודיים" שגוגל, או כל גוף אחר, מפיק. אני בטוח שבתנאים מסויימים סרטוני וידיאו, כמו ספרים ואמצעים מגוונים נוספים, יכולים להיות אמצעי מוצלח להקניית מידע. מעסיקה אותי שאלת עתיד בית הספר במציאות שבה חומרי לימוד איכותיים נגישים כל כך. נכון להיום רוב ההתייחסות לאקדמיה של חאן (ללא קשר לאיכות הטובה או הירודה של סרטוניה) היא ככלי עזר למורה. אבל הסרטונים האלה נגישים לכל, ללא קשר למוסד לימודי פורמאלי. אדם שרוצה ללמוד נושא מסויים יכול למצוא פריטי לימוד אחדים, או תכנית לימודים שלמה, ברשת. הוא גם יכול למצוא מי שיילמד אותו, באופן פרטי או בקבוצה. במציאות הזאת, מותר לשאול אם יש עדיין צורך (ובהתחשב בעלויות, יש שיאמרו "הצדקה") בבית הספר.

לבית הספר תפקידים נוספים מעבר להקניית דעת. (תחילה כתבתי "ברור שלבית הספר תפקידים נוספים ..." ועצרתי את עצמי. אולי לי זה ברור, אבל אינני משוכנע שהדבר הזה ברור לאלה שהופכים כל שיעור להכנה למבחן.) גם אם אנחנו עדים לצמצום בתפקידיו האחרים, בית הספר אמור להעביר מסורות מדור לדור, לסייע בתהליכי חיברות, לשמור על הילדים כדי שההורים יוכלו לצאת לעבוד, ועוד. אבל יותר ויותר המנדט של בית הספר מצטמצם להקניה, ודווקא עבור התפקיד הזה הוא פחות ופחות נחוץ.

לפני כמעט חצי שנה, בתגובות למאמרון של לארי קובן, ג'ו נוט, איש חינוך בריטי העיר הערה ששמרתי לעצמי. במאמרון עצמו קובן ציטט תגובה של נוט למאמרון אחר. מול אלה ששוללים את "מודל בית החרושת" של בית הספר, נוט טען שהסיבה שהכיתה כפי שאנחנו מכירים אותה כבר דורות שורדת היא פשוטה – היא טכנולוגיה מוצלחת שעושה את המוטל עליה. בתגובות הוא הוסיף:
I’d love to hear far more discussion about “schooling” and far less about “learning.”
ההערה של נוט הדהד אצלי מהסיבה הפשוטה שהנטייה הטבעית שלי היא להעדיף את ההפך. מבחינתי, על פי רוב בית הספר הוא אמצעי ללמידה. לכן, אם יש אמצעי טוב יותר להשיג את המטרה הזאת, אשמח לאמץ אותו. נדמה לי שזה מסביר את ההתלהבות הראשונית שלי כלפי התקשוב בחינוך – האינטרנט איפשר גישה קלה, ולרוב חופשית, למידע שמהווה בסיס ללמידה. באופן דומה, ההתפתחות של כלי Web 2.0 הביאה להרחבת המרחב החברתי שבתוכו הלמידה מתרחשת, והעשירה את הרשתיות שמהווה סביבת למידה מיטבית.

כל זה אולי מסביר למה הלמידה מעניינת אותי יותר מאשר בית הספר. אבל ההעדפה הזאת צמחה בתקופה שבה עדיין היה ברור שקיים קשר הדוק בין השניים, ולא נראה שהקשר הזה נמצא בסכנה. היום, כאשר די ברור שהקשר הזה מתערער, נוצר צורך לבחון מה הלאה. השאלה איננה אם הניתוק בין השניים רצוי – נדמה לי שהנסיון של העיתונות המודפסת מראה שרצוי או לא, הוא עתיד להתרחש. השאלה היא אילו תפקידים חיוביים של בית הספר אנחנו עשויים לאבד בעקבות הניתוק הזה (והירידה במעמד בית הספר בחברה שיתרחש בעקבות זה), ומה אפשר לעשות כדי להבטיח שהתפקידים האלה יקבלו מענה בדרך אחרת.

עדכון – לאחר יום אחד (27.10.2012)

למחרת פרסום המאמרון הזה קראתי את המאמרון החדש של ויל ריצ'רדסון, בו הוא מצטט את דבריו של ריצ'רד אלמור, פרופסור לחינוך בהרווארד, בכנס על רפורמה בחינוך שנערך לפני כשבוע. יש הקלטה של דבריו של אלמור (הוא מתחיל אחרי בערך שעה ועשרים דקות), אבל ריצ'רדסון מקשר לסיכום דבריו בבלוג של גארי הוצ'נס, מרצה לחינוך באוניברסיטה של מערב קנטוקי. הציטוט כאן הוא מהבלוג של הוצ'נס:
"I do not believe in the institutional structure of public schooling anymore," Elmore said, noting that his long-standing work at helping teachers and principals professionalize their practice is "palliative care for a dying institution." Elmore predicted "a progressive dissociation between learning and schooling."
הו'צנס מוסיף:
His comments reflected his concerns that technology, and the networked learning that is emerging in the 21st century, is a key reason for the collapse of institutional schooling....
אני כמובן אינני היחיד, ולא הראשון, להצביע על הנתק ההולך וגדל בין הלמידה לבין בית הספר. בוודאי אפשר היה להביא ציטוטים מאחרים – אנשי אקדמיה, בלוגרים, מורים בשטח, ועוד. כמו-כן, יש מי שרואה בתהליך הזה דבר חיובי ומי שחושש ממנו (נדמה לי שמגמת הכנס שבו אלמור דיבר היתה לנגח את החינוך הציבורי, אבל לא האזנתי לדברי כל הדוברים). את דבריו של אלמור אני מביא כאן לא רק מפני שהם דומים מאד למה שכתבתי כאן, אלא בעיקר מפני שהם מתפרסמים כל כך סמוך למאמרון הזה.

תוויות: , ,

יום שני, 22 באוקטובר 2012 

אולי באמת כבר לא צריכים מורים?

לפני כשבוע עלה ל-YouTube קדימון קצר של מיזם של גוגל בשם YouTube Next EDU Gurus. בעקבות ההצלחה של האקדמיה של חאן אנשי גוגל חיפשו עוד אנשים שמסוגלים "ללמד" באמצעות סרטונים. מתוך הרבים (אינני יודע כמה) שהציגו מועמדות נבחרו עשרה שזכו לערוצים משלהם, ולעידוד ועזרה בהפקת סידרה של סרטונים. גם לפני האקדמיה של חאן אפשר היה למצוא סרטוני הדרכה (או הוראה) על כמעט כל תחום, וההצלחה של חאן דרבנה רבים נוספים להפיק סרטונים ואולי לזכות בצופים ובתהילה.

לפני יומיים ויל ריצ'רדסון התייחס לסרטון על הפרויקט החדש הזה של גוגל. הוא לא אהב את מה שהוא מצא. ב-Twitter הוא הביע את אי-הנוחות שלו והעיר שהוא מנסה להבין מה גורם לאי-הנוחות שלו. ממיכאל שניידר, מורה במדינת קולוראדו, השיב באמירה צינית:
Anyone can teach! Who needs a degree. Just need to know how to make and post a video.
ריצ'רדסון מהרהר שאנחנו נמצאים בצומת שהוא מכנה ה-"חאניפיקציה" של החינוך, ומציין שמה שמאפיין את המצב הזה הוא שכל מי שמסוגל להכין סרטון כבר נחשב מורה. לדעתו, המציאות הזאת מעלה שתי שאלות:
a) what should an education degree or a teaching certificate require when increasingly anyone with a connection can be a teacher of content, and, b) more importantly, what changes when the world begins to accept a definition of “teacher” as someone who knows “how to make and post a video”?
המאמרון של ריצ'רדסון די קצר, אבל התקשיתי לרדת לסוף דעתו על המיזם של גוגל. קראתי אותו מספר פעמים. תחילה הייתי משוכנע שהפרויקט מעורר אצלו כעס, ואפילו זעם, ורק אחרי שקראתי אותו עוד כמה פעמים, וקראתי את התגובות, הגעתי למסקנה שריצ'רדסון חש אמביוולנטיות רבה כלפיו. ריצ'רדסון הוא איש חינוך. הוא משוכנע שתפקיד המורה איננו מסתכם בהכנת סרטונים שמסבירים (במידה זאת או אחרת של הצלחה) תופעה כלשהי. אבל הוא גם מודע למציאות של היום, מציאות שבה חלק משמעותי ממה שנחשב כעבודת המורה יכול להתרחש מחוץ לכיתה, ואיננו צריך להתבצע על ידי אדם שקיבל הסמכה או תעודה.

קוראים אחרים גם התקשו להבין מה עמדתו של ריצ'רדסון, והעלו שאלות בתוך התגובות. בתגובות שלו לתגובות האלה ריצ'רדסון מבהיר את עמדתו. עבורו השאלה אם להסמכה או לתעודות יש חשיבות היא שאלה שאין עליה תשובה ברורה. מצד אחד הוא מסכים שההוראה יכולה להגיע מכל אחד ומכל מקום, אבל מצד שני הוא חושש שהיוזמה של חאן, שהיא בעצמה יוזמה מבורכת, מנולצת על ידי גופים שישמחו להחליף מורים ביישומי מחשב, ועל ידי כך גם לפטר מורים וגם להרוויח ממכירת טכנולוגיות "הוראה" לבתי הספר. בתגובה אחת הוא מתאר תחזית די עגומה:
There are lots of people who I really believe would love to do away with the idea of schooling. And if they can maintain test scores and content consumption as the goal, they might just do it.
אין ספק שה-"חאניפיקציה" שעליה ריצ'רדסון כותב מאיים על מעמד המורה. היא פן נוסף של פרויקטים כמו Teach For America ש-"מכשירים" מורים תוך חודשים ספורים, מורים שעל פי רוב עוזבים את המערכת לפני שהם רוכשים נסיון של ממש. המורים האלה, שלא רכשו תשתית איתנה בפדגוגיה, הם בין המשתמשים הראשיים של סרטוני YouTube כמו של חאן, כאשר הסרטונים האלה "מסבירים" תופעות, אבל ממעטים לעזור לתלמידים להבין אותן.

לאור כל זה אפשר להבין את החששות של ריצ'רדסון, חששות שבאים היטב לביטוי בתגובה של סטיב רנסום שמצטט מהסרטון:
What bothered me the most was the following statement: "Educational videos on YouTube represent a return to the essence of what education should be." Putting it bluntly, THIS... is a load of crap. The essence of education cannot be distilled to watching videos - I don't care who makes them.
אכן, היומרה בטענה כזאת, שבסרטונים "חינוכיים" אפשר למצוא את המהות של החינוך, ממש מרגיזה. אבל בכל זאת עלינו להודות שבהערה הצינית של מיכאל שניידר מתחילת המאמרון הזה יש גם מידה גדולה של אמת – היום כל אחד, ללא קשר לתעודה שברשותו, יכול ללמד. בעצם, זאת אחת המסרים המרכזיים, והחשובים, של עידן האינטרנט. גם אם אנחנו חוששים שהציבור הרחב עשוי "להבין" שקל להיות מורה, או אפילו שהיום המורים מיותרים ללמידה, עלינו להכיר במציאות – זמינות המידע, והאפשרויות הרבות שברשותנו היום להמחיש ולהנגיש אותו, מערערות על בית הספר ועל המורה כפי שהכרנו את אלה עד היום.

תוויות: ,

יום שני, 16 באפריל 2012 

במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ...

שנת הלימודים הנוכחית עברה מאד בשקט בבלוג של בריאן קרוסבי. לפי הספירה שלי, עד עכשיו התפרסמו בו רק שמונה מאמרונים. לשם ההשוואה, בשנת הלימודים 2009-2010 התפרסמו בו כ-40 מאמרונים, ובשנת הלימודים השלמה הראשונה לבלוג, 2006-2007, התפרסמו בן בערך 120 מאמרונים. מה אפשר להסיק מזה? אין ספק שלפחות באופן חלקי, ה-"שקט" הזה הוא פונקציה של עייפות החומר – קשה להתמיד בכתיבה במשך תקופה ארוכה (אני מאד מודע לעובדה הזאת). בנוסף, בשלב מסויים נושאים שבעבר נראו חדשים ומרגשים, ולכן ראויים להתייחסות, נעשים נדושים ופחות מעניינים (לפחות למי שכותב עליהם). אי-לכך, זה איננו צריך להפתיע שכתיבתו של קרוסבי לבלוג שלו נעשתה דלילה יותר.

חשוב להדגיש שקרוסבי הוא יותר מ-"רק" בלוגר חינוכי ותיק ומוערך. רבים מהבלוגרים החינוכיים שמתמידים בכתיבה עוסקים בעיקר בצד הרעיוני של התקשוב בחינוך. לעומתם, קרוסבי הוא מורה בכיתה, והבלוג שלו מהווה צומת שבו גישתו החינוכית פוגשת את המתרחש בכיתה שלו. הוא כותב על הנסיון האישי שלו ומאפשר לנו לראות כיצד ניתן להשתמש בתקשוב כדי ליצור חוויות למידה אמיתיות עבור תלמידיו. רוב תלמידיו באים משכבה סוציו-אקונומית נמוכה, אבל בניגוד לבתי ספר הצ'רטר שרואים את תפקידם הכמעט בלעדית בשיפור הישגי התלמידים במבחנים סטנדרטיים, קרוסבי מקפיד ליצור סביבה שתעורר אצלם סקרנות ואת הרצון ללמוד. הוא איננו מהסס לנסות כלים חדשים ולבחון כיצד אלה יכולים לתרום להוראה וללמידה, והוא גם איננו מסתיר מקוראיו את הבעיות או את הכשלונות בהם הוא לפעמים נתקל. נכונותו להתנסות, והדיווחים הכנים שלו על הנסיונות האלה, הופכים את הבלוג שלו ממש לנכס.

כזכור, השנה הבלוג שלו די רדום. במאמרון מהשבוע קרוסבי מנסה להסביר למה. ומתברר שמעבר לעייפות החומר, או העובדה שאין הרבה חדש תחת השמש החינוכית-תקשובית, יש סיבה משמעותית מאד לשקט הזה. הוא כותב שבשנים קודמות הוא הצליח להשתחרר מהדפוס של מורה יודע-כל ובמקום זה הפך ל-"לומד ראשי" בכיתות שלו. וכאשר הוא תיפקד כך, זה השתקף על הנעשה בכיתה:
Learning involved every subject and students were more self motivated to do quality work because the work was more creative and was usually published online for all to see ... so it better be good. (And note that direct instruction was not and never will be abandoned, just more opportunities for students to build knowledge, use and share what they know and learn in creative ways).
אבל דברים השתנו. היום האוטונומיה לפעול לפי הבנתו נעלמה כמעט לגמרי, ובמקומה המערכת מכתיבה מה צריכים ללמוד, וכיצד ללמוד אותו. פשוט אין זמן לפרויקטים היצירתיים שפעם יצרו את האווירה הטובה שבכיתה. קרוסבי כותב שהמודעות שלו למציאות החדשה הזאת התחדדה אצלו לאחרונה דווקא כאשר כן היה קצת זמן כמו בעבר. כשהוא ניצל את הזמן לפעילות מהסוג הישן הוא הבחין במתרחש אצל תלמידיו:
Their excitement, focus and requests to work extra outside of school on their research reminded me what we had been onto previously. We didn’t have this new pedagogy down to perfection, but we were well on our way, and with some support we would be even closer to being there now (not that you would ever get to perfection mind you).
על אף הרצון לעסוק בפרויקטים תקשוביים שבהם התלמידים אוספים מידע וחוקרים נושאים ברשת, השנה קרוסבי לא הרגיש שהוא יכול להקדיש זמן לפרויקטים כאלה, וזה משום שהוא דואג לתלמידיו. בעבר, כשהיה זמן לפרויקטים, היה גם זמן לטפל בהתנגות נאותה וזהירה ברשת. אבל עכשיו אין, והוא חושש שאם הוא "ישחרר" את תלמידיו לרשת בלי ההכנה המתאימה לכך, עשויים להיווצר מצבים בעייתיים ומסוכנים, והוא איננו מוכן לקבל על עצמו את האחריות הזאת.

נוצר מצב שבו הדרישה של המערכת להספיק "חומר" ולהכין את התלמידים למבחנים מגבילה יותר מאשר רק הזמן הפנוי לפרויקטים מעניינים. היא גם מצמצמת את ההזדמנויות של תלמידיו לרכוש ידע ונסיון חשובים על התנהגות נכונה ברשת, שהם דווקא בין הנושאים שבאמת קרובים לליבם של קובעי המדיניות החינוכית. התוצאה בלתי-נמנעת:
The almost total lack of autonomy because of a daily schedule designed by my administration that only includes reading, writing and math ... and most taught with prescribed programs or specific direct instruction pieces that MUST be included literally leave no time.
והוא מוסיף שהלהט כלפי הלמידה שבעבר אפיין את תלמידיו איננו מתפתח אצלם עכשיו.

קרוסבי כותב על הנסיון של עצמו, אבל הוא מציין שהוא מבחין בתחושות דומות אצל מורים אחרים, עמיתים ברשת. הוא מקשר לבלוג של ליסה פריסי, בלוגרית חינוכית ותיקה עם נסיון רב בתחום התקשוב, שכותבת דברים דומים. גם פריסי ממעטת לפרסם מאמרונים בבלוג שלה השנה. לפני מספר שבועות היא כתבה שזה מפני שלא התרחשו דברים מלהיבים או חדשניים בכיתה שלה שעליהם כדאי לכתוב. תכניות בקריאה ובמתמטיקה שדורשות ממנה להצמד ללוח זמנים קצוב ונוקשה (ואפילו מכילות הנחיות מדוייקות על מה להגיד בכיתה וכיצד צפוי שהתלמידים ישיבו) נוגסות לתוך הזמן שפעם עמד לרשותה לפרויקטים מעניינים ומהנים. אחרי שפריסי מונה את הדרישות השונות שבהן עליה לעמוד היא מסכמת:
So together, that's three and a half hours. Add in one hour for lunch, and forty minutes for art, music, or physical education, and I am left with one hour a day for all the fun stuff. It used to be the whole day was fun. Now it's not.
היא מוסיפה שתלמידיה שחוקים, ושהיא עצמה איננה יכולה להמשיך כך. היא מקדישה יותר מדי שעות כל יום לדברים שהיא יודעת אינם הדברים החשובים. בסיום המאמרון שלה היא מונה מספר פעולות שעל אף דרישות המערכת היא מתכוונת לבצע. האחרונה מאלה: שהיא שוב תהנה מללמד. היא מסכמת:
And I am determined not to let the government, administrative initiatives, and test scores to let me veer from that goal.
נותר לנו לקוות שהיא תצליח. עם זאת, העדויות של קרוסבי ושל פריסי עוזרות לנו להבין שאם התקשוב איננו מצליח לחולל את השינוי הפדגוגי בחינוך שרבים מאיתנו מייחלים לו, הטכנולוגיה עצמה היא כנראה רחוקה מאד מלהיות הגורם הראשי לכך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 15 בינואר 2012 

וגם אם כבר היינו כבר בסרט הזה ...

סביר להניח שבענייני פדגוגיה, רבים מאיתנו שעוסקים בתקשוב החינוכי רגילים לתחושה של דז'ה וו. לא פעם כלי תקשובי חדש מעורר הכרזות משולהבות בעניין "פדגוגיה חדשה", ולאחר עיון קצר אנחנו נאלצים להודות שמדובר בפדגוגיה שהיתה מוכרת היטב עוד בתקופה הקדם-דיגיטאלית הרחוקה. אינני כותב זאת כדי לשלול חידושים טכנולוגיים או להמעיט בחשיבותם. לעתים קרובות כלי תקשובי חדש יכול להפיח חיים באמצעי פדגוגי חיובי שעד היום לא המריא כי התנאים לא היו בשלים ליישומו. אם בדרך הזאת ניתן ליישם תהליכי למידה שאליהם ייחלנו, יש בכך ערך אמיתי. ובכל זאת, ספק אם כרטיסי תרגול דיגיטאליים מוסיפים מימד פדגוגי נוסף על פני גרסתם המוכרת יותר מקרטון. כמו-כן, קראתי יותר מדי דיווחים על שימושים פדגוגיים של טלפונים סלולאריים שבבדיקה לעומק מתגלים כתרגום צולע של פעולות לימודיות שקל יותר לביצוע פשוט בעט ונייר.

לפני שבוע לארי קובן כתב על תחושת הדז'ה וו שהתעוררה אצלו כאשר הוא צפה לאחרונה בשיעור מתמטיקה שבו המורה נעזרה בקליקרים. קובן הסביר שהמורה חילקה קליקרים לתלמידים וביקשה מהם להשיב על שאלת רב-ברירה שהופיעה על הלוח הלבן האינטראקטיבי בקדמת הכיתה.

האירוע הזה החזיר את קובן לאולם הרצאות משוכלל באוניברסיטת סטנפורד בשנות ה-60 המאוחרות. הוא תיאר את האולם, ואת מערכת הכפתורים ליד כל כסא שאיפשרה לסטודנטים להשיב לשאלות של המרצה. המערכת היתה מורכבת ואף מסורבלת, אבל בכל זאת, היא מילאה את אותו התפקיד של הקליקרים של היום. קובן מוסיף שהוא ביקר שוב באותו אולם בשנת 1972 והמערכת עדיין היתה שם, אבל כבר לא בשימוש:
By 1972 when I came to Stanford as a graduate student, the LGI was being used as a large lecture hall for classes from other departments. The now-disconnected keypads were toys that bored students played with during lectures. The pull-down screen was used for overheads and occasional films. The fixed position cameras purchased in the late 1960s were already beyond repair and obsolete.
וכך היה גם בשנת 1981 כאשר הוא ביקר שם שוב. וגם היום. בסיום המאמרון קובן מדווח שלפני מספר שבועות הוא ביקר עוד פעם באותו אולם כדי להאזין להרצאה של עמית:
... as I listened, my fingers crept over to the “student responder” and I began to click the keys. “Student responders” and “clickers” merged in my mind.
כמובן שאין בזכרון הזה של קובן כדי לשלול את השימוש בקליקרים. העובדה שאחרי זמן קצר המערכת המורכבת והמסורבלת של שנות ה-60 הפסיקה לתפקד ולשרת את היעוד שלה איננה מוכיחה שהרעיון איננו רעיון טוב. אין ספק שיש משהו חיובי במנגנון שמאפשר למרצה לקבל משוב מסטודנטים, וברור שקליקרים עושים זאת בצורה יעילה יותר מאשר מה שקובן הכיר לפני יותר מ-40 שנה.

קובן מוכר כחוקר שאיננו מתלהב יתר על המידה מכלים טכנולוגיים חדשים. לאור זה, קל להסיק שהעובדה שהשיעור במתמטיקה בו הוא צפה עורר בו תחושה של דז'ה וו מעידה על כך שהוא איננו מוצא טעם בקליקרים היום. אבל התגובות שלו לתגובות קוראיו למאמרון יוצרות רושם אחר. מספר מגיבים מציינים שהם מכירים מצבים שבהם קליקרים מסייעים בשיעור, וקובן מודה למגיבים האלה על הערותיהם. אחת התגובות מקשר לכתבה (מספטמבר 2011) על מרצים שמתרחקים ממודל ההרצאה פרונטאלית לטובת דיונים מונחים שבהם הסטודנטים מתבקשים לנסות להסביר את מה שהם מבינים לעמיתיהם. בכתבה הזאת קישור לסרטון YouTube על פרופ' אריק מזור מהרווארד. ברוח הדז'ה וו, אולי רצוי לציין שהסרטון הזה הוא שתיים וחצי הדקות מתוך סרט ארוך יותר משנת 2004 בו מזור מתאר את אסטרטגיית ההוראה שלו. אישית, אני זוכר שקראתי על השיעורים של מזור לפני כ-12 שנה, והתרשמתי מאד.

אבל מה שמעניין כאן הוא שהקליקרים (או כלים דומים שקדמו להם) תופסים מקום די צנוע במערך ההוראה של מזור (וכנראה גם של המרצים האחרים המוזכרים בכתבה). המשוב שהמרצים מקבלים דרך הקליקרים עוזר להם לזהות טוב יותר מה הסטודנטים מבינים ומה הם אינם מבינים. אבל ה-"חידוש" המשמעותי בשיעורים האלה הוא הפנייה לסטודנטים כדי שהם יסבירו את מה שהם מבינים לעמיתיהם. (השיטה הזאת דומה, כמובן, ללימוד בחברותא המוכר מאד במקורות יהודיים.) מי שמשווק קליקרים מדגיש את המקום המרכזי של הכלי בתהליך הלמידה, אבל מהנסיון של מזור ושל אחרים די ברור שקבלת התשובות של הסטודנטים לשאלות שנשאלו באמצעות כלי זה או אחר איננה הנקודה החשובה. מה שחשוב הוא המעבר מהרצאה שמכילה את העובדות היבשות אל פעולות שבאמצעותם הסטודנטים מנסים להפיק תובנות.

האם זה אומר שאין חשיבות לקליקרים בחינוך? מסקנה כזאת אולי מתבקשת בסיום המאמרון הזה, אבל נדמה לי שהמסקנה האמיתית היא אחרת. אני מניח (ואין לי שום מידע מחקרי כדי להוכיח זאת) שגרף של אפקטיביות של מורים יראה עקומת פעמון. רוב המורים יתרכזו אי-שם באמצע, בין המצטיינים לבין הלא מוצלחים. כך היה כאשר כתבו בגיר על הלוח, וכך גם בעידן התקשוב. ואם ההנחה הזאת נכונה, כדי שמספר רב של מורים ימצאו דרכים לשלב את השימוש בקליקרים לתוך פדגוגיה מוצלחת, אנחנו זקוקים להרבה מאד מורים שמשתמשים בהם בצורה סתמית. ואולי נצטרך גם להפרד מהציפייה שכלים טכנולוגיים – קליקרים, טבלטים, או מה שעוד עתיד להופיע, ישנו את החינוך. בסך הכל הם יהוו את הבסיס שעליו חלק מהמורים יצליחו להביא ללמידה משמעותית.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 ביוני 2011 

כבוד גדול להיות כמוהם

כאיש חינוך שהוא חובב ג'ז מושבע (וגם כאוהד כדורסל, אם כי במידה קטנה יותר) התמלאתי גאווה כשקראתי מאמרון של לארי קובן מהשובע. במאמרון שלו קובן מביא נתונים מתחום חקר המוח מתוך מאמר מאת יונה לרר שהתפרסם ב-Wired לפני כשבועיים. במאמר שלו לרר טוען שיש דמיון רב בין מלאכתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל – שתי המלאכות דורשות את היכולת לאלתר במהירות ולהגיב בהצלחה למצבים משתנים ובלתי-צפויים.

לרר וקובן כותבים על ההחלטות הרבות הדרושות באלתור מוצלח של נגן ג'ז ובקליטת כדורים חוזרים אצל שחקן כדורסל שצריך להחליט היכן למקם את עצמו עוד לפני שהכדור מחטיא את הסל. מדובר בהחלטות זעירות ומהירות שאינן תוצאה של ניחושים או של מזל, אלא של אימון ולימוד כך שלמקצוענים האלה יש מאגר אדיר של מידע שממנו הם יכולים לשלוף את הצעד הבא שלהם. הצופה מן הצד איננו מודע לחשיבה שמתרחשת – לשיקולים השונים ולהחלטות המהירות והרבות – ולעתים קרובות פוסק שהמלאכה שבביצועה הוא צופה איננה מסובכת או שהתגובה המהירה שהוא רואה אינה תוצאה של חשיבה מקצועית.

קובן כותב שהחלטות כאלו אינן נחלתם של נגני ג'ז ושל שחקני כדורסל בלבד. הוא מזהה פעילות דומה במלאכת ההוראה:
Here is where I turn from improvising jazz and basketball rebounding to classroom decision-making. Non-teachers would be amazed at the total number of decisions teachers make during a 45-minute lesson, the frequency of on-the-fly, unplanned decisions, and the seemingly effortless segues teachers make from one task to another. Decisions tumble out one after another in questioning students, starting and stopping activities, and minding the behavior of the class as if teachers had eyes in the back of their heads.
אכן, קל מאד, וגם פופולארי מאד, לראות במלאכת המורה עבודה טכנית בלבד, ביצוע של צעדים שנקבעו מראש לפי הספר. (למרבה הצער, לעתים קרובות נדמה שהמערכת החינוכית דווקא מעדיפה שכך יהיה.) המורה נתפס כלא יותר מאשר טכנאי המופקד על העברת סחורה ממקום אחד, מספר הלימד, למקום אחר, לראשו של התלמיד. וזה, כמובן, פותח פתח למבחנים הסטנדרטיים שבודקים את מידת ההצלחה של ההעברה הזאת (ומתן בונוס למורה שההספק שלו עולה על זה של אחרים). אבל קובן, שהקדיש שנים רבות לבחינת המתרחש בבתי הספר ולמלאכת ההוראה מבין שמדבור במשהו הרבה יותר מורכב ומסובך.

במאמרון חדש בבלוג שלו גם גרי סטייגר בודק אם קיים דמיון בין המורה לבין תחום עיסוק אחר. אבל להבדיל מההשוואה המחמיאה של קובן, סטייגר שולל בתוקף את ההשוואה הזאת:
There will be lots of talk at next week’s ISTE Conference about “those of us in the industry.”

You can keep your industry! I’m an educator!

Better yet, keep your industry away from my professional community.
אכן, החינוך איננו תעשיה. לעבודת המורה יש דמיון רב למלאכתם של בעלי מקצוע הזקוקים ליכולת תגובה מהירה המסתמכת על מאגר מידע אישי רחב שמהווה בסיס שממנו ההחלטות נובעות. ותודה שמישהו מציין זאת.

תוויות:

יום חמישי, 17 בפברואר 2011 

בחזרה למכונות ההוראה?

אני מודה שאפילו אני עצמי קצת הופתעתי מהנושא של המאמרון הזה. לפני כ-40 שנה הציפיה הרווחת כלפי התקשוב בחינוך היתה שהמחשב יפעל כמכונת הוראה – שרכישת הדעת תתרחש ללא מגע אדם. היו אפילו כאלה שחלמו על teacher-proof education (דבר שהצביע עך כך שהלמידה נתפס כלא יותר מאשר קליטה של מידע). מאז, דור שלם כבר התחנך מול מורים. לא תמיד היו אלה מורים טובים, אבל הם היו מוחשיים, ובמקום שהמורים יהפכו להיסטוריה, התפיסה היומרנית של למידה ללא מורים נזרק לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל משום מה, באופן די מפתיע, כתבה בניו יורק טיימס של השבוע שעבר העלה שוב את הרעיון, ולא כסיוט מן העבר, אלא פחות או יותר כחלום שיש עוד להגשימו.

רנדל סטרוס, שמעיד על עצמו שהוא מלמד בקורסים מקוונים כבר עשור, פותח את הכתבה שלו בקביעה שכאשר מוסדות להשכלה גבוהה יצליחו למצות את מלוא הפוטנציאל של האינטרנט, לרוב הפרופסורים לא תהיה פרנסה:
WHEN colleges and universities finally decide to make full use of the Internet, most professors will lose their jobs.

That includes me. I’m not worried, though, at least for the moment. Amid acute budget crises, state universities like mine can’t afford to take that very big step — adopting the technology that renders human instructors obsolete.
סטרוס כותב שהקורסים אותם הוא מלמד הם קורסים מעורבים, כאשר מבחינתו הערבוביה היא בין יישומים מחשביים ובין בני אדם מוחשיים. אבל הוא מדגיש שקורס מקוון אמיתי ("genuine online course") יהיה לחלוטין ללא מגע אדם:
No living, breathing instructor would be needed for oversight.
יתר הכתבה עוסק בתיאורים קצרים של מספר פרויקטים של אוניברסיטאות – בעיקר העלאת חומרי למידה לרשת לשימוש החופשי של מי שמעוניין ללמוד באמצעותם. וכאן הדגש של הכתבה קצת משתנה. במקום להסביר לנו שהחומרים האלה הם הסנוניות של קורסים מקוונים ללא מגע מורים, סטרוס טוען שאם אלה עומדים לבדם, ללא הסברים או פרשנות של מורה, ערכם הלימודי מוגבל. במילים אחרות, אם בהתחלה של הכתבה שלו סטרוס משוכנע שרק קשיים כלכליים מונעים את בנייתם של קורסים ללא מגע אדם, בסופו הוא לא רק בטוח שהרעיון עוד רחוק ממימוש, אלא גם שמדובר ברעיון לא רצוי.

בסך הכל יש כאן כתבה מבלבלת, כנראה מפני שמי שכתב אותה עדיין לא גיבש את דעתו על הנושא שעליו הוא כתוב. אישית, אינני יכול להתלונן על כך, היות ויותר מפעם אחת אני מגיע לסיום של מאמרון ומגלה שתוך כדי כתיבה גישתי לנושא שעליו אני כותב השתנתה. לכן, אפשר לראות את העובדה שתוך כמה מאות מילים סטרוס מצליח לעבור 40 שנה של תקשוב בחינוך כלא יותר מקוריוז ... מלבד זה שהכתבה התפרסמה בניו יורק טיימס. מפני שהיא התפרסמה שם, אני חושש שבקרוב נתחיל שוב לשקול ברצינות רעיונות של הוראה ללא מגע מורה, וזה בהחלט איננו על מה שמצטייר בראש שלי כשאני חושב על תקשוב בחינוך.

תוויות:

יום רביעי, 29 בספטמבר 2010 

אין חובה ללכת עד לקצוות

בדרך כלל אני מסכים עם דבריו של שלי בלייק-פלוק, אבל לפעמים אני מוצא את עצמי מגרד בראש ושואל אם באמת ירדתי לסוף דעתו. כך קרה לי השבוע כאשר קראתי מאמרון קצר שלו – Saying No – בו הוא מנסה להתמודד אם קביעה חינוכית די בסיסית:
if we want students to engage with learning, we won't tell them the answers.
כזכור, בכיתות של בלייק-פלוק לכל תלמיד מחשב והוא מעודד את השימוש בכלים רבים, הן לצרכי הגעה למידע, והן לצרכי תקשורת בין התלמידים. ללא ספק הוא מורה שהפנים את העובדה שלרשת השפעה גדולה על מה שחשוב ללמוד, ושהיא מחייבת דרך אחרת של למידה. אבל אין חדש בגישה פדגוגית שגורסת שאין לתת "תשובות" לתלמידים, אלא שעלינו לעודד אותם למצוא את אלה בעצמם. כך היה הרבה לפני שהיה האינטרנט, כאשר תלמידים התבקשו לקרוא פרק בספר, או לחפש מידע בספריה, או לשוחח עם הסבתא שלהם. ברור לי גם שבלייק-פלוק יודע את זה, ולכן לא ברור למה דווקא עכשיו הוא חש צורך להדגיש את זה.

חלק מהתשובה נמצא בעוצמה האדירה של הרשת, בעובדה שהיום כל כך הרבה מידע כל כך זמין. בלייק-פלוק מדגיש שלכל אחד מתלמידיו יש מכשיר שמקנה לו גישה למכלול הידע האנושי. לכן, הוא שואל למה להתייחס אליהם כאילו העוצמה הזאת איננו נמצא בהישג ידם. הוא מבקש מתלמידיו לחבר בין כוח המוח שלהם לבין העוצמה של הרשת כדי להתמודד בכוחות עצמם בבעיות שאותם הם מנסים לפתור. על פניהם, גם השאלה וגם הבקשה הגיוניות. הרי שוב, גם לפני התקשוב זה מה שרצינו שהתלמידים שלנו יעשו. אבל מחקר אחר מחקר מראה שבני נוער אינם יודעים להשתמש בכלים אינטרנטיים כדי למצוא מידע או להשתמש במידע שאליו הם מגיעים בצורה לימודית מוצלחת. בלייק-פלוק כותב שהוא צריך להגיד לתלמידיו:
You want to succeed in learning? Then learn to activate your own capacity to learn. Figure it out. Use that thing sitting on your lap and the connection to the world that it represents. And stop leaning on me; because soon enough I won't be here. And it will just be you and the world.
ההצהרה הזאת נשמעת מאד יפה, אבל לא ברור אם יש אחריה יעילות פדגוגית. קל להזדהות עם ההכרזה של בלייק-פלוק שהוא לא ייתן את התשובות לתלמידיו. אבל משום מה, נוצר הרושם שזאת שאלה של הכל או לא כלום, ובין לענות על הכל בשביל התלמידים לבין לזרוק אותם למיים אין שום אפשרויות אחרות.

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על הביטוי שאריקה מקוויליאם קבעה כדי לאפיין את עבודת המורה: meddler in the middle. ציינתי אז שהרעיון כל כך הגיוני שמוזר שאף אחד (למיטב ידיעתי) לא קבע ביטוי כזה מוקדם יותר. מעניין שמדבריו של בלייק-פלוק מתקבל הרושם שהוא איננו מכיר באפשרות פדגוגית אמצעית כזאת. אני מניח שזה איננו נכון – הוא הרי מורה מנוסה, וממה שהוא כותב על הכיתות שלו ברור לי שהוא מאד מעורב בהצלחות הלימודיות של תלמידיו. אבל חבל שבמקרה הזה הוא כנראה נותן לטכנולוגיה להתגבר על התבונה החינוכית שלו ומניח שדרך הרשת אפשר להגיע לכל מה שצריך לדעת בלי התיווך של בעל נסיון. ואולי מכל זה אפשר ללמוד על כוחה של ביטוי. כאשר התרגלנו לחשוב שעומדים לרשותנו שתי קצוות של פעילות פדגוגית – ה-sage on the stage או ה-guide on the side, אנחנו מתקשים לזכור שהעבודה הפדגוגית האמיתית נמצאת אי-שם באמצע.

תוויות: ,

יום חמישי, 26 באוגוסט 2010 

החידוש שבחזרה לעבר?

במאמרון מלפני שבועיים בבלוג שלו קלרנס פישר שואל "?Do New Tools = New Learning". פישר משלב כלים תקשוביים רבים בהוראה שלו, ולכן אולי טיפה מוזר שבנימה זעירה של התנצלות הוא כותב שלאחרונה הוא חש שהוא איננו רודף אחרי כל כלי חדש. (אני מתאר לעצמי שמורים שאינם מתוקשבים כמוהו בוודאי היו חושבים אחרת.) פישר כותב שבשנה הקרובה הוא רוצה להוסיף כמה כלים חדשים לתוך מאגר הכלים שבהם הוא כבר משתמש, והרצון הזה מעורר אצלו שאלה:
Does using new tools allow for new learning? Are there new tools that change the landscape of information that is available? Are there tools that are so significant that they allow students to learn things in new ways that would not have access to without them?
זאת איננה שאלה חדשה. בדרך זאת או אחרת היא עולה, פעם אחר פעם, ברבים מהבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, כולל כאן. לפני שנתיים וחצי, למשל, ציטטתי את דבריו של ג'ף אוטכט שבארבע שאלות קצרות ניסה לקבוע מדד להערכת השימוש בטכנולוגיה בכיתה:
  • האם משתמשים בטכנולוגיה רק מפני שהיא זמינה?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים ישנות"?
  • האם הטכנולוגיה מאפשרת למורים ולתלמידים לעשות "דברים ישנים בדרכים חדשות"?
  • האם הטכנולוגיה יוצרת חוויות לימודיות חדשות ושונות עבור התלמידים?
אני מניח שזה איננו מפתיע שלפי הסקאלה של אוטכט חלק ניכר מהפעילות הלימודית המתוקשבת מתרכז בתחום שתי השאלות הראשונות. על אף המצאותם של כלים תקשוביים מדהימים אנחנו מתקשים למצוא את הדרך לנצל אותם כדי ליצור חוויה לימודית חדשה (וחשוב להדגיש שלא תמיד ברור לנו מהי "חוויה לימודית חדשה"). פישר מודע לזה, והוא מזהיר בפני "תסמונת החפץ הנוצץ" שעשויה לסנוור אותנו ולגרום לנו לחשוב שהפעולות החינוכיות שלנו חדשניות רק מפני שהן נעשות באמצעות כלים חדשים. הוא מזכיר לנו שקיימים כלים רבים שממלאים פחות או יותר את אותן הפונקציות, ולכן, אם יש לנו כבר כלי שממלא פונקציה מסויימת, אין סיבה לרדוף אחרי כלי חדש שמשרת את אותו הצורך. עם זאת, הוא משוכנע שהאפשרות ל-"למידה חדשה" קיימת:
New tools are important. New tools give us access to information we wouldn’t have without them. New tools give our students the ability to share, to network and learn in ways they wouldn’t have without them.
אני כמובן מסכים, אם כי אפשר לשאול "אז מה?". הרי אין חדש בכל זה. אבל אולי עצם העובדה שמדובר במשהו שאיננו חדש הוא מה שמעניין.

היום, דרך מאמרון של אירא סוקול הגעתי לספר משנת 1842 (כן, לפני 170 שנה) מאת ויליאם אנדרוס אלקוט. שם הספר: Slate and black board exercises. הספר של אלקוט (בערך 250 עמודים) מבקש להסביר ולהדגים כיצד רצוי להשתמש בלוח גיר (גם כיתתי וגם אישי) בכיתה. מהתיאורים שלו אפשר להבין שמדובר בטכנולוגיה חדשה שעדיין לא היתה מוכרת בבתי הספר. תוך כדי ההסברים שלו על היתרונות של לוח הגיר אלקוט גם מתאר את הפדגוגיה המתבקשת מהשימוש בו, לדוגמה השאלות שרצוי שהמורה ישאל וכיצד לשאול אותן, והצורך לפנות בשיעור זמן שבו התלמידים יוכלו לתרגל את מה שהם לומדים. לא קראתי את כל הספר, אבל מספר קטעים ממש "ביקשו" שאצוטט אותם כאן.

בצורה שאפשר לתרגם כמעט ישירות לדיון של ימינו על הצורך בכיתות של 1:1, אלקוט כותב (עמ' 12-13) שכל תלמיד בכיתה זקוק לשולחן משלו:
I ought also to say here that the preceding remarks as well as those which follow are made upon the presumption that every pupil of every age has his own separate desk for I conceive this to be a highly important point in the construction of every school house. Some I know undertake to say that one desk will serve for two pupils and so it may when we cannot do better. But one pupil and one only to each desk however young he may be is certainly preferable.
בהמשך (עמ' 23) הוא דן בדרך שבה המורה צריך לשאול את התלמידים שאלות. אלקוט כותב שמורים רבים תמיד פונים לתלמידים באותה דרך, ושהקול שלהם מסגיר את התשובה הנכונה, או המצופה, לשאלה. התוצאה היא שהתלמידים מתרגלים לשטנץ מסויים, ועונים נכון מבלי ללמוד. המטרה של אלקוט היא לפתח את החשיבה של תלמידיו (ולא רק לזהות את התשובה הנכונה), והוא משוכנע שהלוח עשוי לשרת את המטרה הזאת:
He who is convinced of the truth of what is here affirmed will take special pains to avoid falling into such an erroneous habit. He will endeavor to lead his pupils to think rather than to imitate or decipher or echo back his own thoughts It is indeed one excellence of slate and black board and oral exercises that there is not apt to be so much of the error alluded to connected with these modes of instruction as with many other modes. Still as we have seen there is danger even here.
האם הכלי החדש של לפני 170 שנה יצר למידה חדשה? (ואולי צריך לכתוב "הכלים החדשים"? הרי מדובר גם בלוח גדול על קיר הכיתה, בלוחות אישיים לכל תלמיד, וגם בשולחן אישי.) אינני בטוח. ולמען האמת, אינני בטוח שאני יודע מה זאת "למידה חדשה". הפרק התשיעית של ספרו של אלקוט עוסק בקריאה. בפרק הזה אלקוט טוען שבמקום להציף תלמידים צעירים בקטעי טקסט קשים ולא מובנים ולדרוש מהם ללמוד לקרוא אותם, עדיף לאפשר לתלמידים לכתוב בעצמם, ולשתף את הכיתה בכתיבה שלהם על ידי כתיבת המשפטים שלהם על לוח הכיתה וקריאתם בקול רם. לא נדרש ממני מאמץ רב כדי למצוא ב-15 העמודים של הפרק הזה הקבלה ברורה לדבריו של פישר שכלים חדשים מקנים לתלמידים את האפשרות לשתף וללמוד בדרכים חדשות.

וזאת איננה ההקבלה היחידה. בצורה דומה מאד לדיווחים של מורים של היום שמתארים את ההתלהבות של התלמידים שלהם בעקבות השימוש בכלי תקשוב חדשים, אלקוט כותב (עמ' 49-50) על מה שכל כך משמח אותו מהשימוש בלוח:
That which delights me most in connection with these exercises is that instead of being irksome to the pupils they are to them almost like pastimes and they are sometimes as sorry to have them at an end as if they were really such.
אז אולי העיסוק בשאלה של "למידה חדשה" איננו העיקר. אולי העיקר הוא פשוט היכולת של המורה לעורר רצון ללמוד אצל תלמידיו. איזה מורה לא היה רוצה להיות מסוגל לכתוב על תלמידיו את מה שאלקוט כתב על התלמידים שלו!

תוויות: , ,

יום שלישי, 15 ביוני 2010 

יש גישת ביניים

קורא ה-RSS שלי התמלא עד לנקודה שבה הדרך הטובה ביותר לטפל במספר העצום של מאמרים שהצטבר בו היא פשוט לסמן את הכל כ-"נקרא" ולהתחיל מחדש. קשה לי עם "פתרונות" גורפים כאלה, אבל יתכן שכך אצטרך לעשות, אפילו אם זה אומר שאצטרך לוותר על כמה מאמרונים שהם מאד ראויים להתייחסות. ודווקא מפני שנקלעתי למצב הזה עלי להודות לפורטל מס"ע שבאמצעותו הגעתי לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, שבימים רגילים יותר מהווה אחד התחנות הראשונות שאליהן אני מקליק, ואילו בעומס היותר הנוכחי המאמרון המסויים הזה חמק ממני.

איריס פותחת עם ציטטה מדוג נון, מחנך כיתות יסוד באלסקה, שמדווח על שיפור בהרגלי הקריאה של תלמידיו. על אף השיפור הזה נון מהרהר שכאשר המורים בוחרים את הספרים שעל תלמידיהם לקרוא, התלמידים אינם מפתחים את הטעם האישי של עצמם. איריס מהרהרת אם אולי הבעיה הזאת בפיתוח הטעם האישי בקריאה קיימת גם בכתיבה – במתח בין הכתיבה המונחית לבין הכתיבה החופשית:
ומה באשר למטרות? מטרתה של הכתיבה המונחית על פי ההשוואה היא להביא לכך שידעו לכתוב ואילו מטרתה של הכתיבה החופשית להביא לכך שהכתיבה תהפוך לשגרת חיים.
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת:
מה ראוי שיעשה בבלוג בשרות הלמידה? שוב משימות? תחליף מחברת?
אכן, ביסודו הבלוג מאפשר ביטוי אישי. האם אנחנו מקלקלים משהו כאשר אנחנו מאלצים אותו לשרת צרכים כיתתיים? השאלה הזאת היא חלק משאלה רחבה יותר שאיריס שואלת: איך ללחוץ בלי לחץ, ואיך ללחוץ בעדינות. מדובר בשאלות טובות, וגם חשובות. מצד אחד מחנך איננו יכול להפקיר את התפקיד שלו כמכוון, אבל מצד שני כאשר הוא מכוון יתר על המידה, הוא איננו מאפשר לתלמיד להתפתח בכוחות עצמו.

בעידן התקשוב הגישות האלו הפכו לקצוות, כאשר האמצע כמעט לא נמצא – או שמכוונים, או שמשחררים את התלמיד לפלס לעצמו דרך. הגישות האלו בדרך כלל מאופיינות בכינויים "sage on the stage" ו-"guide on the side", והשתיים מוצגות כמנוגדות זו מזו. אבל יש גישה "אמצעית". אריקה מקוויליאם האוסטרלית מזהה גם היבטים חיוביים וגם שליליים בשתי הגישות האלו, ומציעה גישה שלישית, מה שהיא מכנה "meddler in the middle" (אפשר לעיין במצגת שלה). בגישה הזאת המורה מסוגל גם להוביל, וגם לעמוד מן הצד, הוא יודע להסביר, אבל גם מאפשר לתלמיד לגלות בעצמו, ואולי החשוב מכל, הוא יודע מתי מתאים להפעיל כל אחת מהאסטרטגיות האלו.

גישת ה-"meddler in the middle" נשמעת כל כך מובנת מאליה עד שאפשר לחשוב שלא היה צורך לבטא אותה בכלל. היא הרי מבטאת את המהות של מלאכת החינוך שמזהה את הצרכים של הלומד ופועלת לפי הצרכים הספציפיים האלה. אבל משום מה, נדמה לי שהתבצרנו בקצוות ושכחנו את המובן מאליו. לכן טוב שמקוויליאם נותנת לגישה הזאת שם. אינני יכול לדבר בשם איריס, אבל נדמה לי שכאשר היא כותבת על ללחוץ בעדינות, לזה היא מתכוונת.

תוויות: , ,

יום שבת, 1 במאי 2010 

להיות מורה טוב - הגירסה הישראלית?

המאמרון הזה חורג בטיפה מהעיסוק הכמעט בלעדי בטכנולוגיה בחינוך של הבלוג הזה. ויכול להיות שהראשון למאי הוא באמת התאריך המתאים לפרסומו. אתמול ישבתי מול מישהו שעיין בעיתון מעריב, ושמתי לב שכותרת בעמוד הראשון ציין ששר החינוך, גדעון סער, מבקש להגביל את הזמן שבו מורים יעסקו בהוראה.

חיפשתי ברשת, ומצאתי מספר אזכורים. מתברר שבכנס של מכון מנדל שנערך ביום חמישי סער אכן הכריז, כפי שמופיע בכותרת באתר של ישראל היום: להיות מורה? עשר שנים זה מספיק.

לא נוכחתי בכנס, וכל מה שידוע לי על דבריו של סער הוא מה שדווח בעיתונות. בכתבות שם הרחבה יחסית מצומצמת – אין הרבה שיכול לעזור לי להבין טוב יותר את מניעי השר. עם זאת, הכוונה הבסיסית די ברורה. בכתבה של ישראל היום מדווחים שסער אמר:
ייתכן שבשנים הבאות ייאלצו מורים להתייחס למקצועם באופן שונה, ולאו דווקא כמקצוע לכל החיים. אני לא מדבר על מחויבות של חודש או שנה, אבל אני חושב שמקצוע ההוראה ככלל לא יהיה דומה למה שהכרנו. אנשים לא ילכו להוראה כקריירה לכל החיים. הם יבואו לתקופה של עשר שנים, וזה יפה מאוד, זה מצוין. הם ייתנו מעצמם ויעברו הלאה.
לא ברור לי מה יפה מאד ומצויין כאן. לפני שבוע קישרתי כאן למאמרון של לארי קובן, בו הוא טוען שהמחקר מראה שדרושות כ-10,000 שעות "אימון", בכל תחום, כדי שאדם שעוסק בתחום יכול להיהפך למומחה בו. בהתייחסות שלו למספר הזה קובן "מוכן להתפשר". ברור לו שלא כולם יהיו מומחים, ולכן הוא כותב שאולי בחצי מהזמן הזה מורה יכול ללמוד לתפקד בצורה טובה, אם לא כמומחה. לפי החישובים של קובן, במקצוע ההוראה 5,000 שעות אימון הן בערך חמש שנים של הוראה.

סער טוען שהוא רוצה להיטיב עם התלמידים. הוא רוצה לתת להם את החינוך האיכותי ביותר שאפשר – אבל קשה להבין כיצד האמירה שהמורים "ייתנו מעצמם ויעברו הלאה" עושה זאת. הרי בדרך הזאת הוא בעצם מקבע את התלמידים בים של בינוניות הוראתית. המורים שלהם "יעברו הלאה" עוד לפני שהם ירכשו מספיק נסיון כדי להצטיין במקצוע. עוד בזמן שהם נמצאים בתהליך של גיבוש הזהות שלהם כמורים הם יפסיקו ללמד. וחשוב להבין שלפי החזון הזה של סער, לא יהיו מורים מומחים ותיקים שמנסיונם מורים חדשים יכולים ללמוד. במקרה הטוב הם יפגשו מורים שצברו כמה שנים של נסיון, אבל לא הספיקו בעצמם להיות מומחים.

לו עקבתי אחרי הנושא הזה כמו שצריך, לא הייתי מופתע מההצהרה של סער בכנס מנדל. לפני שבועיים, באתר עבודה שחורה, שושי פולטין הביאה חלק מפרוטוקול של ישיבת ועדת החינוך של הכנסת מתאריך 25.3.2010. בין היתר, סער אמר:
אני חושב שבעתיד, הכיוונים של התפתחות המקצוע יהיו שאנשים יבואו – אנשים רציניים, אנשים איכותיים – לתקופה של עשר שנים, לתקופה של 15 שנים, אולי פחות, אבל לא צריך בהכרח להסתכל על הפרופסיה באותו אופן שהסתכלנו עליו בעבר. לפי דעתי יהיו שינויים.
אז אפילו אם הדברים הגיעו לעמוד הראשי של מעריב אתמול, ספק אם הם באמת חדשים. אבל עדיין חייבים לשאול – אם התכנית הזאת נוגדת את ההגיון המקצועי, מה הסיבה שסער מבקש לקדם אותה? האם הוא רוצה להיטיב עם אנשים שעוסקים בעבודה שוחקת, ומציע להם לעסוק בו רק לתקופה מוגבלת? אולי כן, אבל לאילו מקצועות הם יפנו אחרי ההוראה, כאשר הם עדיין לא רכשו כישורים אחרים ונמצאים בתחרות עם מי שלא סטה מהמסלול המקצועי כדי לתרום למדינה? נדמה לי שמחכה להם אבטלה – וללא צבירת פנסיה.

העולם של היום שונה מאד ממה שהכרנו לפני דור, ולאור זה, סער אולי צודק, וכבר לא צריכים "להסתכל על הפרופסיה באותו אופן שהסתכלנו עליו בעבר". אבל משום מה מסתכלים קודם על ההוראה, ואחרי זה לא מסתכלים על מקצועות אחרים. אם דרוש שינוי בהוראה, נדמה לי שהוא בכיוון של יותר התמקצעות. הרי התקדמות בתחום חקר המוח מאפשרת לנו להבין טוב יותר כיצד, ובאילו תנאים, בני אדם לומדים. הגיוני לחשוב שהמורה הטוב צריך להיות בקיא במה שקורה בתחום הזה. אבל לפי סער, אפשר לעסוק כמה שנים במלאכה הפשוטה של הוראה ואז לעבור למקצוע אמיתי. ואולי צריכים להודות שיש בכך הגיון. הרי לפי הכיוון שבו מובילים את החינוך היום, מדד ההצלחה הוא שהתלמידים עוברים מבחנים סטנדרטיים. עליהם לדעת למלא את המשבצות שבמבחנים בצורה הנכונה. ואם זאת המטרה, עיקר מלאכת ההוראה נעשית לטכניקה של העברת מידע כך שאפשר יהיה להשיב נכון במבחנים. בשביל זה צריכים לימודים ממושכים? בשביל זה צריכים להיות מקצוען מומחה? בשביל זה צריכים ללמוד על תהליכי למידה? בשביל זה צריכים לצבור נסיון? בוודאי מספיק לעבוד לפי ספר הדרכה שהמשרד ללא ספק יפרסם במסגרת בתי ספר להכשרה מקצועית. ואולי כדאי להמליץ לשר לאמץ מכונות הוראה שבוודאי יעשו את מלאכת ה-"הוראה" ביעילות ובזול, ולא יצטרכו להחליף מקצוע אחרי מספר שנים.

תוויות:

יום שישי, 23 באפריל 2010 

להיות מורה (מתוקשב) טוב

אתמול בבקר קיבלתי דואר מידידה עם קישור למאמרון חדש של לארי קובן - How Long Does It Take To Become a “Good” Teacher?. יחד עם הקישור היא שאלה – כמה זמן דרוש (לדעתי, כמובן) להיות מורה מתוקשב מוצלח. אין לי תשובה לשאלה, אבל זה כמובן איננו מונע ממני לנסות להתייחס.

במאמרון שלו קובן מבקר את Teach for America, פרויקט אמריקאי שמכשיר, בקצב מזורז, בוגרי אוניברסיטה (לרוב איכותיים) להיות מורים. מי שעובר את ההכשרה הזאת מתחייב ללמד לפחות שנתיים בבית ספר ששייך לזרם המזוהה עם הפרויקט. אם הכשרת הבזק הזאת נשמעת קצת מוכר, זה מפני שמשרד החינוך שלנו מפעיל פרויקטים דומים בהכשרת אקדמאיים להוראה. ההכשרה המהירה, ובמיוחד התקופה הקצרה שבה בוגרי הפרויקט מלמדים בבתי הספר לפני שהם פורשים ופונים למקצועות אחרים, אינם מוצאים חן בעיני קובן. הוא מביא נתונים שמצביעים על כך שכדי להיהפך למומחה בתחום כלשהו, אדם זקוק ל-10,000 שעות "אימון". (מלקולם גלדוול כתב על הנושא הזה בספרו הפופולארי Outliers.) לפי חישוב די פשוט, מורה שעובר הכשרה ב-Teach for America ומלמד רק שנתיים איננו צובר מספיק שעות על מנת להגיע לרמת המקצועיות הדרושה כדי באמת להיות מורה מוצלח. קובן גם מציין שבתקופת ההכשרה של Teach for America כמעט אין למתלמדים קשר עם מורים מומחים שמדריכים אותם, או מגיבים לשיעורים שלהם. הדעה שלו ברורה: הוא איננו רואה את הפרויקט הזה כתחליף להכשרה המסורתית של פרחי הוראה בסמינרים או באוניברסיטאות.

לא קשה לשכנע אותי שקובן צודק, אבל קובן "עונה" על שאלה של הזמן הדרוש להכשרה של מורה טוב רק באופן כללי. האם המצב הזה תקף גם עבור מורה מתוקשב מוצלח? האם המורה המתוקשב זקוק לאותה תקופת זמן של התנסות? אולי במקרה של מורה מתוקשב אפילו 10,000 שעות אינן מספיקות? שוב, אין לי תשובה, אבל אני יכול להעלות מספר השערות.

לפני-כן, מספר הרהורים. מספר פעמים בעבר הדגשתי שגם המורה שאיננו מתוקשב משתמש בטכנולוגיה. הכתיבה על לוח בגיר או בטוש אולי מנצלת טכנולוגיה די פשוטה, אבל שימוש נבון בלוח כך שהוא יסייע ללמידה של תלמידים דורש תכנון. המורה צריך להחליט כיצד לחלק את הלוח, או באיזה צבעים להשתמש. הוא שוקל היכן וכיצד להדגיש נקודות חשובות, היכן להעלות רעיונות מעניינים של התלמידים, ועוד. בצורה דומה, עיצוב חלל הכיתה – מיקום השולחנות, למשל, הוא שימוש בטכנולוגיה שנובע משיקולים פדגוגיים ומנסיון שנצבר. אולי אנחנו נוטים היום לראות את השיקולים האלה כפשוטים ולא קשורים לטכנולוגיה. אבל המורה הטוב, מפני שהוא צבר שעות רבות של נסיון, מסוגל להתחשב בהם ולשלבם לתוך העבודה החינוכית שלו. הוא מבין כיצד הם, ושיקולים רבים אחרים, משפיעים על הלמידה.

אני מקווה שבעוד מספר שנים התקשוב ייהפך למובן מאליו כך שהשימוש בו ייראה פשוט ולא מורכב מדי – ממש כמו הלוח והגיר היום. אבל נכון להיום, התקשוב רחוק מלהיות מובן מאליו בכיתה. ברוב המקרים הוא תוספת שסביבה עדיין לא התגבשה משנה סדורה. אנחנו עדיין לא יודעים מה "עובד" ומה לא. במידה רבה, המורים המתוקשבים של היום הם חלוצים שיוצאים לחקור קרקע בתולה. יתכן ובעוד מספר שנים נביט אחרוה על הדרכים שבהן הם השתמשו בתקשוב ונשפוט אותם לכף חובה, או נצחק על התמימות שלהם. יתכן שמה שנראה לנו היום כשימוש נבון ייחשב בעתיד לחובבני למדי.

ברור לי שמורה מתוקשב טוב צריך להכיר את התקשוב היטב – כולל שילובו בחייו מחוץ לכיתה. אבל אינני יודע אם אפשר לחשב את השעות שבהן הוא צובר נסיון אישי תקשובי כחלק מהנסיון החינוכי שבאמצעותו הוא נעשה למורה טוב. אם בעתיד כולם יהיו מתוקשבים, ספק אם רכישת הנסיון האישי הזה יהיה חלק משעות האימון.

אז כמה שעות דרושות כדי להיות מורה מתוקשב טוב? אולי מפני שהיום אנחנו תופסים את התקשוב כתוספת, דרושות יותר שעות מאשר השעות הדרושות כדי להיות "סתם" מורה טוב. הרי הפנמת השימוש בכלים שהיום הם עדיין חדשים איננו חלק אינטגראלי של ההכשרה. אבל אולי ההפך. אם התקשוב הוא אמצעי, כמו כל הטכנולוגיה אחרת שעם השנים הפכה לשקופה, אולי ביסודו של דבר אין דבר כזה "מורה מתוקשב טוב", אלא רק "מורה טוב". ואם זה נכון, לא דרושה תקופה נוספת של צבירת נסיון מעבר לתקופה שממילא דרושה. ואם נכון להיום זה עדיין איננו המצב, אפשר לקוות שכך יהיה בעתיד.

תוויות: , ,

יום שני, 16 בנובמבר 2009 

כשאתה אומר "שינוי" למה אתה מתכוון?

הכלים התקשוביים שעומדים לרשות מורים היום יכולים לספק מקורות מידע מסוג שלא הכרנו בעבר. הם יכולים לאפשר אינטראקציות עשירות בין תלמידים (בתוך הכיתה ובין כיתות) שמהוות בסיס לסוג שונה של פעילות לימודית מזה שאנחנו מכירים בכיתה הפרונטאלית. אבל על פי רוב גם כאשר אנחנו פוגשים שימוש אלגנטי ואינטנסיבי בתקשוב, השימוש הזה, נעים ויפה ככל שיהיה, איננו אלא המשך של הקיים. המורים אולי מביאים מקורות מידע "חדשים" לתלמידים, אבל אלה לרוב גירסאות דיגיטאליות של ספרי לימוד, והדינאמיקה הכיתתית נשארת מונחית מורה, ועם המורה במרכז. בלוגרים חינוכיים רבים קובלים על המצב הזה, אבל אין זה אומר שהם יודעים כיצד לשנות אותו.

יש, כמובן, מורים שכן מצליחים – או לפחות מדווחים שהם מרגישים שההוראה שלהם נעשתה פתוחה ומגוונת יותר בעקבות השימוש בתקשוב. לארי קובן ערך ראיונות רבים עם מורים שאימצו את התקשוב בהוראה שלהם. במשך שנים הוא נהג לשאול אותם כיצד התקשוב השפיע על הוראתם. בראיונות האלה מורים רבים דיווחו שהם מצליחים לשלב את הכלים האלה לתוך הכיתה. קובן מציין שמתצפיות שהוא ערך על המורים האלה, הם אכן עושים זאת. אבל המורים גם מדגישים שהתקשוב שינה משמעותית את דרכי ההוראה שלהם. השבוע קובן כותב בלוג שלו שבאותן תצפיות שהוא ערך הוא איננו מוצא עדות לכך:
Yet I was puzzled by their claim that using these devices had substantially altered how they taught. Policymaker decisions to buy and deploy high-tech devices was supposed to shift dominant ways of traditional teaching to student-centered, or progressive approaches. That is not what I encountered in classrooms.
קובן כותב שהתופעה הזאת – דיווחים של מורים על שינוי שהם חשים שהתרחש בהוראה שלהם שאינם זוכים לתיקוף בבדיקה של אנשי מחקר – איננה חדשה, והוא מביא דוגמה משנות ה-80 להראות זאת. הוא איננו מוצא פגם במורים בגלל זה, או טוען שהם אינם מדווחים אמת. בעיניו, הסתירה נובעת מתפיסה שונה בנוגע למהות השינוי אצל המורים ואצל אנשי המחקר:
Change clearly meant one thing to teachers and another to researchers. Teachers had, indeed, made a cascade of incremental changes in their daily lessons. Researchers, however, keeping in mind what policymakers intended, looked for fundamental changes in teaching.
קובן רק מעיר לגבי אי-ההתאמה הזאת בין הבנת המורה לבין הבנת איש המחקר בנוגע למהות השינוי. הוא איננו מבקש להסיק מסקנה, אלא רק לציין שיש כאן דילמה. הוא מדגיש שחשוב לכבד את התחושה של המורה, אבל עם זאת חשוב גם להראות שבכל זאת לא התרחשו שינויים מהותיים.

טום הופמן מקשר למאמרון של קובן ומעיר הערה חשובה. הוא כותב שיתכן מאד שאותם מורים שמדווחים על שינוי מהותי בדרכי ההוראה שלהם היו דווקא אותם מורים שגם לפני התקשוב נטו לאמץ שיטות פחות מסורתיות. אולי הם:
... unconsciously overstate how traditional they were prior to the introduction of the-new-technology-that-changed-their-practice.
דבריו של הופמן תואמים את טענה של רבים מאיתנו שהקונסטרוקטיביזם היה זקוק, ממש חיכה, לבואו של התקשוב. ואולי הם גם יכולים להסביר כיצד אותם כלים בידיהם של מורים שונים מביאים לתוצאות מאד שונות. לפני מספר חודשים התנהל דיון בקהילת אדיורשת (במספר מוקדים) בנוגע לכדאיות של הלוח הלבן האינטראקטיבי. רבים מהחברים שהשתתפו בדיון טענו שהלוח מנציח את היחסים בין המורה לתלמיד המוכרים לנו בכיתה המסורתית. ראובן ורבר, שהיה בין היחידים שבאמת התנסה בלוח, טען שאפשר להשתמש בו בדרכים אחרות. אני מניח שראובן צדק, ובמידה לא קטנה זה משום שהוא תואם את התיאור של הופמן – מורה שכבר שנים רבות איננו מלמד בשיטות מסורתיות. אבל אם קובן והופמן צודקים, ורוב המורים אינם משנים את ההוראה שלהם באופן מהותי בעקבות התקשוב, ואילו אלה שכן מלמדים אחרת כבר עשו זאת לפני התקשוב, והשאלה הגדולה עוד נשארת – כיצד לגרום לשינוי אצל האחרים, שהם הרוב הגדול.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates