יום שבת, 25 במרץ 2017 

למה בכלל שיכתבו בבית הספר?

לפני כמעט חודשיים, בבלוג כיתתי של בית ספר במדינת אורגון, תלמיד בכיתה ז' פרסם מאמרון:
בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה"ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:
The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על "דיוק" בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז' הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:
If students know that they're being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים "קוראים" את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז' התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 באפריל 2015 

לשם זה אנחנו צריכים אותם?

יש יתרונות רבים למסמכים של גוגל (Google Docs, או היום Google Drive). אמנם הכלים של גוגל אינם עושים כל מה שכלי האופיס של מוקרוסופט עושים, אבל הם אינם עולים כסף (שזה שונה מלהיות חינם). בנוסף, מפני שהם זמינים לנו דרך האינטרנט ניתן להגיע לקבצים שעליהם אנחנו עובדים מכל מקום שיש תקשורת אינטרנטית. ואם לכל זה נוסיף שהכלים האלה מאפשרים שיתוף בקבצים ואפילו עבודה סינכרונית של מספר יוצרים, וקיבולת אחסון גדולה, צריך להיות די מובן שיש כדאיות רבה בשימוש בכלי האופיס של גוגל. אבל על אף הכדאיות הזאת, מעולם לא תיארתי לעצמי שהשימוש בכלי גוגל יתרום לתלמידים להשיג ציונים טובים יותר במבחנים הסטנדרטיים הנפוצים היום.

בגלל זה הופתעתי לקרוא את הכותרת של כתבה ב-Education Week מלפני שבוע שמסרה:
לא הופתעתי שהשימוש במסמכים של גוגל איננו משפיע על ציונים במבחנים. הרי בכלל לא תיארתי לעצמי שכך צריך להיות. אבל מהכותרת הבנתי שמישהו כנראה כן חושב כך. גם אם המחקר עצמו לא נערך על מנת לבחון את השפעת השימוש הזה על התוצאות של מבחנים (ועל זה קצת בהמשך) העובדה שכותרת הכתבה מציינת את הקשר (או אי-הקשר) רומזת שמישהו כן התעניין באפשרות של השפעה כזאת.

חשוב להבהיר שהמחקר שעליו הכתבה מדווחת מצא שלשימוש במסמכים של גוגל בבית הספר אין השפעה על ציוני התלמידים – לא לטוב ולא לרע. הכתבה מבהירה שעל אף העובדה שתלמידים שמחים להשתמש בכלים האלה:
enthusiastic usage of Google Docs has not impacted student scores on standardized writing and reading exams
כבר בשלב הזה של הכתבה חשוב לעצור ולשאול את עצמנו: אפילו אם מתייחסים לאיכות הכתיבה ולא לתוצאות במבחנים, האם יש סיבה לצפות שהעובדה שתלמידים מקלידים על גבי מקלדת ישירות לתוך מסמך שנשמר אי-שם בענן תהיה השפעה שונה מאשר ההקלדה לתוך מסמך שנשמר בדיסק קשיח של מחשב אישי? ואם כבר, האם ההקלדה לתוך תמלילן שמותקן במחשב צריכה להשפיע אחרת מאשר הכתיבה באמצעות עט על גבי נייר? כאדם שכותב ישירות לתוך תמלילן כבר שנים רבות, ולפעמים גם כותב על דף נייר, אני יכול להעיד שהכתיבות האלו שונות זו מזו, אבל אינני יכול להגיד שאחת טובה יותר מהאחרת (על פי רוב שתיהן גרועות ועילגות באותה מידה). ושוב, אני מתייחס לאיכות של מה שנכתב, ולא לציונים במבחנים שאיכשהו אמורים לבחון את יכולת הכתיבה של תלמידים.

המחקר שאליו מתייחס הכתבה נערך על 257 תלמידים בכיתה ו' בבית ספר אחד במדינת קולורדו. 3,537 דגימות של כתיבה של התלמידים נאספו ונותחו. המחקר נערך בשנת הלימודים 2011-2012 שהיתה השנה הראשונה שבה בית הספר השתמש במסמכים של גוגל. ד"ר בינבין צ'אנג, החוקרת הראשית, היתה דוקטורנטית של מארק וורשהואר, פרופסור עם קבלות רבות בתחום האוריינות בסביבות דיגיטאליות. אני די בטוח שוורשהואר איננו רואה חשיבות גדולה בציונים במבחנים כמדד ליכולת הכתיבה של תלמידים, ואני מניח שהדוקטורנטים שלו יורשים את תפיסותיו. לאור זה, לא ברור לי מה ד"ר ז'אנג רצתה או התכוונה לגלות. אני נוטה לחשוב שהיא קיבלה מענק מחקר לבדוק משהו שונה מאשר היא באמת רצתה. כך או כך, על אף העובדה שלטעמי התוצאות במבחנים הן בין הדברים הפחות מעניינים לבדוק בנוגע לשימוש במסמכים של גוגל, הביקורת שלי כלפי המחקר איננה מופנית כלפיה.

מסמכים של גוגל מאפשרים, כזכור, עבודה משותפת על מסמכים, והמחקר כנראה ביקשה לברר אם אולי כאשר מספר תלמידים כותבים באותו מסמך נוצר מצב שבו העריכה של מסמך משפרת את איכותו. יש, כמובן, בעייתיות בסיסית במחקר שבודק איכות של כתיבה: כיצד קובעים מהי איכות, וכיצד מזהים אותה? אני מתרשם שהמחקר הזה לא הצליחה להתגבר על הבעיה הזאת. אנחנו קוראים ש:
Neither the extent of a student's revisions, measured by the number of words added to and deleted from an original document, nor the number of times a student edited his or her document had any statistically significant impact.
ושוב, ספק אם מישהו באמת ציפה למצוא מתאם בין נתונים כמו מספר המילים שהוספו או הוסרו ממסמך, או מספר העריכות שהמסמך עבר, לבין איכות המסמך. דווקא כמעט הגיוני יותר לחפש מתאם לציונים במבחנים מפני שאלה אינם דורשים הערכה סובייקטיבית. אגב, בכתבה צוין שהחוקרים לא ידעו עד כמה התלמידים שנחקרו גם כתבו על גבי נייר. נוצר הרושם שהתייחסו לכתיבה במסמכים של גוגל כפעילות נפרדת, ייחודית, שלא היתה קשורה לפעילויות כתיבה אחרות.

הכתיבה היא בין אמצעי התקשורת החשובים, והיום, על אף ההפצה הנרחבת של צילומים ווידיאו דרך הרשת, היא כלי שתלמידים רבים בחייהם מחוץ לכיתה מרבים להשתמש בה. הם כותבים הודעות ב- SMS וב-WhatsApp וגם בכלים שמזמינים כתיבה ארוכה יותר. הם כותבים מפני שהם מבינים שהכתיבה מאפשרת להם להתקשר עם חבריהם. יש טעם שבתי הספר יעודדו את הכתיבה, ויעזרו לבני הנוער לפתח אותה. לכן, אפשר לראות חיוב ברצון לבחון את השימוש במסמכים של גוגל בכיתה – הן ככלי שמאפשר כתיבה משותפת, והן ככלי שפשוט מעודד את הכתיבה. אבל מערכת חינוכית שמעמידה את פיתוח היכולת של תלמידיה לתפקד בעולם של היום כמטרה תדגיש את השימוש בכלים כמו מסמכים של גוגל לא כדי להשיג תוצאות טובות יותר במבחנים, אלא פשוט כדי לתקשר בצורה ברורה ואפקטיבית יותר.

תוויות: , ,

יום חמישי, 18 בדצמבר 2014 

למה תלמידים אינם יודעים ללמוד מטקסטים דיגיטאליים?

טיפה להפתעתי, שמתי לב שהפעם האחרונה שהתייחסתי כאן לשאלות של קריאה ו/או כתיבה דיגיטאלית לעומת הכתיבה ביד והקריאה על הנייר היתה לפני יותר מחצי שנה. הדבר מפתיע מפני שהתחושה הכללית שלי היא שהנושא נמצאת באופן תדיר בכותרות. התחושה הזאת גרמה לי להתלבט אם בכלל יש טעם לכתוב על הנושא שוב עכשיו, הרי אפילו אם פער של חצי שנה בין התייחסויות בהחלט סביר, לא ברור שיש מה לחדש. באופן כללי, השאלה הבסיסית נשארת כפי שהיתה: האם הלמידה של תלמידים שקוראים טקסטים על גבי המסך טובה באותה מידה (או, סליחה, רעה באותה מידה) כמו הלמידה של תלמידים שקוראים מטקסטים מודפסים. יש מחקרים שרומזים שלמודפס יש יתרון, אבל מול אלה יש גם עדויות שככל שעובר הזמן מיומנויות הקריאה והכתיבה הדיגיטאליות נרכשות עד שבעתיד הלא רחוק לא יהיה הבדל מהותי בין הלמידה בסביבה הדיגיטאלית לעומת המודפסת. אבל גם אם אין "חדש", לפעמים אפשר לראות את הנושא באור קצת שונה, ונדמה לי שיש אור כזה במאמרון חדש של ג'ף אוטכט.

לפני כשבועיים אוטכט כתב שמרבים לשאול אותו אם הוא חושב שצריכים לזנוח לחלוטין ספרים מודפסים. אני מניח שכל מי שעוסק בתקשוב בחינוך פגש את השאלה הזאת לפחות מספר פעמים. נדמה לי ש-"תשובה" ראויה עשויה להיות "למה בכלל חושבים שאני חושב כך?", אבל אוטכט משיב בצורה אחרת, עם תשובה שבהחלט נראית לי. הוא מציין שאם מדובר בספרי קריאה, ממש לא איכפת לו, ושכל אחד יבחר את הפלטפורמה העדיפה אליו. עם זאת, בשדה החינוכי יש יתרונות לספרים דיגיטאליים על גבי ספרים מודפסים שהתוכן שלהם מתיישן מהר מאד. בעיניו אין כאן יתרון שהוא בהכרח יתרון מנצח, אבל הוא מוסיף:
But here’s the thing...no matter where you are in your own transition into a digital reading world we all read more digitally. Emails, Facebook, News, this blog post (unless you printed it off). Just sit back and reflect for a moment how much of your day is reading digital text. Even if you like to read before bed you probably read more online during the day.
התוספת הזאת מאד חשובה. הרי היום חלק מכובד של הקריאה של רבים מאיתנו מתרחשת על גבי מסכים, ולכן השאלה של מה עדיף הופכת כמעט ללא רלוונטית. השאלה היותר רלוונטית היא האם התלמידים שלנו רוכשים את המיומנויות הדרושות כדי שהם באמת ילמדו מהקריאה ה-"דיגיטאלית" שלהם. גם זאת, כמובן, איננה שאלה חדשה. אנשי חינוך רבים מתמודדים איתה, אם כי לא תמיד בהצלחה. במאמרון שלו אוטכט מצטט מכתבה באתר MindShift שהתפרסמה לפני שלושה חודשים, כתבה שבין שורותיה אפשר אולי לזהות חלק משמעותי של בעיית ההתמודדות.

חלק ניכר מהמאמרון ב-MindShift מתייחס לנסיון של מארק פנינגטון, מורה בקליפורניה המתמחה במיומנויות קריאה וכתיבה. פנינגטון מזהה יתרונות וגם חסרונות לשתי הפלטפורמות השונות. לגבי הנייר הוא מציין יתרון חשוב:
"You can write on the text right there," noting that if students aren't allowed to write in textbooks, they can use small sticky notes that come off easily. "You can also flip back and forth very easily, and spatially, there are advantages to print media."
הוא יודע, כמובן, שבטקסט דיגיטאלי, על גבי המסך, אפשר למרקר ולהוסיף הערות, אבל...:
When Pennington's seventh graders took the Smarter Balanced Assessment in English Language Arts on new Chromebooks last April, Pennington didn't teach them how to use the test's annotation feature. Students would have been able to highlight reading passages and take notes on the text to help them answer test questions. He thought it was too complicated for them to learn how to use well in time for the test.
במילים אחרות, המרקור, והוספת הערות, לתוך טקסטים דיגיטאליים אינם פעולות שמובנות מאליהן. אפשר ללמוד את השימוש בהם, אבל ברוב המקרים רצוי שמישהו יילמד את המיומנויות האלו. הבעיה היא שבלוח הזמנים הצפוף של בתי הספר העמוס במבחנים סטנדרטיים שבאמצעותם מדרגים את התלמידים ואת בתי הספר, קשה למצוא את הזמן ללמד את המיומנויות החשובות האלו לתלמידים, וזאת על אף העובדה שהן יכולות לסייע רבות להצלחה באותם מבחנים. מעניין לציין כאן שהפרשה העגומה של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס התחילה עם הרצון של מובילי המחוז להכשיר את התלמידים להתמודד עם המבחנים הממוחשבים שנעשים לחובה בבתי הספר. רק מאוחר יותר המחוז גילה שהקלדת תשובות לתוך מכשירי ה-iPad מסתירה את השאלות שעל המסך (ולכן היה צורך בהוצאה של מיליוני דולרים נוספים על רכישת מקלדות נפרדות).

אוטכט ביקורתי כלפי מערכות החינוך שאינן מקדמות למידת המיומנויות הדרושות כדי שתלמידים יוכלו ללמוד בהצלחה מטקסטים דיגיטאליים. הוא כותב:
There are a ton of things that are built into most online reading platforms that are never taught to students. Or we try to teach them the same way as we did in a print world and that doesn't work.
הוא משוכנע שלא רק התלמידים, אלא גם המורים אינם לומדים את המיומנויות האלו. יתכן שהוא צודק, אם כי לפחות בישראל (ואני מניח במקומות רבים בעולם המערבי) מוסדות להכשרת מורים כן רואים חשיבות ברכישת מיומנויות דיגיטאליות. דווקא אם הבנתי אותו נכון, בסיום המאמרון שלו אוטכט רומז שהעובדה שבעתיד הקרוב תלמידי בתי הספר יצטרכו להבחן במבחנים דיגיטאליים רבים נותנת מקום לאופטימיות – הרי בתי הספר יצטרכו ללמד את המיומנויות הדיגיטאליות. אבל יתכן שמה שנראה כאופטימיות איננה אלא ציניות. ואם כן, אפשר להבין למה. גם כאשר (בעתיד הלא רחוק) מבחנים ייערכו על תשתיות דיגיטאליות, ספק אם מערכות החינוך ימצאו את הזמן ללמד את המיומנויות הדרושות – דרושות לא רק לעבור את המבחנים, אלא פשוט להיות אדם משכיל בעולם הדיגיטאלי.

תוויות: , , ,

יום רביעי, 11 ביוני 2014 

זה לא רק עניין של אובדן

מספר כתבות שעוסקות בעדיפות הכתיבה ביד על פני ההקלדה במקלדת המחשב/הטבלט התפרסמו לאחרונה. אני חש שזה איננו רק מקרה, אלא עדות לכך שמטוטלת ההתייחסות לדיגיטאליות בחינוך מתחילה לנוע לכיוון של מציאת פגמים בסיפור האהבה של החברה שלנו עם התקשוב. בכתבות האלה אפשר למצוא, כצפוי, לא מעט נוסטלגיה – געגועים לתקופה פשוטה יותר של לפני הדיגיטאליות. לפני שבוע, ב-Time Magazine, למשל, נכתב על Five Reasons Kids Should Still Learn Cursive Writing, ובין הסיבות שבכתבה אנחנו קוראים שעדיין יש מסמכים שמצריכים את החתימה שלנו, שבלי לימוד כתב רהוט (cursive writing) תלמידים לא יוכלו לקרוא את הכרזת העצמאות (של ארה"ב, כמובן), וגם שיש ערך אסתטי לכתיבה ביד (במיוחד במכתבי אהבה).

אבל לצד הנוסטלגיה הזאת מופיעות גם טענות מדעיות – שמי שכותב ביד זוכר טוב יותר את מה שהוא רושם, למשל. מספר מחקרים מחזקים את הטענה הזאת, אם כי אני מתרשם שבכתבות שהתפרסמו לאחרונה ממחזרים מספר די קטן של מחקרים, כאשר חלק מאלה כבר הופיעו לפני מספר שנים. אבל מובא גם ביסוס מדעי שמחזק את ממצאי המחקרים, ביסוס שהולך ומתפתח עם שכלול חקר המוח. טוענים שהיום אנחנו מבינים שהכתיבה (להבדיל מההקלדה) מחזקת נתיבים במוח ולכן מביאה לזכרון טוב יותר. כתבה שהתפרסמה בניו יורק טיימס לפני שבוע (גירסה מקוצרת בעברית הופיעה באתר הארץ), למשל, מצטטת את סטניסלס דהיין, פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית:
When we write, a unique neural circuit is automatically activated. … There is a core recognition of the gesture in the written word, a sort of recognition by mental simulation in your brain.
חשוב לי להצהיר - אינני מתנגד לכתיבה ביד על גבי נייר. אמנם המאמרון הזה, מגירסתו הראשונה ועד להקלקה על "פרסם" הוכן במלואו מול המקלדת והמסך, אבל מידי יום אני גם מוצא את עצמי רושם מחשבות ותזכורות ביד. זאת ועוד: התמיכה שלי בהטמעת התקשוב בבית הספר איננה באה מתוך שלילת השימוש בעט ונייר, אלא מפני שאני משוכנע שבאמצעות הדיגיטאליות ניתן להרחיב את צרור הכלים המחשבתיים/לימודיים שעמדו לרשותנו עד היום. אני חושש, אבל, שריבוי ההתייחסויות לנושא הכתיבה ביד שהתפרסמו לאחרונה נובע מכך שיש מי שחושב שקיים מרדף פרוע אחרי כל דבר דיגיטאלי בחינוך, ושצריכים לבלום את התנופה הזאת. מול אלה שמקדמים את התקשוב מציבים תמרור שמכריז "הכלים האלה יפגעו ביכולת התלמיד ללמוד". הנסיון הזה מדאיג אותי, במיוחד מפני שנדמה לי שביסודו נמצאת תפיסה מוטעית בנוגע להתפתחות האנושית.

לטענה שהזכרון האנושי פועל טוב יותר כאשר האדם רושם בכתב יד מאשר באמצעות מקלדת ומסך מתלווה הנחה – לפעמים סמויה ולפעמים גלויה: המוח שלנו מתאים לכתיבה ביד. בתיאור של מחקר שערכה קרין ג'יימס מאוניברסיטת אינדיאנה שמופיע בכתבה בניו יורק טיימס, אנחנו קוראים:
The researchers found that the initial duplication process mattered a great deal. When children had drawn a letter freehand, they exhibited increased activity in three areas of the brain that are activated in adults when they read and write: the left fusiform gyrus, the inferior frontal gyrus and the posterior parietal cortex.

By contrast, children who typed or traced the letter or shape showed no such effect. The activation was significantly weaker.
אין לי סיבה לפקפק בממצאים על הפעילות המוחית שהחוקרים מצאו. אבל נדמה לי שחשוב לזכור ששהקריאה והכתיבה הן תופעות מאד חדשות בהיסטוריה האנושית. לא נולדנו (כפי שאצטט בהמשך) לכתוב ולקרוא. במקום להסיק שהמוח מתאים יותר לכתיבה ביד, אולי נכון יותר לטעון שבעקבות התפתחות הקריאה והכתיבה המוח התפתח כדי לייעל ולחזק את הפעולות האלו. חשוב גם לזכור שלא פעם הטכנולוגיה היא אשר מדרבנת סוג מסויים של פעולה. בערך על הכתיב הרהוט (cursive) בוויקיפדיה, למשל, טוענים שהנוצה, כלי הכתיבה הנפוץ בתקופת התפתחות הכתיב הרהוט, השפיעה על ההתפתחות הזאת:
The origin of the cursive method is associated with practical advantages of writing speed and infrequent pen lifting to accommodate the limitations of the quill.
ההדדיות הזאת שבה המוח משפיע על הטכנולוגיה, והטכנולוגיה משפיעה על המוח, איננה מפתיעה. אבל כאשר מכירים בהדדיות, היתרון של הכתיבה ביד על ההקלדה למסך כבר לא נראית כחקוקה בסלע, ומבנה המוח איננו בהכרח "קובע" כיצד עדיף לנו לקרוא או לכתוב. בספרו "Reading in the Brain" דהיין, שממצוטט בכתבה בניו יורק טיימס, פחות או יותר כותב זאת:
The invention of reading led to the mutation of our cerebral circuits into a reading device. We gained a new and almost magical ability - the capacity to "listen to the dead with our eyes". But reading was only possible because we inherited cortical areas that could learn to link visual graffiti to speech sounds and meanings. (ע' 302)
מרי-אן וולף, בספרה המרתק "Proust and the Squid" כותבת משהו דומה. היא מדגישה את הגמישות של המוח שבמקום לקבע אותנו בדרכי פעולה מוצקים, מאפשרת לנו להרחיב את מגוון את פעולות שלנו:
We were never born to read. Human beings invented reading only a few thousand years ago. And with this invention, we rearranged the very organization of our brain, which in turn expanded the ways we were able to think, which altered the intellectual evolution of our species. Reading is one of the single most remarkable inventions in history; the ability to record history is one of its consequences. Our ancestors' invention could come about only because of the human brain's extraordinary ability to make new connections among its existing structures, a process made possible by the brain's ability to be shaped by experience. This plasticity at the heart of the brain's design forms the basis for much of who we are, and who we might become. (ע' 3)
וולף ודהיין אמנם מתייחסים בעיקר לקריאה, אבל נדמה לי שהגמישות שהם מציינים תקפה גם בנוגע לכתיבה, ולאמצעים שבהם אנחנו כותבים. היום קשה לנו לבדוק אם החשיבה והזכרון של אדם שחורט מילים על חרס עם חרט חזקים או חלשים יותר מאלה של אדם שרושם את אותן המילים עם דיו על קלף. סביר מאד להניח שהחשיבה והזכרון של מי שלמד בעיקר משמיעה שונים ממי שגדל לתוך תרבות שבה הכתיבה היא האמצעי העיקרי להעברת מידע, אבל אינני יודע כיצד לקבוע איזו דרך עדיפה.

לא כל התפתחות טכנולוגית בהכרח חיובית. יש בהחלט טעם במחקרים שבוחנים אם לכלים דיגיטאליים יש עדיפות על פני כלים ישנים יותר שנועדו למלא (פחות או יותר) את אותו הצורך. אבל לעתים קרובות מדי השאלות נוסח "מה אנחנו מאבדים" מתעלמות מכך שהחשש הוא כלפי האובדן של משהו שהוא יחסית חדש בתרבות שלנו, ושחששות כאלה עלו בעבר כלפי המצאות שהיום הם מובנים מאליהם. די להזכיר את דיאלוג הפיידרוס של אפלטון שבו תמוז, מלך מצרים, דוחה את המתנה של המצאת הכתב שתיות מגיש לו בטענה שבמקום להגדיל את חוכמת האדם הוא יקטין אותה מפני שהוא יחליש את הזכרון. מתברר שהיכולת של המוח להסתגל למצבים חדשים, ולאתגרים חדשים, היא בין התכונות האנושיות החשובות ביותר. הגמישות טבועה בנו, אם כי כנראה צריכים לתת לה זמן לבוא לביטוי.

תוויות: , ,

יום רביעי, 18 באפריל 2012 

אני נשבע שכתבתי את זה בעצמי

הודות להמלצה של עודי מלכה ברשת שלובים, הגעתי לכתבה מרתקת באתר של דה מרקר (תרגום של כתבה שהופצה באמצעות רויטרס) על נסיונות לבנות יישום שיוכל לבדוק, ולציינן, חיבורים של סטודנטים. (מעניין לציין שמשום מה הכתבה בדה מרקר מלווה בצילום של מורה-רובוטית יפנית בשם סאייה שאמורה ללמד תלמידי כיתות יסוד. הופעת הבכורה של סאייה לעיתונות, אם אינני טועה, היתה לפני חמש שנים. אין קשר בין הרובוטית הגשמית הזאת לבין היישום-הרובוטי בכתבה שבודק עבודות.)

ממבטם של סטודנטים, בעיית מטלות הכתיבה היא פשוטה: צריכים לכתוב (ותוך כדי כך לשמור על כללי כתיבה נכונים, ונוקשים). אבל אפשר להגיד שזאת בעיה נקודתית עבור כל סטודנט ומשימות הכתיבה היחסית מעטות שהוא מקבל. ממבטם של המורים, מדובר בבעיה מצטברת. מארק שרמיס, דיקן הסטודנטים של בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של אקרון (במדינת אוהיו), מתאר את ממדי הבעיה:
אם אתה מורה בתיכון ואתה נותן מטלת כתיבה, תלך הביתה עם 150 מאמרים ותצטרך עזרה.
יש היסטוריה לשאיפה לבדיקה אוטומטית של עבודות של סטודנטים. עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת קיוו לרתום את המחשב למשימה. אבל המחשבים של אז לא היו מסוגלים לעמוד בה. מאז, הטכנולוגיה התקדמה מאד, כך שכבר היום אפשר להיעזר ב-Intelligent Essay Assessor המשווק על ידי חברת פירסון (כן, אותה חברה ששולטת בשוק ספרי הלימוד) בעל תכונות מאד מרשימות:
הוא יכול לנתח מאמר בתוך שניות ולזהות שגיאות איות, דקדוק, ארגון ותכונות אחרות כמו גם לעודד את התלמידים לבצע תיקונים. התוכנה סורקת מילות מפתח ומנתחת דוגמאות סמנטיות, ופירסון מתפארים בכך שהיא "יכולה 'להבין' את המשמעות של טקסט בדיוק כמו קורא אנושי".
כל זה טוב ויפה. בודק עבודות רובוטי בוודאי יקל על מורים ומרצים המוצפים בעבודות שמחכות לקריאה ולקבלת ציון. אבל נדמה לי שהשאיפה לייעל את הבדיקה מפספסת בנקודה אחת קטנה, אם כי די משמעותית. על פי רוב, כתיבה "מניחה" גם קריאה. אנשים כותבים מפני שהם מצפים, ואפילו רוצים, שמישהו יקרא את מה שהם כותבים. הכתבה מצטטת את תומס ג'ן, מנהל תכנית הכתיבה של הרווארד, שמעלה את הנקודה הזאת:
ג'ן אמר שהוא חושש שתלמידים יוותרו על הניסיון ליצור מטאפורה יפיפיה או אנלוגיה מלאת מחשבה עליה לא חשבו מעולם אם הם ידעו שהמאמרים שלהם לא נקראים, אלא נסרקים במשך שניה על ידי תוכנת מחשב. "אני רוצה לדעת שאני כותב לקורא אמיתי, בשר ודם, שמתרגש לשמוע את המילים שעל הדף", אמר ג'ן, "ואני בטוח שכך מרגישים גם ילדים".
לטעמי הוא צודק, אבל איננו מדגיש את הנקודה הזאת מספיק. יש הבדל עצום בין כתיבה לשם ציון, לבין כתיבה כדי ליצור קשר עם קורא. באמצעות בודק רובוטי ניתן להקל על עבודת המורה, אבל תוך כדי כך גם מעבירים מסר לסטודנט: אתה מבצע תרגיל; מטרת הכתיבה שלך היא קבלת ציון; הכתיבה שלך איננה מעניינת אף אחד. ספק אם זה המסר שמערכות חינוך, אם בבתי הספר או באקדמיה, רוצות להעביר לסטודנטים. סביר מאד להניח שיישום מחשבי מסוגל לבחון אם הסטודנט מיקם את הפסיקים שבמשפטיו במקום הנכון, או לוודא שהתחביר שבחיבור תקני. אבל אפילו אם הוא יכול להבין את תוכן החיבור (ויתכן שנגיע גם לזה), ספק אם הוא יוכל להוות אוזן קשבת לכותב עצמו.

בימים האחרונים גם אודרי ווטרס התייחסה לנושא הזה (איזה מזל שהפעם בדקתי את הבלוג שלה לפני הפרסום). היא מקשרת לכתבה ב-Inside Higher Ed על הנושא, וגם למחקר של שרמיס שכנראה מראה באופן משכנע שהמחשב מסוגל לבדוק כתיבה של סטודנטים לא פחות טוב מאשר מורה (הפעם לא קראתי את הכל). לווטרס נסיון בהוראת הכתיבה (ברמה אקדמית) והיא מבינה שרצוי להקל על המורים:
And oh, the labor. Grading essays – whether in comp or in other writing-heavy classes – is incredibly time-consuming. That makes the move to robot graders one of efficiency, time- and cost-savings. Grading essays is also incredibly grueling intellectually, I’d argue, as giving meaningful feedback on student writing (and by extension on student thinking) is hard work.
אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה להקל היא בדיקה באמצעות מחשב. בעבר (אולי הרחוק, אבל בוודאי גם הלא כל כך רחוק) המשמעות של "ללמד כתיבה" היתה להנחות סטודנטים בשימוש בתבנית הסטנדרטית של בניית פיסקה. כתיבה "טובה" לא חרגה מהתבנית. היום יש תכניות כתיבה שמבקשות לפרוץ את התבנית הזאת ולגרום לסטודנט לחשוב על מה שהוא רוצה שמישהו אחר יבין. ווטרס כותבת:
College-level writing requires critical reading. It requires critical thinking. It requires tackling a “question at issue” for the community you’re a part of – whether that’s the class or the university at large. It requires thinking about assumptions – of the writer and the reader. It requires taking the reader carefully through the logic of the argument, building connections throughout the essay so that a writer’s claims are supported by reasoning throughout. It means revising. It means rethinking. It means rewriting. It is a process, not a product.
עבור סטודנטים רבים מדי הכתיבה למטלות בית ספריות רחוקה מלהיות "תהליך". היא נתפסת כחובה שאיתה צריכים ליישר קו, כתבנית שבה צריכים לעמוד. היא בוודאי איננה משהו שעושים מתוך רצון. ורצוי, כמובן, לכתוב כמה שפחות. לעומת זאת, בפייסבוק ובצ'ט, ובמסגרות חברתיות נוספות, כותבים המון. מחקרים לא מעטים מוסרים לנו שהיום, בעקבות צמיחת כלי המדיה החברתיים, מתרחשת פריחה של ממש בכתיבה. אם היכולת להביע את עצמנו וליצור קשר עם הזולת הן מטרות מרכזית של הכתיבה, נדמה לי שהיה כדאי למערכות החינוך ללמוד מההצלחות של המדיה החברתית, במקום לחפש דרכים להשניא את הכתיבה עוד יותר על הסטודנטים.

לקראת סיום מתבקש לכתוב משהו כגון: סביר להניח שכאשר כלים לבדיקה רובוטית של הכתיבה של סטודנטים ייכנסו לשימוש, הסטודנטים ימצאו דרכים ליצור יישומים שיכינו את הכתיבה שלהם באופן אוטומטי. הבעיה של משפט כזה נמצאת בקביעת הזמן. כתבתי בלשון עתיד, אבל צריך היה לעשות זאת בלשון עבר. עוד ב-2005 שלושה סטודנטים ב-MIT תכנתו מחשב לחבר מאמר מדעי. באמצעות המחשב הם "כתבו" שני מאמרים מדעיים באמצעות שליפת מילים מתוך מאגר מילים "מדעיות" שהם בנו ושילובן לתוך מחולל משפטים ופיסקאות ששמר על כללי התחביר. כפי שהסביר אחד הסטודנטים:
We were tired of getting these e-mails from these conference people, so we thought it would be fun to write software that generates meaningless research papers and submit them.
התוצאה היתה מרשימה מאד, אם כי אולי בזכות תסמונת בגדי המלך החדשים – לא כל כך נעים להודות שלא מבינים שום דבר. אחד משני המאמרים שהוגשו להשתתפות בכנס התקבל.

המאמרים של הסטודנטים היו, בסך הכל, מתיחה. בדרך כלל נהוג להסביר את ההצלחה שלהם בנכונות של רבים בקהילה המדעית להתרשם מדברים שנשמעים נכונים, גם אם הם בסך הכל ג'יבריש. אבל מי יודע – אולי דווקא גם הסטודנטים נפלו בפח, והמאמר שלהם התקבל לכנס מפני שהוא לא רק נוצר, אלא גם נבדק, באמצעות מחשב, והמחשב הוא זה שהסיק שהכל תקין.

תוויות: ,

יום רביעי, 22 ביוני 2011 

סוג אחר של הקלה

שני המאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן התייחסו ליוזמה של מספר גורמים חינוכיים ועסקיים שעשויה להקל על איתור מידע חינוכי ייעודי. לאור זה, לא יהיה זה מוצדק לא להתייחס עכשיו ל-"שיפור" בחיפוש מידע שגוגל השיקה היום – חיפוש קולי.

היום, משתמשים ב-google.com בדפדפן Chrome מצאו, בתוך תיבת החיפוש, צלמית קטנה של מיקרופון. הקלקה על המיקרופון איפשרה להם להשמיע לתוך מיקרופון המחובר למחשב מחרוזת חיפוש, ותוך שניות דף תוצאות עבור אותה מחרוזת הופיע. למען האמת, תוצאות עבור המחרוזת הופיעו רק במקרה הטוב. במקרים רבים היה נדמה שמחרוזת החיפוש עברה בין מעגל של חברים במשחק של "טלפון שבור" עד שהיא הגיעה לגוגל, כאשר מישהו עם נטיות טיפה סוריאליסטיות התערב אי-שם בדרך.

נכון להיום גוגל מאזינה, או אולי שומעת, רק באנגלית, וכזכור החיפוש הקולי פועל רק על google.com בדפדפן Chrome. מספר פעמים היום התנסיתי בחיפוש הקולי. לפעמים התרשמתי שגוגל הצליחה "להבין" אותי, ולפעמים השתעשעתי מהתוצאות המוזרות שקיבלתי במקום המחרוזת אליה התכוונתי. מדובר במשחק נהדר, אם כי ברור מאד שנכון להיום הוא איננו יותר מאשר משחק. אבל זאת התחלה שמצביעה על אחד הכיוונים שבהם חיפוש המידע באינטרנט, והאינטרנט באופן כללי, מתפתחים. ומבחינה חינוכית הוא מעורר שאלות לגבי הוראת השימוש באינטרנט בבתי הספר.

לפני עשור (ויותר) דיברנו על כך שתלמידים צריכים להבין את ההבדל בין מנוע חיפוש לבין קטלוג אינטרנטי, ואילו היום קשה למצוא קטלוג ברשת. (הקטלוג של Yahoo!, שבעבר היווה העמוד הראשי של אתר החברה, והיה אחד הדפים המוכרים ביותר ברשת, מוצנע היום בדפים אחוריים של האתר.) באותה תקופה מורים הסבירו לתלמידים שאין זה מספיק סתם להכניס מחרוזת חיפוש לתוך מנוע החיפוש, ושצריכים להכיר "חיפוש מתקדם" (וגם להכיר מספר רב של מנועי חיפוש). מאז החיפוש השתנה בצורות משמעותיות מאד, אבל על אף השכלולים הרבים במנועי החיפוש, במקום שיהיה מסובך וקשה יותר למצוא מידע, גילינו שעל פי רוב חיפושים פשוטים מביאים לנו תוצאות טובות. אין כבר הרבה מה ללמד.

זאת ועוד. ההקלדה העיוורת נחשבה פעם לכלי חשוב ביותר להתמודדות מוצלחת עם הסביבה הדיגיטאלית. אבל גם זה השתנה. למדנו שבני נער מסוגלים להקליד מהר מאד בטלפונים הסלולאריים שלהם עם שתי בהונות בלבד, וגם גילינו שהשימוש התדיר בפייסבוק "מלמד" אותם להקליד במהירות מרשימה ללא שיעורים בהקלדה עיוורת. והיום אנחנו מגלים שיש סיכוי טוב שבקרוב הם לא יצטרכו להקליד בכלל.

אם יש מסקנה שניתן להסיק מכל הדוגמאות האלו נדמה לי שהיא שהחינוך תמיד נמצא (לפחות) מגמה אחת אחורה מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות, ושהמערכת מזדרזת ללמד מחר את הכלים של אתמול. על פי רוב זה קורה מפני שהמערכת תופסת את הדיגיטאליות כאוסף של כלים, ולא כאוסף של תובנות שיש להטמיע כדי שנהיה מוכנים להפיק את המרב מכל כלי חדש שנפגוש. אפשר היה לעשות אחרת.

תוויות: , ,

יום חמישי, 17 במרץ 2011 

האם יחד תמיד יותר טוב? וממה?

מידי פעם אני חוזר כאן לאחד הנושאים האהובים עלי – note taking, או כפי שבחרתי לקרוא לו בעברית כאשר כתבתי על הנושא לפני כשמונה חודשים, תקצור הרצאות. (צר לי מאד שאין לפעולה הזאת מונח מקובל וקליט בעברית, מפני שהעדר שם כזה מקשה עלינו להתייחס אליו כתחום שראוי לנהל סביבו דיון, או לבדוק אותו לעומק.) היום, כלים דיגיטאליים שמאפשרים רישום או תקצור נמצאים בשפע. כל תמלילן, הרי, מהווה תשתית שעליה אפשר לרשום - כמו שבזמנו רשמנו במחברת בכתב יד.

חשוב לזכור שהרישום איננו בהכרח נשען על כלים דיגיטאליים. הוא יכול להיעשות בהצלחה גם עם עט ונייר. כמו-כן, כל עורך טקסט מאפשר שמירה של מה שרושמים. בשביל זה לא צריכים בלוג או ויקי או כלי "חדש" אחר. ובכל זאת, התמלילן מוגבל - כלים חדשים, המחוברים ישירות לענן, יכולים להרחיב את יכולות הרישום. ואם כך, למה לא לנצל את הפוטנציאל הזה?

זה מה שאלן לווין מציע לעשות. בכנס בו השתתף לפני זמן קצר הוא שם לב שכל הנוכחים היו עסוקים מאד ברישום הנאמר. זה עורר אצלו הרהור בנוגע לכדאיות, וליעילות, של מצב שבו כל אחד רושם לעצמו:
I had an odd half thought looking out at the audience during one moment of the keynote. I was noting how many people were busy taking notes- in that photo above are people note-taking on an iPad, a laptop, and good old fashioned paper. I found myself wondering about the effectiveness of pretty much half? three quarters? of the audience individually taking notes, essentially more or less the same content. Those notes then go back to various silos, files, buried folders on computers. It seems on one level a huge missed opportunity in collaboration, and super redundant of people’s energy.
על פניו יש משהו מאד הגיוני בהערה של לווין. אם הכלים שבאמצעותם אנחנו מתקצרים לעצמנו הרצאות שאנחנו שומעים הם במהותם כלים שיתופיים, אז למה שלא ננצל את האפשרות הזאת? אפשר להגיד שיש בהצעה לשיתוף המשך מתבקש של הכתיבה בוויקי או בבלוג, כתיבה שפורצת את גבול האישי והופכת אותה לציבורי. למה להסתפק ברישומים אישיים כאשר אפשר להנות מתקציר משותף שמאגד את ... כנראה את חוכמת ההמון.

בתגובות למאמרון של לווין מספר קוראים מציינים שרישום של תקציר תוך כדי האזנה הוא מרכיב חשוב בהבנת הנאמר. כתגובה לתגובות האלה לווין מבהיר שהוא איננו מתנגד לרישום תקצירים – הוא פשוט חושב שכאשר זה נעשה כפעולה אישית (וכאשר כולם ממילא רושמים פחות או יותר את אותו הדבר) יש בזבוז של משאבים, ופספוס של הזדמנות טובה לאגם את המשאבים האלה:
Let me be clear that I see nothing wrong with note taking - it is that we are missing a valuable opportunity for power of using the minds of the group together when people take notes alone - they are all pretty much writing down the same things.
סביר להניח שלווין צודק כאשר הוא טוען שהרוב הגדול של אלה שרושמים תקצירים כותבים את אותם הדברים. כמו-כן, אני מניח שאם היינו מחברים את מכלול הרישומים של כל הנוכחים היינו מצליחים לקבל כיסוי די מלא של כל מה שנאמר. אבל אינני חושב שזאת המטרה (הרי אם אנחנו רוצים "כיסוי מלא" של הרצאה, המצגת של המרצה עונה על הצורך הזה טוב יותר מכל רישום). אם נכונה הטענה שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, נדמה לי שדווקא ההבדלים הזעירים שברישומים האישיים הם אותם הפרטים הקטנים שהופכים את מה שרושמים לשימושי למי שרשם אותם. כאשר אני מאזין להרצאה אינני רושם כל דבר, אלא את הנקודות שאיכשהו מתחברות לעולם שלי, ואני מצפה שכך יעשו אחרים. על פי רוב הרישומים של אחרים אינם משמעותיים לי, ואין לי צורך בהם, גם אם הם תוצר של אותו שיתוף שכל כך דוגלים בו היום.

נדמה לי שצריכים להוסיף עוד נקודה כאן. אנחנו מרבים להדגיש שבסביבה הדיגיטאלית שום דבר איננו הולך לאיבוד. מפני שאנחנו שומרים דברים שהם בעלי ערך עבורנו, כל דבר שנשמר נראה לנו היום כבעל ערך. אבל הערך של תקציר או של רישום זה או אחר איננו נמצא באריכות הימים שלו, אלא דווקא ברגעיותו. ערכו נמצא בכך שהוא עזר לנו להבין משהו, להבהיר משהו לעצמנו. לכן, ערכו נמצא בהקשר אישי, ואין סיבה לצפות שיש לו ערך למישהו אחר (שלא רשם אותו).

ובכל זאת, טוב שיש אנשי חינוך שרוצים לבחון את היכולות של כלים חדשים. למרבה הצער, הכלים שבהם מערכת החינוך מגלה עניין הם על פי רוב כלים שמייעלים את ההוראה ואת המסירה של מידע, ולא כלים שמסייעים ללומד להבנות את הלמידה של עצמו. המערכת מדברת על המאה ה-21, אבל הטכנולוגיות שהיא מאמצת מנציחים את המודל המסורתי של "המורה מסביר והתלמיד מקשיב".

הטכנולוגיה מאפשרת למורה לחלק לסטודנטים מצגת שנצפתה בשיעור. אין בכך שום פסול, ויש בו אפילו חיוב: הסטודנט יכול לעיין במצגת בזמנו החופשי, ולנסות להבין את מה שאולי לא הבין בעת השיעור. יכולתו של הסטודנט לשלוט בקצב הלמידה של עצמו היא ללא ספק דבר חיובי. אבל סטודנט שמקבל את המצגת של המרצה איננו צריך לרשום תקציר לעצמו, ובכך מרכיב מרכזי של תהליך הלמידה הולך לאיבוד. הרי הרישום איננו נעשה כדי שלסטודנט יהיה עותק של ההרצאה, אלא כדי לסייע לו להבין את השיעור. סטודנט שיודע לרשום ולתקצר מזהה בעצמו את הנקודות החשובות בהרצאה, ותוך כדי הכתיבה הוא חושב ומהרהר ובונה לעצמו תמונה אישית של הנלמד. בדרך הזאת ההאזנה נעשית ללמידה פעילה. כאשר המצגת מוגש לו, מן המוכן, הוא נעשה פסיבי, וכאשר הוא איננו מעבד את הדברים בעצמו, הלמידה שלו לקוייה.

לכן, גם אני אני חושש שההצעה של לווין פונה באופן פופוליסטי מדי לחוכמת ההמונים שלעתים לא מעטות איננה בדיוק חוכמה, וגם שהיא עשויה להוביל לתוצר ציבורי שנעדר ממנו הייחוד והספציפי שיכלו להעניק לו ערך אמיתי, נדמה לי שאני מעדיף את הגישה של לווין לזאת שכנראה רווחת היום במערכת.

תוויות: ,

יום ראשון, 13 במרץ 2011 

גם זאת כתיבה, אבל ...

לפני מספר ימים אירא סוקול כתב מאמרון על כתיבה. אבל אולי "כתב" איננו הגדרה נכונה של מה שהוא עשה. ה-"כתיבה" של סוקול התבצעה באמצעות דיבור לתוך מיקרופון וזיהוי ופענוח של הטקסט באמצעות הכלי המיועד לכך המובנה בתוך מערכת ההפעלה Windows 7. סוקול מציין:
This is a very easy way for your students to begin the writing process, eliminating the struggles with holding a pen, or keyboarding, or spelling, or just the mechanical transfer from brain to hand.
חלק גדול מהעבודה החינוכית של סוקול הוא בחינוך המיוחד. הוא רואה חשיבות רבה בטכנולוגיות שמאפשרות לתלמידים עם קשיים לבצע פעולות שהן קשות ומסובכות בלעדיהם. לסוקול הגדרה רחבה מאד של הכתיבה. עבורו, אם תלמיד מצליח להעביר את מה שיש בראש שלו לנייר, הרי זאת כתיבה:
Remember: Pens, pencils, typewriters, keyboards... these are all tools for getting words from your brain to "paper." These tools have no particular value in and of themselves, they are simply a means to an end. If there is a better tool for many of your students - and now there is - you are doing nothing but holding your students back by not using it.
מצד אחד אני מזדהה עם סוקול – כל טכנולוגיה שיכולה לעזור לתלמידים לבטא את עצמם לגיטימית. סוקול טוען שהכתיבה איננה דורשת פעולה פיסית של העברת מילים לנייר באמצעות עט או עפרון או אפילו תמלילן. הכלים האלה מאפשרים את הכתיבה, אבל אינם מגדירים אותה. לפי הגישה הזאת, "תרגום" קול לטקסט באמצעים דיגיטאליים הוא כתיבה, והוא גם פעולה חיובית מפני שהוא מעצים את התלמיד שאחרת לא היה מצליח לבטא את עצמו.

כתבתי "מצד אחד", ויש (כמובן) גם צד שני. הכתיבה איננה רק דיבור על נייר. הכתיבה מארגנת את המחשבה (ודרך הכתיבה אנחנו לומדים לדבר, ולחשוב, בצורה מאורגנת יותר). בספרו הקלאסי Orality and Literacy ולטר אונג כתב (עמ' 78):
Without writing, the literate mind would not and could not think as it does, not only when engaged in writing but normally even when it is composing its thoughts in oral form.
מי שעבד עם תלמידים צעירים (וגם לא כל כך צעירים) בוודאי מכיר את הנטייה שלהם לצרף "ואז" ל-"ואז" פעם אחר פעם, וכך לספר "סיפור". העברת דיבור לטקסט באמצעות כלי פענוח דיגיטאלי כמו זה שעליו סוקול כותב עשוי להביא ל-"כתיבה" סתמית כזאת. אמנם יש טעם גם בפיתוח כישורי הדיבור של תלמידים, אבל ספק אם דיבור לתוך מיקרופון כדי להפיק טקסט על גבי המסך מקדם את כישורי הדיבור.

אם באמצעות מיקרופון ויישום לפיענוח הדיבור התלמיד מפיק טקסט שהוא ממשיך לערוך, יש בכך ערך לימודי רב. אבל אני חושש שלעתים קרובות מדי התלמיד שכותב (וגם המורה המסייע) יסתפק בטקסט שעבר מהפה אל הנייר, ונעצר שם. אם אין המשך של טיפול בטקסט, או שיפורו, אפשר אולי להגיד שהתוצאה היא "כתיבה", אבל לא כתיבה איכותית. ועוד יותר חשוב, ספק אם בדרך הזאת נשיג אחת המטרות המרכזיות של הכתיבה - פיתוח יכולת החשיבה.

תוויות: , ,

יום שישי, 21 בינואר 2011 

תרומתי הצנועה

במשך השבוע האחרון ידיים מלאות במטלות פרנסתיות מנעו ממני להניח את הידיים על המקלדת לשם כתיבה כאן. הכתיבה כאן היא כתיבה שאין בצידה פרנסה, ולכן בלית ברירה היא נעשית משנית לעיסוקי האחרים. אבל בלעדיה, או ליתר דיוק, בלי החשיבה האישית שמלווה ומניעה אותה, היעילות והכדאיות של מה שאני עושה עבור מעבידיי יורדת.

האם זה סתם תירוץ שבו אני משתמש כדי להצדיק את הזמן ה-"אישי" שאני גונב לעצמי בבקר של יום שישי? הרי המטלות עדיין רבות, וספק אם יש מישהו שיתלונן אם לא אספק לו כאן עוד הרהורים לקרוא בשבת. ואולי צריכים להוסיף שעל אף העובדה שאני חש את הקשר ההדוק, אפילו את התלות, בין הכתיבה שלי כאן לבין העבודות המפרנסות שלי, אינני בטוח שאחרים בהכרח חשים את זה. במסגרות רבות אני מעודד אנשים – תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, ועוד – לנהל בלוג, או ליצור לעצמם דרך אחרת להרהר לעצמם ... וברוח התקופה, רצוי פחות או יותר בפומבי. אבל ברור לי שלא כל אחד מוצא הגיון בעשייה כזאת, במיוחד כשמוסיפים את ה-"פומבי".

לפני שבוע ליסה ליין כתבה מאמרון בנושא שמשיק לנושא הזה. המאמרון נפתח בהרהור לגבי הכדאיות של השימוש בפורומים בהוראה, אבל ההמשך שלו גלש להרהור רחב יותר על המגבלות של הכתיבה למרחב "ציבורי" שבו לא בטוח שמישהו קורא את הגיגך:
Independent learning, even with the affordances offered by online communities and classes, can feel the same way. Autonomy is great. It enables learners to create their own Personal Learning Environments and be self-directed. Many people have the desire for autonomy — some studies have correlated it with happiness and as a preventative for depression. But does that mean they want to be alone and unrecognized?
לבד וללא הכרה למעשיך? גם אם אני משוכנע שאין זה באמת המצב, אני בוודאי יכול להבין, ולהזדהות, עם ליין. כלומד שאיננו חש צורך להיות מחובר למסגרת לימודית פורמאלית, אני יכול להעיד שאני בכל זאת זקוק ל-"מסגרת", לקהילה של לומדים שכלפיה אני חש שייכות, אפילו אם זאת שייכות מדומה. אין ספק שתחושת השייכות, או השותפות, מאד חשובה לי.

תעודה היא עדות חיצונית להתמודדות מוצלחת במסלול כלשהו. וכמו אצל הדחליל ב-"הקוסם מארץ עוץ", הוא איננו בהכרח מסמל משהו "פנימי" מוחשי. הלמידה היא כנראה "פנימית", וניתנת למדידה או לאימות רק על ידי סימנים חיצוניים (כמו מבחנים, או התנהגויות אחרות), ואחד הסימנים הבולטים לכך שלמדנו משהו הוא ההשפעה שיש לנו על אחרים. כלומד עצמאי, אין לי כלי שאיתו אני יכול למדוד השפעה, אבל אני יכול לזרוק את ההגיגים שלי לעולם, ולקוות שהם יקלטו אצל לומדים עצמאיים אחרים. אמנם אני כותב בבלוג כדי לשכנע את עצמי שאני מבין משהו, אבל הכדור איננו נעצר שם. החינוך, הרי, עוסק במתן סיוע ללמידה של אחרים, והדברים שאני מפרסם כאן נעשים ל-"הוראה" שלי – מה שאני מגיש ללומדים עצמאיים אחרים, כמתנה, בתקווה שאולי ההגיגים האלה יסייעו גם להם בלמידה של עצמם.

נדמה לי שזה גם ליין מרגישה כך. בסיום המאמרון שלה היא כותבת:
And perhaps it’s like teaching, and I don’t know who I’m influencing with my work. And maybe all the people who learn autonomously and in the open also feel a bit lonely, because they can’t know the impact they’re having, and one would think that with ones work available all over the world, there’d be more than a comment or two. Is there thus an inherent loneliness that goes along with autonomous learning, even (or especially) when it’s open?
בסיום הקריאה של המאמרון של ליין היתה לי תחושה קצת מוזרה. שאלתי את עצמי למה, אם באמצע המאמרון היא כותבת על "לבד" ובסיומו על "בדידות", חשתי שקראתי מאמרון אופטימי. אני, הרי, אינני רואה חיוב רב בבדידות. ליין כותבת שהנסיון שלנו עם מדיה חברתית מלמדת אותנו שאנשים שואפים להיות גם אוטונומיים וגם לזכות בהכרה, אבל בגלל העדר של משוב האוטונומיה מובילה לא פעם לבדידות. אבל על אף העובדה שאני מעולם לא הגבתי למאמרונים של ליין בבלוג שלה, למדתי הרבה ממנה, וכתבתי עליה בבלוג גם כדי שאני אפנים לעצמי את דבריה, וגם כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת. זה חלק חשוב ממה שלומדים עצמאיים עושים. ואולי לפעמים זה אפילו קורה לאחרים שקוראים את מה שאני כותב. אם כן, אינני יכול להתלונן. יתרה מזאת, זה יכול לעזור לי להסביר לעצמי למה בשבוע כל כך עמוס בכל זאת היה לי כל כך חשוב לתרום את חלקי הצנוע לישות האמורפית שאני מכנה כאן "לומדים עצמאיים", גם אם אינני ממש יודע במי מדובר.

תוויות: , ,

יום רביעי, 5 בינואר 2011 

למה בלוג?

הבקר סיימתי לקרוא ספר שישב אצלי כמעט שבועיים. הספר, Getting it Wrong from the Beginning מאת קירן אגן, היה מעניין מאד, אבל הוא משך אותי יותר בפתיחה מאשר בסיום. אם החלק האחרון של הספר היה תופס אותי כמו התחלתו, יתכן שהייתי מסיים את הקריאה מהר. תוך מספר ימים קראתי כמעט את כולו, ממש עד לעמודים האחרונים, אבל אז נתקפתי במספר מטלות שלא סבלו דיחוי והספר ישב – בתיק, ועל השולחן – במשך יותר משבוע. נשארו לי רק ששה עמודים לקרוא, אבל פשוט לא יצא לי לפתוח אותו ולסיים את הקריאה.

מדובר בספר טוב שמציג גישה לתהליך הלמידה שהיא שונה גם מהנורמטיבית וגם מה-"פרוגרסיבית". אפילו אם אגן לא שכנע אותי, נדמה לי שלקחתי ממנו הרבה. אבל במאמרון הזה אינני מתכוון לבקר את הספר. כל מה שכתוב כאן הוא רק הקדמה לכך שכאשר הבקר קראתי את ששה העמודים האחרונים קטע אחד, ממש בעמוד האחרון, קפץ מול עיני. היה לי ברור שאני צריך לצטט אותו כאן.

לא פעם ידידים שואלים אותי למה אינני כותב ספר. ומשום מה הם אינם מוכנים לקבל את ההסבר שלי שאינני יודע איך לכתוב ספר. לדעתם, אם אני יכול לכתוב כל כך הרבה בבלוג, אז כל מה שאני צריך לעשות הוא לארגן את הכתיבה שלי אחרת, ו... במקום בלוג ייצא ספר. הנסיונות שלי להסביר שזה לא עובד כך אינם משכנעים אותם. אולי הפיסקה בסוף הספר של אגן יכולה להסביר את העניין טוב יותר ממני. בעיני היא ממחישה את השוני בין שני סגנונות הכתיבה:
Authors work hard to write in a book what they think about a topic, and obviously they work harder to make the arguments better than they casually make them in discussions with colleagues. Because some people have been very good at writing out their ideas, we tend to think of the completed book as some kind of more secure and established expression of our ideas than those casual conversations. And so it ought to be. But I think we often tend to forget how most books are made up of a set of passing thoughts that are variously in the process of changing. All this is a mumbling acknowledgement that this book is no canonical document. And by the time it is printed and in your hands, I will be curled in a corner moaning and groaning about all the things I now regret having written here and don't any longer quite believe in the way I have state them and, worse, all the things I wish I had written. Perhaps better to see the book as merely a large and unwieldy chunk of conversation about the topics it considers. (p. 183)
היה לי קל מאד להזדהות עם הדימוי של ספר כנתח גדול ומסורבל של דיון. אני חושש שאם אנסה לכתוב ספר התוצאה לא תהיה מכלול עקבי וברור, אלא אוסף מחשבות שאולי חותרות לקראת יצירת שלמות, אבל עושות זאת בקפיצות ובדילוגים. לא רק שקו ההתקדמות איננו ישר – הוא צועד קדימה ואחורה כמעט באופן שווה. בקריאת התיאור של אגן חשתי שיותר מאשר הוא מתאר ספר, הוא מתאר בלוג. הדימוי שלו תיאר לא רק את סגנון הכתיבה שלי, אלא גם המחיש בשבילי למה אני נמשך אל הסגנון הזה.

בעיני הציבור הרחב בלוג איננו סגנון, אלא כלי טכנולוגי שמאפשר פרסום מהיר של הגיגים. כמובן שלבלוגים אין רק סגנון אחד. יש בלוגים אישיים, ובלוגים פוליטיים, ומה לא. ואני בוודאי אינני יכול לדבר בשם קהילת הבלוגרים, אלא רק בשם עצמי. עבורי הבלוג הוא מרחב להרהורים מתמשכים סביב נושא ציבורי ממוקד. גם כאשר לקורא אולי נדמה שאני מציג גישה מגובשת, אני יודע שהגיבוש הזה רעוע ביותר. מידי מאמרון התמונה הכוללת מתבהרת, ועם המאמרון שלאחריו היא מתטשטשת שוב. מדובר בכתיבה שאם יכרוכו אותה היא תאבד את התחושה של תהליך. הפיסקה של אגן עוזרת לי לא רק להבין שסגנון הכתיבה/חשיבה שלי מתאים יותר לבלוג מאשר לספר. היא גם עוזרת לי להבין למה אני אוהב את הבלוג.

תוויות: ,

יום שלישי, 15 ביוני 2010 

יש גישת ביניים

קורא ה-RSS שלי התמלא עד לנקודה שבה הדרך הטובה ביותר לטפל במספר העצום של מאמרים שהצטבר בו היא פשוט לסמן את הכל כ-"נקרא" ולהתחיל מחדש. קשה לי עם "פתרונות" גורפים כאלה, אבל יתכן שכך אצטרך לעשות, אפילו אם זה אומר שאצטרך לוותר על כמה מאמרונים שהם מאד ראויים להתייחסות. ודווקא מפני שנקלעתי למצב הזה עלי להודות לפורטל מס"ע שבאמצעותו הגעתי לבלוג של איריס, שחקי, שחקי על חלומות, שבימים רגילים יותר מהווה אחד התחנות הראשונות שאליהן אני מקליק, ואילו בעומס היותר הנוכחי המאמרון המסויים הזה חמק ממני.

איריס פותחת עם ציטטה מדוג נון, מחנך כיתות יסוד באלסקה, שמדווח על שיפור בהרגלי הקריאה של תלמידיו. על אף השיפור הזה נון מהרהר שכאשר המורים בוחרים את הספרים שעל תלמידיהם לקרוא, התלמידים אינם מפתחים את הטעם האישי של עצמם. איריס מהרהרת אם אולי הבעיה הזאת בפיתוח הטעם האישי בקריאה קיימת גם בכתיבה – במתח בין הכתיבה המונחית לבין הכתיבה החופשית:
ומה באשר למטרות? מטרתה של הכתיבה המונחית על פי ההשוואה היא להביא לכך שידעו לכתוב ואילו מטרתה של הכתיבה החופשית להביא לכך שהכתיבה תהפוך לשגרת חיים.
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת:
מה ראוי שיעשה בבלוג בשרות הלמידה? שוב משימות? תחליף מחברת?
אכן, ביסודו הבלוג מאפשר ביטוי אישי. האם אנחנו מקלקלים משהו כאשר אנחנו מאלצים אותו לשרת צרכים כיתתיים? השאלה הזאת היא חלק משאלה רחבה יותר שאיריס שואלת: איך ללחוץ בלי לחץ, ואיך ללחוץ בעדינות. מדובר בשאלות טובות, וגם חשובות. מצד אחד מחנך איננו יכול להפקיר את התפקיד שלו כמכוון, אבל מצד שני כאשר הוא מכוון יתר על המידה, הוא איננו מאפשר לתלמיד להתפתח בכוחות עצמו.

בעידן התקשוב הגישות האלו הפכו לקצוות, כאשר האמצע כמעט לא נמצא – או שמכוונים, או שמשחררים את התלמיד לפלס לעצמו דרך. הגישות האלו בדרך כלל מאופיינות בכינויים "sage on the stage" ו-"guide on the side", והשתיים מוצגות כמנוגדות זו מזו. אבל יש גישה "אמצעית". אריקה מקוויליאם האוסטרלית מזהה גם היבטים חיוביים וגם שליליים בשתי הגישות האלו, ומציעה גישה שלישית, מה שהיא מכנה "meddler in the middle" (אפשר לעיין במצגת שלה). בגישה הזאת המורה מסוגל גם להוביל, וגם לעמוד מן הצד, הוא יודע להסביר, אבל גם מאפשר לתלמיד לגלות בעצמו, ואולי החשוב מכל, הוא יודע מתי מתאים להפעיל כל אחת מהאסטרטגיות האלו.

גישת ה-"meddler in the middle" נשמעת כל כך מובנת מאליה עד שאפשר לחשוב שלא היה צורך לבטא אותה בכלל. היא הרי מבטאת את המהות של מלאכת החינוך שמזהה את הצרכים של הלומד ופועלת לפי הצרכים הספציפיים האלה. אבל משום מה, נדמה לי שהתבצרנו בקצוות ושכחנו את המובן מאליו. לכן טוב שמקוויליאם נותנת לגישה הזאת שם. אינני יכול לדבר בשם איריס, אבל נדמה לי שכאשר היא כותבת על ללחוץ בעדינות, לזה היא מתכוונת.

תוויות: , ,

יום שלישי, 25 במאי 2010 

ישנן צרות גדולות יותר

דרך הבלוג של ג'ון קונל הגעתי לכתבה באתר עיתון הבריטי Guardian שמתריעה על כך שבני הנוער של היום מפסידים את אחת החוויות החשובות של הילדות: 20% מכלל התלמידים של אנגליה מעולם לא קיבלו מכתב בכתב יד. בנוסף, 10% מעולם לא כתבו מכתב (לא צוין אם בכתב-יד, או בכלל). לפי הכתבה:
Teachers and experts said they feared young people were missing out on the pleasures and developmental benefits of letter writing.
אין בי שום ספק שיש הנאה מיוחדת בכתיבת מכתבים, וגם בקבלתם. כמו-כן, אני בטוח שיש ערך התפתחותי ולימודי במכתבים. עם זאת, קשה לי להבין את החששות שהמורים וה-"מומחים" מביעים.

הכתבה מתבססת על סקר שנערך אצל 1200 תלמידים בין הגילאים 7-14 באנגליה. בין ממצאי הסקר: בשנה האחרונה יותר מרבע מהנשאלים לא כתבו מכתב, ול-43% לא נשלח מכתב. לעומת זאת:
But in the previous week alone, almost half had either sent or received an email, or a message on a social networking site.
מותר לשאול מה בדיוק הבעיה כאן. הרי מהנתון הזה אפשר להתרשם שרבים מבני הנוער בסקר עסוקים מאד בתקשורת, ואפילו בתקשורת כתובה. אבל בכל זאת, צריכים לדאוג. מומחית שמצוטטת בכתבה מסבירה:
Handwritten letters are much more personal than electronic communication.

By going to the trouble of physically committing words to paper, the writer shows their investment of time and effort in a relationship. That's why we tend to hang on to personal letters as keepsakes.
אני מודה שהמשפטים האלה היו די מוזרים בעיני. אינני יודע על סמך אלו מחקרים קובעים שמכתבים שנכתבים ביד "הרבה יותר אישיים" מאשר מכתבים הכתובים דרך מחשב. קיבלתי מכתבים רבים בדואר האלקטרוני שאפשר להרגיש בקלות שהושקעו בהם זמן ומאמץ, ואכפתיות (נדמה לי שגם כתבתי לא מעטים כאלה). ולמען האמת, תמיד התרשמתי שמפני שאינני זורק דבר, אני נחשב ליוצא דופן. פגשתי אנשים רבים שאינם מהססים לזרוק מכתבים, על אף העובדה שאלה נחשבים "אישיים".

כזכור, אני דווקא בעד מכתבים, ואני אפילו בטוח שיש מצבים שבהם רצוי או עדיף לכתוב ביד. אבל ספק אם התרבות האנושית נמצאת בסכנה מפני שילדים עברו לכתיבה באמצעות המחשב, כפי שהחשש הזה בא לביטוי בדבריה של המומחית המצוטטת:
If we care about real relationships, we should invest in real communication, not just the quick fix of a greetings card, text or email. What's more, if we care about civilised human thought, we should encourage our children to invest time and energy in sitting down to write.
האם המומחים המצוטטים בכתבה, רואי השחורות, עוקבים אחרי מחקרים כמו ה-Stanford Study of Writing, או של Becta שמצביעים על כך שהסביבה הדיגיטאלית דווקא מעודדת את הכתיבה? (קישרתי אל אלה כאן לפני כשמונה חודשים.) האם אם קוראים את דבריה של קתלין ינסי (גם אליה קישרתי כאן – לפני שנה) שטוענת שהתקופה שלנו היא תקופה שבה הכתיבה פורחת ויוצאת מכותלי בית הספר (והמבחנים) היכן שעל פי רוב היא שכנה בעבר?

גם לי יש חששות כאן. אני חושש שה-"מומחים" מסרבים לראות את אותה הפריחה בכתיבה שעליה קתלין ינסי כותבת. ואני חושש שאם נהיה קשובים מדי לדבריהם הכתיבה תישאר ממוגרת בתוך בית הספר כמשהו שמחויבים לעסוק בו (עם מחוות קלושות מידי פעם לשימושים חברתיים כגון כתיבת מכתבים) במקום למלא את תפקידה ככלי חברתי ותקשורתי של ממש.

תוויות: ,

יום שלישי, 27 באפריל 2010 

לא רק דרך אחרת לקרוא

עם תחילת השיווק של ה-iPad, הלהיט החדש של חברת אפל, העיתונות מלאה בכתבות על השינוי שהוא יחולל בהרגלי הקריאה שלנו. כותבים על כך שהמכשיר ישנה לא רק כיצד אנחנו קוראים, אלא את היחס שלנו למחשב באופן כללי. יו-טיוב כבר מלא בסרטי וידיאו שמראים תינוקות, וגם אשה בת 100, שבאופן אינטואיטיבי "מבינים" כיצד להשתמש במכשיר. ומפני שהמכשיר מחזיר לנו את חווית הקריאה, מצהירים שנוכל לחזור לקרוא ספרים.

כזכור, בעולם החינוכי הדעות על ה-iPad חלוקות. מול אלה שמשוכנעים שמדובר בקורא האולטימטיבי של ספרי לימוד דיגיטאליים, יש כאלה שטוענים שמדובר במכשיר שיוצר לומד פאסיבי, לומד שאיננו יוצר, אלא רק צורך, וזה משום שכמעט ואין בו דרכים לרשום הערות, או להוסיף התייחסות אישית, למה שקוראים.

הנושא הזה מעניין וחשוב, אבל מאמרון שהתפרסם השבוע מעלה נקודה נוספת, אולי חשובה בהרבה. מט היילר, דוקטורנט אנגלי, כותב על Teaching Digital Writing. הוא טוען שלרבים מהסטודנטים שלו בכלל לא ברור מה זה "טקסט דיגיטאלי", והוא מהרהר שאולי לא כל כך רצוי למהר להגיע להגדרה מוסכמת וברורה:
I’d put it to you that many students are just not certain what a digital text is, or what digital writing is, not really, and yet I feel that the worst thing we can do, as tutors, is attempt an exacting definition.
היילר טוען שקשה מאד להגדיר באופן ברור מהו טקסט דיגיטאלי. הוא מביא מספר דוגמאות כדי להמחיש את הקושי – קושי שנובע גם מהכלי, או הפורמט, שעליו אנחנו קוראים, וגם מהצורה ה-"ראושנית" של הטקסט שאנחנו קוראים:
... are we talking about any written work which appears on a screen? And any screen? Will a television or a mobile phone do? Or must it be a computer? Is a Kindle or an iPad enough of a computer to qualify? And why? Do we really read differently on these things? And once we’ve settled on a carrier medium does a digital text include scans of a paper document? .pdfs? Photographs of existing texts?
הוא מזכיר מאמר של סבן בירקירטס על מכשיר ה-Kindle שהתפרסם לפני שנה, מאמר שבו בירקירטס הביע התנגדות ל-Kindle לא מפני ששמורה לו אהבה מיוחדת (או מיושנת) למרגש של הספר, או לריחו, אלא מפני שהספר בצורתו הגשמית מהווה אמירה תרבותית. בירקירטס כתב:
But these structures evolved over centuries in ways that map our collective endeavor to understand and express our world. The book is part of a system. And that system stands for the labor and taxonomy of human understanding, and to touch a book is to touch that system, however lightly.
ג'וש סטרנס, בתגובה לבירקירטס (גם לפני שנה), טוען שאמנם מדובר במערכת שלמה, אבל לא במערכת האפשרית היחידה, או אפילו בהכרח הרצויה:
... he (בירקירטס) is defending “the contextual order that books represent” while a new contextual order is developing all around him. For him this new order is insufficient – for me it is just different (if not better). The contextual order that books represent is essentially linear, while the emerging contextual order is weblike. Birkerts clings to an understanding of knowledge and context as rooted in chronology and history, whereas new conceptions of knowledge are understood as networks not lines.
היילר איננו מבקש להכריע בין הגישות השונות, בין "שיטות" שונות של קריאה, או של הצגת מידע. נדמה לי שהוא סבור שעדיין מוקדם מדי להסיק מסקנות. אבל הוא טוען שאי-הבהירות הזאת בנוגע להבדלים המהותיים בין הטקסט המודפס לבין הטקסט על המסך עשוי לחדד עבורנו את היתרונות והחסרונות של השניים:
We are, potentially, on a road to no longer needing books, which is why we need to be able to articulate just why we might want them. When we are talking about what they do best, when we are teaching how the words on their pages are different to their words on the screen then we need to fully appreciate aspects of the form that we have often previously taken for granted.
במבוא לספרו משנת 1994, The World on Paper, דייוויד אולסון מתאר חלק מ-"קסם הכתיבה":
The magic of writing arises not so much from the fact that writing serves as a new mnemonic device, an aid to memory, as from the fact that writing may serve an important epistemological function. Writing not only helps us remember what was thought and said but also invites us to see what was thought and said in a new way. It is a cliché to say that there is more to writing than the abc's and more to literacy than the ability to decode words and sentences. Capturing that "more" is the problem. I have suggested that it is the ability to step into, and on occasion step out again, from this new world, the world on paper.
אולסון מתאר את המתח שנוצר כאשר שתי דרכים שונות להכיר עם העולם מתמודדים על התודעה שלנו. הוא מראה כיצד הכתיבה סייעה לגיבוש התייחסות שונה לסובב אותנו מזאת שהיתה לנו לפני הכתיבה. הרהוריו של היילר מצביעים על כך שהטקסט הדיגיטאלי עשוי להוביל אותנו לסוג נוסף, וחדש, של התייחסות. ואם זה נכון (ואפילו אם לא), מדובר במשהו הרבה יותר מהותי מאשר הכלי שבאמצעותו אנחנו קוראים ספרי לימוד.

תוויות: , ,

יום ראשון, 28 במרץ 2010 

כן לחזור ליסודות!

נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.

בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:
סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לקרוא". כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לכתוב". עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to "read." We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to "write." We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984. הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
"Oh, they can read," he said, "but I'm not so sure they know how to think. That's where teaching has to go."
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information.... But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא "קרא" לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם "כתב" חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.

סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות "מיוחדות" שזקוקות לתיווך "טכנולוגי" על מנת להשיג מה שאוכלוסיות "רגילות" משיגות באופן "טבעי" יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר "יסודי". במציאות החינוכית של היום, מציאות של "back to basics", סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.

תוויות: , , ,

יום שני, 7 בדצמבר 2009 

גם עיתונאים וכותבי כותרות זקוקים לכישורים מידעניים

אם ישאלו אותי, אשמח להשיב שלדעתי השימוש בטכנולוגיות כגון בלוגים, רשתות חברתיות, ומסרונים תורם לשיפור הכתיבה של ילדים. נדמה לי שמספר מחקרים כבר הראו שזה אכן קורה. ואני, כמובן, בעד. אבל אין זה אומר שהכותרת של כתבה שהופיעה באתר האינטרנט של ה-BBC לפני מספר ימים באמת נכונה. הכותרת, הרי מכריזה:
יתכן אפילו שמי שצירף את הכותרת הזאת לכתבה בכלל לא קרא את הכתבה עצמה, ובוודאי שלא קרא את הסקר שעליו הכתבה מתבססת. מדובר בדיווח על סקר שנערך על ידי ה-National Literacy Trust של אנגליה – ארגון צדקה עצמאית שמבקש לקדם אוריינות בכל שכבות האוכלוסיה. (באתר הארגון, אגב, אנחנו קוראים שאחד מתוך כל ששה אנשים באנגליה מתקשה בקריאה ובכתיבה.) המשפט הפותח של הכתבה משקף נאמנה את הממצאים של הסקר:
Children who blog, text or use social networking websites are more confident about their writing skills, according to the National Literacy Trust.
אבל בין זה לבין להיות "better writers" יש פער בכלל לא קטן. לפי המשפט הזה, הרי, ילדים שמשתמשים בכלים טכנולוגיים (כמו בלוגים ורשתות חברתיות, וששולחים מסרונים) חשים בטחון עצמי כלפי כישורי הכתיבה שלהם. ליתר דיוק, הילדים האלה חשים יותר בטחון עצמי כלפי הכישורים האלה. יותר ממי? יותר מילדים שאינם עוסקים בפעולות הטכנולוגיות האלו. הסקר מצא ש-47% מהילדים שלא היו להם בלוגים או שלא השתתפו ברשתות חברתיות תיארו את הכתיבה של עצמם "טובה" או "טובה מאד", לעומת 61% מאלה שהיו להם בלוגים ו-57% שהשתתפו ברשתות חברתיות שתיארו את הכתיבה שלהם כך. אבל אין זה אומר שהילדים שהתייחסו בחיוב לאיכות הכתיבה שלהם באמת כותבים טוב יותר מאלה שלא אמרו על עצמם שכתיבתם איכותית. ובשום מקום בכתבה לא כתוב שהשימוש בטכנולוגיות האלו הוא זה שמשפיע על איכות הכתיבה.

האמת היא שזה אפילו לא מה שהסקר ביקש לבדוק. בדף שמתאר את הסקר באתר של ה-National Literacy Trust אנחנו קוראים:
Relatively little is known about young people’s views about writing in the UK. The key objectives of this survey were therefore: to explore how much young people enjoy writing, what type of writing they engage in, how good at writing they think they are, what they think about writing and what the role of technology is in young people's writing.
התשובות של הילדים (מדובר ב-3000 ילדים, בין הגילאים 9-16) עבור כל הנקודות האלו מעניינות מאד (ה-BBC איננו מקשר לדוח המלא [או אפילו לסיכום המקוצר שלו] אבל אפשר למצוא אותו בקלות). אבל משום מה, הכותרת של הכתבה מציינת נקודה שאיננה באה לביטוי בסקר. הביטוי "better writers", כזכור, מתייחס לדעה של הילדים כלפי הכתיבה של עצמם, ולא להערכה חיצונית שבאופן אובייקטיבי קבעה משהו בנוגע לאיכות הכתיבה. יתכן שהילדים שמשתמשים בטכנולוגיה הם באמת "better writers", שהם אכן "כותבים יותר טובים", אבל קשה מאד לקבוע את זה מהערכתם העצמית.

חשוב גם להדגיש שהסקר הזה איננו מצביע על קשר של סיבה ותוצאה. אמנם יותר ילדים שמנהלים בלוגים חושבים שהכתיבה שלהם טובה מאשר ילדים שאינם מנהלים בלוגים, אבל סביר להניח שלילדים שאוהבים לכתוב יש משיכה "טבעית" לבלוגים; משיכה שאין לילדים שאינם אוהבים לכתוב, או שמראש חושבים שכתיבתם איננה איכותית. שוב, הסקר איננו מסיק מסקנות כאלו, אלא רק מביא נתונים.

עברתי על הדוח המלא ומצאתי בו די הרבה שהיה מעניין – הסיבות שבגללן הילדים חושבים שהכתיבה שלהם טובה (או לא טובה) מאד מגוונות ונוגעות הן בתוכן הכתיבה והן בסדר ובנקיון של הכתיבה. מעניין גם לראות את המגוון הרחב של סוגי הכתיבה שבהם הילדים עוסקים. אבל "מעניין" היא מילה מאד לא מחייבת – הסקר אמנם מעניין, אבל לא הרבה יותר מזה. הוא איננו מסוג הסקרים שממנו אפשר להסיק מסקנות, ובוודאי לא מסקנות בנוגע להשפעת הטכנולוגיה על הכתיבה. ומהבחינה הזאת נדמה לי שיש כאן פספוס. הכתבה באתר ה-BBC זכתה לביקורת במספר בלוגים מפני שהסקר באמת איננו מוכיח את מה שהכותרת מכריזה. וכמובן שדבר גורר דבר – אי ההתאמה בין הכותרת לבין התוכן גם גורם להרמת גבה כלפי מה שבעיני היא נקודה חשובה מאד, נקודה שכן מופיעה בכתבה. הכתבה מצטטת את המנכ"ל של ה-National Literacy Trust שמתייחס לביקורת כלפי מסרונים והכתיבה ברשתות חברתיות:
Does it damage literacy? Our research results are conclusive - the more forms of communications children use the stronger their core literary skills.
יתכן שלא ניתן להסיק את המסקנה הזאת מהסקר הספציפי הזה, אבל זאת מסקנה שכן ראויה לזכות בכותרת, מבלי לטשטש את הנושא החשוב הזה עם כותרות שאינן קשורות לענין.

תוויות: , , ,

יום רביעי, 25 בנובמבר 2009 

קוראים רבים ... אבל מעט תוכן?

מספר בלוגרים חינוכיים ראו, וציטטו, הודעת Twitter של כריס להמן:
When having audience is no longer novel, simply having one is no longer motivating. We still must help kids have something powerful to say.
לפני כמה שנים הרעיון שתלמיד, במקום להגיש עבודה למורה, יכול לפרסם משהו שאנשים בכל העולם יכולים לקרוא, היה חדש ועורר התרגשות. רבים ציינו שקיומו של קהל אותנטי ידרבן תלמידים להקפיד בכתיבה שלהם, לשפר אותה, ואפילו יגרום להם לרצות לכתוב. והאמת היא שאפשר להצביע על לא מעט מקרים שבהם זה באמת קרה. אבל ההתייחסות של אז לתרומה של קהל קוראים לשיפור הכתיבה של תלמידים הפכה עם השנים להתלהבות ממספר הקוראים שהפרסום באינטרנט מצליח להביא. ומפני שבמקרים רבים זה הפך להכרזה ריקה מתוכן, דבריו של להמן הם משב רוח רענן.

דין שרסקי כותב שהוא מזדהה עם האמירה של להמן. הוא מציין שלעתים קרובות קהל הקוראים שמורים מצליחים לגייס לכתיבה של תלמידיהם מלאכותי, ואפילו מאולץ. בגלל זה, ההתרגשות מכך שמישהו בצד השני של העולם קורא את מה שתלמיד כותב נמוגה מהר. אבל שרסקי בכל זאת מנסה להבחין בין סוגים שונים של קהלים: יש, כמובן, הקהל שנמדד במספר הקוראים בלבד, אבל יש גם מה שהוא מכנה "קהל כמורים" וגם "קהל כשותפים". הוא מסביר ש-"קהל כמורים" איננו ניחן בעליית מונה המבקרים באתר, אלא בתגובות שמכוונות את הכותב ומדרבנות אותו לשפר את מה שכתב. עזרה מהסוג הזה יכולה להיות די אקראית. לעומת זאת, כאשר יש "קהל כשותפים" לא מדובר בביקורת חד-פעמית או מקרית, אלא בתלמידים שקוראים ומגיבים אלה לאלה, ומבינים שהביקורת הזאת היא חלק חשוב מתהליך הלמידה.

קלרנס פישר ממשיך את הדיון בבלוג שלו. הוא מהרהר שלפני מספר שנים, כאשר האפשרות של קהל ממקומות רחוקים היתה חדשה, קיומו של קהל כזה פעל עבור תלמידיו כגורם מדרבן. אבל היום, המצב שונה:
Many students still are driven to do well with the knowledge that they have an audience. But this is changing. Now, as many students already have an account at a place like Facebook or YouTube before they come to my classroom, the idea of posting content of your own online is not as novel as it used to be. The idea of having an audience is not as appealing.
בסיום המאמרון שלו פישר מצטט בחיוב את ה-tweet של להמן, אבל נדמה שבכל זאת פישר רואה בקהל רחב גורם של מוטיבציה אצל תלמידים, ואילו להמן איננו מתייחס למוטיבציה אלא למצב שבו תלמידים מוכנים לכתוב, אבל אין להם מה להגיד.

דבריו של להמן מזכירים מאד לדברים שכתב טרי פרידמן לפני שנתיים (והוא בוודאי לא היחיד שכתב דברים כלאה). פרידמן הדגיש שחשוב למצוא את הקהל המתאים – קוראים שאליהם יש סיבה לכוון את מה שכותבים. (והוא חשב שאיתור הקהל המתאים הוא תפקידו של המורה.) כבר אז פרידמן הביע מורת רוח מהגישה שמה שחשוב הוא מספר הקוראים:
Many bloggers seem to take the view that all that matters is numbers: the bigger the audience the better. This lack of discernment and discrimination is both disappointing and, more important, damaging to students' potential achievement. It is essential to make students understand that there is a right audience, and a wrong audience.
אין שום פסול בכך שנושא שעלה לפני שנתיים עולה שוב עכשיו (ואני בטוח שהוא עלה מספר פעמים במשך השנתיים האלו). אבל דבריו של להמן, שקשה לא להרגיש שיש בהם מידה גדולה של ביקורת כלפי הכמיהה לקהל קוראים נרחב, מדאיגים לא רק בגלל התוכן שלהם. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שלהמן כתב את מה שכתב כביקורת, אולי אפילו מתוך תחושה של תסכול, שאחרי זמן די רב מורים רבים עדיין מביעים שביעות רצון מכך שלכתיבה של התלמידים שלהם יש קוראים – גם אם אין להם משהו להגיד.

תוויות:

יום רביעי, 30 בספטמבר 2009 

התקשוב בשרות הלשון

במשך שנת הלימודים הקודמת כמעט לא עקבתי אחר הבלוג של בריאן קרוסבי, מורה בבית ספר יסודי (השנה הוא מלמד כיתה ד') במדינת נבאדה. התירוץ היחיד שלי לכך הוא, כמובן, שהיה לי יותר ממספיק לקרוא גם מבלי לקרוא גם את הבלוג הזה. אבל מדובר בתירוץ די צולע בהתחשב בעובדה שזה בלוג מעניין ביותר שמשלב חשיבה חינוכית/תקשובית עם נסיון מוחשי בכיתה. הדיווחים של קרוסבי על המתרחש בכיתה שלו מאפשרים הצצה מרתקת לתוך חיי היום-יום של מורה ושל תלמידים שמשלבים את התקשוב לתוך הלמידה. עם השנה החדשה חזרתי לבלוג של קורסבי, ואני כבר שמח שעשיתי זאת.

בשלוש השנים האחרונות קרוסבי לימד בכיתה של 1:1, אם כי המחשבים שהיו בידי התלמידים היו ישנים מאד. השנה הוא מדווח שאותם מחשבים כנראה לא יוכלו להתחבר לרשת האלחוטית החדשה שהותקנה בית הספר בקיץ כי הם מיושנים מדי. קרוסבי כותב שיש 24 תלמידים בכיתה שלו השנה (יש כבר 25), ובגלל מעמדם הסוציו-אקונומית הנמוך 90% מהם רשאים לארוחות צהריים ללא תשלום.

עם פתיחת שנת הלימודים קרוסבי שאל את התלמידים מספר שאלות, גם לגבי הנגישות שלהם לטכנולוגיה, וגם לגבי השכלתם הבסיסית. הוא למד, למשל, שבערך לחצי מהכיתה יש תקשורת אינטרנטית בבית, וליותר משלושה רבעים אין כתובות דואר אלקטרוני, וגם לא טלפונים סלולאריים. פחות מחצי יכלו לענות בצורה נכונה על השאלה באיזו עיר הם גרים, ורק חצי זיהו נכון את שם המדינה שלהם. רק שלושה תלמידים ידעו לענות נכון על השאלה באיזו ארץ הם חיים. בתגובות לאותו מאמרון קרוסבי כותב שהוא די בטוח שלו שאל את אותן השאלות בכיתה הקודמת שלו כאשר הם התחילו כיתה ד' איתו לפני שלוש שנים הוא היה מקבל תשובות דומות.

הבאתי את הדיווח הזה על השאלון כדי לאפיין טיפה את הכיתה של קרוסבי – כיתה שעבור רבים מהתלמידים אנגלית איננה שפת אם – כדי להבליט דברים שהוא כותב אתמול על המקום המאד משמעותי שהלשון תופסת בכיתה של 1:1. קרוסבי כותב:
This is valuable no matter who your students are, but for my second language elementary school students, it has been even more than I could have hoped for them. Between blogging, designing wiki pages, Skyping, doing general research and reading and writing about topics of their choice, my students are constantly immersed in language.
קרוסבי מדגיש שמדובר גם בדיבור, בקריאה ובכתיבה. הוא מציין שכאשר תלמידיו התחילו לכתוב בבלוגים שהם פתחו הכתיבה שלהם היתה זקוקה לעריכות רבות עד שהיא היתה מוכנה לפרסום, ואילו בסוף התהליך לעתים קרובות הכתיבה שלהם היתה מוכנה לפרסום כבר עם הגירסה הראשונה. ומשום מה, התלמידים לא התעייפו מכתיבה:
One of my biggest takeaways from this experience was how even though we blogged and blogged and wrote stories constantly and wrote about what we were learning in science and social studies and other areas, my students didn’t burn out.
לעוסקים בתקשוב כל זה איננו מפתיע – הקריאה והכתיבה משולבות חזק לתוך התקשוב (במשך הקיץ הבת שלי לא הפסיקה לכתוב במסגרות החברתיות המתוקשבות השונות בהן היא מעורבת) אבל משום מה, אנחנו ממשיכים לשמוע טענות על כיצד התקשוב פוגע באוריינות. בריאן קרוסבי מראה לנו שגם עבור תלמידים שנחשבים חלשים במיוחד, התקשוב יכול להיות זרז משמעותי ברכישת מיומנויות לשון.

תוויות: , , ,

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009 

מתברר שהם כן כותבים

על פניו הכתבה של קלייב תומפסון ב-Wired מסוף אוגוסט היתה צריכה להסב לי אושר. הטענה המרכזית של תומפסון - שהשימוש הנרחב באינטרנט, ובמיוחד בכלי אינטרנט חדשים, מביא לצמיחה בהיקף הכתיבה של סטודנטים - תואמת גישה מאד רווחת בבלוגוספירה החינוכית, גישה שגם אני שותף לה. היה צפוי שבלוגרים רבים יצטטו את הכתבה, וגם אני חשבתי שאכתוב עליה. אין ספק שהממצאים שעליהם תומפסון כותב מעודדים, וקתי דייווידסון בוודאי תיארה את תחושת ההקלה של רבים מפני ש:
this is the time of the year when (at least since I was in college) some academic or other pronounces on how literacy has gone to the dogs and this generation is the most illiterate in human history.
אבל משום מה מצאתי שהכתבה הלהיבה אותי פחות מאשר ציפיתי. תומפסון מביא נתונים מה-Stanford Study of Writing בהנחייתה של פורפ' אנדריאה לונספורד. מדובר בפרויקט שעקב אחרי הכתיבה של כמעט 200 סטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד בארבע שנות לימודיהם ועוד שנה אחרי סיום הלימודים (בין השנים 2001-2006). תומפסון מדווח שהצוות של לונספורד מצא ש-38% מהכתיבה של הסטודנטים התרחשה מחוץ למסגרת הלימודים. הוא מציין שיש כאן שינוי משמעותי ביותר בהרגלי כתיבה:
Before the Internet came along, most Americans never wrote anything, ever, that wasn't a school assignment. Unless they got a job that required producing text (like in law, advertising, or media), they'd leave school and virtually never construct a paragraph again.
הוא מצטט את לונספורד שמכריזה שאנחנו נמצאים ב-"מהפכה של אוריינות", ומוסיף:
For Lunsford, technology isn't killing our ability to write. It's reviving it—and pushing our literacy in bold new directions.
אז המחקר של לונספורד באמת מעניק לחסידי התקשוב סיבה לשמוח. הנה, מתברר שדור שגדל עם האינטרנט בכל זאת כותב, ואפילו הרבה. מעיון באתר של הפרויקט לא מצאתי התייחסות לאיכות הכתיבה (מלבד ציון שהסטודנטים אינם משלבים הרגלי כתיבה האופייניים ל-SMS לתוך העבודות שהם מגישים) אבל סביר להניח שמדובר בכתיבה איכותית – הרי מדובר בסטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב. ואולי זאת הסיבה שלא התלהבתי מהכתבה – אפשר היה לצפות שסטודנטים בסטנפורד יידעו לכתוב – שאלה חשובה יותר היא האם אלה שלא לומדים שם גם כותבים.

באתר הבריטי Flux מצאתי קישור לכתבה באתר של Becta שרומזת שהתשובה חיובית – וגם בעזרת הטכנולוגיה. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קובנטרי. המחקר ביקש לבחון את ההשפעה של השימוש במסרונים – גם ההכנה והמשלוח, וגם הקבלה והקריאה - על הכתיבה והקריאה של תלמידים בני 9-10. החוקרים הניחו שהעיסוק במסרונים יאפשר לתלמידים להתנסות בשפה בצורה בלתי-פורמאלית, ויעניק להם הזדמנויות לפגוש את המילה הכתובה. החוקרים חילקו 60 תלמידים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים דומים מאד. התלמידים באחת הקבוצות קיבלו טלפונים סלולאריים לסופי שבוע במשך עשרה שבועות והונחו להשתמש בהם לשלוח ולקבל מסרונים. התלמידים נבדקו במספר ממדים הקשורים לקריאה ולכתיבה. לא בכל המדדים היו תוצאות מובהקות, אבל:
The overall pattern of results is pleasing: on every measure the children who were given mobile phones were found to outperform the children who were in the control condition ....
לדעת החוקרים ההתנסות במסרונים אצל התלמידים היתה חיובית מאד. הם מציינים שתוך כדי השימוש במסרונים התלמידים צופים לתוך המבנה של השפה, ומדגישים שבגלל זה השימוש במסרונים יכול לסייע ברכישת השליטה בשפה:
Texting sees children explicitly demonstrating an understanding of how words can be manipulated, segmented and blended to allow for succinct and successful communication. Indeed, many of the abbreviations that children use when texting are phonological reductions, such as ‘wot’ and ‘nite’. This form of abbreviation suggests the role that phonological awareness – awareness of the sound structures in spoken language - may play in mastering text language.
החוקרים מציינים שהמסר החשוב שיש להסיק מהמחקר שלהם הוא שהשימוש במסרונים אצל תלמידים איננו צריך להדאיג אותנו. ואני דווקא מוצא במסר הזה סיבה להתלהבות שהיתה חסרה לי במחקר שנערך בסטנפורד.

תוויות: , , , ,

יום חמישי, 17 בספטמבר 2009 

קהל רחב הוא לא תמיד ברכה

כאשר מה שתלמידים כותבים מגיע רק לעיני המורה הם אינם לומדים שהכתיבה היא תקשורת. אחת הסיבות המרכזיות לפופולאריות של כלי Web 2.0 בחינוך היא שבאמצעות הכלים האלה ניתן לפרוץ את המצב הזה של "לעיני המורה בלבד" ולקבל קהל גדול, ואותנטי. נהוג להגיד (ובמקרים לא כל כך מעטים יש אפילו הוכחות) שקיומו של קהל כזה מדרבן את הכתיבה ואף מביא לשיפור בה. ווסלי פרייר דוגל בתפיסה הזאת, אבל הנסיון שלו עם וידיאו קצר של בתו בת ה-9 שהוא העלה ל-YouTube בשבוע האחרון ערער קצת את דעתו.

פרייר הוא בלוגר חינוכי מוכר מאד. רבים עוקבים אחריו בסביבות השונות שבהן הוא מפרסם – בבלוג שלו, בדלישס, ב-Twitter, ועוד. לכן, כאשר הוא העלה ל-YouTube וידיאו בו הבת שלו מדברת על הנאום של הנשיא אובמה השבוע, וקישר אל הווידיאו בבלוג שלו ובמקורות אחרים, אפשר היה לצפות שרבים יקליקו כדי לצפות. אבל הוא עצמו בכלל לא ציפה שתוך שבוע יהיו לו כמעט 180,000 צפיות, ואולי חשוב יותר, מעל 1500 תגובות – אחרי סינון רציני. הצפיות הרבות, ובמיוחד מטר התגובות, גרמו לפרייר להרהר אם חשיפה הרחבה רצויה כל כך.

בווידיאו הבת של פרייר יושבת מול המצלמה ובמשך דקה וחצי ומדברת על הנאום וקצת על מה שהתרחש בכיתה שלה לפני הנאום. כאשר הילדים שלי היו בני תשע הייתי משוכנע, באופן אובייקטיבי כמובן, שהגיגיהם היו חכמים ביותר, ואני יכול להבין שפרייר גאה בבת שלו. אבל אני אינני אביה של הבת של פרייר, ומתוך צפייה בווידיאו שלה קשה לי להגיד הרבה יותר מאשר שהיא מאד חמודה. היא איננה אומרת משהו בוידיאו שמצביע על תפיסה פוליטית מעמיקה – אם כי, כמובן, לא היתה לי סיבה לצפות למשהו כזה מילדה בת 9. אבל כזכור, הווידיאו הזה לא נשאר בתוך המשפחה, אלא נצפה על ידי בערך 180,000 אנשים. אישית, לו חשבתי שכל כך הרבה אנשים יצפו בהגיגים של ילדי, נדמה לי הייתי בוחר לא להפיץ אותו ב-YouTube. אולי אנחנו מעוניינים בקהל רחב, אבל המספר הזה נראה רחב מדי. ואם מדובר באותנטיות, ספק אם המבוגרים שהגיבו לווידיאו מהווים אוכלוסיה של עמיתים שיכולים להגיב, או לבקר, בצורה שתהיה משמעותית לילדה בת 9.

התגובות הן, ללא ספק, הנקודה הבעייתית. 1500 התגובות שמופיעות הן מה שנשאר אחרי שפרייר סינן רבות אחרות. עיקר המאמרון שלו עוסק בשאלת הסינון - מה כן, ומה לא, לסנן. פרייר ידע שכאשר הוא פרסם את הווידיאו הוא חשף את הבת שלו, ושצופים לא יגיבו רק שמדובר בילדה חמודה. היה עליו לקבוע מדיניות שלפיה סינן:
Initially, I decided to remove comments which contained profanity or which were disparaging / demeaning to my daughter, Sarah. While I was tempted to just approve comments which were positive and supportive of Sarah, it is true that she made some factual errors in her video which commenters were quick to highlight. Commenters also criticized her delivery, speculated on whether she was reading a script, debated whether she was being brainwashed by her parents, wrote supportive comments for President Obama, and frequently lashed out against the President or one of our main political parties. I did not keep detailed statistics, but I’d estimate about 10% of submitted comments included profanity.
פרייר מתמצא במדיה חברתית, ובכל זאת, לשון התגובות, ועוצמתן, הפתיעו אותו. הוא מציין שמלאכת הסינון גזלה ממנו זמן רב, ועוד יותר חשוב, היא גבתה גם מחיר פסיכולוגי. פרייר כותב שהוא בחר לאשר תגובות רבות שביקרו, אפילו חריפות, את בתו, אבל הוא גם פסל רבות שסגנונן או לשונן היו גסות ומעליבות. אמנם הוא לא כותב זאת, אבל נוצר הרושם שכאשר הוא הכניס את בתו לתוך עין הסערה הוא לא היה מודע לכך שיצטרך להגן עליה.

לקראת סיום המאמרון פרייר שואל:
Is it dangerous and undesirable to garner worldwide attention via YouTube, even if it is fleeting, when you are nine years old? I have had some close acquaintances suggest that it is.
מעניין שהוא עצמו איננו נוקט עמדה כלפי השאלה, אלא רק מציין שיש לו מכרים שטוענים שכן. מיד אחרי השאלה הזאת, הוא שואל שאלה נוספת:
Is it amazing and positive for a nine year old to be able to share her perspectives and ideas with tens of thousands of people around our globe, all within the space of 48 hours? I’m inclined to think it is.
לשאלה הזאת שני חלקים. פרייר שואל לא רק אם מדובר בתופעה מהדימה, אלא גם בתופעה חיובית. הוא אמנם עונה בהיסוס מה, אבל התשובה שלו לשני החלקים היא חיובית. אני רוצה לענות כמוהו, אבל עלי להודות שמהנסיון שפרייר מתאר קשה להיות בטוח. אין ספק שמדובר בתופעה מדהימה. אבל מהסיפור של פרייר לא ברור שהיא גם חיובית. יתכן שאי אפשר להכליל מהנסיון של פרייר - הקוראים הרבים שלו היוו מנוף לצפיות הרבות שהווידיאו של בתו קיבל. אם אני, או מכרי, היו בוחרים לפרסם וידיאו של ילדינו בדרך הזאת, ספק אם היינו מגיעים לאחוז אחד מהצופים שהווידיאו הזה הגיע. לאור זה, אולי עבור הרוב מאיתנו הצורך לסנן ולגונן שעליו פרייר כותב הוא היפותטי בלבד. אבל מפני שאנחנו מרבים להדגיש את היתרונות החינוכיים של קהל קוראים רחב, עלינו גם להיות מודעים לחסרונות.

תוויות:

יום שני, 7 בספטמבר 2009 

כבה את האור - אני כותב!

כתבה באתר האינטרנט של עיתון יומי במדינת וירג'יניה, ה- Daily Press, מספרת על מנהל חטיבת ביניים במדינה עם שיטה מקורית לעודד את מורי בית הספר לכתוב. המנהל הזמין את המורים לצפות בסרט בבית קולנוע והנחה אותם לחבר הודעות Twitter בטלפונים הסלולאריים שלהם (עם ציון מוסכם להודעות). הודעות ה-Twitter הוקרנו על מסך בקיר של בית הקולנוע. נוצר מצב שבו המורים לא רק צפו בסרט, אלא תוך כדי הצפייה גם ניהלו דיון אודותיו באמצעות Twitter. המנהל בחר בהקרנה של הסרט Julie and Julia מפני שאחת מגיבורות הסרט כותבת על הנסיונות שלה ללמוד לבשל בבלוג שהיא מנהלת.

בכתבה אנחנו לומדים שיעד חינוכי מרכזי של מנהל בית הספר הוא קידום הכתיבה אצל תלמידי בית הספר. אמנם לא כתוב שהוא מנסה לקדם את הכתיבה של המורים, אבל ברור מאד שהוא סבור שקשה לעודד את התלמידים לכתוב אם המורים לא יעשו זאת. וזאת הסיבה לפעילות ב-Twitter בזמן הסרט – המורים גם ראו דוגמה לכתיבה רפלקטיבית שסייע ללמידה, וגם תרגלו את זה על עצמם. (תגובה אחת לכתבה מציינת שהודעת Twitter שונה מאד ממאמרון לבלוג – דבר שאמנם נכון, אבל לא משמעותי למטרת הפעילות הייחודית הזאת.)

אפשר היה לצפות שמצב מלאכותי כמו זה שנוצר בקולנוע יגרום לאי נוחות, ואכן כנראה שבהתחלה כך היה. אבל בהמשך הדברים השתנו:
As Rogers (המנהל) ended his remarks, the lights dimmed and a series of coming attraction trailers began showing on the big screen. The group sounded like any theater audience, with the rustle of popcorn bags — the concession stand was open — and outbursts of laughter during comic moments. But teachers' eyes darted from the screen to their cell phones as they tapped in their messages.

During the early minutes the tweets included comments on a character's cat or the food. But as the movie progressed, tweets focused on the conversations between characters and obstacles and reversals they experienced. They talked of the importance of encouragement, support, toughness and resilience.
כאשר קראתי את הקטע הזה הרהרתי שהכתיבה באמת מסוגלת לעורר מחשבה וליצור תחושת שייכות. הרי לא קשה לנחש שבין המורים שצפו בסרט היו כאלה שחשבו שמדובר בפעילות די מגוחכת. ובכל זאת, המורים התגברו על המבוכה ושיתפו פעולה. הם כתבו על כך שהכתיבה מאפשרת לכותב להבין אירועים שונים בחייו, והדגישו שבסרט הכתיבה לבלוג שירתה את הכותב יותר מאשר היא שירתה את הקוראים.

הכתבה מצטטת את המנהל שמסביר שהוא רוצה שהתלמידים, וגם המורים, יבינו שהכתיבה איננה נחלתה של שיעורי לשון בלבד:
That's why we're here in this building. ... I want students to realize, I don't only write in English. I write in science, in art, in P.E. There's a connection with writing across all disciplines.
אני מניח שמעטים מאיתנו רואים בבית קולנוע מקום הגיוני או טבעי לכתיבה, אבל בדיוק בגלל זה התרגיל הזה ממחיש את הקשר של הכתיבה לתחומים רבים ושונים. במהלך השנה כל מורי בית הספר אמורים לפתוח בלוגים לעצמם, ועליהם גם לתת מטלות כתיבה רבות לתלמידים. מורה אחת מכריזה שהבלוג היא דרך טובה ליצור קשר עם תלמידים, וזה בוודאי נכון, אבל עוד יותר חשוב, זאת דרך טובה למורים להיות בקשר עם עצמם.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates