יום רביעי, 27 באפריל 2016 

חיפוש ללא למידה

באיחור של כחצי שנה נתקלתי לאחרונה בדיווח על סקר של Ofcom, רשות התקשורת הבריטית, שבחן את ידיעותיהם של ילדים (גילאים 8-11) ובני נוער (גילאים 12-15) בנוגע למספר נושאים אינטרנטיים. Ofcom פרסם את תוצאות הסקר במקבץ של קבצי PDF תחת הכותרת Children’s Media Use and Attitudes Report 2015. ברור שמדובר בסקר ולא מחקר מעמיק, ובכל זאת רצוי לשים לב לתוצאות על הכרותם עם המדיה – ובמיוחד לתוצאות של שאלה שבחנה עד כמה הילדים ובני הנוער מודעים לכיצד גוגל פועלת.

כתבה באתר The Verge מסכמת, בצורה די קולעת אך גם מדכאת, את הנושא:
הסקר הציג לפני הנבדקים צילומי מסך של תוצאות גוגל עבור מונח מסויים, והילדים ובני הנוער התבקשו להשיב אם מדובר בפרסומות, בתוצאות הרלוונטיות ביותר, או בתוצאות הפופולאריות ביותר. הכתבה מדגישה שעל אף העובדה שהפרסומות בדף התוצאות סומנו במילה "Ad" והודגשו בצבע:
they were only recognized as such by 31 percent of 12- to 15-year-olds and 16 percent of 8- to 11-year-olds.
באותו סקר 19% של בני ה-12-15 טענו שאם מנוע חיפוש מציג מידע כלשהו, אז אותו מידע בוודאי מוסמך, ורק 46% מתוך הקבוצה של בני ה-8-11 ידעו בוודאות שחברת גוגל מקבלת את כספה בעיקר מפרסומות.

העובדה שילדים ובני נוער מבינים מעט מאד בנוגע לדרך שבה מנוע חיפוש עובד איננה צריכה להפתיע (אפילו אם אנחנו עדיין שומעים על "ילידים דיגיטאליים" והיכולת המופלאה שלהם להבין במהירות כל דבר טכנולוגי). לא אופתע אם תוצאות דומות היו מתקבלות בסקר אצל מבוגרים, כולל מורים. אינני יודע כיצד מלמדים את השימוש במנוע חיפוש בבתי ספר היום, אבל אני חושש שעושים זאת באופן דומה מאד למה שעשו לפני 15 שנים, כאשר בסך הכל אמרו לתלמידים להקליד "שאילתא" ולהקליק על Enter. המון השתנה מאז. לגוגל יכולת עצומה "להתאים" תוצאות של חיפוש לנתונים הידועים לה אודות המחפש, וליכולת הזאת משמעות כבדה בסביבות לימודיות. אבל לא רק שתלמידים אינם לומדים על המציאות הלא כל כך חדשה הזאת, הם אפילו אינם יכולים לזהות פרסומות בדף של תוצאות.

זה כמובן איננו מונע מרבים לדווח לנו על פעילויות החקר הנפלאות של תלמידיהם, או על שלל הפיתוחים הדיגיטאליים החדשים שיחוללו שינוי במערכת החינוך. ליבי איתם ... אבל הראש מתקשה להשתכנע. נדמה לי שעבור רוב רובם של תלמידי בתי הספר (ושוב, גם עבור הוריהם) המחשב ו/או הסמרטפון הם קופסאות קסם, ונכון להיום הקסם הזה עדיין מסנוור. בגלל זה מתקשים לראות כיצד החיפוש האינטרנטי, שפעם פתח עבורנו עולמות, היום מצמצם ומגביל את העולם שלנו (וזה קורה גם אצל אלה מאיתנו שכן מסוגלים להבחין בין "תוצאות" לפרסומות).

כאשר קראתי את הדיווח על הסקר של Ofcom נזכרתי בקטע קצר בספרו של סיבה וואידיָהנתן (Siva Vaidhyanathan) משנת 2011 – The Googlization of Everything. וואידיָהנתן מחדד עבורנו את הבעייתיות ב-"התפתחויות" אשר בחיפוש, ועל הדרך שבה אלה משפיעות על הלמידה. תמיד רצוי לזכור שגוגל מבקשת לתת לנו "תשובות" ואילו החינוך עוסק בשאלות:
Learning is by definition an encounter with what you don’t know, what you haven’t thought of, what you couldn’t conceive, and what you never understood or entertained as possible. It’s an encounter with the other—even with otherness as such. That is the situation of the searcher in the old-fashioned sense of the term: one who seeks knowledge by encountering the new and different. The kind of filter that Google interposes between an Internet searcher and what a search yields shields the searcher from radical encounters with the other by “personalizing” the results to reflect who the searcher is, his or her past interests, and how the information fits with what the searcher has already been shown to know. (עמ' 182)
אינני טוען כאן שלמידת חקר איננה אפשרית או רצויה. אני דווקא רואה בה מרכיב חשוב ביותר בכל למידה אמיתית. אבל התוצאות של הסקר של Ofcom מעמידות אותנו מול מציאות עגומה. ספק אם תלמידים שאינם יודעים להבחין בין פרסומות לבין תוצאה של חיפוש יכולים לנצל מנוע חיפוש על מנת לגלות מידע שיסייע להם בביצוע חקר. ותלמידים שאינם מבחינים בפרסומות בוודאי אינם מודעים לבועת הפילטר וכיצד היא משפיעה על תוצאות החיפושים שלהם. נוצר חשש כבד שגם אם מנסים לקדם למידת חקר באמצעות חיפושים ברשת, מרכיבי הלמידה החשובים שעליהם כותב וואידיָהנתן – המפגש עם מה שאיננו יודעים, ועם מה שחשבנו שאיננו אפשרי – ייעדרו מהתהליך. וההעדרות הזאת עשויה לקרקע אותו לפני שהוא בכלל ממריא.

ומשום מה אני חושש שלא מעט אנשי חינוך ימשיכו להתלהב מכל כלי דיגיטאלי חדש, ולדבר בסיסמאות של עידן חדש בעולם החינוך, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מהעדר תשתית לימודית דיגיטאלית ראויה אצל תלמידיהם, ומהמשך כרסום התשתית הזאת על ידי גוגל וחברות אחרות.

תוויות: , ,

יום שני, 17 באוגוסט 2015 

אבל מה כל כך רע בזה?

כתבה שהתפרסמה ב-Mind/Shift לפני ארבעה חודשים מצאה את דרכה אלי רק לפני מספר ימים. הכתבה עוסקת בבעייתיות אשר בגישה המיידית למידע שהאינטרנט מאפשר. יש אמנם נושאים רבים, אולי חדשים יותר, שהם ראויים להתייחסות, אבל נדמה לי שהנושא הזה, שמלווה את תחום החינוך שנים ובוודאי ימשיך ללוות אותו עוד זמן רב, ראוי להתייחסות גם הוא, והכתבה ב-Mind/Shift מזמנת את ההתייחסות הזאת.

כותרת הכתבה היא אזהרה:
אין ספק – בטחון יתר בחוכמה האישית שלנו יכול להיות בעייתי, ואפילו מסוכן. הוא יכול להוביל לטעויות רבות ויקרות. אבל כאדם שכבר שנים מיומן היטב בחיפוש באינטרנט חשתי שיש משהו מוזר בכותרת הזאת. יש בה הנחה סמויה – שקיים קשר בין המידע שאליו אנחנו מגיעים לבין מידת החוכמה שלנו.

הכתבה מדווחת על מחקר שדוקטורנט באוניברסיטת ייל, מתיו פישר, ערך. פישר הציג שאלות של ידע כללי לקבוצות שונות של אנשים, כאשר קבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות אחרי שהם חיפשו מידע באינטרנט (לא קשור לשאלות שנשאלו) וקבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות ישירות, בלי שלב של חיפוש. פישר מצא שאלה שערכו את החיפושים דרגו את הידע האישי שלהם כגבוה יותר מאשר אלה שלא ערכו חיפוש. במילים של הכתבה:
People who had been allowed to search online tended to rate their knowledge higher than people who answered without any outside sources.
יש כאן תוצאה מאד מעניינת, אבל משהו קצת מוזר קורה כאן שאליו הכתבה איננה מתייחסת. מצד אחד הכותרת מכריזה שאנשים שמחפשים (ואולי גם מוצאים) מידע דרך האינטרנט עשויים לחשוב שהם יותר חכמים. אבל לפי הדיווח בכתבה הנבחנים שערכו חיפושים חשבו שהידע שלהם רב יותר. נדמה לי שכולם יודעים שאין בהכרח קורלציה בין כמות הידיעות לבין מידת החוכמה, אבל משום מה הכתבה איננה מבחינה בין השניים. הבלבול הזה מופיע בכתבה באופן עקבי. למשל כאשר היא מצטטת את פישר:
We think the information is leaking into our head, but really the information is stored somewhere else entirely
האם התחושה שאנחנו יודעים משהו, או אפילו שאנחנו החכמנו, קשורה למידה שבה אנחנו מאחסנים מידע בראשים שלנו? אם המצב באמת היה כך, היינו קובעים את החוכמה לפי מספר הידיעות שאנחנו זוכרים ויכולים לשלוף מהראש. אבל אנחנו יודעים שהמנצח הגדול ב-Jeopardy איננו בהכרח "חכם". הוא פשוט גדוש במידע (או בידיעות) שהוא יכול לשלוף במהירות – וזה נכון אם המנצח הוא בן אדם, או Watson של IBM. (לא זכרתי כיצד לאיית נכון את המילה Jeopardy, אבל ידעתי שאם אקליד את המילה פחות או יותר קרוב לאיות הנכון בודק האיות של Word יראה לי את האיות הנכון – דוגמה לכך שהידיעה עצמה מאבדת מחשיבותה כאשר אנחנו יודעים כיצד להגיע אליה.)

לפי הכתבה:
The more we rely on the Internet, Fisher says, the harder it will be to draw a line between where our knowledge ends and the web begins.
אבל בכלל לא ברור שיש צורך לקבוע קו כזה. במערכות החינוכיות של ימינו נהוג להדגיש שוב ושוב את "מיומנויות המאה ה-21". כתבתי פעמים רבות בעבר שהמיומנויות שנכללות תחת הכותרת הזאת אינן שונות מהותית מאלה שהיו נחוצות לאדם מוצלח במאה ה-20 או במאה ה-19, אבל הן בכל זאת זכו לקבלה רחבה בסביבות חינוכיות. בין המיומנויות האלה, בתחום של אוריינות המידע (מונח מעורפל, אבל אנחנו נאלצים ליישר קו גם איתו) תמיד מופיעה היכולת למצוא מידע באופן יעיל. ההנחה מאחורי החשיבות של מיומנות כזאת היא ההבנה שאין צורך, והיום גם אין אפשרות, למלא את הראש בעוד ועוד ידיעות, ולכן התלמיד צריך ללמוד כיצד להגיע למידע הדרוש, ולהיות מסוגל לזהות, בין בליל הידיעות שמציפות אותו, את המידע שהוא צריך. אם כך, טשטוש הגבולות בין ה-"ידע" שלנו לבין ה-"ידע" שנמצא אי-שם במקום נגיש לא רק שאיננו מהווה בעיה, יתכן שהוא אפילו מבורך.

המחקר של פישר נראה לי מחקר מעניין. אני יכול להבין שיש טעם לבדוק כיצד הזמינות של המידע, וכמו-כן גם פעולות החיפוש והאיתור, משפיעות על הדימוי העצמי שלנו, במיוחד בעולם גדוש מידע. הכתבה מתייחסת בביקורתיות כלפי מה שנראה כבטחון מופרז אצל אלה במחקר שחיפשו מידע. אבל אולי רצוי לבחון את הנקודה הזאת מהיבט אחר: שתחושת המסוגלות גדלה אצל אלה שבאופן פעיל עוסקים באיתור מידע. יש כאן רמז לכך שהפסיביות איננה לטובתנו.

לקראת סיום הכתבה יש עוד ציטטה מפישר. הוא מכריז שבגלל המידע הרב שבאינטרנט:
We are not forced to face our own ignorance and ask for help; we can just look up the answer immediately. … We think these features make it more likely for people to consider knowledge stored online as their own.”
במשפטים האלה, כמו ביתר הכתבה, משתמעת ביקורת כלפי השפעת הזמינות של המידע ברשת. אבל למה לנו להעמיד את הפנייה לרשת, או עריכת חיפוש אחר מידע, כמנוגד לבקשת עזרה. הרי המידע שברשת הוא מידע שבני אדם העלו אליה (וה-PageRank של גוגל מתבסס את הכדאיות שמשתמשים אחרים מוצאים במידע הזה) כך שכאשר אנחנו מחפשים מידע אנחנו בעצם נעזרים בהמון אנשים אחרים שהתגייסו לסייע לנו. בדרך הזאת ניתן להגיד שה-Knowledge (לא ברור כאן אם הכוונה ל-"ידע" או ל-"חוכמה") שנאגר ברשת הוא באמת "שלנו".

דווקא באופן קצת בלעמי, נדמה לי שיש כאן מחקר שביקש לקלל ויצא מברך.

תוויות: , ,

יום ראשון, 5 ביולי 2015 

לפעמים ציטטה טובה אחת מצדיקה מאמרון

בדיקה אפילו רופפת במאמרונים שמתפרסמים כאן מראה שלאחרונה באופן די קבוע אני מביע ביקורת על תחום התקשוב בחינוך. חשוב לי להדגיש שהתחום הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד. כמויות כסף הולכות ותופחות זורמות ליזמויות דיגיטאליות "חינוכיות", אבל יותר מאשר היזמויות האלו מכוונות להשפעה חיובית על הלמידה נדמה שבראש ובראשונה הן מכוונות להשפעה חיובית על חשבון הבנק של היזמים. לא לכך פיללתי. אבל אני מודה שעל אף העובדה שפעם אחר פעם אני נתקל בסדר העדיפויות העקום הזה, וביומרה חסרת הכיסוי שהרווח של היזם יביא גם תועלת ללומד, יש גבול למספר הפעמים שכדאי להשמיע ביקורת. האין שום דבר חיובי שאפשר להגיד?

אכן, יש ... אם כי הפנינה שאותה אני מבקש לציין הפעם די מסתתרת אי-שם לקראת הסוף של כתבה סתמית למדי שסוקרת כנס של EdTech Europe שנערך לפני כשלושה שבועות. כמו עם מרבית הכנסים שעוסקים בטכנולוגיות בחינוך, גם EdTech Europe היה כבד מאד בנציגים של חברות שביקשו לקדם את המרכול שלהן, ודל מאד בנציגים מהשטח, אם מורים או אם חוקרי חינוך אקדמיים. זה איננו פסול, וכמובן הוא גם איננו מפתיע. הקרן שמממנת את הכנס מצהירה ש:
Through partnerships with various educational philanthropic and non-profit organisations, the EdTech Global Foundation strives to encourage innovation, creativity and entrepreneurialism within the worldwide education industry.
לאור הצהרה כזאת ברור שמרחב הפעולה של הקרן הוא ה-"education industry" ולא מערכת החינוך או בתי הספר. עבור הקרן החדשנות החינוכית היא תשתית לפיתוח טכנולוגי שתאפשר הצלחה מסחרית, ואילו תרומה של ממש ללמידה או להוראה משנית למטרה הזאת. חמש ה-"תובנות" בנוגע לטכנולוגיה חינוכית שמובאות בכתבה ממחישות זאת. "תובנות" אלו עוסקות בשוק הטכנולוגיה החינוכית, במודלים אפשריים לחדירה לשוק, ובהשפעה הכלכלית החיובית ששיפור בתוצאות מבחני PISA יכול להבטיח. חינוך ו/או למידה בקושי באים לביטוי. במקום זה אנחנו זוכים לקלישאות. כותב הכתבה מציין, למשל, שבעשורים האחרונים טכנולוגיות חדשות מאפשרות לנו לעצב את העתיד, אבל כדי שזה יקרה צריכים לדעת לתפעל את הטכנולוגיות האלו. ומתברר שיש כאן הזדמנות ליוזמה:
Little wonder that the use of technology in education is attracting increasing attention as the fostering of skills needed to adapt to our changing world becomes more important.
הדגש כאן הוא על רכישת כישורים לקראת תפקידים עתידיים במערך העבודה, ולא על רכישת דעת כללית על העולם ומקומו של הפרט בו. וגם זה איננו צריך להפתיע – רשימת הכישורים של המאה ה-21 שעדיין מככבת במסמכים "חינוכיים" רבים גובשה, כזכור, על ידי ה-Partnership for 21st Century Skills שמורכב גם הוא מחברות מסחריות טכנולוגיות. הכישורים האלה משרתים את האינטרסים הכלכליים של אותן חברות, ולא בהכרח את האינטרסים של התלמיד או של החברה בכללותה. כמו אותה רשימת כישורים, רוב המשך הכתבה איננו אלא אוסף אמירות סתמיות. נדמה לי שקראנו אותן הרבה יותר פעמים מאשר אני כתבתי את דברי הביקורת שלי (אני, הרי, מתעייף מעצמי, וכותבי הכתבות האלו מוכנים להשמיע את אותם הדברים עד בלי די).

אבל הבטחתי מילה טובה, ועד עכשיו יש רק (שוב) ביקורת. הגיע הזמן למשהו אחר. ובכן, הכתבה מביאה משפט אחד מתוך הרצאה של ליז ספרואט (Liz Sproat) ראש תחום החינוך לאירופה, המזרח התיכון, ואפריקה של חברת גוגל. בהרצאה שלה ספרואט ציינה שלא די בגישה למידע, והוספיה:
If students are asking the kinds of questions that Google can answer, they aren’t asking the right questions.
לפני כמעט שלוש שנים השתתפי ב-"קורס" מקוון של גוגל במיומנויות חיפוש. (היה נדמה לי שדיווחתי כאן על הקורס הזה, אבל היות ולא הצלחתי למצוא את הדיווח, כנראה שלא עשיתי זאת.) במהלך הקורס ההוא התרשמתי שלמרבה הצער הקורס עסק, פחות או יותר באופן בלעדי, באיתור עובדות, ולא בחשיפה למידע מעניין שמעורר התעניינות וסקרנות. אינני שולל את החשיבות של היכולת להגיע המהירות לעובדות, אבל היכולת הזאת היא היבט מצומצם מאד ממכלול מיומנויות הלמידה שבהן מערכת חינוכית צריכה לטפל. הצטערתי אז שגוגל ראתה לנכון לטפח דווקא את הכישורים האלה. לכן, אם היום מישהו במעמד מכובד בחברה רואה את הדברים אחרת, אני שמח לברך על כך.

תוויות: , ,

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014 

למצוא תשובות, ולנוח?

לפני כחודשיים הבעתי כאן ביקורת כלפי מאמרון שהתפרסם באתר TeachThought. ציינתי שבדרך כלל המאמרונים של טרי הייק, הרוח החיה מאחורי האתר, מעלים סוגיות חינוכיות משמעותיות, ואילו בפעם ההיא המאמרון היה פשטני, עד כדי גרימת פגיעה בשם הלפעמים טוב של התקשוב החינוכי. במאמרון חדש, מלפני שבוע, הייק חזר להפגין חשיבה חינוכית מקורית כלפי התקשוב והשפעותיו, ולכן נדמה לי שאם ביקרתי כאשר הגיע ביקורת, חשוב גם לשבח כאשר דבריו ראויים שבח.

במאמרון החדש הייק כותב על:
הייק מדייק בדבריו. הנושא שלו איננו "כיצד תלמידים משתמשים בגוגל", או אם השימוש בגוגל רצוי בסביבה הבית-ספרית. הוא דן בסוגיה אחרת וחשובה מאד: כיצד קיומו של מקור (אם אפשר לכנות את גוגל "מקור") שמגיש "תשובות" לשאלות שתלמידים שואלים משפיע על החשיבה שלהם. הוא מדגיש שהנוער של היום גדל לתוך עולם שבו המידע זמין בכל עת, וממש זורם אליהם באמצעות קליקים אחדים וללא מאמץ. הייק טוען שהזמינות הזאת יוצרת התייחסות למידע שהיא שונה מההתייחסות של אלה מאיתנו שגדלנו בתקופה שבה הדרך אל המידע היתה איטית וקשה ומפותלת יותר. הוא כותב:
When your formative years are spent working your fingers through apps and iPads, smartphones and YouTube, the digital world and its habits can bend and shape not just how you access information, but how you conceptualize it entirely. You see information differently – something that’s always accessible.
וכאשר מתרגלים למצב הזה, בסופו של דבר נוצרת תפיסה מעוותת על הידע (knowledge):
And you see knowledge as searchable, even though that’s not how it works.
הייק מציין שלוש תכונות של החיפוש באמצעות גוגל (וכמובן גם באמצעות מנועי חיפוש חזקים אחרים) שמשפיעות על דרכי החשיבה של תלמידים:
  • גישה מהירה כל כך למידע יוצרת אשליה של נגישות
  • נוצר הרושם שהתוצאות של החיפוש הן "תשובות" ולכן, עם קבלת התוצאות חושבים שבעצם החיפוש הסתיים
  • תהליך החיפוש נתפס כתהליך ליניארי, בקו ישיר מהשאלה אל התשובה, ובגלל זה קשה להבין עד כמה פריט מידע מתקשר לפריטי מידע אחרים (interdependence) ויחד יוצרים תמונה מורכבת, וסבוכה, יותר
הייק מרחיב על כל אחת מהתכונות האלו. הוא מציין שכאשר קל כל כך לקבל תוצאות של חיפוש קל גם להניח שהמידע הרצוי נמצא בהישג יד, גם אם זה איננו נכון. הוא מדגיש שאם דרך גוגל אנחנו אכן מקבלים "תשובות" לשאלות שלנו, סביר להניח שהשאלות שלנו הן שאלות גרועות. כמו-כן, אנחנו נוטים לראות בתוצאות שמקבלים מגוגל סוף הדרך. במקום לעורר סקרנות כלפי התוצאות אנחנו שמחים שמצאנו תשובה ואפשר לסיים את העבודה.

בנוסף, הוא מדגיש שבאופיין של תוצאות גוגל להיראות כחד משמעיות – טוב או רע, נכון או לא נכון. ושוב נוצר הרושם ש-"תשובות", באופן כללי, הן ברורות וחד-משמעיות.

הייק איננו מאשים את גוגל. הוא דווקא מציין שגוגל, וכלים/מקורות אחרים דומים, יכולים להיות יעילים מאד – אם נדע להתייחס אליהם בצורה הנכונה:
Wikipedia is a perfect source of information provided you understand how sources and information work. Same with Google. In and of itself, it’s literally a perfect, whole thing that does exactly what it’s supposed to do; it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.
נדמה לי שרצוי להוסיף שעל אף העובדה שכלים רבים מבית גוגל זוכים לשימוש חיובי בבתי הספר, החיפוש של גוגל איננו מתיימר להיות כלי לימודי. גוגל מעוניינת לתת תשובות מפני שהשאלות שאנחנו שואלים מחוץ למסגרות לימודיות הן בדרך כלל שאלות שעליהן אנחנו רוצים תשובה ברורה – מה יהיה מזג האוויר, מהן תוצאות משחקי הליגה, היכן אפשר לקנות מוצר מסויים. כמו-כן, גם אם אנחנו רוצים לברר באיזו שנה אירוע מסויים התרחש, חיפוש בגוגל או עיון בוויקיפדיה יכולים להיות מקורות יעילים וכדאיים. אבל תהליך הלמידה הוא תהליך שונה, תהליך שבו שאלה אחת צריכה להוביל לשאלות נוספות; לפתוח במקום לסגור. החינוך מזמין סימני שאלה, לא סימני קריאה.

במשך שנים המערכת החינוכית ביקשה ללמד כיצד "משתמשים" בגוגל. מורים הסבירו לתלמידים כיצד לבנות "שאילתא", היכן להקליק כדי להגיע לחיפוש מתקדם, ולפעמים כיצד להבחין בין פרסומות לבין התוצאות ה-"אמיתיות" בדף התוצאות. בוודאי היה הרבה יותר כדאי לעזור לתלמידים להבין מהו אלגוריתם וכיצד שינויים באלגוריתם החיפוש של גוגל משפיעים על תוצאות החיפוש שלהם, אבל רק מורים מעטים מאד מודעים שבכלל קיים אלגוריתם כזה. ומעל לכל, והבעייתי יותר, המערכת עדיין איננה מציגה לתלמידים שאלות שמאתגרות, שאלות שעליהן "תשובות" כמו שגוגל יודע לתת אינן מספקות.

תוויות: , ,

יום שני, 4 במרץ 2013 

יוזמה מבורכת, אבל ... האם היא באמת נחוצה?

לפני קצת יותר משבוע ג'ון ווטרס דיווח ב-THE Journal על מיזם משותף של גוגל, מיקרוסופט, יאהו, ואיגוד של מו"לים של משאבים חינוכיים להפוך את מלאכת האיתור של חומרי למידה ברשת קלה יותר מאשר היום. בפתיחת הכתבה ווטרס מתאר את הבעיה בצורה די פשוטה:
Try this for information overload: Open your favorite browser, and in the search box type "multiplying fractions." In about a quarter of a second, you'll find yourself buried in more than 4 million results. Four million. Even with web page-rating schemes like Google's PageRank pushing content deemed more relevant to the top of the pile, that's one massive, needle-obscuring haystack of information.
אכן, סביר להניח שכל מורה (או תלמיד) שפעם ניסה למצוא מקורות אינטרנטיים סביב נושא כללי (כמו, למשל, כפל שברים) נתקל בבעיה של עודף מקורות. כמו-כן, הם גם נתקלו בקושי להחליט מה באמת עונה על הצרכים שלהם. לאור זה, הפרויקט עליו ווטרס כותב, ה-Learning Resources Metadata Initiative בהחלט יוזמה מבורכת. (עם זאת, חשוב לציין שלא מדובר ביוזמה חדשה. יוזמות מהסוג הזה קיימות כבר שנים, וגם ה-LRMI עצמו התחיל בשנת 2011.) אבל יש טעם לשאול עם היוזמה הזאת מסוגלת לייעל את ההגעה למקורות איכותיים המתאימים לצרכי המחפש, שהיא המטרתה הבסיסית.

בעבר האינטרנטי הרחוק קטלוגים שנבנו על ידי בני אדם הבטיחו שמי שמעיין בהם יוכל למצוא מקורות איכותיים. אבל כבר מזמן הוצפנו במקורות כל כך רבים (כולל במקורות טובים) שיד אדם איננה מסוגלת לסדר אותם בקטלוגים. זאת הסיבה ליוזמות כמו ה-LRMI – התקווה שבאמצעות metadata רב ומדוייק אפשר יהיה להגיע למקורות שתואמים את מה שמחפשים.

ה-LRMI מוותר על קטלוג מעשה ידי אדם. עם זאת, הוא דורש מאמץ אנושי לא קטן. לא ברור שהוספת ה-metadata למשאבים השונים קלה ומהירה יותר מאשר בניית קטלוג. ובנוסף, מפני שיוצרי המשאבים הם אלה שאמורים לקבוע את ה-metadata, יש כאן ציפייה גדולה שה-metadata שיוצרי המשאבים מעניקים למשאביהם יהיה יעיל ואמין. בכלל לא ברור אם בוני המשאבים יודעים לעשות זאת על הצד הטוב (ואפילו אם הם באמת רוצים לעשות זאת).

בנוסף, יש טעם לשאול עם מלאכת הוספת ה-metadata עד כדי כך נחוצה. הכתבה אמנם מצטטת מנהל של האיגוד של המו"לים החינוכיים שטוען ש:
What's needed is a commonly agreed-upon vocabulary for describing content for education search.
אבל על אף העובדה שבמבט ראשון האמירה הזאת נשמעת די הגיונית, רצוי לשאול אם אולי "מסתתרות" בה הנחות חינוכיות שרצוי שיועמדו בסימן שאלה. נדמה לי שהקביעה שיש צורך בתיאור מוסכם של משאבים חינוכיים מניחה מראש קיומה של תכנית לימודים מגובשת, תכנית לימודים שקובעת מראש מה כל אחד צריך ללמוד, ומתי. הרי, רק אם המערכת כבר קבעה מה צריך ללמוד בכל כיתה וכיתה אפשר להעניק למשאבים השונים את ה-metadata ה-"מתאים". וזאת התפיסה שבאה לביטוי בציטטה של מו"ל אחר שמשתתף בפרויקט, כאשר הוא מסביר את הבעיה הנוכחית באיתור מידע חינוכי:
There hasn't been the sort of detailed tagging available that would allow, for example, a fourth-grader reading at a second-grade level researching the history of California to find content that is specifically appropriate to them.
שוב, אולי יש הצדקה בהתאמה מדוייקת כל כך לצרכי המערכת והתלמיד, אבל קשה לא להתרשם שיותר מאשר יש כאן דאגה לצרכי התלמיד, יש כאן הנדסת אנוש ברמה מדאיגה. דווקא היתרון הגדול של היצע בלתי-מוגבל של מקורות אינטרנטיים הוא הפתיחות הלימודית שהוא מאפשר. אולי אותו תלמיד, על אף רמת הקריאה ה-"נמוכה" שלו ימצא מקור שמצלצל אצלו ומעורר אצלו סקרנות, ובדרך הזאת הוא יגלה שהוא מסוגל לקרוא מעל לרמה המוצהרת שלו.

ואולי אין צורך להרחיק לכת עם ההרהור החינוכי הזה. אפשר אולי להסתפק רק בהרהור "טכנולוגי". הרהור כזה מעלה סטיבן דאונס בהתייחסות שלו לכתבה של ווטרס על ה-LRMI. דאונס מתייחס לפיסקה שציטטתי בתחילת המאמרון הזה. הוא מציין שאמנם ארבעה מיליון תוצאות על "multiplying fractions" הם תוצאה ענקית, אבל הוא מוסיף שחיפוש על "how to multiply fractions" מניב רק 812,000 תוצאות. דאונס מוסיף שזאת עדיין מספר בעייתית, אבל:
... - every one of the results on page 1 was a perfectly good explanation of how to multiply fractions. The problem for LRMI is that it's pretty hard to improve on that, and it's not clear that it's necessary.
עף אחד איננו מצפה שמישהו יבדוק אלפי תוצאות. אבל גם אין שום צורך בכך. אולי חבל שמשאבים טובים הולכים לאיבוד בדפי התוצאות הרבים של חיפוש בגוגל שאליהם אף אחד איננו מגיע. אבל אם המטרה היא מציאת משאבים שימושיים לצורך לימודי מסויים, הדבר אפשרי בלי כל המאמץ של ה-LRMI. דאונס מציין שאם נבין שפרויקט כמו ה-LRMI איננו נחוץ, נוכל גם להתקדם בעוד שלב חינוכי חשוב – במקום לחייב את השימוש במשאבים מסויימים מפני שמישהו (או כלי כלשהו) קבע שהוא מתאים, אולי נאפשר ללומדים לבחור את המשאבים שאיתם הם רוצים ללמוד. מבחינה חינוכית זה לא יכול להזיק.

תוויות: ,

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012 

(עדיין) אין חדש בחיפוש ברשת?

לפני מספר ימים באתר Edudemic טרייסי וייץ פרסמה מאמרון קצר בנושא מיומנויות החיפוש באינטרנט של תלמידים, או ליתר דיוק, העדר המיומנויות האלה. נושא יכולות החיפוש מעסיק את החינוך כבר משנות ה-90 כאשר ה-WWW ומנועי חיפוש אינטרנטיים התחילו לדחוק את הספריות הצידה והפכו למקום הראשון, ואולי היחיד, שאליו תלמידים פונים כדי למצוא מידע. מאז, לא פוסקות להתפרסם כתבות שקובלות על הכישורים המידעניים הירודים של תלמידים. מאות, אם לא אלפי, כתבות כאלה התפרסמו. וייץ מודעת לזה. היא מתארת את המעבר מהשימוש בספריה לשימוש ב-WWW וטוענת שבעבר מורים הקדישו מאמצים רבים להקניית השימוש הנבון במגוון מקורות. אבל:
... when we made this switch to internet-based resources, we somehow left a gap in education and made no real focus on teaching kids how to find valid, credible, useful resources online. The result is our frequent frustration with a generation of kids who will still type in the word “Egypt” and grab the first search result that pops up on Google when studying anything remotely related to the topic.
לגבי השימוש במנועי חיפוש וייץ אולי צודקת, אבל ספק אם התיאור ההיסטורי שלה מדוייק. אכן, רבים מהתלמידים של היום אוחזים בתוצאה הראשונה של חיפוש בגוגל, אבל גם בעבר הפיסקה הראשונה של הערך על נושא מסויים באנציקלופדיה הספיקה להם. המעבר לאינטרנט אולי החריף את הבעיה, אבל בוודאי לא יצר אותה.

בדרך כלל נהוג להגיד שאין טעם לחפש את האשמים, העיקר לטפל בבעיה. באופן כללי, יש הגיון באמירה כזאת. אבל במקרה הזה, קביעת השימוש במנועי חיפוש כקו פרשת המים בירידה במיומנויות מידעניות אצל תלמידים מובילה להמלצות צפויות ונדושות שאינן מועילות במיוחד. וייץ כותבת:
Getting kids to really focus on what exactly they are searching for, and then be able to further distill ideas into a few key specific search terms is a skill that we must teach students, and we have to do it over and over again. We never question the vital importance of teaching literacy, but we have to be mindful that there are many kinds of “literacies”. An ever more important one that ALL teachers need to be aware of is digital literacy.
ספק אם יש איש חינוך אי-שם שיחלוק על המלצות גנריות כאלה. וייץ מתארת ארבעה "רמות" שצריכים להקנות לתלמידים. גם כאן, אין הפתעות. היא שמה דגש בפיתוח של חשיבה ביקורתית כך שהתלמידים יידעו להגדיר את החיפושים שלהם בצורה מדוייקת וגם להעריך את תוצאות החיפוש כדי לקבוע מה מתאים לצרכים שלהם. גם כאן, אין הפתעות. דווקא ההמלצה הרביעית קצת יוצאת דופן, ואולי באמת כדאית. וייץ כותבת שבמקום שהתלמידים יחפשו בעצמם, לעתים עדיף להגיש להם חומרים מתאימים לצרכים שלהם שהמורה כבר איתר ברשת. היא מוסיפה שכאשר עושים זאת אנחנו חושפים את התלמידים שלנו למקורות איכותיים, וזה עשוי לעזור להם לזהות מקורות כאלה כאשר הם יפגשו אותם בחיפושים שלהם.

אבל אם אין חדש במאמרון של וייץ, אפשר לשאול איזה טעם יש לכתוב עליו עכשיו? ואולי הסיבה היא דווקא מפני שאין חדש. מעניין יותר מאשר ההמלצות עצמן, הוא המניע למאמרון של וייץ. בפתיחת המאמרון שלה וייץ כותבת שלאחרונה היא קראה כתבה בנושא החיפוש אצל תלמידים של קלייב תומפסון ב-Wired, והכתבה עודדה אותה לכתוב. משהו צלצל אצלי כמוכר, ואכן מדובר בכתבה שהתפרסמה לפני שנה, כתבה שאליה התייחסתי סמוך לפרסומה. אינני בא בביקורת כלפי וייץ על כך שרק עכשיו היא ראתה את הכתבה של תומפסון. קורה לכולנו שאנחנו "מגלים" דברים ברשת שחיכו לנו שם זמן ממושך. אין סיבה להתבייש שמגיעים למשהו באיחור, וגם אין טעם להתגאות בכך שהיית שם קודם. אבל בכל זאת יש משהו מעניין כאן. הרי תומפסון כתב לפני שנה על מחקר שהתפרסם ארבע שנים לפני-כן (אם כי הוא לא ציין זאת), וסביר להניח שגם אז אותו מחקר לא "גילה" משהו שלא ידענו. קשה לא להסיק את המסקנה שמעט מאד השתנה במשך השנים האלה בנוגע לפיתוח מיומנויות מידעניות אצל תלמידים.

אין זה אומר שמערכת החינוך איננה מבקשת לקדם חיפוש מידע באמצעות מנועי חיפוש אצל תלמידים. דווקא הנושא עדיין חם ונדמה שכולם מבינים את חשיבותו. אבל כל עוד המערכת תופסת את חיפוש המידע כאמצעי למציאת תשובות לשאלות שהמורה שואל את תלמידיו, לתלמידים לא תהיה סיבה לנבור מעבר לתוצאות הראשונות או לבחון את המהימנות של התוצאות שהם מקבלים. הבעיה איננה בטכנולוגיה או במיומנויות. כפי שכתבתי לפני שנה, המערכת:
איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות
ומפני שכך המצב, על אף העובדה שאין שום דבר פסול בהמלצות של וייץ, ספק אם הן יובילו לשיפור משמעותי במיומנויות החיפוש.

תוויות: , ,

יום שבת, 19 בנובמבר 2011 

החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או .... וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם "חשיבה ביקורתית"), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני ... וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-"למידה" בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל "להחזיר" את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:
בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) "שיקול דעת". דווקא "שימוש מושכל בגוגל" עשוי להיות "נושא" שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין "נלמד" לבין "נרכש עצמאית". אני מניח שההבדל נמצא במילה "עצמאית", אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר "עצמאית" היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:
אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים "משניים" כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה"ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:
Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 בנובמבר 2011 

אין חדש - בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס"ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-"טבעיות" של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו "טובות" פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו "חשיבה ביקורתית" כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל "intelligent search" היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.
“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results ... because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.
אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר ... וגיליתי שה-"חדשות" המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

תוויות: , ,

יום רביעי, 22 ביוני 2011 

סוג אחר של הקלה

שני המאמרונים האחרונים שהתפרסמו כאן התייחסו ליוזמה של מספר גורמים חינוכיים ועסקיים שעשויה להקל על איתור מידע חינוכי ייעודי. לאור זה, לא יהיה זה מוצדק לא להתייחס עכשיו ל-"שיפור" בחיפוש מידע שגוגל השיקה היום – חיפוש קולי.

היום, משתמשים ב-google.com בדפדפן Chrome מצאו, בתוך תיבת החיפוש, צלמית קטנה של מיקרופון. הקלקה על המיקרופון איפשרה להם להשמיע לתוך מיקרופון המחובר למחשב מחרוזת חיפוש, ותוך שניות דף תוצאות עבור אותה מחרוזת הופיע. למען האמת, תוצאות עבור המחרוזת הופיעו רק במקרה הטוב. במקרים רבים היה נדמה שמחרוזת החיפוש עברה בין מעגל של חברים במשחק של "טלפון שבור" עד שהיא הגיעה לגוגל, כאשר מישהו עם נטיות טיפה סוריאליסטיות התערב אי-שם בדרך.

נכון להיום גוגל מאזינה, או אולי שומעת, רק באנגלית, וכזכור החיפוש הקולי פועל רק על google.com בדפדפן Chrome. מספר פעמים היום התנסיתי בחיפוש הקולי. לפעמים התרשמתי שגוגל הצליחה "להבין" אותי, ולפעמים השתעשעתי מהתוצאות המוזרות שקיבלתי במקום המחרוזת אליה התכוונתי. מדובר במשחק נהדר, אם כי ברור מאד שנכון להיום הוא איננו יותר מאשר משחק. אבל זאת התחלה שמצביעה על אחד הכיוונים שבהם חיפוש המידע באינטרנט, והאינטרנט באופן כללי, מתפתחים. ומבחינה חינוכית הוא מעורר שאלות לגבי הוראת השימוש באינטרנט בבתי הספר.

לפני עשור (ויותר) דיברנו על כך שתלמידים צריכים להבין את ההבדל בין מנוע חיפוש לבין קטלוג אינטרנטי, ואילו היום קשה למצוא קטלוג ברשת. (הקטלוג של Yahoo!, שבעבר היווה העמוד הראשי של אתר החברה, והיה אחד הדפים המוכרים ביותר ברשת, מוצנע היום בדפים אחוריים של האתר.) באותה תקופה מורים הסבירו לתלמידים שאין זה מספיק סתם להכניס מחרוזת חיפוש לתוך מנוע החיפוש, ושצריכים להכיר "חיפוש מתקדם" (וגם להכיר מספר רב של מנועי חיפוש). מאז החיפוש השתנה בצורות משמעותיות מאד, אבל על אף השכלולים הרבים במנועי החיפוש, במקום שיהיה מסובך וקשה יותר למצוא מידע, גילינו שעל פי רוב חיפושים פשוטים מביאים לנו תוצאות טובות. אין כבר הרבה מה ללמד.

זאת ועוד. ההקלדה העיוורת נחשבה פעם לכלי חשוב ביותר להתמודדות מוצלחת עם הסביבה הדיגיטאלית. אבל גם זה השתנה. למדנו שבני נער מסוגלים להקליד מהר מאד בטלפונים הסלולאריים שלהם עם שתי בהונות בלבד, וגם גילינו שהשימוש התדיר בפייסבוק "מלמד" אותם להקליד במהירות מרשימה ללא שיעורים בהקלדה עיוורת. והיום אנחנו מגלים שיש סיכוי טוב שבקרוב הם לא יצטרכו להקליד בכלל.

אם יש מסקנה שניתן להסיק מכל הדוגמאות האלו נדמה לי שהיא שהחינוך תמיד נמצא (לפחות) מגמה אחת אחורה מהיכולות הטכנולוגיות הקיימות, ושהמערכת מזדרזת ללמד מחר את הכלים של אתמול. על פי רוב זה קורה מפני שהמערכת תופסת את הדיגיטאליות כאוסף של כלים, ולא כאוסף של תובנות שיש להטמיע כדי שנהיה מוכנים להפיק את המרב מכל כלי חדש שנפגוש. אפשר היה לעשות אחרת.

תוויות: , ,

יום שלישי, 21 ביוני 2011 

בעצם, מדובר רק בקצה הקרחון

אתמול בלילה, כאשר הקלקתי על "פרסם" ושיגרתי לאוויר העולם את המאמרון האחרון שלי כאן, חשתי יותר מרק נימה קטנה של חשש. חשבתי שקוראים עשויים להעיר שאני מקריב את היעילות של גישה קלה למידע חינוכי טוב על מזבח הרעיון המעורפל והאוטופי של גישה בלתי-מוגבלת, ולא מסוננת, למידע. חשבתי שיעירו שאין הגיון לבוא בביקורת כלפי אנשים טובים שמבקשים לשפר את היכולת של המורה להגיע במהירות למשאבים שישפרו את עבודתו. (כן, אני יודע – כדי שמישהו יבוא בביקורת, עליו קודם כל להגיב, ובגלל מספר סיבות שלא הקטנה בהן היא שאינני מעודד תגובות כאן, קשה לצפות שיגיבו בכלל.)

אבל להפתעתי, קיבלתי תגובות (שתיים כאן, ואחת דרך באז של גוגל), ושתיים מהן היו חריפות יותר בהתייחסות שלהן כלפי ה-"הקלה" בתהליך איתור מידע מאשר הדברים שאני כתבתי. אריאלה הביעה את החשש שהנטייה להסתמך על חומרים מן המוכן שכבר קיימת בבתי ספר רק תלך ותגבר (עם עדיפות לחומרי למידה מסחריים). נדב הרחיב את ההתייחסות וציין שכבר היום כלי חיפוש רחוקים מלהיות "אובייקטיביים" בכך שהם מחזירים תוצאות שוות לכל מי שמחפש מונח מסויים. במקום זה, הם מתאמים את תוצאותיהם לפרופיל של עורך החיפוש כפי שהוא נבנה מאוסף נתונים שנאסף מחיפושים קודמים ומנתונים רבים אחרים. נדב קישר להרצאת TED של אלי פריסר שמדבר על filter bubbles – "בועות" סביבנו ברשת שככל שהפעילות המקוונת שלנו הולכת וגדלה, מסננות יותר ויותר את המידע שמגיע אלינו ומתאימות אותו לפרופיל שלנו. במינון נמוך אפשר למצוא חיוב רב בתופעה הזאת – הרי אם מתוך ים של מידע מכונה מצליחה להביא לנו רק מה שבאמת קשור למה שמעניין אותנו, קשה להתלונן. אבל במינון גבוה אנחנו עשויים לגלות שאנחנו שומעים רק את עצמנו. אפשר לדמות את התופעה למה שקורה כשמערכת ההמלצות של Amazon ממשיכה להמליץ על ספרים בסגנון שאהבנו בנעורינו, אבל אנחנו כבר גדלנו ומזמן איבדנו עניין בסגנון הזה. ומפני ש-Amazon עדיין "חושבת" שזה הטעם שלנו, היא איננה ממליצה על ספרים בסגנונות אחרים, ואנחנו איננו נחשפים לאפשרויות חדשות.

הבועה שעליה מדבר פריסר איננה תוצאה של כוונות זדוניות, אבל תוצאותיה עשויות להיות בעייתיות ביותר. מנוע חיפוש שמכיר את הטעם הפוליטי שלנו, למשל, יציע לנו מידע רק מהגישה הזאת, ונתקשה להיחשף לגישות אחרות. כבר לפני עשור קאס סונסטין ואחרים התריעו שעל אף העובדה שהאינטרנט לכאורה מציע לנו קשת רחבה של דעות, אנחנו, צרכני המידע, טועמים רק ממה שכבר תואם את הטעם שלנו. פריסר מוסר לנו שכאשר הטכנולוגיה עצמה פועלת כך שהיא "יודעת" מראש מה עשוי לעניין אותנו הסכנה הזאת גוברת. אם אחת המטרות המרכזיות של החינוך היא הרחבת האופקים, חשיפה לשונה, התמודדות עם האמונות של עצמנו, אז חידושים טכנולוגיים כאלה עשויים לפגוע באחד היסודות המרכזיים של החינוך.

אז אם חששתי שאולי אפגוש ביקורת בעקבות מה שכתבתי אתמול, לשמחתי גיליתי שיש קוראים שמדרבנים אותי לראות את התמונה הרחבה יותר, ולחדור קצת יותר עמוק לתוך ההשתמעויות של ה-"הקלה" לכאורה באיתור מידע חינוכי. כנראה שאני יודע את מי לבחור בתור החברים שלי.

תוויות:

יום שני, 20 ביוני 2011 

קל יותר איננו בהכרח טוב יותר

לפני מספר ימים, במסגרת הרשת החברתית שלובים, יורם אורעד העלה קישור לכתבה קצרה באתר Good שעוסקת בשיפורים צפויים בחיפוש מידע. לקריאת הכתבה מצאתי את עצמי תוהה אם אני באמת מעוניין בשיפור המתואר בה, ושואל אם הוא דבר שיתרום לפיתוח היכולות המידעניות של תלמידים (ושל מורים). כותרת הכתבה מכריזה ש:
מה יעשה את החיפוש הזה קל יותר? הכתבה מדווחת על ה-Learning Resources Framework Initiative, יוזמה של מספר גורמים עסקיים וחינוכיים שחברו יחדיו במטרה ליצור מערכת מוסכמת של מטה-דאטה. המטה-דאטה שתושתל לתוך מקורות חינוכיים תקל על איתור חומרים לימודיים מתאימים לצרכים שונים במספר מישורים. היא תעזור להבחין בין חומרים שהם לימודיים לבין אלה שאינם, היא תאפשר לזהות במהירות לאיזה גיל, או לאילו יחידות לימוד החומרים מתאימים, והיא גם תבחין בין חומרים שמיועדים להוראה של מורים לבין חומרים שמתאימים לשימוש של תלמידים.

אם אכן המטה-דאטה תאפשר את כל אלה, בוודאי יש לברך על היוזמה הזאת. ובכל זאת (כצפוי) משהו כאן צורם לי. אינני יכול להתלונן על כך שחיפוש מידע נעשה פחות ופחות מסובך. אמנם בחיי היום-יום אני מניח שאף אחד כבר איננו זקוק לחיפוש מתקדם, ושהחיפוש הפשוט של גוגל עונה, יותר מפחות, על כל הצרכים. אבל בחינוך הדברים לא כל כך פשוטים. בחינוך איננו מבקשים תשובה לשאלה, אלא מעוניינים במקורות שמרחיבים את הדעת, שמעמיקים את ההבנה. אבל שוב, אם היוזמה החדשה הזאת תעזור למורים ולתלמידים להגיע למקורות כאלה, זה בהחלט מבורך.

איך זה יעבוד? אני מניח שבהמשך הפיתוח נגלה שבכל חיפוש שאנחנו עורכים, באמצעות כל כלי חיפוש שנבחר, נוכל להוסיף הגדרה ממאגר המטה-דאטה, ובאמצעותה נצמצם את החיפוש שלנו לחומרים חינוכיים מוגדרים. זה אמנם ידרוש שנכיר משהו מעבר לפעולה הפשוטה של הקלדת מילת חיפוש לתוך תיבת חיפוש, אבל התוספת הזאת לא תהיה מסובכת, והתוצאה תהיה כדאית.

אבל עריכת חיפוש היא רק מרכיב אחד מתוך מכלול מיומנויות המידענות. מרכיב נוסף, ובעיני חשוב יותר, הוא החשיבה הביקורתית – היכולת להבחין באיכות של מקור ובהתאמתו לצרכים שלנו. ודווקא בהיבט הזה אני חושש שאנחנו עשויים לגלות שמי שבא לברך ייצא מקלל.

נכון להיום הפונה למנועי חיפוש כלליים עשוי לגלות שקשה למצוא משאבים חינוכיים מקוונים שהם מתאימים לצרכים חינוכיים מוגדרים. הקושי הזה נובע מתכונה אינהרנטית של ה-WWW: ברוב הגדול של המקרים המשאבים שנמצאים בווב לא הועלו לשם כדי לשרת את החינוך. כבר היום יש לא מעט "ספקי תוכן" חינוכיים שמוכנים להציע לנו, מי בחינם ומי במחיר, חומרי למידה שהותאמו לנושאים לימודיים, ולגילאים, ספציפיים. אפשר למצוא את אלה באמצעות מנועי חיפוש, אבל בדרך כלל הם מוצעים למורים ולבתי ספר במסגרות נפרדות. אני מניח שהיוזמה שמתוארת בכתבה אמורה להביא לכך שנוכל למצוא משאבים כאלה בקלות גם דרך מנועי החיפוש הכלליים.

אין פסול בכך, אבל אני חושש שה-"קלות" הזאת עשויה לצמצם את השימוש במשאבים שאינם באופן מוצהר "חינוכיים". ככל שנעשה קל יותר להגיע למקורות שבדרך זאת או אחרת זכו להכשר, מורים ותלמידים ירגישו שאין צורך בחיפוש הנרחב והפתוח שעשוי להפגיש אותם עם המקרי, עם מקורות שמפתיעים ושמאירים נושא מזווית בלתי-צפויה. ואם כך יקרה, אנחנו עשויים לגלות שיהיה קל יותר למצוא מקורות אינטרנטיים חינוכיים, אבל במחיר של הפיכת המשאב האדיר של האינטרנט ללא יותר מאשר ספר לימוד מאושר.

תוויות:

יום חמישי, 4 במרץ 2010 

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.

תוויות: ,

יום חמישי, 28 בינואר 2010 

תשובה או שאלה?

לפני בערך שבועיים דן אריאלי פרסם מאמרון קצר במדור שהוא כותב ב-Technology Review (וגם בבלוג האישי שלו) בו הוא דיווח על ניסוי קטן שהוא ערך. אריאלי הקליד לתוך תיבת החיפוש של גוגל את המילים (באנגלית) "כיצד אני יכול לגרום לחברה שלי ל..." וגם את המילים "כיצד אני יכולה לגרום לחבר שלי ל...". כידוע, תוך כדי הקלדה גוגל כבר מתחילה להציג לנו אפשרויות לחיפוש, ולכן, תוך שנייה אריאלי קיבל השלמות מעניינות ביותר למשפטים שהוא התחיל. לא מדובר בתוצאות של חיפוש, אלא בתוצאות שהראו חיפושים אחרים שנערכו בעבר, על ידי אנשים אחרים. באופן כללי, אפשר להגיד שהתוצאות האלו חיזקו את הטענה שנשים הן מנוגה, ואילו גברים הם ממאדים.

הניסוי של אריאלי היה נחמד מאד – מסוג הדברים שכייף לשלוח לידידים עם סימן קריאה ועם תוספת נוסח "כל הכבוד לחשיבה היצירתית שעלתה על 'מחקר' מהסוג הזה". עם זאת, לא מדובר בסוג הדברים שעליהם אני מרבה לכתוב כאן. אבל אריאלי המשיך לחקור. במאמרון חדש הוא שאל את עצמו אם אולי הדפוסים שהוא מצא דרך החיפוש נשמרים או משתנים עם השנים. ולכן, הפעם הוא הקליד "כיצד אני יכול לגרום לאשתי ל..." וגם "כיצד אני יכולה לגרום לבעלי ל...". התוצאות אולי מעניינות, אבל שוב, הן אינן הסיבה שבגללה אני מדווח על זה כאן. לעומת זאת, שתי תגובות למאמרון כן דרבנו אותי לכתוב.

ספרנית אחת בין קוראי המאמרון החדש ב-Technology Review השיבה:
What fascinates me the most about this and the earlier article is that there are apparently a huge number of people typing fully-formed questions into Google rather than just a string of keywords. What do they think Google is, the Oracle at Delphi?

To us librarians, this phenomenon has huge implications for what we do in our own little search engines aka catalogues.
מפני שהספרנים הם אלה שמחליטים מה יימצא על המדפים של ספריות בתי הספר, ובעקבות זה, מאילו ספרים מותר לתלמידים להעתיק ומאילו לא, אני נוהג לכנות את ספרני בתי הספר כמשגיחי הכשרות של המערכת החינוכית. אבל למרות ההשמצה הזאת, אני שמח להודות שבעיני הספרנים ראויים להערכה רבה מאד. ספרנים הם מידענים מקצועיים שאפשר ללמוד מהם המון. ובכל זאת, משהו בהערה הזאת של ספרנית צרם לי. הביקורת שלה כלפי דרכי החיפוש של אחרים בגוגל נראתה לי מוזרה. התגובה של קורא אחר לדברי הספרנית חידדה את הבעיה:
You're a librarian, but it sounds like your searching strategies are about 4-5 years out of date. Search engines have gotten much better at natural language questions. Read the article again -- Google is not only answering natural language questions here; it's also making suggestions of other natural language questions!

The clear benefit of trying a natural language question first, then trying keywords strings, is that you might find the exact wording somewhere online. *Precision* is much greater. The "natural language doesn't work and entering stopwords is pointless" thing hasn't been true for years -- there are no stopwords anymore (or, more precisely, stopwords are handled differently today than they were 5 years ago, when they were just ignored).

The search strategies taught in library schools are often outdated. This is one example.
במפגשים ובהדרכות (הדי רבים) שלי עם אנשי חינוך אני מגלה ששיטות החיפוש של הרוב הגדול של המורים שאני פוגש כמעט לא השתנו כלל מאז ימי AltaVista. כפי שהמגיב השני למאמרון של אריאלי ציין, בעשור האחרון דרכי הפעולה של מנועי החיפוש השתנו המון, אבל מורים עדיין מחפשים, ומלמדים דרכי חיפוש, לפי שיטות שהתגבשו לפני שנים רבות. הכוונה שלי איננה שהם יודעים רק להקליד מילת חיפוש אחת ולהקליק על "חפש", ואינם מכירים "חיפוש מתקדם". אני דווקא פוגש לא מעט מס שפתיים ל-"חיפוש מתקדם". אבל רק לעתים רחוקות אפגוש מורה שמעז לערוך חיפוש בעזרת "natural language", ולעתים עוד יותר רחוקות אפגוש אחד שיחפש בחדשות במקום בדף הראשי של גוגל, או שישתמש באחד מהכלים הרבים הנמצאים במרחק קליק אחד מדף התוצאות של כל חיפוש.

וכמובן שמעבר להעדר ההעזה שמונע מהם להכיר אמצעי ודרכי חיפוש "חדשים", הרוב הגדול של המורים (ואולי גם של הספרנים) ממשיכים לראות את האינטרנט כלא יותר מאשר מרחב שאליו פונים כאשר רוצים למצוא תשובה לשאלה (אם כי, אם אנחנו רוצים תשובות, מנועי החיפוש של היום מסוגלים לענות על מגוון הולך וגדל של שאלות). הניסוי הזעיר של דן אריאלי מראה שככל שמנועי החיפוש צוברים יותר ויותר מידע על החיפושים שבני אדם עורכים, הם הופכים להיות כלי מחקר בפני עצמם. וכאשר הספרנים והמורים יבינו זאת, הם יוכלו לסייע לתלמידים לא רק באיתור תשובות, אלא בפיתוח של שאלות מרתקות.

תוויות: ,

יום רביעי, 8 ביולי 2009 

אפילו אם זה לא מידעני

אליס מרסר, שכותבת בבלוג הקבוצתי In Practice, נסעה לוושינגטון הבירה לכנס ה-NECC. קצת אחרי חזרתה מהכנס היא מדווחת בבלוג על כמה מהמושבים שבהם היא נוכחה, ביניהם מושב שהוקדש לפרויקטים מידעניים נוסח Slam Dunk. פרויקט Slam Dunk (הטבעה) הוא תבנית לפעילות קצרה שפותחה עלי יד ג'יימי מקנזי. הרעיון די פשוט – להציב בעיה "אמיתית" בפני תלמידים, להגיש להם מספר מצומצם של מקורות מידע שבעזרתם הם יוכלו להתמודד עם הבעיה ולהציע דרך לטפל בה. פעילות כזאת אמורה לדרוש שימוש בחשיבה מסדר גבוה – ניתוח, ביאור, הסקת מסקנות, ועוד.

אני מאד מעריך את ג'יימי מקנזי. כבר שנים רבות הוא עוסק בשילוב המחשב והאינטרנט לתוך תהליכי למידה, אבל הוא מדגיש שהטכנולוגיה החזקה ביותר שאפשר להכניס לתוך הכיתה היא היכולת לנסח שאלות טובות. בעיני הדגש הזה מבדיל בינו לבין רבים אחרים שהשימוש בתקשוב בכיתה איננו ממלא תפקיד חינוכי של ממש. עם זאת, אני מתקשה להשתכנע ששיטת ה-Slam Dunk באמת מובילה לחשיבה מסדר גבוהה. צפיתי בלא מעט פרויקטים המבוססים על המודל הזה ופעמים רבות מדי הרגשתי שחסרות בהם אותן שאלות טובות שצריכות להיות במוקד פעילות כזאת. מרסר, במושב בו היא השתתפה, דווקא התרשמה לטובה מהמודל שהוצג. אבל בכל זאת, משהו הפריע לה. המציגים קבעו שאין לאפשר לתלמידים לחפש מקורות מידע בעצמם, אלא על המורים לזהות מקורות טובים מראש ולהגיש רק את אלה לתלמידים:
There was one BIG miss about this presentation. They felt you should provide students with a list of Internet resources, and NOT LET THEM USE GOOGLE ON THEIR OWN, because it’s not efficient, they don’t know what they are doing, and they will learn it later.
מרסר מסבירה שבעבר גם היא חשבה שנכון לפעול כך:
I was once of this opinion myself, but let me explain why this is NOT a good idea. You need to teach them how to search effectively and efficiently. They need to start learning by middle school, and not after otherwise, they will pick up bad habits, and not learn how to search effectively. Then, when they are older, they will already have bad search habits.
בעצם, מרסר טוענת שרק דרך תרגול בחיפוש אפשר ללמוד הרגלי חיפוש טובים. אם התלמידים לא יתאמנו בחיפוש בסביבה מוגנת כמו בית הספר הם לא יידעו לחפש נכון כשיתבגרו.

נדמה לי שהגישה הזאת די מקובלת היום. עלי להודות שפעמים רבות תלמידים שעורכים חיפושים ברשת אינם מוצאים מידע שעונה על הצרכים שלהם, ולא פעם היה עדיף להגיש להם מקורות מן המוכן. אך למרות זאת, לא עצלנות המורה שלא רוצה להכין מראש היא שפותחת את מנוע החיפוש בפני התלמידים (אם כי לא פעם גם זה קורה) אלא התחושה הכנה שמדובר במיומנות חשובה שחשוב שהתלמידים ירכשו.

אבל משהו בניסוח של מרסר עורר אצלי הרהור: אינני מעוניין שתלמידים יחפשו מידע באמצעות מנוע חיפוש בבית הספר מפני שכך הם ירכשו מיומנות חשובה. אני רוצה שהם יעשו זאת פשוט מפני שהם רוצים לדעת משהו. כמורים טובים הנאמנים למילות הקוד של המידענות אנחנו בוודאי נכריז שאיננו רוצים שהתלמידים סתם יחפשו את התשובה לשאלה, אלא שהם יחפשו מידע מפני שהמידע שהם ימצאו עשוי לעזור להם להכיר בעיה מהיבטים רבים ומגוונים. אבל גם אם הם רק מחפשים "תשובות", הרשת גדושה באוצרות מידע נפלאים, ועריכת חיפושים, אם דרך גוגל, או דרך אתר חדשות, או אתר ספורט, או ויקיפדיה, או אתר מפות, או יו-טיוב, או ... היא הדרך שבה אפשר להגיע למידע המבוקש. אני מכיר מבוגרים רבים שפונים למנוע חיפוש פעמים רבות ביום, והם אינם עושים זאת כדי לערוך מחקר. הם עושים זאת על מנת לקבל מידע שהם זקוקים לו, ללמוד משהו שהם רוצים לדעת. זה לא רק לגיטימי לגמרי, היום זאת פשוט הדרך הרווחת ביותר, ובמקרים רבים היעילה ביותר, כדי להגיע למידע המבוקש. אין סיבה שלא יעשו כך גם בבית הספר.

תוויות: ,

יום שני, 18 במאי 2009 

האם יש אלגוריתמים ניטראליים?

סיבה ווידאיינתן (Siva Vaidhyanathan) הוא חוקר מדיה שמלמד היום באוניברסיטה של וירג'יניה. ספרו Copyrights and Copywrongs: The Rise of Intellectual Property and How it Threatens Creativity משנת 2001 הוא אחד החשובים בתחום הקניין הרוחני בעידן הדיגיטאלי. ווידאיינתן מנהל בלוג שבוחן את ההשפעות של גוגל על כל תחומי החיים שלנו. שם הבלוג רומז על החששות שלו - The Googlization of Everything. הוא מעלה לבלוג התייחסויות לגוגל ממקורות שונים ומגוונים, אבל בעיקר הבלוג מהווה מחברת בה הוא מעלה את הגירסאות הראשונות של הפרקים שעתידים להוות ספר באותו שם. לפני מספר ימים ווידאיינתן העלה לבלוג גירסה ראשונית של פרק בספר שעוסק ב-The Googlization of Universities.

ווידאיינתן איננו מייחס כוונות זדון לגוגל, אבל הוא חושש שההשפעה של החברה על ההשכלה הגבוהה רבה מדי, ובעיקר שלילית. הוא כותב:
Through its voracious efforts to include more of everything under its brand, Google has fostered a more seamless, democratized global, cosmopolitan information ecosystem yet contributed to the steady commercialization of higher education and erosion of standards of information quality.
במאמרון/פרק שהתפרסם עכשיו הוא בוחן את ההשפעה הזאת ממספר היבטים – על המשמעות של למידה באופן כללי, על הרגלי הלמידה של סטודנטים, על הלימוד באמצעות ספרים, על המחקר, ועוד. באופן כללי, הוא חושש שריכוז של משאבים לימודיים בידי חברה אחת תשפיע לרעה על ההשכלה הגבוה. נושא שעולה אצלו שוב ושוב הוא סכנת המונופול, כאשר אפילו אם תנאיי השימוש שאליהם גוגל מתחייבת היום סבירים ומתקבלים על הדעת, ביכולתה לשנות את תנאיי השימוש האלה מתי שמתחשק לה. טענות אחרות של ווידאיינתן קשורות לאלגוריתמים של גוגל שמתיימרים להיות אובייקטיביים, אבל בעצם מכילים הכוונה סמוייה (אם כי לא זדונית). כדוגמה הוא מביא את העובדה שרוב המאמרים המחקריים שנמצאים ב-Google Scholar הם מהשנים האחרונות. ווידאיינתן מסביר שנוצר מצב שבו חוקרים שפונים ל-Google Scholar (וקל יותר לעשות זאת מאשר לנבור בכרכים בספריות) מתייחסים פחות ופחות למחקרים ישנים. לדעתו, נוצר מצב שבו:
researchers are more likely to echo prevailing consensus and narrow the imagination on which research relies.
בצורה דומה, הוא טוען שמפני שהרוב הגדול של הטקסטים שגוגל סורקת הם באנגלית, מחקרים בשפות אחרות אינם זוכים לחשיפה הראויה. הטענות האלו די משכנעות, אם כי יכול להיות שגם בלי Google Scholar חוקרים היו נוטים לחפש, ולמצוא, יותר מחקרים עדכניים מאשר ישנים, ולהתרכז יותר באנגלית.

ווידאיינתן מזכיר לנו שכאשר גוגל מעניקה לנו שירותי תקשוב "חינם", המחיר שאנחנו משלמים הוא גישה לנתונים על השימוש שלנו – נתונים שאמנם אינם חושפים אותנו באופן אישי, אבל בכל זאת מהווים מידע בעל ערך רב לחברה שדרך הניתוח של הנתונים האלה מצליחה להרוויח הון. אין כאן השפעה "ישירה" על ההשכלה הגבוהה, אם כי ווידאיינתן בוודאי צודק שחדירתם של תהליכי מסחור לתוך ההשכלה הגבוהה איננה לטובה.

עבור אנשי חינוך ב-K-12, הנקודות המשמעותיות ביותר שווידאיינתן מעלה קשורה להשפעה של גוגל על הרגלי הלמידה של סטודנטים. הוא מסביר שהיסודות של PageRank אמנם נמצאים (בין היתר) בנוהג האקדמי של הערכת ערכו של מחקר לפי מספר הפעמים שהוא מצוטט, אבל כאשר הסטודנט נעזר בתוצאות חיפוש שהגיעו אליו באמצעות ה-PageRank נוצר מצב שבו:
Popularity stands in for quality assessment.
הוא מסביר ש:
Paradoxically, the very reliance on the principles of peer review within Google and reliance on the principles of peer review in the Google PageRank algorithm have undermined an appreciation for distinctions among information sources - at least among university students.
ווידאיינתן איננו, כמובן, הראשון להתריע לגבי הבעיה הזאת. ספרנים ומורים רבים עושים זאת כבר שנים. יש כאן, בסך הכל, עוד עדות לכך שאין תחליף לפיתוח החשיבה הביקורתית – בכל הגילאים. אבל מעבר לנקודה הזאת, התרומה החשובה ביותר של ווידאיינתן נמצאת בכך שהוא מזכיר לנו שאלגוריתמים שהם לכאורה ניטראליים בכל זאת יכולים להיות רבי השפעה על דרכי הלמידה שלנו.

תוויות: ,

יום שבת, 18 באוקטובר 2008 

סוף סוף הוכחה שהאינטרנט טוב לבריאות?

כתבה מלפני מספר ימים באתר של חדשות CNN נושאת את הכותרת שבוודאי משמחת כל חסיד אינטרנט:
הכתבה מדווחת על מחקר שנערך ב-UCLA שבדק 24 מבוגרים, בין הגילאים 55 - 78. הנחקרים חולקו לשתי קבוצות – אלה שהיה להם נסיון בשימוש באינטרנט, ואלה שלא. תוצאות המחקר רומזות שהעיסוק בחיפוש באינטרנט מעודד פעילות מוחית:
Members of the technologically advanced group had more than twice the neural activation than their less experienced counterparts while searching online. Activity occurred in the region of the brain that controls decision-making and complex reasoning ....
כחובב אינטרנט מושבע, אני מניח שאני צריך לצהול בעקבות הממצאים האלה. הנה, כדי לשמור על צלילות הדעת בגילאים מתקדמים פשוט צריכים להתמיד בעריכת חיפושים באינטרנט. ובכל זאת, עם כל הרצון לשמוח, חייבים להודות שקשה להסיק מסקנות ממחקר שנערך על 24 נבדקים.

ג'ון גרול, בבלוג PsychCentral כותב שיש כאן דוגמה מצויינת של לגלות את המובן מאליו:
that when we get good at some activity, our brains will react differently compared to people who aren’t good at it
ג'ורג' סימנס מציין משהו דומה. הוא כותב שהמסקנה המתבקשת כאן איננה אלא שככל שאנחנו מרבים לעסוק בתחום מסויים, האיזורים שבמוח שקשורים לאותו עיסוק זוכים לפעילות מוגברת. סימנס רואה בהתלהבות מהמובן מאליו דוגמה של תקוות שנובעות מהרהורי לב בלבד:
Can't say I quite follow the leap to Google and online searching being good for our brains. I'm sure many educators (parents) wish it to be true: "Look, little Johnny is searching on Google. He's getting to be so smart".
נדמה לי שמשפט הפתיחה של המאמרון של גרול מתמצת באופן מאד קולע את התחושה המאכזבת כלפי המחקר הזה:
I can’t help but get a little annoyed when studies that purport to show something end up showing us basically nothing.
אולי צריכים להוסיף שיש בפרסום המחקר, ובכותרת הראוותנית ש-CNN העניקה לו, משהו שיוצר תחושה של נסיעה אחורה במכונת זמן. לפני עשור אולי עדיין התרגשנו לגלות שהשימוש באינטרנט יכול להיות טוב לבריאות. אבל היום פרסום ידיעה כזאת מעורר מבוכה מסויימת. האם אנחנו עדיין צריכים להוכיח שהאינטרנט הוא דבר חיובי?

תוויות: ,

יום שני, 14 באפריל 2008 

במקום להחרים, לנצל בשיעור!

דרך הבלוג של קרל פיש הגעתי לסיפור נהדר שטרי סייל מספר בבלוג שלו. סייל, מורה בבית ספר תיכון במדינת קולורדו, כותב על כך שבמסגרת שיעור כישורי לשון אחד הוא השמיע שיר ("Everything You Want" של הלהקה Vertical Horizons [המילים כאן / הקליפ כאן]) בציפייה שיתפתח דיון ער על משמעות מילות השיר. אך משום מה, זה לא קרה. סייל כותב:
Just came from my first period English 10 class, and in the spirit of the instantaneous pouring forth of thoughts favored by the modern world, I thought I’d share something. On many Fridays, for our warm up, I give the class what I call a poetry song. Today the song was Vertical Horizon’s “Everything You Want,” which I like to use because its ambiguity usually sparks some discussion. Today the class stared at the lyrics mystified for a long time. Nothing. I finally asked, what sort of song is this – is it about politics? Relationships? Sports? A couple of brave souls ventured guesses: yes, it’s about a relationship. Maybe it’s about God. A brief discussion, then more silence. I asked, How could we figure this out? Their answer: Google. Meanwhile, I had a Macbeth assignment for them to work on, so I said, Maybe we can google this later in the class.
הרעיון לחפש פירושים לשיר דרך גוגל איננו מקורי במיוחד. הרי בימינו, אנחנו מחפשים כמעט כל דבר דרך גוגל. סייל כותב שהוא לא דחה את הרעיון, אלא הציע שאפשר יהיה לערוך חיפוש מאוחר יותר באותו שיעור. אבל ...
And then, from the back of the room came the voice of Steve saying, “I already have.”

Steve had fired up his iPhone or equivalent and searched for the song. He said he only found a couple of comments, and they just seemed to be someone’s opinion, not a definitive answer (such as, say, the band itself revealing what they really meant).
ראוי לציין כאן שאותו תלמיד אכן היה זריז, ושבידיו היתה הטכנולוגיה המתאימה לערוך חיפוש. אבל לא פחות חשובה היא העובדה שהתלמיד לא קיבל את תוצאות החיפוש שהוא ערך כ-"תשובה" לפירוש השיר. הוא הרי ציין שמדובר, כנראה, רק בדעה של מישהו.

סייל אכן התרשם מזריזות התלמיד, אבל הוא הסיק "מסקנה" לא פחות חשובה:
On the way back to the English office, several thoughts populated my mind:

Good thing I didn’t see Steve fiddling with his phone and take it away before he could contribute to class.
אין ספק שהנוף המידעי של היום שונה מאד מזה שהכרנו רק לפני עשור. היום אנחנו מצפים שכמעט כל מידע שנרצה יהיה זמין לנו, ושלא נצטרך לחכות עד שנגיע לספרייה, או הביתה, כדי לבדוק משהו (אם בכלל נזכור לבדוק). עצם העובדה שאנחנו מוצאים מידע איננו אומר שאותו מידע אמין או עונה על הצורך שלנו, אבל ברור שהתלמיד של סייל אכן הבין את זה. היכולת לערוך חיפוש מהר, ולבחון את התוצאות של אותו חיפוש, היא ללא ספק מיומנות חשובה שבית הספר חייב לטפח.

תוספת קצרה מתבקשת כאן. אינני קורא את הבלוג של סייל. (למען האמת, סייל מנהל מספר לא קטן של בלוגים, אבל רובם משרתים את הקורסים שהוא מלמד בבית הספר. הסיפור שהבאתי כאן הוא מהבלוג האישי/מקצועי שלו.) הגעתי לסיפור הנהדר הזה רק מפני שקרל פיש קישר אליו. אין לי ספק שיש מורים רבים אחרים שמביאים סיפורים מעניינים וחשובים בבלוגים שאינני קורא, או אפילו יודע על קיומם. בלתי-אפשרי, כמובן, לקרוא את הכל. ובכל זאת אני יכול לקוות שיותר מורים בישראל יפתחו בלוגים וידווחו בהם על הנעשה בכיתות שלהם. אין לי ספק שפנינים חינוכיים רבים, כמו זה של סייל, מחכים, וראויים, להגיע לעיני ציבור רחב יותר.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 2 במרץ 2008 

עוד מיומנות שלא נצטרך ללמד?

אינני יודע ממתי הוא שם, אבל בתוך הסימניות הרבות ששמרתי במהלך השנים מופיעה סימניה לדפי הדרכה לשימוש בעכבר מהספריה העירונית של העיר מייסה שבאריזונה. הדפים מאמנים את הקורא לזהות קישור, ולהקליק עליו באמצעות כפתור העכבר. השיעור הראשון מתחיל:
Here's how to begin using the mouse:
  1. Rest the heel of your hand on the table in front of the mouse.
  2. Place your thumb on one side and your ring and little finger on the other side.
  3. Use those fingers and your thumb to move the mouse around on the mouse pad.
  4. Move the mouse until the cursor is positioned on the underlined number one below.
נזכרתי בדפי ההדרכה האלה כאשר במהלך השבוע האחרון נתקלתי במספר התייחסויות למיומנות חיפוש מידע. תחילה, טארה קאלישיין דיווחה בבלוג שלה שהיא וקבוצת חברים לא זכרו את השם של מישהו, אבל גילו שתיאור כללי ביותר הספיק להם כדי למצוא את המידע המבוקש:
Recently at work we whiled away a coffee break discussing the controversy over writing famous people’s obituaries in advance. While we were having the discussion Anna Nicole Smith came up. Not her name; nobody could remember her name. We were totally stumped. We knew she had passed away shortly after her son, but that’s all we could remember.

Eventually someone went to Google and typed:

that woman who died after her son died

... and Anna Nicole Smith in a CNN story was the second result, and had her Wikipedia page on the first page of results.

I was rather surprised. After all, I do a lot of talking about how people should get as specific as possible. And while the query above presents a couple of facts, it was very generic.
קאלישיין פנתה לגוגל עם מספר "הגדרות" כלליות, ושוב ושוב היא קיבלה את המידע שהיא "רצתה".

בהמשך, אלן לווין דיווח על הנסיון המוצלח שלו למצוא פאב מסויים בקנדה, למרות שהוא איית את המילה "ויקטוריה" לגמרי לא נכון.

ולבסוף, קראתי תקציר של הרצאה של ביל גייטס באוניברסיטה של קרניגי-מלון. שם דווח ש:
In five years, Microsoft expects more Internet searches to be done through speech than through typing on a keyboard, Gates told about 1,200 students and faculty members Thursday at Carnegie Mellon University.
אינני בטוח שיש באמת חוט מקשר בין הדוגמאות האלה, אבל בכל זאת, הכיוון די ברור: אם פעם חשבנו שצריכים ללמד תלמידים להשתמש במנוע חיפוש – להראות להם היכן להקליד את מילת החיפוש, ואחרי-כן לעיין בתוצאות כדי לקבוע על איזו התוצאה להקליק – ספק אם יש צורך כזה היום. אם, באמצעות הגדרה כללית למדי, מנוע חיפוש כבר "יודע" מה אנחנו מחפשים, ואם מספיק לדבר לתוך מיקרופון כדי להגיד למנוע החיפוש מה אנחנו צריכים, אין טעם בשיעורים לרכישת "מיומנות" החיפוש.

אבל אם לא נצטרך ללמד תלמידים להקליק על עכבר או לערוך חיפוש, מה כן נלמד אותם?

תוויות: ,

יום חמישי, 24 בינואר 2008 

נענע מכה שוב

דרך מאמרון נהדר של איריס, ההיא מ-"שחקי, שחקי על חלומות", הגעתי למאמר חדש באתר של נענע על דוח בריטי חדש שבוחן את "דור הגוגל" – "לא יודעים לגגל". קיבלתי קישור לדוח הזה, "information behaviour of the researcher of the future" ממשה חסיד לפני שבוע בדואר האלקטרוני, והתחלתי לעיין בו. אין בו גילויים מרעישים, אבל הוא בהחלט מעניין. חשוב לציין שהמטרה המרכזית של הדוח היא לבחון את ההתנהגויות המידעניות של בני נוער על מנת לעזור לספריות להערך לעתיד כך שהן ישרתו, בצורה יעילה, את החוקרים של מחר.

אבל מי שיקרא את המאמר בנענע יתקשה להבחין במטרה הזאת. כשקוראים את הדיווח של נענע, מקבלים את הרושם שהדוח הוא כתב אישום חמור כלפי הבורות של בני הנוער של היום. לפני כחודשיים התפרסמה כתבה של נענע/ערוץ 10, "ילדי הגוגל" בו למדנו שהנוער של היום אינם רוצים ללמוד, אלא רק להעתיק מהוויקיפדיה (וגם את זה לא בהצלחה מרובה), והמאמר החדש ממשיך את המאבק הזה בבורות הנוער. אך מה לעשות, וכדי ליצור את הרושם הזה, עורכי נענע עוסקים בקריאה מאד סלקטיבית של הדוח, וגם, כנראה, בהכרות דלילה ביותר עם החומרים שמתפרסמים בנושא.

במאמר אנחנו קוראים ש:

על פי המחקר, העובדה שמישהו יודע לבצע חיפוש בפייסבוק אינה הופכת אותו ל"אליל
חיפושים ברשת" ...
מעולם לא שמעתי מישהו שטען שהיכולת "לבצע חיפוש בפייסבוק" מקנה למישהו יכולות מידעניות. למען האמת, אינני מבין את הכוונה במילים "לבצע חיפוש בפייסבוק". אבל זה בעצם לא חשוב מפני שאין, בשום מקום בדוח, שום איזכור של "חיפוש בפייסבוק". פייסבוק מוזכר ארבע פעמים, כאשר פעם אחת ההקשר הוא של הקושי של ספריות להתחרות עם החוויה של פייסבוק, ופעם אחרת מציינים שיש ספריות שמנסות להשתמש בפייסבוק וכלים דומים כדי למשוך מבקרים. מבחינת נענע, המילים "לבצע חיפוש בפייסבוק" הן כנראה מילות קוד שמראים לנו את דלות המחשבה של בני הנוער.

הדוח אמנם מציין שיש מידה של אמת בקביעה שמדובר ב-"דור ההעתקה וההדבקה", אבל הוא גם קובע שהטענה שבני נוער הם חסרי סבלנות כלפי צרכי המידע שלהם היא מיתוס:
We feel that this is a truism of our time and there is no hard evidence to suggest that young people are more impatient in this regard.

בצורה דומה, בדוח אנחנו קוראים שבני נוער לא מביעים רצון להשתתף בפעילויות של "רשתות חברתיות" שספריות יוזמות. אבל הדוח לא רק מביא נתונים על בני נוער, אלא גם על האוכלוסיה בכללותה, ומתברר שהאחוזים של בני הנוער שפתוחים לפעילויות כאלה גבוהים מאשר של הציבור באופן כללי.

בהתחשב בעובדה שהדוח עוסק בעיקר ב-"דור הגוגל", התמקדות המאמר בפגמים המידעניים של בני הנוער נראה הגיוני. אבל במספר מקומות בדוח אנחנו קוראים שבעצם, ההתנהגות של בני הנוער איננו שונה באופן מהותי מכלל האוכלוסיה. בעמוד 19 אנחנו קוראים:

CIBER deep log studies show that, from undergraduates to professors, people exhibit a strong tendency towards shallow, horizontal, `flicking’ behaviour in digital libraries. Power browsing and viewing appear to be the norm for all. The popularity of abstracts among older researchers rather gives the game away. Society is dumbing down.

מי שיקרא רק את המאמר בנענע לא יהיה מודע לתמונה הרחבה יותר שהדוח מראה.

אין זה סוד שהיכולות המידעניות של בני הנוער אינן מפותחות. כבר לפני יותר מעשור התפרסמו מחקרים שהצביעו על כך שמיומנויות חיפוש של תלמידים לוקות בחסר, והתמונה לא השתנתה הרבה עם השנים. אני מרבה לצטט את ג'ויס ולנזה שבמאמר מלפני שנתיים (They Might Be Gurus) כתבה:

I’ve had to face it. Students don’t think like librarians. Despite their feelings of self-efficacy and the heavily-promoted information literacy thrust in our school libraries, young information seekers do not have the sophisticated skills or understandings needed to navigate complex information environments and to evaluate the information that they find.

אבל מאמרים, ומחקרים, רבים מצביעים על התופעה העצובה הזאת. אבל ולנזה, כמו ספרנים ומחנכים רבים אחרים, איננה כותבת את הדברים האלה על מנת לנגח, אלא כדי לנסות למצוא דרכים לתקן את המצב. הרושם שמתקבל מהמאמר בנענע אחר. הם רוצים שנזדעזע מהבורות של בני הנוער שאינם יודעים להעריך מידע, ורק מעתיקים ומדביקים. ואני מניח שהם מניחים שדור שגדל על תוכניות כמו "השרדות" שערוץ 10 מגיש להם לא ישים לב שנענע מעתיק ומשכפל את המאמרים של עצמו, ומעדיף את הכותרת הזולה על פני בחינה אמיתית של הנושא.

תוויות: , ,

יום שבת, 13 בינואר 2007 

אין דבר כזה הדף המושלם

ברני דודג' יודע הרבה על חיפוש מידע באינטרנט. הוא מהוגי רעיון החקרשת (web quest), ובמשך שנים רבות הוא היה בין חלוצי השימוש באינטרנט בלמידה. קשה לבוא אליו בטענות (ובהתחשב בעובדה שאני מתייחס כאן במאמר שהתפרסם לפני כשנה וחצי, אולי אני אפילו עושה לא עוול). אבל דרך סימניה בדלישס של ידיד, מצאתי את עצמי קורא שוב מאמר של דודג', ופתאום מצאתי את עצמי כועס וצועק מול הצג.

המשפטים שהרגיזו אותי נמצאים בהתחלה של מאמר די טוב ויסודי על השימוש בחיפוש מתקדם (לרוב בגוגל). אין לי ויכוח עם המיומנויות שדודג' מבקש ללמד. אלה באמת יכולים לעזור למורים ולתלמידים להיות מוצלחים יותר בחיפוש חומרים ברשת. אבל הפתיחה של אותו מאמר לא רק מטעה. היא מיישרת קו עם תפיסה בעייתית ביותר בנוגע לשימוש באינטרנט בלמידה. דודג' כותב:
The perfect page is out there somewhere. It's the page that has exactly the information you're looking for and to you it's beautiful and unattainable like a faraway star. If only you had a super-sized net for capturing it!

אמנם במשפט השני של אותה פיסקה דודג' כותב שאי אפשר להשיג את אותו דף מושלם (ויפהפה), אבל משפט אחד לפני-כן הוא כבר כתב לנו שאותו דף מושלם באמת נמצא אי-שם. יש צורך להדגיש, חזור והדגש: לא, הדף המושלם אינו נמצא אי-שם. אם אכן יש דבר כזה "הדף המושלם" שעונה בדיוק על השאלות שאנחנו שואלים, זה סימן שאיננו שואלים את השאלות הנכונות. מורים רבים מדי עדיין רואים ב-WWW מקור גדול יותר, וזמין יותר, לתשובות מאשר הספרים בספרייה. לכן, הם עדיין מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא תשובה ידועה מראש לשאלה זו או אחרת (ועכשיו, בעזרת הרשת, במקום בעזרת הספר), במקום לכוון את התלמידים למצוא מידע שיאפשר להם להסיק מסקנה, לפתור בעיה.

ומפני שמורים רבים כל כך ממשיכים לעשות זאת, צריכים להשקיע מאמצים בשבירת המיתוס של הדף המושלם. חבל מאד שבכתיבה שלו, ברני דודג' מאפשר למיתוס הזה להאריך ימים במקום להפריך אותו.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates