יום שבת, 25 במרץ 2017 

למה בכלל שיכתבו בבית הספר?

לפני כמעט חודשיים, בבלוג כיתתי של בית ספר במדינת אורגון, תלמיד בכיתה ז' פרסם מאמרון:
בלוגים כיתתיים אינם נפוצים כמו שהיו לפני מספר שנים, אבל אני מניח שבכל זאת עדיין אפשר למצוא מאות כאלה, אם לא הרבה יותר, בארה"ב. למאמרון הספציפי הזה הגעתי לא מפני שהנושא מעסיק אותי (אם כי הוא כמובן עושה זאת), אלא מפני שאני מכיר את מורה הכיתה, ואני יודע שלכיתה שלו יש בלוג. המורה מעלה קישור לכל מאמרון חדש שמתפרסם בבלוג לחשבון ה-Twitter שלו, וכך אני יודע להציץ ולבדוק מה חדש בו. המאמרונים בבלוג עוסקים במבחר מאד רחב של נושאים. מעניין אותי לראות את הכתיבה של התלמידים, אבל על פי רוב אין לי סיבה לעקוב אחר הדיון שמתפתח בין התלמידים בתגובות. הפעם, מפני שהמאמרון עסק בנושא קרוב לליבי, עקבתי אחר התגובות, ואף הגבתי בעצמי. (תגובות למאמרון מחברי הכיתה התחילו להופיע רק מספר שבועות אחרי פרסמו, ומאז בערך שבוע כבר אין תגובות חדשות.)

התלמיד שפרסם את המאמרון ביקש להיות אובייקטיבי. הוא הביא טיעונים בעד ונגד המחשב כבודק הכתיבה של תלמידים. הוא כותב, למשל, שעבור המורים מלאכת הבדיקה של מה שתלמידיהם כותבים, ומתן הציון על הכתיבה הזאת, יכולה להיות מאד מלחיצה. (מעניין לציין שלא ברור כיצד הוא יודע זאת, אם כי הוא ללא ספק צודק.) הוא מציין שהיום קיימות תוכנות שמאפשרות למחשבים לבצע את הבדיקה עבור המורה, והוא כותב:
The problem, of course, is the accuracy. If computers could grade essays better than teachers, every school would have computers grade essays.
אני מניח שבזה הוא צודק, אם כי נדמה לי שכאשר הוא כותב על "דיוק" בכתיבה הוא מתכוון לאיתור שגיאות כתיב או תחביר, ולא לאיכות הטיעונים שבכתיבה. זאת ועוד: כתלמיד כיתה ז' הוא עדיין לא פיתח את הציניות שעשויה לגרום למבוגרים ממנו להגיד שמה שמניע את בתי הספר לאמץ תוכנות כאלה איננו בהכרח הדיוק, או הרצון להקל על המורים, אלא החסכון הכספי – בטווח הרחוק, הרי, תוכנת מחשב עולה הרבה פחות מאשר המשכורת של מורה. התלמיד מוסיף שהמהירות שבה המחשב פועל היא יתרון גדול, ומדגיש שמשוב מהיר יכול לעזור לתלמיד לערוך שינויים ולשפר את כתיבתו:
If you’re making a draft, you can get a response in seconds. That leads to more writing, which ultimately leads to a better finished essay.
אפילו אם אינני מסכים עם כל מה שהוא כותב, יש כאן התייחסות רצינית. ברור שהמאמרון עומד באמות המידה שהמורה שלו העמיד כמטרות הכתיבה. אבל משהו אחר שהוא כותב – ולא ברור אם בעיניו מדובר בנקודת זכות או חובה – טיפה מוזר בעיני:
If students know that they're being graded by a computer, they could find out how it grades tests. If they do that, they could learn how to get an A on their essay.
היכולת לדעת מה יקנה לתלמיד ציון טוב איננה קשורה לעובדה שמדובר במחשב. תלמידים מוצלחים "קוראים" את המורים שלהם ויודעים להחזיר להם את מה שהם רוצים. הם יכולים לפענח את השיקולים – של המורה או של המחשב – במתן ציון ולהתאים את עצמם אל הדרישות השונות על מנת לקבל ציונים טובים יותר. נדמה שכאשר כותב המאמרון מעלה טיעון כזה הוא מראה שהוא הבין שהרעיון הבסיסי של בית הספר איננו לקדם את הלמידה, אלא לוודא שהתלמיד הפנים את מה שבית הספר רוצה להקנות. משתמע מדבריו שהמטרה שאליה הוא מתייחס איננה כתיבה טובה יותר, כתיבה משכנעת, או כתיבה שמבטאת את הלך הרוח של התלמיד, אלא כתיבה שמקבלת ציון טוב.

ומה שמוזר במצב הזה הוא שהמאמרון מופיע בבלוג כיתתי שבו כל תלמיד כותב על נושא שמעניין אותו, וחבריו לכיתה מגיבים עם התייחסות מעודדת ועניינית. המורה שלהם (שבשנת 2016 זכה בפרס מורה השנה בתחום מדעי החברה במדינת אורגון – דבריו עם קבלת הפרס, אגב, מצביעים על אופיו המיוחד) יצר מסגרת שבה לא המורה בלבד, ובוודאי לא רק המחשב, קורא את מה שתלמידיו כותבים. פרסום הכתיבה של התלמידים בבלוג פותח את קהל הקוראים לעמיתיהם, וכך היא הופכת לכתיבה שבאמת מבקשת להביע ולשכנע. (אינני יודע כמה מבוגרים קוראים את מאמרוני התלמידים; מלבד התגובות שלי לא ראיתי תגובות של קוראים מבוגרים.) אין ספק שהמחשב יכול לסייע בכתיבה. כמעט כולנו משתמשים בבודק האיות שמיידע אותנו על שגיאות איות, ולא פעם בודק הדקדוק עוזר לנו לבנות את המשפטים שלנו בצורה מסודרת וברורה יותר. אבל למיטב ידיעתי נכון להיום עדיין לא פותחו כלים שיכולים להגיד לנו שמה שכתבנו איננו משכנע, או שהסגנון שלו איננו מעורר ענין. אלה עדיין דברים שבני אדם צריכים לעשות, ובעצם הם נמצאים בבסיס של הסיבה שאנחנו כותבים.

נדמה לי ש-12 תלמידים הגיבו למאמרון המסויים הזה. רוב התגובות ציינו שמדובר בנושא חשוב, והכותבים גם שיבחו את הכותב על כך שהוא הציג את הנושא בצורה טובה. (מאמרונים אחרים בבלוג מקבלים בערך אותו מספר של מגיבים.) כותב המאמרון ורוב המגיבים מציינים שהם מעדיפים שהמורה, ולא המחשב, יבדוק את מה שהם כותבים. לא אתווכח איתם. אבל אני חש שעבור רוב הכותבים הרעיון שמישהו יכתוב מפני שהוא רוצה לספר משהו לאנשים אמיתיים, להביע רגשות, להעלות רעיונות, או אפילו לשכנע, איננו מרכיב בדיון. נדמה שכבר בכיתה ז' התלמידים הפנימו את תפיסת ה-schooliness הגורסת שכתיבה היא משהו שעושים בתוך בית הספר על מנת לקבל ציון. ומה שבמיוחד עצוב הוא שזה קורה אצל תלמידים שכותבים לבלוג כיתתי שמעצם קיומו נועד לתת ביטוי לכוח התקשורתי של הכתיבה. אם כבר בגיל צעיר בית הספר הצליח לשכנע אותם שמחשב יכול לקרוא את מה שהם כותבים – מחשב שיכול לבדוק, אבל לא להבין, את מה שהם כותבים – למה שהם ירצו לכתוב משהו כבוגרים? אפשר לקוות שפרויקטים כמו הבלוג הכיתתי יעזרו לשכנע אותם שיש סיבה לכתוב. אם לא – לא רק שאף אחד לא יתנגד שהמחשב יבדוק וייתן ציון, יש סיכוי טוב שניתן למחשב גם לכתוב עבורנו.

תוויות: ,

יום שני, 14 במרץ 2016 

אחרי 10 שנים

לפני קצת יותר מארבעה חודשים פרסמתי כאן המאמרון ה-1000 של הבלוג הזה. באותה הזדמנות ניסיתי לסקור כיצד אני תופס את מקומו של הבלוג הזה במכלול קהילת העוסקים בתקשוב בחינוך בישראל. המאמרון ההוא עסק בעיקר במקום שעיצבתי לעצמי בקהילה הזאת – עמדה ביקורתית כלפי העדר ראייה היסטורית של השפעות הטכנולוגיה על החינוך, וגם כלפי המרדף המתמשך אחר כלים חדשים שלכאורה יחוללו את השינוי המיוחל בחינוך.

גם המאמרון הזה נכתב בנקודת ציון חשוב – המאמרון הראשון בבלוג הזה התפרסם לפני עשר שנים בדיוק. אם במאמרון ה-1000 ניסיתי לבדוק כיצד אני ממקם את הבלוג בתוך קהילה רחבה, הפעם אני מבקש לבדוק את השינויים שהתרחשו בנושאים שאליהם התייחסתי במהלך התקופה הזאת. ברור לי שהמיקוד של הבלוג הזה היום שונה מהמיקוד שלו לפני עשר שנים, וחשוב לנסות להבין למה.

אף אחד, כמובן, איננו עומד במקום במשך עשר שנים. לו הייתי עושה זאת לבלוג הזה היו, בוודאי, אפילו פחות קוראים מאשר המעטים שמגיעים אליו היום. זאת ועוד: שינוי במוקד ובדגשים הוא לא רק בלתי-נמנע, הוא גם דבר מבורך. לרוב, השינויים כאן נבעו משני גורמים המשולבים זה בזה. תחילה, אני השתניתי. נושאים שהעסיקו אותי בעבר פחות מעסיקים אותי היום. אבל במידה רבה השינוי במה שמעסיק אותי נובע מהשינוי שהתרחש בנוף התקשובי (הן בחינוך, והן בחברה בכללותה). יוצא שמה שפעם היה נראה לי כחשוב וראוי להתייחסות הפך למשני ואילו נושאים אחרים תפסו את מוקד ההתעניינות.

במשך שנותיו הראשונות הבלוג הזה עסק בעיקר בפוטנציאל של ה-WWW לפתוח את עולם המידע ללומדים שעד אז יכלו לינוק מידע כמעט באופן בלעדי מספרי הלימוד. בנוסף, התלהבתי מיכולתם של כלי Web 2.0 ליצור למידה פעילה שמעמידה את הלומד במרכז. פעמים רבות כתבתי על בלוגים ועל כלים שיתופיים למיניהם והדגשתי שכאשר כלים כאלה נמצאים בידיהם של הלומדים החינוך הופך לממוקד לומד. הדגשתי גם שהנגישות לעולם פתוח ובלתי-מוגבל של מידע מאפשרת סוג חדש של קשר בין מורה לתלמיד ומכרסמת בסמכות המסורתית של המורה. במהלך השנים אמירות כאלה הצליחו להשתרש בשיח החינוכי עד שהן נעשו לקלישאות, אבל על אף העובדה שמשמיעים אותן באופן תדיר, קשה להגיד שהן באמת התממשו, או הביאו לשינוי המיוחל.

עם הזמן ראיתי שהפוטנציאל של ה-WWW ושל כלי Web 2.0 איננו ממומש בחינוך, וראיתי גם שהכלים העוצמתיים האלה נדחקו הצידה כאשר את מקומם תפסו כלים נחמדים שבסך הכל אפשרו למורים לעורר עניין רגעי בשיעורים שעל פי רוב לא היו שונים ממה שהכרנו בכיתות לפני התקשוב. ראיתי גם שהשאיפה לכלי אישי לכל תלמיד, אם מחשב נייד, או טאבלט, או סמרטפון, הזמינו עיסוק נחמד בכיתה אבל כמעט ולא השפיעו על תהליכי ההוראה והלמידה שנשארו כפי שהיו. וגרוע מזה, ראיתי כיצד יזמים (שלרוב באו מחוץ לעולם החינוך) מצאו דרכים לאסוף נתונים אודות הלומדים על מנת לייעל את מלאכת מסירת הידע מהמורה, ומספר הלימוד, לתלמיד. לא לתינוק הזה פיללתי.

השינוי היה הדרגתי. יתכן שאפילו לא שמתי לב בעצמי לכך שפחות ופחות כתבתי על הדרכים שבהן התקשוב יכול להשפיע לטובה על החינוך, ויותר ויותר קוננתי על הכיוונים הבעייתיים שבהם התקשוב בחינוך פנה. אבל בשלב מסויים נעשה לי מאד ברור שהתקשוב שבו תליתי תקוות גדולות כבר איננו משרת את השינוי בתפיסות חינוכיות לו ייחלתי, ובמקום זה הוא התחיל לשרת את ה-"שיבוש" שבינו לבין למידה של ממש יש קשר רופף בלבד.

אני מתאר לעצמי שאי-שם במהלך השינוי הזה במיקוד של הבלוג חלק מהקוראים הפסיקו לקרוא אותו. אני יכול להבין את מי שאולי עשה זאת. הרי נעשיתי נרגן ופעם אחר פעם התלוננתי על הכיוון הרווח שבו התקשוב מתפתח. אפשר אולי להגיד שמצאתי את עצמי במין היפוך של בלעם – תחילה רציתי לברך על התקשוב, אבל במקום זה במהלך הזמן יצאתי מקלל. אך מה לעשות, נדמה לי שזה היה, ועודנו, צו השעה.

במהלך השנים האלו ראיתי כיצד בלוגים תפסו מקום של כבוד בדיון החינוכי, אבל גם כיצד הן נדחקו הצידה, וכמעט נעשו לקוריוז שמזכירים תקופה שחלפה. לפני כחודשיים מרטין וולר, שגם הבלוג שלו בערך בן 10 ועוסק בנושאים דומים לבלוג הזה, כתב על הנסיון שלו כבלוגר. וולר הדגיש שהמרחב של הבלוגוספירה החינוכית השתנתה מאד במהלך השנים, והשינויים שהתרחשו השפיעו מאד על כיצד הוא רואה את הכתיבה לבלוג:
I think there is a mixture of feelings about blogging, and edublogging in particular. These include nostalgia (it’s not as good as it used to be), disappointment (it didn’t revolutionise the world like we thought it would), fatigue (this austerity, work hard all the time, continually monitored stuff has just taken it all out of me), and embarrassment (who does blogging now, Grandad?).
מצאתי את עצמי מהנהן בראש לקריאת כל אחת מהנקודות שוולר ציין. ובכל זאת, לא הופתעתי כאשר בסוף המאמרון שלו הוא פסק:
So, no the edublogosphere isn’t what it was. And that’s just great. Becoming a blogger is still the best academic decision I ever made.
אינני יודע עד כמה מה שמתפרסם כאן מהדהד בחוגים חינוכיים מעבר לדפים האלה, או מעבר לחוג מאד מצומצם של קוראים (שבוודאי ממילא מסכימים עם מה שאני כותב). אבל אני יודע היטב שההתמודדות עם המתרחש בתקשוב בחינוך בכתיבה פומבית מאפשרת לי לפתח פרספקטיבה של טווח רחוק שבעיני נחוצה לנו מאד. הנכונות לכתוב, ולפרסם, וגם לקרוא שוב את מה שכתבתי ולגלות שטעיתי ושיש המון שאני עדיין אינני יודע, הם עבורי הרפתקה מרתקת ומלמדת.

והיום, אחרי עשר שנים?

התקשוב ימשיך להשתלב לתוך מערכות החינוך (הן ב-K12 והן בהשכלה הגבוהה). זאת עובדה, ומזמן הוא איננו זקוק לי כמעודד שיריע לכל מכשיר, או כלי, או משחק, חדש. יש אחרים שעושים זאת במרץ, גם כאשר ההישגים שאלה יכולים לזקוף לעצמם מצומצמים ורחוקים מלהרשים. אבל אין זה אומר שאני התאכזבתי מהתקשוב. אני עדיין רואה בו מנוף לשינוי החינוך. הבעיה היא שהיום המנוף הזה מרוכז בידיהם של גורמים שמייחלים לשינוי שונה מזה שלו אני מייחל. אם לפני עשר שנים הרגשתי (אם בצדק או לא) שאנחנו בדרך הנכונה, היום אינני מרגיש כך. ובעצם, זה מחייב אותי להשמיע את הקול שלי במשנה תוקף. על אף העייפות אני מבטיח להמשיך לעשות זאת, אם כי לא אתנגד אם אחרים יצטרפו למאמץ.

תוויות: , ,

יום שבת, 23 בינואר 2016 

אכזבה צפויה מראש?

מבדיקה שערכתי, נדמה לי שהפעם הראשונה שהתייחסתי כאן לדברים שכתב ויל ריצ'רדסון היתה לפני עשר שנים. יתכן, אגב, שמדובר במאמרון הראשון שפרסמתי כאן. היה הגיוני לצטט את ריצ'רדסון. זה היה בתקופה שבה כלי Web 2.0 היו להיט גדול בתחום התקשוב החינוכי, וריצ'רדסון היה בין הדמויות הבולטות של אנשי החינוך שביקשו להראות שניתן לשנות את התהליכי הלמידה וההוראה הרווחים בבתי הספר בעזרת הכלים האלה. הוא אפילו כיכב בכתבה על בלוגים בבתי הספר שהתפרסמה בניו יורק טיימס עוד בשנת 2003.

בערך 50 פעמים מאז הבאתי כאן דברים של ריצ'רדסון. על פי רוב התייחסתי לדבריו בחיוב, אם כי מדי פעם מצאתי לנכון להרים גבה ולשאול בנוגע לתשתית החינוכית שעליה הוא נשען. לא פעם הרגשתי שעל אף העובדה שהוא בא מהחינוך הוא "לומד" את ההיסטוריה של החינוך תוך כדי העבודה. זה כמובן לגיטימי, אם כי לפעמים זה גם מביך לקרוא הצהרות פשטניות. (הבדיקה שערכתי על הפעמים שהזכרתי את ריצ'רדסון העניקה לי הזדמנות לראות את השינוי שהתרחש לא רק אצלו, אלא גם אצלי. אפשר בקלות לראות שינוי בכתיבה עצמה ובדרך שאני בונה מאמרון, אבל יש גם שינוי משמעותי במיקוד, שינוי שאיננו שונה בהרבה מזה שראיתי שמתרחש אצל ריצ'רדסון. וכן, גם אצלי לא פעם אני קורא משהו מביך.) למען האמת, מרתק לראות את ההתהוות של החשיבה החינוכית של אדם דרך הכתיבה הבלוגית שלו – כמעט בזמן אמת. וזה מעניין עוד יותר כאשר מדובר באדם שנחשב מוביל בתחום התקשוב החינוכי.

בשלב הזה יש אולי טעם להדגיש שדי מזמן ההובלה בתחום התקשוב החינוכי עברה מידיהם של אנשי חינוך שראו בתקשוב מנוף לשינוי חינוכי לידיהם של יזמים והי-טקיסטים נטולי חזון חינוכי שמזרימים עוד ועוד תקשוב לתוך המערכת ועוד ועוד כסף לכיסיהם. לא פעם אני שואל את עצמי אם הרבה ממה שאני, כמו לא מעט אחרים, כותב היום נובע מהתחושה שהתנופה החינוכית שבזמנו נמצאנו במרכזה חמקה מידינו ושינתה כיוון.

וזה מביא אותי (סוף סוף?) להתייחסות לדברים שריצ'רדסון כתב השבוע. (הוא כתב באתר של Educating Modern Learners. קריאת המאמרון מחייבת הרשמה, אבל ההרשמה בחינם.) ריצ'רדסון מצטט מכתבה על בית ספר במדינת טקסס שנמצא בתהליך של אימוץ התקשוב בכיתות. התהליך מתקדם לסבירות הרצון של המורים. מורה אחת שחילקה מספר מכשירי טאבלט בכיתה שלה, למשל, מציינת שתלמידיה אוהבים את השינוי ומוסיפה:
It hasn’t changed the content, but it has definitely changed the way I deliver the content.
ריצ'רדסון כותב שהמשפט הזה מבטא את הבעייתיות של שילוב התקשוב בבתי הספר. על הכתבה באופן כללי הוא כותב שהיא מבטאת:
the oh so awful wonders of tablet technology and more in a school
נדמה לי שהמשפט הקצר הזה מזכך באופן נהדר, אם כי גם באופן מחריד, את המציאות של התקשוב החינוכי היום. מצד אחד אפשר להפיק נפלאות מהכלים שעומדים לרשותנו, אך מצד שני אותן נפלאות באות לביטוי בדרכים מאכזבות ביותר.

לפני עשור ריצ'רדסון לא היה כותב כך. לפני עשור הכתיבה שלו היתה מלאה באופטימיות. היה לו ברור שבהשפעת הכלים החדשים שעליהם הוא כתב משהו חיובי יתרחש בחינוך. אבל כידוע זה לא החזיק מעמד, עד שהיום הוא חש שקיים נתק כמעט מוחלט בין התקשוב לבין השימוש בו לצרכים לימודיים. בכתבה הנוכחית ריצ'רדסון כותב:
Welcome to the low-hanging fruit of edtech, where we embrace any technology that brightens up kids’ eyes and makes disengagement go away, even for the short term. And in our never ending (“Keep it new!”) chase to find new apps and devices to get kids to stop thinking about the stuff that they really want to do and learn, we’re training them to be even more dependent, more compliant, more inside the box that we build for them.
דבריו של ריצ'רדסון ממחישים את השינוי שהתרחש בהתייחסות לתקשוב בבתי הספר. כאשר קראתי אותם חשים צורך לחבר ביניהם לדברים שכתב דייוויד ורליק לפני כשנה. ורליק הוא איש חינוך ותיק. כמו ריצ'רדסון הוא בעל קבלות רבות בתחום התקשוב החינוכי. וכמו ריצ'רדסון, הבאתי דברים שהוא כתב פעמים רבות (בערך 30 פעמים) כאן. בכמה מהפעמים האלה ביקרתי את מה שנראה לי כהתלהבות יתר מהנעשה בתקשוב, אבל זה בוודאי איננו צריך למנוע ממני להכיר בתרומה המשמעותית שלו לתחום. במאמרון שבו נזכרתי ורליק דיווח על השתלמות של פעילי מערכת החינוך במדינת קרוליינה הצפונית בה הוא השתתף. באותה השתלמות, שנערכה לפני כעשרים שנה, המנחה, שהגיעה מתחום הניהול, פנתה אל המשתתפים בשאלה מעוררת מחשבה. ורליק הסביר:
It was near the end of the day of the third or fourth session, when she asked us, “Who do you work for?”

We said, in unison, more than a hundred of us, “The Children of North Carolina.” She looked a little puzzled, and then repeated the question, “Who do you work for?” We looked at each other, our turns to be puzzled. Some people, hesitantly called out, “Communities of North Carolina?” “Parents of our students?” “The schools of North Carolina?” “The teachers in the schools of North Carolina?”. After each attempt that little lady would repeat,

“Who do you work for?

Our frustration turned to horror when she blurted out, “You work for your General Assembly (legislature)!”
ורליק כותב שההכרזה הזאת של המנחה היתה מוזרה מאד עבור מאזיניה. הרי הם היו מורים, אנשי חינוך. הם לא מילאו משרות, אלא שליחות. הם ראו בעבודה החינוכית שלהם ייעוד ודרך לשפר את העולם. זאת ועוד: לא פעם הם חשו שהשלטונות (אותם פוליטיקאים שהמנחה מסרה להם שעבורם הם עובדים) מנעו מהם למלא את תפקידם כראוי. אבל, כותב, ורליק, התדהמה שלהם גדלה עוד יותר כאשר הם הבינו שבעצם המנחה צדקה: הם עבדו עבור מי ששילם את המשכורת, ולפי תנאיי ההעסקה שלהם הם היו אמורים לשרת את רצונותיו.

כאשר ריצ'רדסון התחיל להתנסות בבלוגים בכיתה הוא היה מורה במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רזי, וכמו ורליק לפני 20 שנה היה עליו לשרת את מי ששילם את משכורתו. לזכות הוא הצליח גם לעסוק בלמידה. היום הוא איננו מלמד בכיתה ואיננו צריך לשרת את אדוני מערכת החינוך. זה מאפשר לו לצפות במתרחש מבחוץ ולראות, באכזבה עצומה, כיצד התקשוב כבר איננו ממלא את התפקיד שהוא קיווה, ואפילו ציפה, שהוא ימלא. למרבה הצער האכזבה שלו מוצדקת. והסיפור של ורליק יכול לעזור לנו להבין שבעצם היא היתה צפויה.

תוויות: ,

יום חמישי, 23 ביולי 2015 

מתברר שאינני כותב רק בבלוג הזה

אי שם באחורית המחשבות שלי אני רואה בפעמיים בשבוע התדירות האופטימלית לפרסום מאמרונים בבלוג הזה. אבל מכמה סיבות התדירות הזאת בעייתית. קודם כל, יש מספר רב של משימות אחרות שאני צריך לבצע, וכפי שציינתי פעמים רבות, אם ארצה או לא הפרנסה צריכה לקבל עדיפות על הכתיבה ה-"אישית". לכן, לרוב אני מצליח לכתוב רק בשעות הלילה המאוחרות, ובמציאות הזאת קשה להגיע לפעמיים בשבוע. סיבה נוספת שראויה שתילקח בחשבון היא העובדה שגם לקומץ הקוראים של הבלוג הזה יש דברים אחרים, ויותר חשובים, לעשות מאשר לקרוא את מה שאני כותב. בגלל זה סביר להניח שאפילו פעמיים בשבוע הוא קצב שלקוראים קשה לעמוד בו. כידוע, אינני מצליח לפרסם כאן בקצב האידיאלי שלי. במקרה הטוב אני מצליח לפרסם מאמרון פעם בשבוע, ולאור זה לא כל כך משנה שאני חושש שאני מעמיס על הקוראים. זאת ועוד: כפי שכתבתי פעמים רבות כאן, כאשר אני מפרסם מאמרון אני אמנם חושב על הציבור שעוסק בתקשוב בחינוך ומקווה שהכתיבה שלי עוזרת לשמור אצלו על אש קטנה נושאים שאחרת יתכן שהיו נשכחים, אבל יותר מאשר אני כותב לציבור הזה אני כותב בשביל עצמי.

למען האמת, לו יכולתי, הייתי בשמחה מפרסם בתדירות גבוהה יותר. רבים מאד מהמאמרונים שמתפרסמים כאן מתחילים כתגובה לדברים שאני קורא. כמות אדירה של חומר בנושא התקשוב בחינוך מתפרסם מידי שבוע, והכתיבה כאן מביא רק חלק קטן מכל זה לקוראים שלי (בתוספת הפרשנות שלי שהיא לעתים קרובות די נזעמת). אני יכול לפחות לקוות שאולי זה משפיע על משהו. ובתחום שנמצא בהתהוות מתמדת, גם אם אין השפעה, הכתיבה עוזרת לי לעשות סדר בראש שלי. אני כותב כדי שאני אוכל לפנות מקום לעוד מידע שצריכים לעכל.

ובכל זאת, לא הכל תקשוב בחינוך. נושאים רבים אחרים מעניינים אותי, ואפילו אם אי-אפשר להתייחס לכולם, חבל לוותר לגמרי על ההתייחסות. עוד בימים שקטים יותר היו לי מספר פרויקטים אינטרנטיים. אחד הוותיקים ביותר מאלה היה The Boidem, פרויקט (באנגלית) שהתארח באתר האינטרנט של בית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב. במהדורות החודשיות של הבוידעם ניסיתי לבחון את החיים שלנו ברשת – חיים שלפני 19 שנים כאשר התחלתי לכתוב היו עבורנו הרפתקה חדשה. הכתיבה היתה היפרטקסטית, אם כי לא תמיד היה ברור מה זה אומר, ובעצם הכתיבה והקריאה בסביבה של היפרטקסט היה אחד הנושאים שניסיתי לבחון.

מה היה בבוידעם? אולי נכון יותר לשאול מה לא היה? אם זה היה קשור לחיים ברשת, שמחתי לנסות לגעת בו ולבחון אותו ממגוון היבטים. ספורט איננו אחד התחומים שממש מעניינים אותי, אבל כתב ספורט טוב מסוגל לעורר עניין, למצוא ניצוץ של אנושיות, באירוע ספורטיבי שלכאורה מעניין רק את האוהדים. ג'ו פוזננסקי מרבה לעשות זאת, ולכן, גם אם על פי רוב הנושאים שעליהם הוא כותב אינם מעסיקים אותי, אני אוהב לקרוא את מה שהוא כותב. לפני חודשיים פוזננסקי פרסם מאמרון שנפתח בהתייחסות רפלקטיבית לבלוג שלו:
I started writing this blog eight years ago, which — like most things — sometimes seems like long ago and other times seems like yesterday. I had no idea that this blog would become such a big part of my life. I had no idea that it would lead to numerous opportunities and challenges, that it would be so rewarding and so pointless, that it would lead me to write about Pixifoods and Snuggies and iPads and what body part we dry first after showering and Roy Hobbs and Harry Potter World and so, so, so much baseball.
הזדהיתי מאד עם הדרך שבה פוזננסקי רואה את הבלוג שלו. ובמיוחד אהבתי את הניגוד שהוא העמיד: "so rewarding and so pointless". לעתים קרובות כך חשתי כלפי הכתיבה לבוידעם (אם כי פוזננסקי מבטא את זה הרבה יותר טוב ממני). לפני כחמש שנים הבוידעם דעך, ואף גווע. החיים ברשת כבר לא היו חדשים, הם לא ביקשו שאבדוק אותם כדי לזהות למה הם כל כך קורצים לי ולאחרים. וכמובן היו לי עיסוקים רבים אחרים, ומעט מאד זמן.

ולמה אני כותב כל זה? החודש מלאו 19 שנים למהדורה הראשונה של הבוידעם, וחשתי שהפרויקט ההוא חסר לי. חשתי רצון לחדש אותו. רציתי להתנסות שוב בסוג כתיבה שלפני חמש שנים נטשתי. רציתי לבדוק אם אולי יש עדיין מה שיכול להפתיע אותנו במרחב האינטרנטי שכבר מזמן נעשה לחלק אינטגראלי, וגם בנאלי, מחיינו. לכן פרסמתי:
לא הכל תקשוב בחינוך. מי שרוצה מוזמן.

תוויות: ,

יום שני, 3 בפברואר 2014 

בשבח הכלי המיושן

לקראת סוף דצמבר ג'סון קוטקי, בלוגר ותיק ומוכר היטב בתחומים הקשורים לטכנולוגיות דיגיטאליות, פרסם מאמרון באתר של מעבדות ניימן לעיתונאות של אוניברסיטה הרווארד. כותרת המאמרון מביעה את האמביוולנטיות שקוטקי, כמו רבים אחרים, חש כלפי הבלוג:
לפי קוטקי התפקיד המרכזי של הבלוג היה הפצת מידע – מידע שלעתים קרובות הסתכם בקישורים שכיוונו את הקוראים למידע מעניין אחר אי-שם ברשת. קוטקי כתב שמפני שהפצת קישורים היתה העיקר, דווקא הפלטפורמה של הבלוג, פלטפורמה שמזמינה, ואפילו מבקשת, כתיבה יחסית ארוכה, יכלה לפנות את מקומו לפלטפורמות מהירות יותר, וקלות יותר לשימוש:
But the function of the blog, the nebulous informational task we all agreed the blog was fulfilling for the past decade, is increasingly being handled by a growing number of disparate media forms that are blog-like but also decidedly not blogs.

Instead of blogging, people are posting to Tumblr, tweeting, pinning things to their board, posting to Reddit, Snapchatting, updating Facebook statuses, Instagramming, and publishing on Medium.

...

The primary mode for the distribution of links has moved from the loosely connected network of blogs to tightly integrated services like Facebook and Twitter.
הטענה של קוטקי איננה חדשה. כבר מספר שנים, עם עלייתו של כמעט כל כלי דיגיטאלי חדש לתודעת הציבור, מוסרים לנו שהכלי יחליף את הבלוג. וצריכים להודות שיש מידה לא קטנה של צדק בטענה הזאת – הרי אם המטרה היא הפצת מידע, הכלים החדשים האלה כמעט תמיד מאפשרים הפצה קלה ומהירה יותר מאשר הבלוג.

לפי קוטקי מדובר בתהליך די הגיוני. הרי אין שום דבר קדוש בפורמט של הבלוג, כלי שממילא קשה מאד להגדיר באופן ברור. פרסום של ידיעות בצורה כרונולוגית הפוכה אולי מתאר את המבנה (אם כי לא תמיד) אבל כאשר מגדירים את הבלוג כך, בעצם רומזים שצורתו חשובה יותר מאשר תוכנו. אם כך, אולי אין שום סיבה להתנגד לכך שפורמט אחר יירש אותו. הרי "הזרם" (the stream) לובש ופושט צורה, ונדמה לי שברור לכולם שהכלים שבאים במקום הבלוג היום מותאמים יותר לשימוש הנרחב בטלפונים סלולאריים.

כאשר מישהו כמו ג'סון קוטקי מכריז הכרזה בנושא הבלוג אפשר לצפות שדבריו יעוררו תגובות אצל בלוגרים, וכך היה. כמו-כן, אני מניח שאפשר היה לצפות שהבלוגרים האלה יסכימו עם הטענה המרכזית של קוטקי, שהיום כלים אחרים יורשים את מקומו של הבלוג, אבל יטענו שעבורם הבלוג בצורתו ה-"מסורתית" ממשיך למלא תפקיד חשוב.

בן וורדמולר הוא אחד הבלוגרים האלה. בבלוג שלו וורדמולר (שאליו הגעתי דרך סטיבן דאונס) מגיב לדבריו של קוטקי. וורדמולר מבחין בין האמצעי שדרכו מישהו מעביר תוכן מסויים, לבין התוכן עצמו. עבורו המאפיין הצורני איננו חשוב, אלא העובדה שהכתיבה היא עצמאית ומאפשר לכותב להביע את עצמו:
The beauty of the independent web is that we can choose to represent ourselves online - and therefore, publish content - in a manner of our choosing. I happen to like the reverse-chronological feed, but if you prefer to publish in the form of an immersive 3D world, or a radio show, or full-screen autoplaying video with annotations, then, hey, that's up to you. It's all part of a rich, interlinking medium. Independence means not necessarily going with the flow.
חשוב להוסיף שוורדמולר איננו מתייחס רק לבלוג היחיד, אלא גם לקהילה שנוצרת כאשר קבוצה של בלוגים בנושא מסויים יוצרת שלם שהוא גדול יותר מחלקיו – מה שפעם כינו ה-"בלוגוספירה". הרעיון הזה בא לביטוי עוד יותר חזק במאמרון קצר של אום מאליק (שאליו הגעתי דרך הבלוג של טים סטאמר):
Blogging was and still is, an act of sharing; it is about having a point of view and most importantly, having a connection.
גם קרטיק פראבו מגיב להרהורים של קוטקי. הוא מנסה להגדיר מהי הכתיבה לבלוג ומתקשה להגיע לתשובה חותכת. מבחינתו התכונה החשובה ביותר של הבלוג היא העובדה שהוא עוסק בכתיבה, וכמו עם כל כתיבה, זה דורש חשיבה, ועריכה, והתמדה. מהבחינה הזאת, הכלים שהיום יורשים את הבלוג מעודדים את הפאסיביות שהבלוג בתחילת דרכו שלל:
Later as people realised that blogging was not just about choosing a peppy website name, a snazzy visual theme and cool widgets; and that you actually had to write good, interesting content, most people gave up. The blogging fad died, slowly and painfully, exactly because people realised that blogging was about writing — and that it demanded hard work, lots of thought, sometimes multiple edits, just like ‘real’ writing. Most people who had jumped on the blog bandwagon were simply not prepared to do this work. It is much easier to follow on Twitter, ‘like’ on Facebook, reshare on Google+, than it is to create and write interesting content yourself. We have become passive followers rather than active creators.
בתחילת ינואר גם דייוויד ויינברגר פרסם מאמרון ארוך על מות הבלוג. במאמרון שלו ויינברגר איננו מזכיר את המאמרון של קוטקי, אם כי נדמה לי שקרש הקפיצה להרהוריו הוא יום עיון בהרווארד בו עלו כמה מאותן הנקודות שקוטקי העלה. ויינברגר מתאר כמה מהנחות היסוד אודות הבלוג לעומת הכתיבה העיתונאית – הנחות שאפיינו את הבלוג כאשר הוא פרץ לתודעה שלנו לפני כ-15 שנים. בין היתר הוא מציין את השיח לעומת הכתיבה הפסקנית:
Some bloggers posted without engaging, but the prototypical blogger treated a post as one statement in a continuing conversation. That often made the tone more conversational and lowered the demand that one present the final word on some topic.
על אף העובדה שהדלילות בפרסום מאמרונים בבלוג הזה בחודשים האחרונים איננה קשורה לנקודות שבמאמרון של קוטקי, אני מניח שהקושי שלי לכתוב כאן עורר בי הרצון להתייחס לדבריו. עבורי, הבלוג ממלא את התפקיד שקורי דוקטורו תיאר לפני כ-12 שנים:
שתים-עשרה שנים מאוחר יותר, ההסבר של דוקטורו עדיין מיטיב להמחיש את הערך המוסף של הכתיבה – ההרהור הפנימי שבאמצעותו אנחנו מצליחים להפוך את דבריהם של אחרים שאנחנו קוראים למשהו שעבר את עיבוד האישי שלנו, למשהו משלנו:
Blogging gave my knowledge-grazing direction and reward. Writing a blog entry about a useful and/or interesting subject forces me to extract the salient features of the link into a two- or three-sentence elevator pitch to my readers, whose decision to follow a link is predicated on my ability to convey its interestingness to them. This exercise fixes the subjects in my head the same way that taking notes at a lecture does, putting them in reliable and easily-accessible mental registers.
אינני יודע אם דוקטורו היה הראשון להשתמש בדימוי הזה, אבל בהתחשב בכך שדבריו נכתבו עוד כשהבלוג היה תופעה די חדשה, אני מוכן לייחס לו את הראשוניות. עם זאת, עבור בלוגרים רבים היום הדימוי כמעט מובן מאליו. אני יכול להעיד שמבחינתי הבלוג הוא הזירה שבה אני בוחן את שטף הרעיונות שאני פוגש בקריאה שלי ברשת. אין ספק שהרבה ממה שמתפרסם חוזר על עצמו ואיננו מחדש דבר. אבל לא פעם גם ניסוח מקורי של רעיון נדוש יכול להפרות את החשיבה. העיקר הוא העיבוד האישי שהכתיבה מזמין. בתקופות שבהן אינני מצליח לכתוב אני חש דריכה במקום, העדר התפתחות. אפילו אם בסופו של הכתיבה שלי הפיתוח של הרעיון שאני מבקש לבטא מתגלה כרחוק מלהיות מעמיק, תהליך הכתיבה משמעותית מאד. ובנוסף, הכתיבה שלי עושה אותי לשותף פעיל בדיון מתמשך.

אני מבין את ג'סון קוטקי. אני מבין שעבור רבים הכלים שהוא רואה כתחליף לבלוג עונים על הצורך. אם המטרה היא בסך הכל הפצה של קישורים, הבלוג בהחלט איננו הכלי האולטימטיבי. יתכן וכלים שמאפשרים העברת מסרים קצרים ומהירים נבנים מפני שזה בעצם מה שאנחנו רוצים, מפני שאנחנו מוכנים להסתפק בכך. ואין ספק שהכלים האלה מאפשרים שיתוף. אבל אני חושש שהשיתוף הזה מפרה הרבה פחות. מפני שהם אינם מדרבנים את הקורא לגבש לעומק את ההתייחסות שלו לנושא הנידון, הם גם אינם מצליחים לקדם את הדיון הציבורי. נדמה לי שבשביל זה אנחנו עדיין זקוקים לבלוג.

תוויות: ,

יום ראשון, 19 באוגוסט 2012 

הרהורים (שוב) על הבלוג

כאשר תקופה ארוכה של דממה עוברת על הבלוג הזה עולה אצלי שאלה בלתי-נמנעת – על מה לכתוב כשאני חוזר לכתיבה. הנסיון מלמד שהתשובה ה-"נכונה" די פשוטה – לא כל כך משנה על מה, החשוב הוא פשוט להתחיל לכתוב. אבל אין זה אומר שאין כאן בעיה. הרי רוב המאמרונים שאני כותב כאן מתחילים בהתייחסות שלי לדברים שמתפרסמים במקורות אחרים, והעובדה שתקופה שקטה עוברת על הבלוג איננה אומרת שגם שקט במקורות הרבים שאחריהם אני עוקב. לעתים קרובות כאשר אני מצליח לחזור לכתיבה, היצע הדברים שאליהם אני יכול להתייחס גדול כל כך שאינני מצליח לכתוב מפני שאינני יודע היכן להתחיל.

בזמנים כאלה גם מתעוררים אצלי הרהורים בנוגע למהות הכתיבה לבלוג. בתקופות שבהן קשה להתמיד בכתיבה לבלוג קשה לא לשאול אם יש בכלל טעם במאמץ. פעמים רבות בעבר ציינתי שעבורי הבלוג הוא בראש ובראשונה מרחב שמאפשר לי להבהיר את מחשבותיי לעצמי. נכון, יש משהו קצת פרדוקסאלי בשימוש בכלי ציבורי על מנת לגבש עמדה אישית, אבל אני מזמן "התגברתי" על הסתירה הזאת. אינני יכול לקבוע מה נכון עבור אחרים, אבל עבורי הידיעה שמה שנכתב כאן אולי ייקרא על ידי אחרים מדרבנת אותי לדייק (או לפחות לנסות לדייק) במה שאני כותב; היא מחייבת אותי לנסות להסביר את עצמי בצורה הברורה ביותר שאני יכול. ואם בעקבות זה הדברים שאני כותב מעוררים דיון, או עוזרים לאחרים להבהיר את מחשבותיהם לעצמם, אני בוודאי לא אתנגד. אבל שוב, מדובר בערך מוסף לרווח העיקרי, שהוא אישי.

בחודש האחרון (כן, בזמן שבגלל מספר סיבות היה לי קשה לכתוב כאן) שני בלוגרים שאני קורא פרסמו מאמרונים על נושא הבלוג. טום ויטבי ביקש להסביר למה הוא מקווה שעוד ועוד מורים ומנהלים יפתחו בלוגים. ויטבי מעיד על עצמו שכאשר הוא התחיל לנהל בלוג לפני כשנתיים וחצי הוא לא תיאר לעצמו שהוא יצליח להתמיד בו. והוא מוסיף שעל אף התגובות הרבות שהגיעו לבלוג שלו, הערך העיקרי של הבלוג היה ערך עצמי:
What I learned and appreciate more than any other thing that I get from blogging is that I write for me. It is a reflective, personal endeavor. I made the choice to open my blog to public scrutiny. I encourage comments to my ideas, to affirm, or further reflect on those ideas based on the reader comments. Testing my ideas in public is testing I can believe in.
כצפוי, דברים אלה של ויטבי מהדהדים אצלי. כאשר אני עובר על המאמרונים שוויטבי פרסם בחודשים האחרונים אני מגלה שאני מסכים כמעט עם כל דבר שהוא כותב. אבל דווקא ההסכמה הזאת גורמת לי לא מעט אי-נוחות. אין זה מפני שמפריע לי שאני מסכים עם אחרים (או שהם מסכימים איתי), אלא מפני שקשה מאד למצוא משהו במאמרונים של ויטבי שחורג מהדעות הרווחות של הציבור שהוא מייצג. הדבר הזה אולי נשמע טיפה מוזר – הרי ויטבי מביע לא מעט ביקורת כלפי החינוך האמריקאי היום, ומצביע על דרכים יעילות וכדאיות לנצל את התקשוב. אבל הביקורת שלו "נורמטיבי" למדי, ורוב דבריו הם מהסוג שיוצרים הנהון ראש וטפיחה על שכם שאכן אנחנו בכיוון החינוכי הנכון.

נוצר הרושם שעל אף העובדה שויטבי כותב שהכתיבה לבלוג היא פעולה רפלקטיבית ואישית, הוא מכוון את דבריו למרחב נוח ובטוח. עבורי, לפחות, כאשר סוקרים את המאמרונים של ויטבי יש משהו תמוה בהסבר שלו על ערכו של הבלוג:
The whole idea of Connected Educators is to break down the barriers that have prevented us from exchanging ideas in a big way. Technology has provided us the tools to share and collaborate in astounding ways. We do that on a daily basis with existing content. Blog Posts provide us with: original thought, new ideas, questions, reflections, and much, much more.
אני משוכנע שוויטבי כותב את הדברים האלה בכנות, אבל אני חושש שהמציאות שונה מהדרך שבה הוא תופס אותה. יותר מאשר אנחנו זוכים למחשבה מקורית, לרעיונות חדשים, ולשאלות, במאמרונים שלו (ושל רבים אחרים) אנחנו זוכים להדהוד חוזר על עמדות שכבר התגבשו והפכו לנחלת הכלל. אין בזה פסול – לא פעם החזרה הפומבית על דעות מחזקת אותן ומגבשת את קהילת האוחזים בהן. אבל בשלב מסויים הדברים נעשים נדושים ויגעים. אפשר, ובעיני צריך, לקוות ליותר.

ד'ארסי נורמן מנסה להשתחרר מהנדוש, ומהנטייה לכתוב את מה שקהל קוראיו מצפה (ואפילו רוצה) לקרוא. הדבר איננו קל. בין היתר הוא מנסה לעשות זאת על ידי התעלמות מוחלטת מהסטטיסטיקה על הכניסות לבלוג. הוא איננו בודק אלו מאמרונים "פופולאריים" יותר ואלו פחות. הוא כותב:
And that has been surprisingly liberating. I have no idea how many people subscribe to my blog. I have no idea how many people read it. Which means that I have to do it for myself, even if I’m aware that others can follow along.
זאת גם הסיבה שמידי פעם הוא סוגר את התגובות בבלוג. הוא איננו רוצה שהתגובות האלו ישפיעו על מה שהוא בוחר לכתוב:
To pay attention to that audience is to try to repeat previous successes, and to possibly improve on them, rather than to explore new and uncharted territory.
על אף העובדה שבוודאי ברור שאני מעדיף את הגישה של נורמן על הגישה של ויטבי, אינני רוצה להסיק מסקנות גורפות. הבלוג יכול למלא מגוון תפקידים. לא יהיה זה מוצדק לקבע אותו לסוג אחד של הרהור או רפלקציה. אבל כקורא בלוגים כפייתי, אני יכול להעיד שכאשר אני מחליט להכניס בלוג זה או אחר לתוך קורא ה-RSS שלי ההחלטה הזאת מושפעת בעיקר מהתחושה שכותב הבלוג מוכן לבחון את הדעות, ואת המוסכמות, של עצמו, ולא רק לחזור על מה שקוראיו מצפים לקרוא.

תוויות: ,

יום שלישי, 25 באוקטובר 2011 

אם יש רצון ...

יש לי רשימה ארוכה של נושאים שאליהם אני רוצה להתייחס בבלוג הזה, וכמעט מדי יום הרשימה מתארכת. נכון להיום, שלושה מאמרונים נמצאים בשלבים שונים של כתיבה, והם נדחפים הצידה כאשר משהו אחר, לא בהכרח מעניין יותר אבל אולי בולט או חם יותר, תופס את העין שלי. אינני כותב את הדברים האלה כתירוץ. מידי פעם חלק מהבלוג הזה מנסה לשקף את תהליך הכתיבה לבלוג ולא לעסוק בתוכן החינוכי-תקשובי שהוא, באופן די מובן מהווה המוקד שלו. (דווקא אחד מהמאמרונים שלא נכתב כעת עוסק בהשפעת הבלוג על כותבו.) הקורא רואה את התוצר שאני מחליט לפרסם. דברים שאינם מגיעים לפרסום עשויים להיות לא פחות מעניינים (ולא פעם הם ממש מרתקים). כמו-כן, מה שגורם לנושא מסויים להבשיל עד לפרסום ולנושא אחר להתייבש עוד בשלב הטיוטה מעניין מאד וראוי להתייחסות. ולמה אני כותב את כל זה? נדמה לי שהמבוא הזה בא בעיקר על מנת להסביר (או לפחות לתרץ) לעצמי למה דווקא המאמרון הזה מופיע עכשיו בבלוג במקום דברים אחרים שחשבתי שאצליח לפרסם.

אבל אם בשלב הזה כבר התחלתי במבוא מהסוג הזה, אני חש צורך להמשיך ולהוסיף עוד הרהור. נדמה לי שמספר פעמים בעבר התוודיתי שלעתים קרובות ב-"סוף" תהליך הכתיבה המאמרון שמתפרסם כאן מפתיע אותי. באמצעות הכתיבה (והחיפוש אחר קישורים נוספים שמחזקים או מפריכים את הרעיונות שצצים בראש תוך כדי תהליך הכתיבה) אני מסיק "מסקנות" שונות מאד מאלה שחשבתי שאפרסם כאשר התחלתי בכתיבה. התהליך של חשיבה לתוך הדף/הצג דורש ממני לבחון את עצמי, ולא פעם הנורה שנדלקה מעל לראש כאשר קראתי משהו ואמרתי לעצמי "על זה אני רוצה לכתוב" מתחלפת באחרת תוך כדי הכתיבה ובסיומה. אינני בטוח שזה קורה הפעם, אבל עצם העובדה שאני מתייחס כאן לנושא שונה ממה שלפני יומיים חשבתי שאכתוב עליו כאשר מצאתי כמה דקות שקטות לעצמי, הוא גם היבט של התהליך הזה.

דרך מאמרון חדש בבלוג של לארי קובן הגעתי למאמרון של מיכאל גולדשטיין שהתפרסם לפני כשבועיים בבלוג Starting an Ed School. גולדשטיין הוא המייסד של בית ספר צ'רטר נחשב מאד בבוסטון, והיום הוא עוסק בבחינת אלטרנטיבות להוראה המסורתית. לשם זה, הוא מלווה פרויקט בבתי ספר במדינת טקסס. לפרויקט בטקסס היבטים רבים. גולדשטיין מתמקד באחד מאלה – ניסוי שבה תלמידי כיתות ו' ו-ט' זוכים לשעות רבות של בערך 250 טיוטורים בתנאים של טיוטור אחד לכל שני תלמידים. הוא מצטט כתבה עיתונאית שסוקרת מחקר שנערך על הניסוי. הכתבה, והמחקר, התייחסו בחיוב רב לניסוי:
Fryer’s research found that the tutoring – pairing one tutor with two students – was extremely effective, equating to between five and nine extra months in school.
גולדשטיין מנסה לאתר דרכים מועילות לקדם תלמידים. עם זאת, חשוב לו, כמובן, שהדרכים האלו יהיו כדאיות מבחינה כלכלית. הוא כותב:
If computer-based tutoring could get anywhere CLOSE to the effect of human tutoring, of course we’d propose computer tutoring! Much, much cheaper. And computer tutoring [is] so durned hot right now.

Houston created a natural experiment. Only 6th and 9th graders got MATCH-style human tutoring, and that’s where scores rose. Kids in every other grade got computer tutoring, along with a longer day and different teachers, yet test scores didn’t move that much.
עד כאן, על אף העובדה שלדעתי בתי ספר צ'רטר אינם מציעים אלטרנטיבות ראויות לחינוך הציבורי, אין שום דבר בתיאור של גולדשטיין שאפשר להתנגד לו. הרצון שלי להטמיע את התקשוב לתוך בתי הספר איננו נובע מרצון למצוא תחליף זול למורים. כמו-כן, אינני מופתע לגלות שהתערבות אישית על ידי טיוטור מול תלמיד אפקטיבית יותר מאשר הושבת תלמיד מול מחשב שמאמן אותו בתרגיל אחר תרגיל. אם זאת המסקנה של הניסוי בטקסס אני מקווה שמערכות החינוך ילמדו ממנו.

המאמרון של קובן, ודרכו המאמרון של גולדשטיין, עוררו אצלי מחשבות רבות. שאלתי את עצמי שאלה היפותטית – אם היה לי תקציב כמעט בלתי-מוגבל האם הייתי מעדיף להשקיע אותו בעזרה כמעט אישית לכל תלמיד או במחשב נייד לכל תלמיד. אבל אפילו כשאלה היפותטית היא איננה מעניינת כל כך. ברור שאחת הסיבות שבגללן המערכת מעוניינת במחשבים היא מפני שהמחשב מהווה "פתרון" זול בהרבה ממורה לכל תלמיד. אבל לא נראה לי שהרהורים כאלה מצדיקים מאמרון. מה שכן הצדיק התייחסות כאן היתה פיסקה אחרת במאמרון של גולדשטיין:
Computers are great for helping people learn what they want to learn. They’re not particularly good at getting someone to learn something they do not want to learn. For that, you need very skilled people (teachers and tutors) who can build relationships, use that to generate order and effort from kids, and then turn that effort into learning. A computer needs to start on “third base” — take effort and flip that into learning.
במילים אחרות, אם עמדת הזינוק שלנו היתה תלמידים בעלי מוטיבציה ללמוד, יש המון שאפשר היה לעשות באמצעות התקשוב. אבל אין סיבה לצפות שהכנסת התקשוב לתוך סביבה שאיננה מעוררת רצון ללמוד תשנה משהו באופן משמעותי.

לכאורה זה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה. אבל תגובה למאמרון של גולדשטיין הובילה אותי להערה מעניינת ביותר של ג'ון תומפסון בבלוג School Matters. תומפסון מרים גבה בנוגע לנתונים שגולדשטיין הביא בעקבות המחקר על הניסוי בטקסס. (חשוב כאן לציין שהסקירה שלי על כלל הנושאים הקשורים לניסוי איננה מעמיקה. למזלי פורמט הבלוג מאפשר לי להוסיף קישורים שמאפשרים לקורא לבדוק את הדברים בעצמו.) על המחקר תומפסון כותב:
Fryer reported that over 7,000 students were enrolled in nine schools, and that all results were based on the sample of students who remained in school long enough to take the spring tests. He did not reveal how many students took those tests. Or if Fryer did, I could not find it.
אם התוצאות החיוביות של הניסוי התבססו על מספר התלמידים שלמדו עד למבחנים בסיום שנת הלימודים, אך התעלמו מהעובדה שאחוז מכובד של התלמידים נשרו מבית הספר עוד לפני מועד המבחנים, יש כאן הטייה משמעותית. יתכן אפילו שההישגים המרשימים שנבעו מהעזרה הצמודה של הטיוטורים פחות מרשימים מאשר גולדשטיין מציג אותם.

אם זה נכון יתכן שאנחנו שוב עדים לנסיון של חסידי בתי ספר צ'רטר למכור משהו שהרבה פחות מרשים מאשר הפרסום שלהם צובע אותו. אבל נדמה לי שגם אם זה המצב, אין זה ממעיט מחשיבות ההערה של גולדשטיין שהמחשב יכול לסייע רבות ללמידה ... אם רוצים ללמוד.

תוויות: , ,

יום שישי, 22 ביולי 2011 

הפסקה

לפני חודש, ויל ריצ'רדסון, אחד הבלוגרים החינוכיים הבולטים ביותר, הודיע שאחרי עשר שנים של כתיבה לבלוג שהגיע זמן ... לשנות. ריצ'רדסון איננו מפסיק לכתוב לבלוג, אבל במקום להתמקד במאמרונים ארוכים, מה שאולי אפשר לכנות מאמרוני הגות, הוא רוצה לעסוק בכתיבה "קצרה" יותר, כתיבה שממוקמת אי-שם בין מאמרוני בלוג "מסורתיים" (כאילו שיש דבר כזה) לבין הודעות קצרות ב-Twitter. ריצ'רדסון כותב ששני סוגי הכתיבה האלו, בהם הוא עסק רבות, אינם קולעים למה שהוא רוצה לעשות:
I hope to be sharing out on a regular basis not only the long form writing that my old blog was built upon but also shorter snips with more concise comment, that space between my blog and my Twitter account. Both have left me frustrated of late, so I’m hoping this will [be] closer to that sweet spot that I’m looking for.
לשם זה ריצ'רדסון פתח בלוג חדש על תשתית Tumblr, סביבה שמאפשרת פרסום מהיר של קטעים שבהם נתקלים באתרים אחרים. אפשר לטעון שבלוג הוא בלוג הוא בלוג, ושמה שקובע את אופיו של הבלוג הוא התוכן. אבל לא על התוכן לבדו. גם הצורה של הבלוג משפיעה על אופיו. רבים מהמאמרונים הראשונים של ריצ'רדסון בתשתית החדשה בנויים מקטעי טקסט שהוא מצטט עם תוספת קטנה של משפטי התייחסות משלו, ואפשר להגיד ש-Tumblr "מזמין" כתיבה כזאת. נדמה לי שלפורמט הזה ריצ'רדסון חותר, אם כי הוא עדיין בוחן את האפשרויות. הופיעו מאמרונים שהם בסך הכל ציטוט, ואילו בזמן האחרון (אחרי רק חודש) הוא דווקא מאריך בהערות משלו. עלי להודות שהסגנון הזה די הגיוני בעיני. במשך זמן לא קצר התנסיתי במשהו דומה בבלוג אחר משלי "על קצה ה...", בלוג שבמידה רבה תיפקד כמחברת אישית שהיתה פתוחה לאחרים.

דווקא מפני שהסגנון "החדש" של ריצדרדסון מוכר לי, ואפילו מקובל עלי, אני חש צורך לציין שלא כל כך נוח לי עם השינוי. (חשוב לי גם להדגיש שאני יכול מאד להבין את תחושת השחיקה שבאה אחרי עשר שנים של כתיבה מאד אינטנסיבית.) על אף העובדה שאני שמח שהוא מוצא דרך ביטוי "רחבה" יותר מאשר Twitter (וגם שהוא כנראה לא מצליח לא להאריך), לטעמי הכתיבה ב-Tumblr טלגרפי מדי. יש תחושה של העברת מידע ממקום למקום ללא הערך המוסף של ההתייחסות האישית. שוב, "כתיבה" מהסוג הזה איננו פסול, ואפילו יש לו מקום במכלול הסביבה המידעית הדיגיטאלית שאנחנו מעצבים לעצמנו. יש, הרי, אנשים שמצטיינים באיתור קישורים מעניינים, וכשהם מפרסמים את מה שהם מוצאים דרך Twitter הם תורמים מאד לאלה מאיתנו שעוקבים אחריהם. אבל אני בכל זאת רוצה יותר. אם נסתכם בהעברת קישורים, בלי להסביר למה הקישור מעניין או כדאי, קיימת סכנה שהבאר יתייבש. מישהו, הרי, צריך לכתוב את המאמרונים שאליהם אנחנו מקשרים. מישהו צריך להגות את הרעיונות שסביבם אנחנו מקיימים דיון. אני יכול להבין למה היום ריצ'רדסון מעדיף למקם את עצמו אי-שם באמצע של הרצף של ליבון רעיונות, אבל אני חושש שאם אחרים (שיש להם מה להציע בצד הרעיוני) יעשו כך, אנחנו נצמצם את המרחב הציבורי ונפסיק לנהל את הדיון. אפשר אולי להגיד שיש כאן דוגמה ל-Tragedy of the Commons עליו כתב גארט הרדין לפני כארבעים שנה. אם כולנו ניקח מהקופה הציבורית בלי להכניס משהו משלנו לתוכה (וכאן הכוונה איננה חומרית אלא רעיונית) אנחנו עשויים לגלות שלא נשארת "קופה" שממנה אנחנו יכולים להמשיך לקחת. וכמובן שכדי להוסיף "ערך מוסף" לרעיונות שצומחים אצלנו מישהו צריך לשתול את רעיונות הבסיס שאליהם אפשר להוסיף.

כזכור, ריצ'רדסון פרסם את המאמרון שלו לפני חודש. לא כתבתי עליו אז מפני שרציתי לשמור את הכתיבה שלי עליו לעכשיו. והסיבה היא שגם אני יוצא להפסקה. הכתיבה אכן שוחקת. בנוסף, היא באה על חשבון פעילויות אחרות. אני צריך לאגור כוחות. עם זאת, כפי שציינתי מספר פעמים, יש לי בעיה - אני זקוק לכתיבה לבלוג כדי לעשות סדר בראש, ולכן אפילו אם אני רוצה להפסיק, כאשר אני עושה זאת אני מרגיש שמשהו חסר לי.

אבל למשך החודש הקרוב אני לא אחיה בעברית, וספק אם אמצא הזדמנויות לקרוא את הדברים שעליהם אני רוצה להגיב, או את הזמן לכתוב עליהם. צריכים לבקר אצל משפחה וחברים, ולהקדיש זמן לאחרים שבצדק לא יראו בעין יפה התבודדות מול המסך כדי לבדוק מה חדש בתקשוב החינוכי. סביר להניח שאחרי הספקה של חודש לא יהיה קל לחזור לכתיבה, ואולי אצטרך להסתגל שוב להרגל הכתיבה. אבל לעת עתה ... להתראות בעוד חודש (אם כי אולי אפתיע את עצמי).

תוויות:

יום ראשון, 10 ביולי 2011 

לא על השיתופי לבדו

לא אפתיע אף קורא אחד אם אציין שאחד הנושאים שבמיוחד מעסיקים אותי בנוגע לתקשוב החינוכי הוא מקומו של הבלוג בתהליך הלמידה. לאור זה, מובן מאליו ששמחתי לראות בבלוג של גילה לוי עצמון דיווח על הרצאתה של נעמי פורת על הבלוג החינוכי בכנס מיט"ל. (הכנס נערך לפני כשלושה שבועות. לא השתתפתי, ואני מתנצל לאלה שלא פגשתי, ואיתם לא שוחחתי על כוס קפה, או את הרצאותיהם לא שמעתי. בסיום שנת הלימודים הידיים מלאות בעיסוקים רבים מדי, ולפעמים צריכים לוותר על כנסים. אבל בגלל זה, שמחתי מאד שלוי עצמון פרסמה את הדיווח שלה.) לוי עצמון כותבת שפורת דיווחה על הקשר בין השימוש באסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה לבין הכתיבה לבלוג. פורת מצאה שככל שמרבים לכתוב לבלוג, השימוש באסטרטגיות כאלה עולה. לוי עצמון מדווחת שבתשובה לשאלות פורת השיבה:
הבלוג הוא הקול האישי של הלומד
התשובה הזאת מעלה הרהור אצל לוי עצמון בנוגע למשמעות של הבלוג בתרבות לימודית שמדגישה את השיתוף. לוי עצמון איננה מתכחשת לחשיבות של השיתוף, אבל היא מציינת שאין לוותר על החשיבה העצמאות והמקורית:
הבלוג, ככלי פדגוגי נותן את הבמה כולה לאדם אחד בלבד, לכותב. אחרים יכולים להגיב ואפשר לנהל שיחה דרך התגובות, אבל "בעל הבית" הוא הכותב לבדו. ההבנה שיש לך טריטוריה פרטית משלך לומר את כל העולה על לבך (להזכירכם, בתחום המקצועי כיון שמדובר בבלוג לימודי), היא לדעתי מעצימה מאד.
כמעט מידי יום כלי תקשובי חדש פורץ לתוך הסביבה החינוכית. הכלי החדש דוחק את זה שעדיין לא הספיק להתיישן הרחק מהתודעה. הכלי של אתמול כבר איננו נחשב. נכון להיום, Twitter ו-Facebook מעוררים הרבה יותר עניין מאשר הבלוג שכבר נתפס כמיושן. אי-לכך, לפורת וללוי עצמון מגיעה תודה גדולה מאד. הן מזכירות לנו מה באמת מיוחד בבלוג. כמו שכותבת לוי עצמון:
מנקודת מבט פדגוגית הבלוג הלימודי מצהיר: "אתה חשוב ואנו מאמינים שיש לך דברים חשובים לומר בכל שבוע".
לא תמיד יש ללומד "דברים חשובים לומר". כמו-כן, הוא איננו תמיד מצליח לנסח את דבריו בצורה משכנעת. אבל ככל שהוא יתאמן בכתיבה, וככל שהוא יעמיד את מחשבותיו לביקורת קוראיו, וילמד לנסח את המחשבות האלה בצורה מדוייקת, כך דבריו יהפכו יותר ויותר לחשובים – גם בעיני קוראיו וגם בעיני עצמו.

תוויות:

יום שישי, 6 במאי 2011 

למה שלא נצטט אותה?

מאמרון של ליסה ליין שהתפרסם השבוע הזכיר לי את ההרהורים שהעליתי כאן לפני כשלושה שבועות בעקבות מאמרון של סטיב ווילר על המעמד המשתנה של בלוגים באקדמיה. ציינתי שווילר חש שיותר ויותר אקדמאיים מקבלים את הבלוג כמקור מידע לגיטימי. כצפוי, אני בירכתי על ההתפתחות הזאת. עם זאת, אינני משוכנע שכתבי עת אקדמיים רבים באמת מוכנים לכלול בלוגים בביבליוגרפיות של המאמרים שהם מפרסמים.

ליין מלמדת היסטוריה במכללה בדרום קליפורניה. בנוסף להוראת ההיסטוריה היא גם מנחה מרצים בשימוש בתקשוב בעבודתם. יש לה נסיון רב בהוראה בקורסים מקוונים ובשילוב התקשוב בתהליכי למידה באופן כללי. הבלוג שלה הוא מקור עשיר להתייחסויות מעניינות הן להוראת ההיסטוריה והן לשילוב התקשוב בהוראה ובלמידה. המאמרון החדש שלה מכיל רשימה של תכונות שבעיניה מאפיינים את המרצה החדשן בתחום ההוראה המקוונת.

קל להסכים עם שבע התכונות שברשימה של ליין. היא מונה, למשל, פתיחות – הנכונות לשתף אחרים בנסיונות, הבנה של היסודות התיאורטיים של הלמידה המקוונת, השתתפות בגופים מקצועיים שעוסקים בתקשוב, ועוד. הנקודה האחרונה שלה אולי המעניינת ביותר:
An understanding that online teaching is its own discipline.
אחרי שהיא מונה את התכונות הרצויות ליין מוסיפה רשימה נגדית – תכונות שבעיניה מעידות על העדר של יוזמה חדשנית. באופן כללי מדובר בתכונות שמצביעות על התייחסות ללמידה מקוונת כלא יותר מאשר שימוש בנאלי בסביבת LMS. הנקודה האחרונה ברשימה השנייה מקבילה לאחרונה ברשימת ה-"חיובית":
A perception that online teaching is a mode of instruction, a venue, an alternative, the future, or a field of knowledge that begins with technology instead of pedagogy.
הרשימה של ליין מוצאת חן בעיני, אם כי אינני יכול להגיד שאני מוצא בה משהו חדש או מעורר התרגשות. למען האמת, היא בקושי מעוררת בי רצון לכתוב עליה כאן. ואם כך, למה אני כן עושה זאת?

אני עוקב אחר הבלוג של ליין בערך שנה וחצי. במשך הזמן הזה קראתי מאמרונים רבים שלה, במגוון רחב של נושאים הקשורים לתקשוב בהוראה ובלמידה. רבים מאלה הרשימו אותי מאד (וקישרתי אליהם כאן מספר פעמים). בגלל ה-"הכרות" הזאת איתה אני משוכנע שהרשימות שבמאמרון שלה מבוססות על נסיון ועל חשיבה מעמיקה. אי אפשר להגיד שהרשימה "אקדמית". היא איננה מבוססת על סקירת ספרות או על מחקר שהיא עצמה ערכה, וליין איננה מצטטת מקורות מוסמכים. בגלל זה אפשר להגיד שבצורה האופיינית לבלוגים ליין בסך הכל מעלה הגיגים. אבל ההכרות שלי איתה גורמת לי לסמוך על מה שהיא כותבת יותר מאשר על רשימה דומה שחוקרים שאינני מכיר היו אולי מפרסמים. תחום הלמידה המקוונת מושך חוקרים רבים, וכתבי עת רבים מפרסמים מאמרים על נושאים כמו התכונות של המורה המקוון. יתכן שגם אלה משקפים נסיון בתחום, אם כי לעתים קרובות מדי אני מתרשם שיותר מאשר מאמרים כאלה משקפים הכרות עמוקה עם התחום, הם נובעים מרצון לפרסם מאמר בכתב עת אקדמי.

האם המאמרון של ליין ראוי להכלל בתוך רשימה ביבליוגרפית של מאמר שעוסק בלמידה מקוונת? מבחינת התוכן, יתכן, אך מבחינת הסגנון אפשר לענות שלא. אין בו שום סממנים מקובלים שיכולים לתקף אותו. כזכור, הוא איננו יותר מאשר הגיגים. אבל יש בו תיקוף מסוג אחר, אם כי תיקוף שאיננו נראה למי שיעיין בו כמאמרון נפרד, תלוש מהבלוג של ליין. התיקוף הזה בא לביטוי כאשר אנחנו מבינים שליין רכשה לעצמה סמכות בתחום הלמידה המקוונת בזכות מכלול ההתייחסויות שבבלוג שלה. אם בעתיד חוקר כלשהו יבקש לסקור את הספרות על התכונות הרצויות למורה מקוון אני מכיר מספר מקורות אקדמיים שהוא יוכל לצטט. ואין לי ספק שהרשימה של ליין משתווה עליהם, אם לא יותר מזה, כמקור ראוי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 21 באפריל 2011 

הרהורים נוספים על בלוגים וספרים

לפני כארבעה חודשים הרהרתי כאן על ההבדל בין בלוג לבין ספר. ציטטתי קטע מהסיום של ספר של קירן אגן בו הוא הסביר, בין היתר, שאנחנו נוטים לראות את הספר המודפס כביטוי מגובש של רעיונות הסופר, ולכן הוא הזהיר את קוראיו שכאשר הם קוראים את הספר רעיונותיו של אגן כבר התפתחו והשתנו. ציינתי אז שדבריו של אגן עוזרו לי להסביר לעצמי למה אינני כותב ספר ובמקום זה מעדיף לכתוב בלוג – הרי רעיונותי רחוקים מלהיות מגובשים, אלא משתנים תדיר עם כל מאמרון חדש שאני כותב.

במשך שבוע, מסוף פברואר ולתוך תחילת מרץ, מרטין וולר, פרופסור לטכנולוגיה חינוכית באוניברסיטה הפתוחה של אנגליה, פירסם סידרה של מאמרונים בהם הוא מהרהר על כיצד הבלוג שלו השפיע על כתיבת ספרו החדש שעתיד לראות אור בעוד כחצי שנה. הרהוריו של וולר, כמו דבריו של אגן, חידדו עבורי את הייחוד של הבלוג, אם כי באותה הזמן הם גם טשטשו את הקו המפריד בין הבלוג לבין הספר.

כבר במאמרון הראשון בסידרה וולר מציין שהספר שלו חב חוב גדול לבלוג:
Overall it's been rewarding, and a useful exercise, but I couldn't have done it without this blog. Whereas many authors create a blog to accompany a book, I think I have created a book to accompany the blog.
במאמרון השני הוא מבהיר שהספר איננו רק אוסף של מאמרונים, והוא מוסיף שאם אנחנו מבקשים לבחון רעיונות לעומק, הפורמט של ספר הוא דווקא מאד מתאים. הוא מדגיש, לכן, שהשאלה איננה באיזה פורמט לבחור, אלא איזה פורמט יימצא במרכז שלל ההתבטאויות שלנו. וולר גם שואל בנוגע לגבולות של הספר. היום, כאשר דרך ה-Kindle, למשל, אפשר למרקר את הטקסט כך שקוראים אחרים יראו את מה שאנחנו מדגישים, הספר כבר איננו מוגבל למה שיש בתוך הכריכה שלו.

הנושא הזה הוא נושא שקווין קלי עוסק בו רבות. במאמרון שהוא פרסם לפני שבוע קלי מתייחס ישירות לגבולות הנזילים של ה-"ספר":
In the past a book was defined as anything printed between two covers. A list of telephone numbers was called a book, even though it had no logical beginning, middle, or end. A pile of blank pages bound with a spine was called a sketchbook. It was unabashedly empty, but it did have two covers, and was thus called a book.

Today the paper pages of a book are disappearing. What is left in their place is the conceptual structure of a book -- a bunch of text united by a theme into an experience that takes a while to complete.

Since the traditional shell of the book is vanishing, it's fair to wonder whether its organization is merely a fossil. Does the intangible container of a book offer any advantages over the many other forms of text available now?
במאמרון השלישי וולר בודק את תהליך כתיבת הספר שלו, ואת המקורות שאליהם הוא פנה תוך כדי כתיבה. הוא מונה עשרה סוגים של מקורות – ספרים, מאמרים, אתרים, בלוגים, מדיה חברתית, ועוד. כאשר הוא פרסם את ספרו הקודם, בשנת 2004, כמה מאלה כלל לא היו בנמצא ואילו היום הם מרכזיים לעבודתו. אבל באופן אולי פארדוקסאלי, הוא רואה בפנייה למקורות שונים, ולא בהכרח אקדמיים, שינוי שהוא גם עמוק ומשמעותי, אבל באותו הזמן גם המשך של דרכי עבודה קיימות:
This conflict between what, from one perspective, seems a substantial change in practice, and from another, appears to be a conservative, minor adjustment to standard approaches, characterises not just book production, but any aspect of scholarly activity, including research, knowledge dissemination, public engagement and teaching.
הוא מזהה שינוי משמעותי יותר בדרך שבה קוראיו מעורבים בשלבי ההכנה של הספר, ובדרך שבה הם עשויים להתייחס אליו אחרי שהוא יוצא לאור. הוא דן בנושא הזה במאמרון האחרון בסידרה. מצד אחד וולר שבע רצון מהפתיחות שהוא גילה כלפי קוראיו בבלוג שלו. הוא בטוח שהפתיחות הזאת, שאפשרה תגובות והערות, עזרה לו לגבש ולמקד את רעיונותיו. אבל אליה וקוץ בה: הפתיחות הזאת עשוייה ליצור מצב שבו הספר איננו מחדש, וקוראי הבלוג לא ירגישו צורך לקרוא את הספר:
... people may feel they have got all of the main ideas from the various posts over the years, and therefore not feel a need to read the book.
גראניי קונול, עמית של וולר באוניברסיטה הפתוחה, נתקלה במתח דומה כאשר היא פרסמה חלקים מספר שהיא כותבת במסגרת של בלוג. היא לא חששה מגניבת רעיונותיה, אבל היא כן חששה שהפרסום של רעיונות לא לגמרי מגובשים יעמיד אותה באור לא כל כך מחמיא. בסופו של תהליך קונול התרשמה שמתהווה סוג חדש של שיח אקדמי:
The blogosphere has enabled researchers to develop an alternative form of academic discourse (Conole, 2007a), a more informal, ‘of the moment ‘discourse, a stream of consciousness. In contrast, published papers tend to be narratives, weaved around a particular theme. They hide the real life, messiness of the actual research process and act as a final narrative.
גם קונול וגם וולר ערים לביקורת של אחד מעמיתיהם: כאשר יש כל כך הרבה לקרוא, הוא מעדיף לקרוא את הרעיונות המגובשים בצורתם ה-"סופית", במקום להצטרך לעבור על בלוג אחר בלוג, והודעת Twitter אחר הודעת Twitter, כדי למצוא חופן פנינים. הם אינם עונים על הביקורת הזאת, מעבר להכיר בעובדה שאנחנו כנראה בתקופת מעבר מבלבלת, תקופה שבה עדיין לא ברור אילו מודלים חדשים של מחקר ופרסום יתגבשו.

וולר מסכם שהוא מרוצה מהפתיחות שהכתיבה לבלוג אפשרה לו. הוא משוכנע שיתרונותיו עולים על החסרונות. עם זאת, לא הכל וורד:
But it would be incorrect to claim the relationship between openness and book writing is one of unending bliss. If they were on Facebook, they would describe their relationship as "it's complicated".
אכן, "מסובך". במידה מסויימת אני מקנא באלה שמצליחים גם לכתוב הגיגים תוך כדי התהוותם וגם לפרסם רעיונות מגובשים המתאימים לפרסום בספר. מרתק לראות כיצד המתח בין השניים משפיע על התוצר הסופי (אם בכלל מאמרון בלוג הוא באמת "תוצר סופי"). גם וולר וגם קונול מודעים לכך שהם שייכים לקהילה, לרשת חברתית במובן הרחב של המילה, שמהווה בסיס לפיתוח רעיונותיהם. אבל ההתייחסות הזאת ממוקדת בתהליך – עד לפרסום הספר. נדמה לי שבראייה היסטורית רחבה יותר אנחנו עשויים לגלות שאותו תהליך מתרחש גם אחרי פרסום הספרים, כאשר מספר ספרים יתקבצו לגישה מבוגשת שאיננה שייכת לסופר זה או אחר, אלא לאסקולה של הוגים. ונדמה לי שכאשר זה יקרה אנחנו כבר לא נבחין בצורה חדה כל כך בין מי שכתב בלוג לבין מי שפרסם ספר.

תוויות: , ,

יום שלישי, 12 באפריל 2011 

האם הבלוג זקוק להסמכה אקדמית?

במידה לא קטנה עלייתן של רשתות חברתיות, עם האפשרות לעדכן על המתרחש אצלנו ולהמליץ על קישורים אינטרנטיים מעניינים כמעט בזמן אמת כרסמה בפופולאריות של הבלוגים. כלי שרק לפני שנים ספורות נחשב לדבר החם ביותר פינה את מקומו לכלים חדשים, ומיידיים, יותר. יתכן שהירידה בפופולאריות הזאת לוותה בעלייה מקבילה בהערכה של אנשי אקדמיה כלפי בלוגים. אם בעבר הבלוג נתפס כחסר עומק וקל דעת, מול הכלים החדשים של מיקרו-בלוגים ומסרים מיידיים פתאום הוא נראה כשקול, רציני, ומכובד. עדות לכך ניתן למצוא במאמרון בבלוג של סטיב ווילר, מרצה בטכנולוגיות למידה באוניברסיטה פלימות שבאנגליה, שהגיע אלי לפני בערך שבועיים דרך עמי סלנט.

ווילר מכיר בעובדה שלא מעט user generated content איננו בעל ערך רב, אבל הוא מדגיש שיש גם לא מעט "תוכן" כזה שהוא כדאי מאד. ווילר משוכנע שבלוגים יכולים למלא תפקיד חשוב בעבודה אקדמית. כדי לבחון את המקום האפשרי הזה, הוא בוחן שלוש תכונות שבעיניו מהוות מקור הביקורת כלפי הבלוג באקדמיה: העדר הערכת עמיתים, הבעת דעה רבה מדי, ומעט מדי אמינות בהשוואה למאמרים שעוברים הערכת עמיתים.

לפי ווילר גם בלוגים זוכים להערכת עמיתים, אם כי בדרך שונה מהערכת העמיתים האקדמית המקובלת. מדובר בהערכת עמיתים בלתי פורמלית דרך התגובות של קוראים:
I certainly think long and hard about what I write on this blog, because with between 1000-2000 views per day, and a stream of comments coming in from those who either agree or disagree with my views, I sure feel as though I am being peer reviewed.
ומה בנוגע להבעת דעה בבלוגים? האם אין זה פוסל את מהימנות הבלוג כמסמך "מחקרי"? ווילר טוען שבימינו מחקר איננו רק איסוף נתונים וניתוחם. היום המחקר איננו חופשי מהבעת דעה:
We can no longer argue that research is all about statistical analysis, because there are so many qualitative, narrative and experimental forms of methods available to us as researchers, so who is to say that blogging is not a valid means of research?
בעניין האמינות ווילר כותב שהבלוג ניחן בסוג אחר של אמינות מאשר האמינות של המחקר האקדמי המסורתי. האמינות הזאת נרכשת באמצעות קהילת הקוראים שמתקבצת סביב קבוצות של בלוגים שדנים על נושא משותף:
Blogs can become a rallying point - a tribal totem - around which people can come to terms with ideas, change their approach, exchange best practice, and generally engage with their community of practice. It is a lot more intimate than the community that gathers around a peer reviewed journal article.
ווילר גם כותב שהבלוג "מיידי" יותר מאשר המחקר האקדמי. הוא איננו טוען שיש יתרון במיידיות הזאת (או ההפך), אלא רק מציין את ההבדל הזה, תוך רמז שבחינוך יש מקום גם לבלוג וגם למאמר האקדמי שעבר הערכת עמיתים מסורתית.

יש לא מעט שמשכנע בדבריו של ווילר. בתחום החינוך הבלוגים צועדים לא פעם לפני המחקר. לעתים קרובות הם המקום שבו התנסויות חינוכיות, הן טכנולוגיות והן פדגוגיות, מקבלות ביטוי ראשון, לפני שהאקדמיה מחליטה שכדאי לבדוק אותן. כמו-כן, הבלוגים מהווים מרחב שבו אנשי שדה ואנשי תיאוריה יכולים להפגש, מרחב שבו ניתן לפתח ולבחון רעיונות חדשים. עם זאת, יש משהו קצת מוזר מאמרון של ווילר. דבריו נקראים כמו כתב הגנה על הבלוג, אבל היום כבר קשה למצוא מישהו שתוקף אותו. בעצם, הבלוג איננו זקוק להגנה של ווילר. המאמרון של ווילר חדש, אבל הוא מהסוג שלקראת סיום קריאתו בודקים את תאריך הפרסום מפני שחשים שקראנו את זה פעמים רבות בעבר. הוא כאילו פורץ לתוך דלת פתוחה – והדלת היא של בית שדייריו כבר עברו ממנו. אין היום תחרות בין הבלוג לבין המאמר האקדמי. הבלוג איננו דופק על דלת האקדמיה ומתחנן שירשו לו להכנס. הבלוג איננו צריך לדפוק על דלתות - כבר מזמן נתנו לו להכנס. היום הוא פשוט עוד אמצעי כתיבה/פרסום לגיטימי שעוזר לנו לעשות סדר בעולם, ובראשים, שלנו. גם אם דבריו של ווילר נכונים, לא ברור אם הם בכלל נחוצים.

תוויות: , ,

יום שלישי, 15 במרץ 2011 

כוחה של מקלחת

אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון הקודם, הקדשתי קצת זמן לקריאה. ואחרי הקריאה הגיע זמן למקלחת לפני השינה. תוך כדי אותם רגעי המחשבה הטובים שמרוקנים את הכנרת ומעמידים אותי בדילמה אם להיות אזרח אחראי שחוסך מיים או אדם חושב, חשבתי על עוד משהו שרציתי לכתוב.

בבקר חזרתי למאמרון של ד'ארסי נורמן וחיפשתי את מה שהוא כתב שהדליק את הנורה מעל ראשי ... ולא מצאתי. מתברר שההערה שרציתי להעיר לא היתה קשורה ישירות לדברים שהוא כתב, אלא לקריאה הפעילה שלי, קריאה שלא הסתפקה במילים שהופיעו על הצג, אלא ברעיונות שהתרוצצו בראש שלי תוך כדי הקריאה. זהו, כמובן, חלק בלתי-נפרד מהקריאה, אפילו אם ההרהור הספציפי הזה הבשיל קצת מאוחר יותר.

ומה עלה בראשי?

אתמול כתבתי שדבריו של נורמן על השחרור מהתלות בסטטיסטיקה מצביעים על כך שבראש ובראשונה הוא כותב בשביל עצמו. אני סבור שזה נכון, אבל דרושה כאן הבהרה נוספת. נדמה לי שצריכים לפרש את השחרור הזה מהסטטיסטיקה כשחרור מהציפיות של הקוראים. תעשיה אינטרנטית שלמה קמה סביב עצות לבלוגרים – על מה כדאי לכתוב כדי למשוך עוד ועוד קוראים. בין העצות הנפוצות ביותר מופיעה ההמלצה לעקוב אחר המאמרונים הפופולאריים ביותר שלך, לזהות אילו מהם מושכים את כניסות ואת התגובות הרבות ביותר ... ולכתוב על הנושאים של אלה.

ההמלצה מאד הגיונית, מלבד בעיה אחת קטנה. בדרך הזאת אנחנו משתעבדים לציפיות של הקוראים, במקום לעסוק בנושאים שמעניינים אותנו. אין שום פסול בנסיון לזכות ביותר ויותר קוראים, אבל השאלה היא באיזה מחיר. הסיבה שמלכתחילה אנחנו כותבים בלוג היא הרצון להתמודד עם נושאים שמעסיקים אותנו. אם נאפשר להעדפות של הקוראים לכוון את הכתיבה, יתכן שנגדיל את קהל הקוראים, אבל תוך כדי כך אנחנו עשויים לאבד את הקוראים הערניים והביקורתיים ביותר, שלא לדבר על זה שאנחנו בעצמנו עשויים לאבד עניין וכיוון. ד'ארסי נורמן איננו מתעלם מהסטטיסטיקה של הכניסות לבלוג שלו מפני שלא חשוב לו אם קוראים את הבלוג שלו או לא, אלא מפני שיותר חשוב לו להשאר נאמן לעצמו ולנושאים שמעסיקים אותו.

כפי שכתבתי אתמול, אני מבין, ומזדהה, עם התפיסה הזאת. אחת הסיבות שאני כותב את הבלוג שלי הוא כדי להבהיר לעצמי מחשבות שעד לכתיבתן נשארו מעורפלות ולא מספיק מגובשות. והנה, הבלוג, וגם המקלחת, סייעו לי למשוך את התובנה (הטיפה מאוחרת) הזאת מתוך דבריו של בלוגר אחר, וגם מהראש שלי.

תוויות: ,

יום שני, 14 במרץ 2011 

לא בדיוק "סיכום" ביניים

על פי רוב הידיים שלי מספיק מלאות עם עיסוקים של היום-יום שלי ושל חומרי הקריאה החדשים שאני משתדל לקרוא, כך שאינני מוצא סיבה לעיין במאמרונים ישנים של הבלוג הזה. אבל משום מה, לפני מספר ימים הצצתי, ומצאתי שהמאמרון הראשון שמופיע כאל פורסם בדיוק לפני חמש שנים. במשך חמש השנים האלה פרסמתי מעל 750 מאמרונים. האמת היא שלא חסרים לי נושאים שעליהם אפשר להמשיך לכתוב, כך שאינני זקוק לרפלקציה על הבלוג הזה כדי למלא את הבלוג בעוד כמה מאמרונים (וממילא מידי פעם אני מוצא הזדמנות לכתוב על תהליך הכתיבה).

עם זאת, יש זמנים שבהם הרפלקציה בלתי-נמנעת, וצירוף המקרים של חמש שנים לבלוג הזה ומספר מאמרונים שהתפרסמו בבלוגים אחרים מביאים לכך שזה אחד מהזמנים האלה.

לפני שבוע ד'ארסי נורמן, בלוגר חינוכי קנדי, דיווח שלפני חצי שנה הוא הפסיק לעקוב אחר הכניסות לבלוג שלו, והעובדה שאין הוא מתעניין במספר הקוראים שלו יוצרת אצלו לתחושה של שחרור:
I can’t let myself play egocentric mind games with numbers. I can’t delude myself into believing this space is Important, or cringe popular because those things aren’t real, and don’t matter.
במילים אחרות, על אף העובדה שדרך הבלוג שלו הוא מפרסם את מחשבותיו ברבים, ביסודו של דבר הוא כותב בשביל עצמו. אני, כמובן, טענתי דברים דומים מאד בעבר, אם כי אני תמיד שאלתי את עצמי אם אני באמת מתכוון לזה. הרי אם אני באמת כותב בשביל עצמי, למה אני חש צורך להקליק על כפתור הפרסום במקום פשוט לכתוב למגירה.

התשובה שאני נותן לעצמי קשורה לנושא אחר שאליו אני חוזר כאן לעתים קרובות: אני חש את עצמי חלק מרשת של לומדים עצמאיים. הלומדים שמרכיבים את הרשת הזאת אינם לומדים לבדם, אלא תוך שיתוף עם לומדים אחרים. אי-לכך, מחובתי "לחשוב בפומבי" כדי שההרהורים שלי יוכלו לסייע לאחרים. כמו-כן, אני מעודד אחרים לכתוב בלוגים כך שגם החשיבה שלהם תהיה פומבית, ואני ואחרים נוכל להרוויח מהחשיבה הזאת. כאשר נורמן כותב שמספרים אינם חשובים לו, נדמה לי שהוא מתכוון לכך שההשפעה של הבלוג איננה נמדדת במספר הקוראים, אלא במאגר המתהווה של התייחסויות, מאגר שמאפשר לנו לבחון את עצמנו ואת הנסיון שלנו מול הנסיון והחשיבה של אחרים.

לא קל להתמיד בכתיבה הזאת, ולא פעם אני משוכנע שאני זקוק להפסקה. גם אסתי דורון מרגישה כך. לפני יומיים היא כתבה שהיא מתלבטת אם אולי הגיע הזמן לסגור את הבלוג שלה (בלוג שהיא מנהלת כבר מספר שנים). זאת באמת התלבטות. הכתיבה דורשת מאמץ רב, אבל קשה לה לוותר על הבמה שהיא יצרה לעצמה. אם הבנתי אותה נכון, היא החליטה לצמצם את הכתיבה, אבל לא להפסיק – עדות לכך שהבלוג הפך לחלק בלתי-נפרד ממנה. אני מבין את אסתי, ושמח שהיא תמשיך לשתף אותנו במחשבותיה על התקושב החינוכי. ומגיע לה תודה נוספת על כך שהיא מקשרת למאמרון שהוא כנראה האחרון בבלוג של נעמי פורת. בקורא ה-RSS שלי המאמרון הזה של נעמי מופיע עם כוכבית לידו, עדות לכך שגם אני רציתי לכתוב עליו אבל (עד היום) לא הספקתי.

פורת פתחה את הבלוג שלה במסגרת הלימודים שלה לתואר שני בתקשוב בהוראה. שמחתי לעקוב אחר הבלוג שלה, וכמה מהבלוגים האחרים של עמיתיה ללימודים. הם העלו סוגיות משמעותיות בתקשוב החינוכי, וההתייחסויות שלהם העירו נקודות שהשפיעו על התובנות שלי. לא פעם שאלתי את עצמי אם הם ימשיכו לכתוב לבלוגים שלהם אחרי סיום לימודיהם. ובנקודה הזאת יש תקווה - על אף העובדה שמדובר במאמרון מסכם, פורת רומזת שאפילו אם היא זקוקה עכשיו לפסק זמן, היא עוד תמשיך לכתוב לבלוג. ומהתיאור של כיצד הכתיבה לבלוג השפיעה עליה אפשר להבין למה:
הצורך בכתיבת פוסט שבועי הביאה אותי ל"דייט" שבועי עם מחשבותי, הגיגי ומסקנותי מהקורסים השונים. הכתיבה איפשרה לי לארגן את הידע האישי שלי ולגבש לעצמי תובנות ותפיסות חינוכיות. מצאתי את עצמי בכל שבוע "יולדת" פוסט, כמשמעו כן הוא, החשיבה, הכתיבה, התיקונים, השוטטות ברשת אחר סרטון או מאמר המתאים לנושא, כל אלה הביאו אותי לידי כך שלאחר כתיבת הפוסט ופירסומו, הרגשתי כלאחר לידה.
הרפלקציה הזאת איננה מתרחשת רק באמצעות הבלוג. כזכור, הפרסום הפומבי אולי מסייע, אבל איננו הכרחי. דבר "פשוט" כמו דיון עם עמיתים גם יכול להוביל לתוצאות דומות. לא פעם המקלחת מוכיחה את עצמה כמקום יעיל מאד לזיקוק המחשבה. אבל לא רק אני אלא רבים אחרים שכותבים בלוגים מזדהים עם דבריה של פורת, ולכן יש סיבה לחשוב שיש בכל זאת משהו מיוחד בכלי הפשוט הזה.

כתבתי כאן שמספר הקוראים איננו מה שחשוב, אלא הווצרות של מאגר זמין של נסיונות ומחשבות. זמינותו של המאגר איננו רק ענין של תאריך פרסום, אלא גם של ההבנות והנסיון של הקורא כאשר הוא פוגש את הטקסט. הרי משהו שהתפרסם לפני זמן רב עשוי פתאום לצלצל אצל מישהו שהנסיון שלו נע על ציר זמן אחר מאשר הנסיון של כותב המאמרון המקורי. עדות לכך אפשר אולי למצוא בשתי התגובות שהמאמרון הראשון בבלוג הזה קיבל. התגובה הראשונה הופיעה כמעט שנתיים אחרי פרסום המאמרון. היא נכתבה על ידי מידענית בספרייה שהתחילה לכתוב את הבלוג שלה בערך באותו הזמן שאני התחלתי את הבלוג הזה. במהלך השנים אני עוקב, אם כי רק מידי פעם, אחר הבלוג שלה, ואני מניח שהיא מבקרת אצלי בערך באותה תדירות נמוכה. והתגובה השנייה? התגובה הזאת הופיעה, באופן מפתיע, לפני שלושה שבועות. היא נכתבה על ידי סטודנטית בבית ברל שהעירה, די בצדק, שלעומת מה שטענתי אז, היום הבלוג החינוכי שונה מאד מאיך שאני תיארתי אותו, ושהוא באמת ממלא תפקיד לימודי וחינוכי. אחרי חמש שנים אני מניח שהגיוני, ולגיטימי, שמספר דברים השתנו.

תוויות: , ,

יום שישי, 21 בינואר 2011 

תרומתי הצנועה

במשך השבוע האחרון ידיים מלאות במטלות פרנסתיות מנעו ממני להניח את הידיים על המקלדת לשם כתיבה כאן. הכתיבה כאן היא כתיבה שאין בצידה פרנסה, ולכן בלית ברירה היא נעשית משנית לעיסוקי האחרים. אבל בלעדיה, או ליתר דיוק, בלי החשיבה האישית שמלווה ומניעה אותה, היעילות והכדאיות של מה שאני עושה עבור מעבידיי יורדת.

האם זה סתם תירוץ שבו אני משתמש כדי להצדיק את הזמן ה-"אישי" שאני גונב לעצמי בבקר של יום שישי? הרי המטלות עדיין רבות, וספק אם יש מישהו שיתלונן אם לא אספק לו כאן עוד הרהורים לקרוא בשבת. ואולי צריכים להוסיף שעל אף העובדה שאני חש את הקשר ההדוק, אפילו את התלות, בין הכתיבה שלי כאן לבין העבודות המפרנסות שלי, אינני בטוח שאחרים בהכרח חשים את זה. במסגרות רבות אני מעודד אנשים – תלמידים, סטודנטים, מורים, מרצים, ועוד – לנהל בלוג, או ליצור לעצמם דרך אחרת להרהר לעצמם ... וברוח התקופה, רצוי פחות או יותר בפומבי. אבל ברור לי שלא כל אחד מוצא הגיון בעשייה כזאת, במיוחד כשמוסיפים את ה-"פומבי".

לפני שבוע ליסה ליין כתבה מאמרון בנושא שמשיק לנושא הזה. המאמרון נפתח בהרהור לגבי הכדאיות של השימוש בפורומים בהוראה, אבל ההמשך שלו גלש להרהור רחב יותר על המגבלות של הכתיבה למרחב "ציבורי" שבו לא בטוח שמישהו קורא את הגיגך:
Independent learning, even with the affordances offered by online communities and classes, can feel the same way. Autonomy is great. It enables learners to create their own Personal Learning Environments and be self-directed. Many people have the desire for autonomy — some studies have correlated it with happiness and as a preventative for depression. But does that mean they want to be alone and unrecognized?
לבד וללא הכרה למעשיך? גם אם אני משוכנע שאין זה באמת המצב, אני בוודאי יכול להבין, ולהזדהות, עם ליין. כלומד שאיננו חש צורך להיות מחובר למסגרת לימודית פורמאלית, אני יכול להעיד שאני בכל זאת זקוק ל-"מסגרת", לקהילה של לומדים שכלפיה אני חש שייכות, אפילו אם זאת שייכות מדומה. אין ספק שתחושת השייכות, או השותפות, מאד חשובה לי.

תעודה היא עדות חיצונית להתמודדות מוצלחת במסלול כלשהו. וכמו אצל הדחליל ב-"הקוסם מארץ עוץ", הוא איננו בהכרח מסמל משהו "פנימי" מוחשי. הלמידה היא כנראה "פנימית", וניתנת למדידה או לאימות רק על ידי סימנים חיצוניים (כמו מבחנים, או התנהגויות אחרות), ואחד הסימנים הבולטים לכך שלמדנו משהו הוא ההשפעה שיש לנו על אחרים. כלומד עצמאי, אין לי כלי שאיתו אני יכול למדוד השפעה, אבל אני יכול לזרוק את ההגיגים שלי לעולם, ולקוות שהם יקלטו אצל לומדים עצמאיים אחרים. אמנם אני כותב בבלוג כדי לשכנע את עצמי שאני מבין משהו, אבל הכדור איננו נעצר שם. החינוך, הרי, עוסק במתן סיוע ללמידה של אחרים, והדברים שאני מפרסם כאן נעשים ל-"הוראה" שלי – מה שאני מגיש ללומדים עצמאיים אחרים, כמתנה, בתקווה שאולי ההגיגים האלה יסייעו גם להם בלמידה של עצמם.

נדמה לי שזה גם ליין מרגישה כך. בסיום המאמרון שלה היא כותבת:
And perhaps it’s like teaching, and I don’t know who I’m influencing with my work. And maybe all the people who learn autonomously and in the open also feel a bit lonely, because they can’t know the impact they’re having, and one would think that with ones work available all over the world, there’d be more than a comment or two. Is there thus an inherent loneliness that goes along with autonomous learning, even (or especially) when it’s open?
בסיום הקריאה של המאמרון של ליין היתה לי תחושה קצת מוזרה. שאלתי את עצמי למה, אם באמצע המאמרון היא כותבת על "לבד" ובסיומו על "בדידות", חשתי שקראתי מאמרון אופטימי. אני, הרי, אינני רואה חיוב רב בבדידות. ליין כותבת שהנסיון שלנו עם מדיה חברתית מלמדת אותנו שאנשים שואפים להיות גם אוטונומיים וגם לזכות בהכרה, אבל בגלל העדר של משוב האוטונומיה מובילה לא פעם לבדידות. אבל על אף העובדה שאני מעולם לא הגבתי למאמרונים של ליין בבלוג שלה, למדתי הרבה ממנה, וכתבתי עליה בבלוג גם כדי שאני אפנים לעצמי את דבריה, וגם כדי שאחרים יוכלו לעשות זאת. זה חלק חשוב ממה שלומדים עצמאיים עושים. ואולי לפעמים זה אפילו קורה לאחרים שקוראים את מה שאני כותב. אם כן, אינני יכול להתלונן. יתרה מזאת, זה יכול לעזור לי להסביר לעצמי למה בשבוע כל כך עמוס בכל זאת היה לי כל כך חשוב לתרום את חלקי הצנוע לישות האמורפית שאני מכנה כאן "לומדים עצמאיים", גם אם אינני ממש יודע במי מדובר.

תוויות: , ,

יום רביעי, 5 בינואר 2011 

למה בלוג?

הבקר סיימתי לקרוא ספר שישב אצלי כמעט שבועיים. הספר, Getting it Wrong from the Beginning מאת קירן אגן, היה מעניין מאד, אבל הוא משך אותי יותר בפתיחה מאשר בסיום. אם החלק האחרון של הספר היה תופס אותי כמו התחלתו, יתכן שהייתי מסיים את הקריאה מהר. תוך מספר ימים קראתי כמעט את כולו, ממש עד לעמודים האחרונים, אבל אז נתקפתי במספר מטלות שלא סבלו דיחוי והספר ישב – בתיק, ועל השולחן – במשך יותר משבוע. נשארו לי רק ששה עמודים לקרוא, אבל פשוט לא יצא לי לפתוח אותו ולסיים את הקריאה.

מדובר בספר טוב שמציג גישה לתהליך הלמידה שהיא שונה גם מהנורמטיבית וגם מה-"פרוגרסיבית". אפילו אם אגן לא שכנע אותי, נדמה לי שלקחתי ממנו הרבה. אבל במאמרון הזה אינני מתכוון לבקר את הספר. כל מה שכתוב כאן הוא רק הקדמה לכך שכאשר הבקר קראתי את ששה העמודים האחרונים קטע אחד, ממש בעמוד האחרון, קפץ מול עיני. היה לי ברור שאני צריך לצטט אותו כאן.

לא פעם ידידים שואלים אותי למה אינני כותב ספר. ומשום מה הם אינם מוכנים לקבל את ההסבר שלי שאינני יודע איך לכתוב ספר. לדעתם, אם אני יכול לכתוב כל כך הרבה בבלוג, אז כל מה שאני צריך לעשות הוא לארגן את הכתיבה שלי אחרת, ו... במקום בלוג ייצא ספר. הנסיונות שלי להסביר שזה לא עובד כך אינם משכנעים אותם. אולי הפיסקה בסוף הספר של אגן יכולה להסביר את העניין טוב יותר ממני. בעיני היא ממחישה את השוני בין שני סגנונות הכתיבה:
Authors work hard to write in a book what they think about a topic, and obviously they work harder to make the arguments better than they casually make them in discussions with colleagues. Because some people have been very good at writing out their ideas, we tend to think of the completed book as some kind of more secure and established expression of our ideas than those casual conversations. And so it ought to be. But I think we often tend to forget how most books are made up of a set of passing thoughts that are variously in the process of changing. All this is a mumbling acknowledgement that this book is no canonical document. And by the time it is printed and in your hands, I will be curled in a corner moaning and groaning about all the things I now regret having written here and don't any longer quite believe in the way I have state them and, worse, all the things I wish I had written. Perhaps better to see the book as merely a large and unwieldy chunk of conversation about the topics it considers. (p. 183)
היה לי קל מאד להזדהות עם הדימוי של ספר כנתח גדול ומסורבל של דיון. אני חושש שאם אנסה לכתוב ספר התוצאה לא תהיה מכלול עקבי וברור, אלא אוסף מחשבות שאולי חותרות לקראת יצירת שלמות, אבל עושות זאת בקפיצות ובדילוגים. לא רק שקו ההתקדמות איננו ישר – הוא צועד קדימה ואחורה כמעט באופן שווה. בקריאת התיאור של אגן חשתי שיותר מאשר הוא מתאר ספר, הוא מתאר בלוג. הדימוי שלו תיאר לא רק את סגנון הכתיבה שלי, אלא גם המחיש בשבילי למה אני נמשך אל הסגנון הזה.

בעיני הציבור הרחב בלוג איננו סגנון, אלא כלי טכנולוגי שמאפשר פרסום מהיר של הגיגים. כמובן שלבלוגים אין רק סגנון אחד. יש בלוגים אישיים, ובלוגים פוליטיים, ומה לא. ואני בוודאי אינני יכול לדבר בשם קהילת הבלוגרים, אלא רק בשם עצמי. עבורי הבלוג הוא מרחב להרהורים מתמשכים סביב נושא ציבורי ממוקד. גם כאשר לקורא אולי נדמה שאני מציג גישה מגובשת, אני יודע שהגיבוש הזה רעוע ביותר. מידי מאמרון התמונה הכוללת מתבהרת, ועם המאמרון שלאחריו היא מתטשטשת שוב. מדובר בכתיבה שאם יכרוכו אותה היא תאבד את התחושה של תהליך. הפיסקה של אגן עוזרת לי לא רק להבין שסגנון הכתיבה/חשיבה שלי מתאים יותר לבלוג מאשר לספר. היא גם עוזרת לי להבין למה אני אוהב את הבלוג.

תוויות: ,

יום שני, 27 בדצמבר 2010 

לא רק נוסטלגיה

לפני בערך עשור, באחת ההשתלמויות הראשונות מטעם האגף לחינוך יסודי שריכזתי שעסקה בשילוב התקשוב בלמידה, הצעתי שנפתח קבוצות דיון פרטיות עבור כל המשתתפים. הרעיון היה פשוט – ליצור מרחב מקוון שבו כל משתלם יוכל להעלות רפלקציות על המתרחש והנלמד בהשתלמות. אפשר להגיד שלפני שבכלל ידעתי שהיה שם לתופעה, ניסיתי ליצור בלוג. נזכרתי בנסיון הפרוטו-בלוגי (והלא במיוחד מוצלח) הזה כאשר לפני מספר ימים נודע לי שאחד ממנהלי הפורומים הוותיקים של סביבת הפורומים של אורט, מיץ פטל הודיע שאחרי פעילות של יותר מעשר שנים הוא החליט לסגור את הפורום על שמו.

ההיסטוריה קצת מעורפלת אצלי, ואולי אני טועה בפרטים (לא שהם עד כדי כך חשובים). נדמה לי שבין היתר מיץ פטל זכה בפורום האישי מפני שהוא הפגין נוכחות רבה מדי בפורומים אחרים של אורט, ומישהו עלה על דרך מבריקה "לרסן" את ההשתתפות הזאת – לתת לו פורום משלו.

באותם ימים של גישוש והתנסות אינטרנטיים לא היו קווים ברורים שהפרידו בין קבוצת דיון חינוכיות לבין קבוצת דיון בנושאים תרבותיים כלליים. הפורומים של אורט ישבו תחת יחידת המו"פ, והיו מיועדים, בראש ובראשונה, לפעילויות חינוכיות. עם זאת, חלוצי אינטרנט רבים מצאו בית חם בפורומים האלה, והמו"פ לא חש צורך להגביל את הפעילות של הפורומים לפעילות בית ספרית בלבד. הערבוביה הנוחה שנוצרה בין חינוך לבין תרבות באופן כללי הביאה למצב שבו מיץ פטל, שכמעט מידי יום מילא את הפורום שלו בהגיגים ובקישורים מעניינים במגוון רחב של נושאים (וללא היבט חינוכי מוצהר), הרגיש בבית.

כמו עם הנסיון שלי בהשתלמות של משרד החינוך, הפורום של מיץ פטל היה בעצם בלוג. אם לדייק יותר, מה שמיץ פטל עשה עם הפורום שלו דומה מאד למה שבלוגרים עושים בבלוגים שלהם היום, או שאחרים עושים באמצעות חשבונות ה-Twitter שלהם. עם השנים הפופולאריות של פורומים ירדה ואת מקומם תפסו כלים המזוהים יותר עם Web 2.0, אבל ביסודו של דבר, התוצאה היא אותה תוצאה – מרחב קל לעריכה שבו אדם יכול לפרסם את התייחסויותיו למתרחש סביבו. נדמה לי שעם השנים למדנו שיש ערך מיוחד למרחב האישי. הפורום מהווה מרחב ניוטרלי בו אנשים יכולים להפגש, אבל לניוטרליות הזאת מחיר של העדר מיקוד ושל שייכות. לעומת הפורום, הבלוג איננו ניוטרלית, אלא מבטא את הגישה של בעל הבלוג ומאפשר לאחרים להשתתף בהתאם למיקוד שבעל הבלוג קובע. על אף ההבחנה הזאת, ברור שבפורום שלו מיץ פטל הצליח ליצור סביבה אישית שאנחנו מזהים יותר היום עם בלוגים מאשר עם פורומים.

אינני יודע כמה אנשים התמידו בקריאה/השתתפות בפורום של מיץ פטל במהלך השנים. אני הצצתי רק לעתים רחוקות (ונודע לי על סגירתו רק כאשר ידידים מסרו לי על כך). מיץ פטל עצמו איננו בוכה על סגירת הפורום, ונדמה לי שהיתר מאיתנו יכולים להסתפק בזכרונות חמים ומנה גדושה של נוסטלגיה לפני שאנחנו עוברים הלאה. בתגובה למאמרון אחר כאן, ובהקשר שונה, נדב ציין:
ובכלל, נראה לי שזה חלק ממיומנויות המאה ה 21... להחליף שרות אחד בשני, מידיי פעם
יש מידה לא קטנה של אמת בקביעה הזאת, ונדמה לי שאפשר להרחיב אותה ולכתוב שכשמדובר בסביבה האינטרנטית קהלת בוודאי צדק, ו- כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם. אין סיבה לצפות שכלי, או אתר, ישרוד לעד.

אבל מעבר להתרפקות הרגעית על תקופה שחלפה, יש עוד משהו שהסיפור של מיץ פטל יכול ללמד אותנו. בעידן של מרדף ללא הפסקה אחר כלים חדשים, הפורום של מיץ פטל היה אי של טכנולוגיה כמעט מיושנת. אריכות הימים שלו לא נבעה מאימוצם של חידושים טכנולוגיים, אלא פשוט מפני שלבעל הפורום היה משהו ייחודי להגיד, ולא מעט אנשים שמחו לקרוא את מה שהוא פרסם. לא יזיק לתקשוב החינוכי להפנים את מסר הזה.

תוויות: ,

יום שני, 20 בדצמבר 2010 

קדימה אל החזרה

אני אהיה בין הראשונים להודות שאני חוזר על עצמי כאן. יתכן שזה תוצאה של העדר מעוף מחשבתי, ואולי זה פשוט מפני שקהלת צדק. ואולי זאת שאלה של נקודת מבט – מי שבאופן יום-יומי עוסק בתקשוב החינוכי מבחין בדקויות ומזהה נקודות ייחודיות בתוך מה שלאחרים, שאינם עוסקים בתחום, נראה כבליל מאד אחיד. הרי, דברים שרואים מכאן.... עבור אלה מאיתנו שצוללים לתוך העסק הזה, פרטים קטנים יכולים להיות מאד משמעותיים. (ויתכן שאני פשוט משלה את עצמי והעיסוק ב-"דקויות" אינו אלא דרך להצדיק כתיבה אובססיבית.)

סיפור של מורי משה כספי מסוגל (אולי) לחדד את הנושא:
מעשה באדם שהלך לשוק וקנה לעצמו גיטרה. הוא הביא אותה הביתה והתחיל לנגן עליה. אבל תוך זמן קצר אשתו שמה לב שכל הנגינה שלו מסתפקת בפריטה על צליל אחד ויחיד שוב ושוב ושוב. לבסוף היה לה קשה לסבול את זה והיא פנתה אליו: "יש לך גיטרה עם ששה מיתרים שיכולים להפיק אין-סוף צלילים. למה אתה מתעקש לנגן רק את הצליל האחד הזה?". האיש השיב: "רוב בני האדם עוברים את כל חייהם בחיפוש אחר הצליל הנכון והמתאים להם. מה אני יכול לעשות אם אני כבר מצאתי את שלי?".
לא אטען שבאמת מצאתי את הצליל שלי, אם כי ברור לי שלטוב או לרע, מספר יחסית מצומצם של נושאים חוזרים על עצמם כאן. אבל זה איננו קשור רק למציאת צליל אחד נכון. יש לזה גם קשר לאופי הבסיסי של בלוגים. הבלוג עבורי הוא מרחב שבו, בראש ובראשונה, אני יכול לבחון את החשיבה של עצמי. ולכן, בצורה ספירלית (יש לקוות שזה איננו רק "מעגלית") אני חוזר אל מספר נקודות ציון, ומעלה שוב ושוב סוגיות שאיתם התמודדתי בעבר. אני מנסה לבדוק כיצד (או "אם") ההתייחסות שלי אליהן משתנה. וגם כאשר השינוי הוא עד כדי כך זעיר שאולי רק אני עצמי מבחין בו, חשוב לי לעשות זאת.

וכל זה כהקדמה לכך שהחלטתי להביא כאן מאמרון שפרסמתי החודש לפני שנתיים, במסגרת של בלוג של קורס שהנחיתי. המאמרון עוסק, איך לא?, בשאלה של החזרה על נושאים שעשויים להראות ידועים ואף נדושים. המאמרון נתלש, כמובן, מהקשרו המקורי, אבל נדמה לי שיש בכך דווקא יתרון, מפני שבדרך הזאת המוטיב של "כל זה כבר ידוע לנו" זוכה לתוקף נוסף.
כמה מילים על כך שאנחנו כבר יודעים את כל זה (פורסם ב-9.12.2008)

מאד יכול להיות שבתחום התקשוב בחינוך אין כל חדש תחת השמש. יש מספר טכניקות שללא ספק כדאי ללמוד מבחינת השימוש בקבוצות דיון ושילובן לתוך קורס מקוון, אבל בסך הכל, מדובר בשיח בין אנשים – וזה די דומה לשיח בכיתה. כמו-כן, הרצאה על הרשת (דרך האינטרוייז, למשל) היא עדיין הרצאה. לא ברור אם יש כללים למתן הרצאה סינכרונית ברשת שהם שונים מהכללים של מתן הרצאה מוצלחת פנים אל פנים. ואם מותר לי לגלות – אתרי אינטרנט הם על פי רוב טקסט ותמונות – לא שונה עד כדי כך מטקסטים ותמונות שאנחנו פוגשים בספר. (אישית, אני במיוחד מתעניין בשימוש בהיפרטקסט, דבר שאיננו אופייני לספר, אבל לצערי, המטרה של רוב ההיפרטקסט שאנחנו פוגשים היום ברשת היא להשליט סדר, ולא לפתוח אפשרויות ניווט שבהן כל אחד יכול לפלס לעצמו את מסלול הלימוד המתאים לו.)

בקיצור, כאשר אומרים לי "כבר שמענו את זה" או "זה לא מחדש לי שום דבר" אני חייב להודות שיש מידה לא קטנה של אמת באמירות האלו. אבל כמו שנאמר, אלוהים נמצא בפרטים הקטנים. אני נוטל חלק פעיל באינטרנט החינוכי בארץ כבר יותר מעשור, וכמעט מידי יום אני לומד משהו חדש – לא משהו מרעיד עולמות, אלא פרט קטן, היבט ייחודי, זווית טיפה אחרת. ולא פעם אני שואל את עצמי למה זה לא קורה אצל אחרים.

כל תרבות מבטאת את התחושה שהלמידה האמיתית מחזירה את הלומד ליסודות שהוא כבר מכיר, אלא שעכשיו היסודות האלה מוארים באור אחר. בדרך כלל אני נוהג לקרוא לתפיסה הזאת התפיסה הזנית של הלמידה, אבל כזכור, יש לה ביטויים כמעט בכל תרבות. בחרתי הפעם לאפיין אותה דרך חלק משיר של T.S. Eliot:

          We shall not cease from exploration
          And the end of all our exploring
          Will be to arrive where we started
          And know the place for the first time.

לא פעם אני פוגש את השורות האלו רק מהמילה השלישית של השורה השלישית. כאשר מביאים רק את החלק הזה, יש אמנם התייחסות לכך שאנחנו רואים את מה שכבר הכרנו באור חדש, אבל בכל זאת חסר כאן משהו. הרי אליוט כותב שלמרות שבסופו של התהליך אנחנו נחזור למקום שממנו התחלנו, בכל זאת איננו מרפים מהחיפושים שלנו.

אתייחס כאן ללימוד דלישס כמשל. נדמה לי שתוך רבע שעה אפשר ללמוד להשתמש בכלי הזה. הרי, בסך הכל הפעולה הבסיסית כבר מוכרת לנו. ההבדל היחיד בין השימוש בדלישס לעומת השימוש בסימניות/מועדפים במחשב שלנו הוא שהפעולה מתרחשת בחשבון שנמצא באתר ברשת. אבל רק אחרי שאנחנו צוללים קצת לתוך השימוש בכלי אנחנו מגלים שאותו הבדל קטן מכיל עולם ומלואו. פתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם גישה לאנשים שמתעניינים בתחומים דומים לאלה שמעניינים אותנו, ושאם אנחנו נצעד באותו שביל של קליפת תפוזים שנפתח (ושמתהווה) לפנינו, המקומות שאליהם אנחנו מגיעים יכולים להיות כדאיים ואפילו מרגשים. מדובר, שוב, בהבדל קטן. אולי אנחנו אפילו איננו שמים לב להבדל הזה – עד שאנחנו מתנסים בו מספר פעמים. וכך, כמובן, גם עם כלים רבים אחרים – אם אנחנו מבינים רק את הפרינציפ, איננו מבינים בכלל. האסימון נופל באמת רק כאשר יורדים לפרטים הקטנים.

כך לא רק לגבי כלים, אלא גם בנוגע לרעיונות. כאשר האזנתי לעוזי מלמד שמעתי בדבריו הרבה אמירות ששמעתי פעמים רבות בעבר (הרי גם אני אמרתי, ואפילו כתבתי, דברים דומים מאד). כמו-כן, בדבריו של דוד מיודוסר הופיעו מוטיבים שמלווים אותי שנים רבות (חשוב אולי לציין שאני סטודנט של דוד, ולמדתי ממנו המון). על היסודות של תכנון לימודים נבחנתי באוניברסיטה, ואני ממשיך לעקוב אחר הנושא, ולכן הרבה מדבריה של שרה שמעוני לא היו חידוש עבורי. אבל מכל שלושה המרצים האלה מצאתי לא מעט שיכולתי לקחת.

אז? אז אולי כל אלה, ואחרים, אינם מביאים אותנו רחוק, אלא רק מחזירים (יש שיאמרו "משאירים") אותנו לאותו המקום שממנו התחלנו. אבל רק אם אנחנו נהיה מוכנים להמשיך בחיפושים נוכל להפיק תועלת מהחזרה הזאת.
ועכשיו, אחרי שחזרתי על כך שאנחנו חוזרים על עצמנו, והזכרתי (לעצמי, לפחות) שהמוכר כנראה רב על המקורי, והידוע גובר על החדש, אוכל לחזור לנקודת ההתחלה ובכל זאת להמשיך לחפש ולבחון, ולהתרשם, בשמחה, שאפילו אם בדקויות ובזוטות מדובר, גם בתחום התקשוב החינוכי יש המון מה להמשיך לגלות. בלוג איננו צריך לעסוק רק בשאלות הגדולות. אלוהים נמצא, כזכור, בפרטים הקטנים.

תוויות: ,

יום ראשון, 21 בנובמבר 2010 

בשבח (אבל לא יותר מדי) הבלוג

במשך השנים השתכנעתי שהכתיבה לבלוג היא עניין של נטייה – אפשר לעזור לאנשים לפתוח בלוגים, אבל המשך הכתיבה לבלוג הוא עניין של הנעה "פנימית". אם הרפלקציה בכתיבה איננה מדברת אל מישהו, אי אפשר לדרבן אותו להמשיך לכתוב. אפשר להציע. אפשר אפילו לשדל. אבל אחרי הדחיפה הראשונה, נדמה לי שעל פי רוב מי שממשיך לכתוב הוא מי שהיה מגיע לכתיבה הזאת גם בלי הדרבון החיצוני.

ההרהור הזה עולה בעקבות מאמרון חדש של דין שרסקי – בבלוג שלו, וגם במרחב שמוקדש לחינוך ב-Huffington Post. שרסקי מכריז שהוא מכיר דרך פשוטה ומהירה לשפר את ההוראה של מורים:
Want to instantly create better teachers? I know how. One word. Blogging.

האם שרסקי מתכוון לזה ברצינות? האם בעיניו הדבר עד כדי כך פשוט? שרסקי כותב שכאשר הוא התחיל ללמד, לפני בערך 20 שנים, הוא קרא מסמכים רבים בנושא פיתוח מקצועי שפורסמו על ידי המחוז שלו. לרוב הוא לא הקדיש לאלה תשומת לב מרובה. אבל הוא מציין שמונח אחד תפס את עינו – Reflective Practitioner. שרסקי כותב:
I sort of understood the concept but other than simply thinking about what you did in the classroom, I wasn't at all sure what to do with this term.

When I discovered blogs almost five years ago, I soon figured out what that term meant. Since that occasion I have sat down to write close to 1,000 pieces of reflection. While not all would be considered deep, most take me anywhere from 30 minutes to several hours to craft. It may not always look like it, these are generally borne out of the times I spent observing, thinking and working in classrooms. The reflective writing has been valuable but definitely the nearly 4,000 comments have been even more of a learning experience. This is the single best professional development experience I've had.
די ברור לי שלא רק אצל שרסקי, אלא גם אצל הרבה מורים אחרים, יש תחושה סובייקטיבית שהכתיבה לבלוג סייעה רבות בשיפור ההוראה שלהם. כבר שנים אני עוקב אחר בלוגים רבים שבהם מורים מדווחים על ההוראה שלהם, ונדמה לי שברוב המכריע של אלה הם גם מציינים שבזכות הכתיבה הזאת הם מורים טובים יותר היום. למען האמת, אינני רואה סיבה לא להאמין להם.

אבל גם אם קיים קורלציה בין הכתיבה לבלוג לבין איכות ההוראה של המורה הכותב, אין זה אומר שהראשון הוביל לשני. יכול להיות שמורים שמרבים לכתוב הם פשוט מורים טובים יותר מאלה שאינם כותבים הרבה. יכול להיות שהמורים שמתמידים בכתיבה לבלוג עושים זאת מפני שהם כותבים על הצלחות, ואילו מורים שאינם מצליחים מחליטים שאין טעם להמשיך לכתוב. על אף העובדה שאני מאד רוצה להסכים עם שרסקי (ואפילו יש לי תחושת בטן שהוא צודק), אני בטוח שאפשר לחשוב על עוד כמה הסברים שאינם דורשים קשר סיבתי בין הכתיבה לבלוג לשיפור בהוראה.

כזכור, שרסקי מציין את התגובות הרבות להן הוא זוכה לדברים שהוא כותב כמרכיב חשוב בשיפור ההוראה שלו. הוא אפילו כותב שהתגובות הן "more of a learning experience" מאשר הכתיבה עצמה. לאור זה חשוב לציין שרוב הבלוגרים החינוכיים אינם זוכים למספר רב כל כך של תגובות. אפשר לקבוע במידה לא קטנה של בטחון שלרוב הגדול של המורים שכותבים בלוגים יש רק קומץ קוראים, ושהרוב מאלה הם קוראים פסיביים.

קומיקס מהאתר Reality Check שאליו הגעתי דרך טים סטאמר ממחיש היטב את המצב הזה: אישה מביטה בבעלה ששוקד על המקלדת, ושואלת: "אם אתה כותב בלוג ... ואף אחד לא קורא אותו, האם הוא עדיין בלוג?".
reality check
השאלה לגיטימית, אבל נדמה לי שהתשובה די פשוטה: כן, הוא עדיין בלוג. גם אם אני חש ששרסקי מגזים בתרופת הפלא שלו לשיפור ההוראה, אני עדיין רואה חיוב רב בכתיבה הזאת. ודווקא בניגוד לשרסקי, בעיניי הלמידה המשמעותית של בלוגר נובעת מעצם הכתיבה עצמה, ולא (ברוכות או רצויות ככל שיהיו) מהתגובות.

תוויות: ,

יום שני, 15 בנובמבר 2010 

כתיבה מעבר לקורס

ליסה ליין שמחה לזנוח את Blackboard, שעדיין נחשב ל-CMS הנוץ ביותר בארה"ב. בשביל הקורסים בהיסטוריה שהיא מלמדת במכללה בקליפורניה היא עברה ל-Moodle. השוואה בין שתי המערכות האלו מובילה אותה להרהר על השימוש בבלוגים בהוראה באופן כללי, ועל זה היא כותבת במאמרון חדש בבלוג שלה.

ליין רואה הרבה חיוב בבלוגים אישיים, אבל לא ברור לחלוטין היכן הבלוגים האלה צריכים לשבת. היא נוטה לחשוב שעדיף בלוגים על תשתיות עצמאיות, מחוץ ל-CMS שבה היא מנהלת את הקורסים שלה. (נקודה זאת משמעותית היות ובעבר ליין כתבה על כך שעל אף העבודה שבאופן כללי היא איננה נמשכת למערכות CMS ומעדיפה כלים "פתוחים" יותר, יש בכל זאת משהו חיובי בסביבה ברורה ומוגדרת שאליה סטודנטים צריכים להגיע, כך שהפעילות הלימודית שלהם נבחנת מיתר הפעילות שלהם ברשת.) לדעתה חשוב לטפח את תחושת הבעלות של הסטודנטים על סביבת הבלוגים של עצמם. הבעלות הזאת באה לביטוי בניהול העצמאי של הסטודנט על בלוג, באפשרות של הסטודנט להגיב לקוראיו לפי ראות עיניו, ביצירת קשר עם קוראים מחוץ למסגרת הלימודים, ואולי חשוב מכל, באפשרות לשמור על התוכן של הבלוג, ולהמשיך לכתוב בו גם אחרי שהקורס מסתיים. ליין מרחיבה בנקודה הזאת:
This last, the perpetuity of their work, is important as a default. As a student, I used to save all my returned papers. But students in an online class lose all their work unless they’ve saved it themselves, and that only works for written stuff before there’s any feedback. Or they have to copy and paste everything. So a blog inside a CMS would defeat pretty much everything I’d want students using blogs for!
הגישה הזאת נוגעת בלב ליבה של החינוך. עבור ליין לא מדובר רק בהעברת מידע בתחום התוכן, אלא בפיתוח החשיבה והרפלקציה. אם אנחנו באמת חותרים ל-Life Long Learning, ורואים בו מטרה מרכזית של העבודה החינוכית שלנו, עלינו להתמקד בהקניית הכלים שמאפשרים את המשך הלמידה, ולא ברכישת "ידע" שבימינו ממילא נגיש די בקלות. אם נכונה הקביעה שהתקשוב מאפשר למידה "מכל מקום ובכל זמן", לבלוג האישי, שהכתיבה בו איננו סתם עוד מטלה במסגרת של קורס אלא פעולה לימודית/חשיבתית בזכות עצמה, יש ערך מיוחד.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates