יום שלישי, 4 באפריל 2017 

מדכא, אבל לא מפתיע

לפני כשבועיים אליוט סולוואי וקתי נוריס פרסמו מאמרון שבו הם דיווחו על שני מקרים שבהם שימוש איכותי בתקשוב בבתי ספר נבלם. במקרה השני מחוז שעבר מהשימוש במכשירי iPad למחשבי Chromebook גילה שמשאבי רוחב הפס של המחוז לא היו מתאימים לצרכים החדשים שנוצרו. סולוואי ונוריס מסבירים שמפני שהיישומים שעל מכשירי ה-iPad פעלו כיישומים עצמאיים, דרישות רוחב הפס שלהם היו קטנות לעומת הדרישות של היישומים הווביים שבמחשבי ה-Chromebook. אבל, כפי שהם מוסיפים, המחוז לא דאג למציאות האחרת:
The school board didn’t allocate the money for the networking upgrade because the school board thought that the only real difference between iPads and Chromebooks was that the latter had an attached keyboard. Apparently, no one had explained the networking needs of Chromebooks to the board.
והתוצאה? מכשירים נהדרים שבאמצעותם ניתן להפעיל יישומים לימודיים איכותיים, אינם מנוצלים כמו שצריך. וזה מוביל, כמובן לתסכול מצד המורים והתלמידים.

מדובר בסיפור די עצוב, אבל אפשר להבין את הקושי. הנהלות של מחוזות אינן בהכרח מבינות שיכולת ההתחברות של תלמידים רבים למשאבים אי-שם ברשת נשענת על מערך טכנולוגי ענף ומורכב. אפשר לקוות, ואולי אפילו לצפות, שיסיקו מסקנות וילמדו מהנסיון. יתכן, כמובן, שהמסקנה שיסיקו תהיה שעדיף להמשיך עם רוחב פס מצומצם ולוותר על חלק מהשימוש הלימודי של הכלים, אבל ... אפשר לקוות.

המקרה הראשון הוא המעניין יותר, וגם המדכא יותר. הפעם לא מדובר במקרה של העדר ידע טכנולוגי, אלא במקרה של סדר עדיפות חינוכי עקום. ואת זה, למרבה הצער, הרבה יותר קשה לתקן.

סולוואי ונוריס מדווחים על פרויקט שבו הם היו מעורבים – פרויקט שנסוב סביב השימוש במערך של כלים שיתופיים (כלים שהם עצמם היו מעורבים בפיתוחם) על גבי מחשבי Chromebook בקורסי לשון בבית ספר תיכון. מנהל בית הספר אישר את רכישת המחשבים כדי לאפשר את הפעלת הפרויקט. הם כותבים:
In June, the pilot project was deemed a huge success. The teachers had put a tremendous amount of effort into creating new, inquiry-oriented curriculum materials that exploited the collaboration software. Student engagement in classwork was up — as was student achievement. The principal was pleased and told the teachers that they would be able to use the carts of Chromebooks again in 2016-2017.
אבל מה שסוכם בסוף שנת הלימודים נתקל במציאות אחרת עם פתיחת שנת הלימודים החדשה. מחשבי ה-Chromebook שנרכשו במיוחד עבור הפרויקט של שני המורים כבר לא הועמדו בראש ובראשונה לרשותם כמו שהובטח, אלא הפכו לנחלת הכלל, עם סדר עדיפות שהציב את הפרויקט בעדיפות נמוכה:
Of course, there were all sorts of rules about when a cart could be signed out and for how long it could be signed out. The icing on the cake rule on cart sign out was this: Those using the computing devices for state testing purposes had priority. State tests, district tests, and even classroom tests had priority over curricular use of the computing devices. In effect, then, there was no way the two English teachers would have the kind of access in 2016-2017 to computing devices for their students that they had enjoyed in 2015-2016.
אפשר אולי להבין שמורים אחרים, שראו שהמחשבים היו בשימוש בבית הספר ירצו גם הם להשתמש בהם. ולכן אפשר גם להבין שקשה היה למנהל לעמוד בהבטחתו. אבל זה איננו מה שקרה במקרה הזה. לא נוצר תחרות לשימוש פדגוגי, אלא ניתנה עדיפות להכנות לקראת מבחנים – ולא רק המבחנים הסטנדרטיים החשובים והמשמעותיים, אלא מבחנים באופן כללי. זאת ועוד: סולוואי ונוריס מוסיפים שמפני שכישורי הקלדה נחוצים למבחנים הסטנדרטיים, גם השימוש במכשירי ה-Chromebook לאימון בהקלדה קיבל עדיפות על השימוש בפרויקט. הם מציינים בפליאה:
Typing practice gets priority over curriculum!
אז מה ניתן ללמוד מכל זה? למען האמת, לא הרבה חדש. עצוב שבעיני מנהל בית ספר השימוש בכלים דיגיטאליים כדי להכין את התלמידים למבחנים עדיף על שימוש בכלים האלה לצרכים פדגוגיים, אבל בארה"ב של היום זה איננו צריך להפתיע. עוד בשנת 2013 כאשר בלוס אנג'לס הוחלט לרכוש מכשירי iPad עבור כלל התלמידים (פרויקט שממספר סיבות הוכתר ככשלון חרוץ) ציינתי שההחלטה לרכוש את המכשירים היתה החלטה שהתקבלה באופן מזורז, ולא התייחסה בעיקר לאיכויות של הכלים. כפי שהוסבר אז בלוס אנג'לס טיימס:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
מאז אולי מצאו שמחשבי Chromebook עדיפים על מכשירי iPad (בלוס אנג'לס בזמנו גילו שבלי מקלדות נפרדות התלמידים התקשו להשתמש במכשירים במבחנים) אבל סדר העדיפות נשאר כפי שהיה. קודם כל מבחנים, ורק אחרי זה (אם בכלל) למידה.

תוויות: , ,

יום רביעי, 4 בנובמבר 2015 

בכל דור ודור

ארבע פעמים בשנה האחרונה (באפריל, ביוני, ביולי, ובפעם האחרונה לפני כשבועיים) אודרי ווטרס ציטטה קטע מתוך The Children’s Machine מאת סימור פפרט. מדובר בקטע שבו פפרט טוען שבעבר המחשב בבית הספר מילא תפקיד "חתרני" ובישר על שינוי מהותי בדרכי ההוראה והלמידה, אבל עם הזמן הוא אולף על ידי המערכת (עמ' 39 לפי העותק המודפס שנמצא על מדף שלי). בעקבות השימוש של ווטרס בקטע בלוגרים לא מעטים ציטטו אותו, אבל גם לפני-כן הוא זכה לפרסום. נתקלתי בו מספר פעמים בעבר. בין היתר מצאתי אותו בספר שהתפרסם לפני כמעט עשר שנים, ואפילו טיפה אחרי פרסום הספר הקטע צוטט בכתבה ב-Education Week. די ברור שדבריו של פפרט קולעים לתחושה של אנשי חינוך רבים שבדרך לשילוב המחשב בבתי הספר משהו מהחזון החינוכי השתבש.

בקטע שאני מביא כאן הרחבתי טיפה את הציטוט. הוא מתחיל שלושה משפטים לפני תחילת הקטע שהווטרס מצטטת:
From an administrator's point of view, it made more sense to put the computers together in one room – misleadingly named "computer lab" – under the control of a specialized computer teacher. Now all the children could come together and study computers for an hour a week. By an inexorable logic the next step was to introduce a curriculum for the computer. Thus, little by little the subversive features of the computer were eroded away: Instead of cutting across and so challenging the very idea of subject boundaries, the computer now defined a new subject; instead of changing the emphasis from impersonal curriculum to excited live exploration by students, the computer was now used to reinforce School’s ways. What had started as a subversive instrument of change was neutralized by the system and converted into an instrument of consolidation.
באותה פיסקה, מספר משפטים מוקדם יותר, פפרט גם מתאר לנו את התהליך של מיסוד השימוש במחשב בבית הספר. הוא מסביר שתחילה מתייחסים אליו ככלי קצת מוזר אבל לא מאיים. ובגלל הדימוי הזה אפשר היה להשאיר אותו בידיהם של המורים שנמשכו אליו. לפי פפרט, אותם המורים שהתעניינו במחשב וניסו לשלב את השימוש בו בכיתות שלהם זיהו במחשב אמצעי לחולל שינוי חינוכי:
When there were few computers in the school, the administration was content to leave them in the classrooms of teachers who showed greatest enthusiasm, and these were generally teachers who were excited about the computer as an instrument of change.
אני די בטוח שאותם מורים ראו את עצמם כסוכני שינוי וקיוו שאפשר יהיה להפיץ את השימוש במחשב לתוך המערכת כולה. האם היה סיכוי שהגישה של אותם מורים היתה מתפשטת לתוך המערכת כולה ומשפיעה על החינוך באותם כיוונים שלהם פפרט ייחל? היום, כאשר על אף קיומם של כיסים של התנגדות התקשוב הפך לחלק אינטגראלי מיום הלימודים, נדמה לי שהמחשב התבסס כך שהסיכוי שהוא ימלא תפקיד חתרני שייך רק להיסטוריה. המסקנה ברורה – פפרט צדק כאשר הוא טען שהמערכת ניטרלה את המחשב.

אבל עם כל הכבוד לראיית הנולד של פפרט, הקטע הזה שמרבים לצטט הוא בן יותר מעשרים שנה. הוא איננו שייך למציאות התקשובית של ימינו, ויש אפילו מידה מסויימת של הטעייה בכך שמביאים אותו עכשיו. אין זה אומר שגם היום פפרט איננו צודק, אבל לא יהיה זה נכון לראות את הדרכים שבהן משלבים את התקשוב לתוך בית הספר היום כחלק מרצף שהתחיל כאשר פפרט כתב.

פפרט היה, כמובן, הרוח החיה מאחורי פיתוח הלוגו (Logo), שפת תכנות שאיפשר לתלמידים להפעיל "צב" ובדרך הזאת להחשף לעולם התכנות, ולחשיבה הלוגית שמתלווה אליה. הלוגו פותח בשנת 1967 וזכה לשימוש נרחב בבתי הספר של שנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת. אבל ב-1993, כאשר פפרט פרסם את The Children’s Machine, ימי הזוהר של הלוגו כבר היו מאחוריה. בקטע המצוטט למעלה פפרט הביע את אכזבתו מהעדר היכולת של הלוגו (ובגלל זה של המחשב באופן כללי) להשפיע על דרכי ההוראה בבתי הספר. כבר אז היה ברור שהוא מצליח רק למלא נישה קטנה בבתי הספר. הקביעה של פפרט שהאופי החתרני של המחשב נשחק, כך שהוא איננו משפיע על מערכת החינוך, בוודאי היתה נכונה.

אבל חשוב לשים לב ששנת 1993 היתה לפני פריצת הדרך של ה-WWW. החדירה של הווב לתודעה הציבורית עוררה שוב את הציפיה אצל אנשי חינוך שהמחשב יחולל שינוי משמעותי, ואולי אפילו חתרני, למתרחש בבתי הספר. תקופת הפריחה של האינטרנט היא תקופה שונה מתקופת הלוגו, והשימוש בתקשוב היה שונה מאשר תכנות על ידי תלמידים באמצעות הלוגו.

מה שבעייתי לגבי הציטוט הזה איננו שהוא איננו נכון - הרי, למרבה הצער גם היום, כמו אז, ההיבטים החתרניים של התקשוב ממוגרים על ידי המערכת כך שהוא איננו פועל כסוכן של שינוי. בנוסף, על אף העובדה שהשימוש העכשיווי בציטוט תלוש מהקשרו ההיסטורי, זה רק חלק מהבעיה של השימוש בו. ללא ספק העוצמה של הקביעה של פפרט קשורה לכך שמה שהוא כתב במציאות היסטורית מסויימת תקף שוב בימינו. אבל בעצם, זה בדיוק שורש הבעיה. כאשר אנחנו מצטטים את פפרט מבלי להתייחס להקשר ההיסטורי שבו דבריו נכתבו, אנחנו עשויים לחשוב שהוא תיאר רצף, שקיים תהליך שהתחיל לפני לפחות ארבעים שנה והמשיך עד ימינו. אבל האמת היא אחרת. אין כאן "תהליך" אלא נקודת זמן מסויימת שבה התקשוב הציע אלטרנטיבה למקובל בבתי הספר והוכרע על ידי שילוב התקשוב בדרך אחרת ... ונקודת זמן נוספת, מאוחרת יותר, שבה התקשוב שוב מציע אלטרנטיבה, ושוב מכריעים אותו.

בעצם, יש כאן עדות לוויכוח מתמשך שמתעורר בכל נקודת זמן סביב הכלים שעומדים לרשות החינוך והשימוש בהם בבתי הספר. בחינוך קיימות גישות שונות ומנוגדות ובכל דור אלה באות לביטוי סביב השאלה של כיצד להשתמש בכלים האלה בכיתה. דבריו של פפרט נכתבו כתגובה להשתלטות ה-CAI על המחשבים, השתלטות שדחקה את הלוגו לפינה צדדית ומצומצמת. היום אנחנו רואים את אותו התהליך, אבל עם נפשות פועלות אחרות. רק לפני מספר שנים התקשוב, שבאמצעות הגישה הבלתי-מוגבלת למידע וכלים של Web 2.0, איפשר יצירה של חינוך ממוקד-לומד. אבל היום הגישה הזאת מוצאת את עצמה נדחקת הצידה על ידי כלים שעוקבים אחרי כל פעולה של כל תלמיד ועל ידי הטענה שאפשר ליצור תכנית לימודים "אישית" עבור כל תלמיד. אני בוודאי אינני מתנגד לכך שנמשיך לצטט את פפרט (וגם, כמובן, ללמוד ממנו) אבל השימוש תלוש ההקשר בציטוט הספציפי הזה מקשה עלינו לראות את התנאים הספציפיים של היום, תנאים שבהם יש להאבק. חשוב שנהיה ערים לכך שהעימות בין גישות חינוכיות שונות איננה עימות שכבר הוכרע לפני ארבעים שנה, אלא עימות שמתעוררת כל פעם מחדש.

תוויות: ,

יום שבת, 24 באוקטובר 2015 

ואולי הירידה לפרטים הקטנים מזיקה?

המאמרון האחרון שהתפרסם כאן אמנם עסק, כמו הבלוג הזה כולו, בחינוך, אבל הוא הגיע בסופו של דבר אל החינוך דרך התייחסות לנושא אחר. חלק ניכר מדי מהקריאה שלי קשור ישירות לחינוך, אבל אני יודע שתחומים רבים אחרים יכולים להיות ממש מרתקים. לכן, האפשרות לצלול לתוך תחום אחר ולבסוף לקשר נושא "חיצוני" חזרה לחינוך תמיד משמחת אותי. אני בטוח שהפתיחות לתחומים אחרים מעשירה את הראייה החינוכית - גם מבחינה אישית, וגם מקצועית. בגלל זה, כאשר סיימתי את כתיבת המאמרון הקודם אמרתי לעצמי שכדאי ורצוי שאמצא הזדמנויות לעשות את זה לעתים קרובות יותר. והנה, כבר עכשיו הזדמנות כזאת נפתחה לפני.

אני עוקב אחר מספר תחומי ספורט, אם כי אני חייב להודות שלעתים קרובות הכתיבה של כתבי הספורט מעניינת אותי יותר מאשר הצפייה במשחקים עצמם. ג'ו פוזננסקי הוא כתב ספורט אמריקאי שאני מקפיד לקרוא. לפני מספר ימים, בעקבות מהומה שהתעוררה במשחק בייסבל בעקבות החלטה של שופט והפיכת אותה החלטה לאחר צפייה בשידור החוזר המיידי, פוזננסקי כתב (ולא בפעם הראשונה) למה מפריע לו שענפי ספורט מסתמכים, יותר ויותר, על השידור החוזר המיידי כדי לקבוע מה באמת קרה על המגרש.

בסגנון ששוב ושוב משכנע אותי שכתבי ספורט הם בין בעלי השפה העשירה והתיאורית ביותר בכל שפה פוזננסקי מתאר את הקסם שבשידור החוזר המיידי, ובאפשרות להאט סרטון כך שמתגלים דברים שהעין הבלתי-מזויינת איננה מצליחה לתפוס:
Let’s start with a video you have no doubt seen, a super-slow-motion video of a bat hitting a baseball. If you slow it down to 10,000 frames per second, you will see something that looks like an optical illusion. You will see that the baseball, which seems pretty solid, compresses like it’s a racquetball hitting a wall. It gets smooshed. And, if you look even more closely, you will see that the bat actually bends, as if made of rubber. Similar things are true when you slow down a football being kicked, a golf ball being driven or even a basketball being dribbled.

There is no possible way we would know this — or even believe it — if the cameras didn’t show it to us. I remember listening to NFL Films’ Steve Sabol marvel about how a kickoff looked when you slowed down the film just enough. Everybody at Films just sat around watching in wonder. “It was,” he said, “like seeing a new star through a telescope.”
במקרים רבים, מה שאנחנו רואים בדרך הזאת נפלא ומרגש, ושונה מאד ממה שבזמן אמת העין מסוגלת לקלוט. במקרה הספציפי שעליו פוזננסקי כותב השופט קבע ששחקן הגיע לבסיס בהצלחה, ואילו בשידור החוזר המיידי אפשר להבחין שלשבריר שנייה הרגל שלו זזה טיפונת מאותו בסיס, ולכן נקבע שהוא לא הגיע בהצלחה. פוזננסקי מציין שכמעט בכל פעם שיבדקו מצבים כאלה המצלמה תתפוס משהו שהעין לא רואה. הוא שואל כיצד המידע הנוסף הזה משפיע על המשחק ועל חוויית המשחק אצל הצופה:
But, when dealing with replay — and the ability to slow the game down to 2,000 frames per second — the rabbit hole goes very deep. And you can’t just stop with fixing the bad calls. Because the more you slow it down, the more you see things that the eyes could never see before. And once you see those things — like someone hopping slightly off the bag in a stolen base — you can’t UNSEE them.
השידור החוזר המיידי בספורט איננו התחום היחיד שבו טכנולוגיות משפיעות על כיצד אנחנו חווים את העולם. בחיי היום-יום אף אחד מאיתנו איננו רואה פרצוף של אדם אחר מקרוב כמו שצילום תקריב יכול להראות לנו אותו, וצילומים שבהגדלה עצומה של חרקים, למשל, מגישים לנו תצפית לתוך פרטים שבקושי יכולנו לתאר לעצמנו. לפעמים הפרטים האלה פותחים עולם וכובשים את הדמיון. אבל לפעמים, כמו במקרה של השידור החוזר המיידי בספורט, הם מכבידים עלינו. הם נותנים לנו יותר פרטים מאשר אנחנו צריכים, ולא פעם זה גורם לנו להבין את המציאות בדרך שמרחיקה אותנו מהיכולת שלנו לפעול בצורה רצויה.

הספורט והחינוך שונים מאד זה מזה, אבל נדמה לי שגם בחינוך אנחנו מוצאים הקבלה לבעיה שאליה פוזננסקי מתייחס. יתכן שהמרדף משוחרר המעצורים אחרי עוד ועוד נתונים על לומדים – הן מבחינת פרטי הפרטים של כל לומד, והן מבחינת בניית מודלים לימודיים בעקבות איסוף אין סופי של נתונים על משתמשים רבים שאפשרי היום – עושה לחינוך מה שהשידור החוזר המיידי עושה לספורט. בשני המקרים עודף המידע מרחיק אותנו מלראות את הרגע. בספורט, כמובן, לרגע משמעות מרכזית. מעניין אותנו מה קורה על המגרש עכשיו. וכך גם בחינוך. מורה מיומן מסוגל לקרוא את הלומד ואת הכיתה ולתקשר איתם כך שהוא יוצר חוויית למידה. אין זה אומר שיש לשלול כלים שיכולים לנתח את המצב על מנת לשפר ולשכלל, אבל כמו עם השידור החוזר המיידי, כאשר הוא משתלט על היכולת לחוות את הרגע כולם מפסידים.

העצם, מדובר בצורך להכיר בגבולות ההגיוניים של הכלים – בחינוך כמו בספורט. מורים מנוסים מסוגלים להבחין בתלמיד שאיננו מרוכז בכיתה מפני שיש בעיות בבית, או אולי מפני שהוא רעב. אבל דיווח מפורט על קצב הנשימה ושל לחץ הדם מעבר החודשיים האחרונים, והצלבת אותם נתונים עם סוגים שונים של שיעורים (למשל) הוא הרבה מעבר לדרוש. זה הופך את החינוך מאמנות למשהו אחר (ולא, כפי שרבים אולי טוענים, ל-"מדע").

יתכן גם שהפתרון שפוזננסקי מציע עבור הספורט מתאים גם לחינוך. פוזננסקי יודע שאין אפשרות להוציא לחלוטין את השימוש בשידור החוזר המיידי מהספורט. מדובר בטכנולוגיה שקיימת, שלשימוש המתאים בו יתרונות רבים. לכן הוא מציע שבמקרים של החלטה שמוטלת בספק ניתן לפנות לשידור החוזר המיידי, אבל לצפות בו במהירות הרגילה, באותה מהירות שבה העין רואה את המתרחש בזמן אמת. הוא איננו שולל צפייה חוזרת, אבל הוא מתנגד לשינוי אופי המשחק על ידי דקדקנות היתר. לדעתו, הצלילה לעומק השידור החוזר המיידי גורמת לנו לעסוק בפרטים שביסודו של דבר מרחיקים אותנו מרוח המשחק:
And the more we slow down this game, the more we’re going to see stuff like that, silly little stuff that should not matter, but in slow motion does matter. We move away from the spirit of the game, I think.
יש גם, כמובן, רוח החינוך, והיכולת שלנו לאסוף ולנתח נתונים עלולה להרחיק אותנו מאותה רוח. אני מניח שבעתיד הלא רחוק מחקרים יקבעו בשבילנו את האורך האופטימלי של הסבר של מורה לפני כיתה, או את צבע הגיר העדיף להסברים מדעיים על לוח הכיתה לעומת הסברים בהיסטוריה או בספרות.

עצירת הזמן כדי להבחין במה שהעין הרגילה איננה מצליחה לראות שונה מבניית מאגר עצום של נתונים על מיליוני משתמשים כדי "לגלות" תהליכים שאינם נראים למורים בכיתות שלהם. הראשון מפרק את המקרה היחיד לפרטי פרטים עוד יותר קטנים, ואילו השני מכליל את הפרט הקטן לתוך הכללה אדירה. אבל כמו שעצירת הזמן בספורט מרחיקה את המשחק מרוח הספורט, הכללה רחבה מדי מאבדת את הלומד היחיד בתוך בליל של נתונים. חשובים ככל שהנתונים האלה עשויים להיות, הם מרחיקים אותנו מרוח החינוך.

התוצאה עבור הצופה וגם עבור המורה דומה מאד – תמונה שהיא תלושה ממה שעד עכשיו היה כל כך אנושי. וכמו שהאנושיות הזאת נמצאת בשורש חוויית הספורט, היא גם נמצאת בשורש חוויית הלמידה.

תוויות: ,

יום שבת, 17 באוקטובר 2015 

לפעמים מגיע לתקשוב שיגנו עליו

לאחרונה כמעט כל מה שאני כותב כאן על התקשוב בחינוך הוא ביקורתי. אמנם אני משוכנע שהתקשוב הרוויח את הביקורת הזאת בכבוד, אבל אין זה אומר שראוי שיקטלו אותו כמו שעשה מנפרד שפיצר, חוקר גרמני, בכתבה קצרה שהתפרסם באתר New Scientist לפני מספר שבועות. הגעתי אל הכתבה של שפיצר דרך ציוץ של MindCet שבסך הכל ציטט את כותרת הכתבה:
לעתים קרובות מדי, לצערי, אני נוטה להשיב לשאלה הזאת ב-"כן". אבל במקרה הספציפי הזה שפיצר מתאמץ כל כך להראות את החולשות ואת הכשלונות של התקשוב שבסופו של דבר התוצאה היא די מצחיקה.

לא הכרתי את שפיצר לפני שקראתי את הכתבה שלו. גיליתי שהוא כן מוכר בגרמניה. יש עליו ערך בוויקיפדיה הגרמנית, וקורות החיים שלו מרשימים. הכתבה הנוכחית כנראה מתפרסמת לקראת פרסום ספר חדש שלו על סכנות הדיגיטאליות עבור ילדים. בשנת 2012 הוא פרסם ספר בשם Digital Dementia (בגרמנית בלבד), ושם הספר שעומד לצאת (גם בגרמנית) הוא Cyber Sick!. די ברור שהוא לא רואה חיוב רב בדיגיטאליות, לפחות אצל ילדים. הכתבה הקצרה שלו מכילה כ-15 קישורים למחקרים אשר מצביעים על מגוון רחב של פגמים אשר בשימוש בכלים דיגיטאליים במסגרות חינוכיות. על פניו, קישורים רבים כל כך בכתבה קצרה כל כך בהחלט מרשימים – אם הם אכן מחזקים את טיעוניו. הבעיה היא שכאשר בודקים אותם חלק לא קטן מהם אינם משכנעים. מתקבל הרושם ששפיצר נאחז בכל דבר שאולי מראה את הצד האפל של התקשוב, גם אם תוקף הדוגמאות שהוא מביא די מוטל בספק.

שפיצר כותב על:
an earlier study that drew on PISA results and contained data from 250,000 students aged 15 [that] showed that they performed worse at school if they had a computer in their bedroom
כאשר בודקים את המחקר עצמו אנחנו מגלים שהוא משנת 2004 (היסטוריה עתיקה במונחים של התקשוב החינוכי) ושהחוקרים מקשרים בין הרמה הסוציו-אקונומית של משפחות התלמידים שקיבלו מחשבים בבית לבין ההישגים שלהם בבית הספר. במילים פשוטות יותר, החוקרים מצאו שמשפחות מרמה תרבותית נמוכה לא ידעו לעודד את ילדיהם להשתמש במחשב בצורה יעילה. המחקר הזה איננו מצביע על השפעה שלילית של המחשב על הלמידה, אלא על כך שאם לא נלחמים בעוני אין סיכוי לשפר את הלמידה.

באותה פיסקה אנחנו לומדים ש:
In Israel, researchers found performance declined in elementary and middle schools with computers
מדובר במחקר שהתפרסם בשנת 2001, כאשר הנתונים שלו נאספו בשנת 1996 (במסגרת "מחר 98"). המחקר בדק כיתות ד' ו-ח', ואכן, כפי ששפיצר מציין, התוצאות לא היו מזהירות. אבל המחקר בדק Computer Aided Instruction ששונה בתכלית ממה שנעשה היום עם כלים דיגיטאליים במערכות חינוך (אם כי למרבה הצער נדמה שהיום חוזרים לשיטות האלו). יתכן שאפשר לקטול את הדיגיטאליות בחינוך היום, אבל לעשות את זה על פי נתונים מחקריים מלפני 20 שנה גובל ברשלנות. (סביר גם להניח ששפיצר מצפה שאף אחד לא יבדוק את המקורות שלך).

הדוגמה השלישית והאחרונה של אותה פיסקה מתייחסת לרומניה:
in Romania it has been reported that poorer children whose families received money to buy a computer performed worse in school than those without computers
גם כאן בדיקה של הקישור מעלה תמונה שונה מאד מזאת ששפיצר מצייר. הקישור של שפיצר מסכם מחקר (שהתפרסם ב-2010) שבו החוקרים קובעים:
On one hand, children in families that received a voucher scored significantly higher on tests of computer skills and cognitive ability than their counterparts without a voucher. On the other hand, children in families that received a voucher had significantly lower school grades in math, English, and Romanian than their counterparts without vouchers. The authors conclude that "providing home computers to low-income children in Romania lowered academic achievement even while it improved their computer skills and cognitive ability.
מתברר שאכן, כפי ששפיצר טוען, ההישגים הלימודיים של התלמידים נפגעו. אבל משום מה הוא מתעלם מהמסקנה הנוספת של החוקרים שהיכולות הקוגניטיביות שלהם השתפרו. דווקא ממה שהצלחתי ללמוד על שפיצר התרשמתי שהוא יותר מודאג שהדיגיטאליות פוגעת בבריאות הילד ופחות מודאג מפגיעה בהישגים האקדמיים. אולי מפני שבמקרה של המחקר הזה אפשר להתרשם שהמחשב תורם לילד הוא בוחר להביא לנו רק חלק מהמסקנות של אותו מחקר.

לפעמים מתקבל הרושם ששפיצר פשוט רשלני בעבודה שלו. הוא מקשר למחקר של מארק וורשהאואר משנת 2008 ומציין שהמחקר מצא שהשימוש במחשבים ניידים לא תרם לסגירת הפער בין תלמידים ברמות סוציו-אקונומיות שונות. אבל משום מה הוא איננו מציין שוורשהאואר מצא שהשימוש בניידים כן תרם ללמידה במגוון תחומים הקשורים לאוריינות (הנושא שהוא ביקש לבדוק). באותה פיסקה שפיצר כותב על:
A comparison between electronic and paper textbooks in Science [that] showed that embedded videos and hyperlinks in the former are a distraction and impede learning.
ומתברר שאותה "השוואה" איננה מחקר ב-Science (כתב עת מכובד ביותר) אלא מכתב (קצר) למערכת. הכותבים הם דמויות מוכרות ומכובדות בתחום הפסיכולוגיה החינוכית, אבל המכתב שלהם לא נכתב על מנת להראות שספרים דיגיטאליים אינם כלי יעיל, אלא לעודד את הפיתוח של ספרים דיגיטאליים טובים יותר. הם מדגישים שיש מספר יתרונות אפשריים לספרי לימוד דיגיטאליים, וכותבים:
There is no indication that publishers are investing the time and hard work required to leverage this information into a new generation of electronic textbooks. Rather, it seems that most are taking the pedagogical devices from print books and putting them in digital format, with little evidence that they positively affect learning.
יותר מאשר יש כאן ביקורת על הדיגיטאליות בתהליכי למידה, יש ביקורת על המוציאים לאור שמפיקים ספרים שאינם מנצלים את היכולות הטמונות בספרים האלה.

אם מישהו קורא את המאמרונים שמתפרסמים בבלוג הזה הוא בוודאי יודע שלא צריכים לעמול קשה מדי למצוא סיבות להיות ביקורתי כלפי התקשוב בחינוך. אבל במקרה הזה מנפרד שפיצר, על מנת להוביל אותנו למסקנה גורפת שהוא כנראה הסיק די מזמן, כן עמל קשה מדי. הוא נאחז בכל פריט קטן, תוך שהוא מתעלם מאחרים, ובסופו של תהליך מפרסם כתבה שלו נכתבה בעזרת מחשב נייד והאינטרנט על ידי תלמיד בתיכון אפשר היה להציג אותה כעדות לכך שהתקשוב באמת מזיק לחינוך.

תוויות: , ,

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015 

אולי בעצם דוח מעודד

השבוע התבשרנו שדוח של ה-OECD (הגוף שמפעיל מבחני PISA) קובע שהשימוש במחשב ובאינטרנט בבית הספר איננו תורם להישגים לימודיים. כותרת המשנה של הכתבה בנושא ב-Ynet מבהירה:
ארגון ה-OECD מפרסם תוצאות ממחקר כלל עולמי חדש, שמגלה כי סביבה טכנולוגית אינה משפרת את הישגי התלמידים. מהדו"ח עולה כי מדינות שבהן היה שימוש גבוה במחשבים, לא הגיעו להישגים גבוהים במבחנים בינלאומיים.
כצפוי, הדוח עורר תגובות רבות. נדמה לי שרוב המגיבים ב-YNET צהלו – הנה ההוכחה שחיכינו לה שההשקעה בתקשוב היא בזבוז כסף אדיר. אחרים, כולל כמובן בלוגרים חינוכיים, ניסו לפרש את הבשורה, נוסח "כמובן שללא פדגוגיה מתאימה אי אפשר לצפות להישגים טובים". העיתונות באנגליה, כך נדמה, ניסתה לשמור על איפוק ומתינות. הכותרת של הדיווח ב-BBC הכריזה, למשל:
Computers 'do not improve' pupil results, says OECD
אבל בהמשך הכתבה גם מביאה מדבריו של אנדריאס שלייכר, מרכז תחום החינוך ב-OECD, שממתנים טיפה את הקטילה:
the findings of the report should not be used as an "excuse" not to use technology, but as a spur to finding a more effective approach.
בנוסף, אולי על מנת להמתיק עוד יותר את הגלולה, אותה כתבה מביאה מדבריהם של אנשי חינוך המסנגרים על התקשוב. דבריהם רומזים שתוצאות הדוח אינם מפריעות להם. מנהל ארגון Naace הבריטי – ה-National Association of Advisors for Computers in Education – שתגובה קצרה לדוח מופיעה גם בדף הראשי של אתר הארגון, מכריז:
It is endemic in society now, at home young people will be using technology, there's no way that we should take technology out of schools, schools should be leading not following.
כמו-כן, מנהל בית ספר מגיב:
We're training them to use technology which hasn't yet been invented. So how can you possibly divorce technology from industry or from teaching and learning?
טיעונים כאלה נשמעים כבר שנים רבות. הם תירוצים טובים, אבל הם עדיין תירוצים, וספק אם הם מהווים מענה לממצאים של הדוח כפי שאנחנו קוראים אותם בכתבה ב-Ynet:
עוד מראים הממצאים כי במדינות שהשקיעו במידה הגבוהה ביותר בטכנולוגיה – ספרד, נורבגיה ודנמרק, לא חל שיפור משמעותי בהישגי התלמידים בקריאה, מתמטיקה או מדעים, בהשוואה למדינות אחרות.

באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה, שם השימוש באינטרנט הוא השכיח ביותר בבתי הספר, נמצאה הידרדרות משמעותית ביכולת הקריאה של התלמידים.

מנגד, במדינות בהן התלמידים מגיעים להישגים הלימודיים הגבוהים ביותר במבחני PISA, כמו שנגחאי שבסין, ישנה תדירות שימוש נמוכה מאוד במחשבים.
אני מבקש לבחון את הדוח מזווית טיפה אחרת, ולנסות לבדוק את משמעות המונח "הישגים" שהוא מרכזי מאד הן לדוח והן לתגובות השונות שהוא מעורר. הדוח המלא מכיל כ-200 עמודים, אבל חלק נכבד מאד ממנו מורכב מטבלאות. תקציר הדוח מכיל רק 13 עמודים, ורק שניים וחצי מאלה הם מלל. לאור זה, נדמה לי שעל אף העובדה שעיון מעמיק בדוח עשוי להרתיע, קריאת התקציר מספיקה לנו לזהות את הנקודות החשובות.

אין ספק שהדיווחים בעיתונות נאמנים לכתוב בדוח. שם אנחנו קוראים, באופן די ברור, שהתקשוב איננו מוכיח את עצמו:
These findings, based on an analysis of PISA data, tell us that, despite the pervasiveness of information and communication technologies (ICT) in our daily lives, these technologies have not yet been as widely adopted in formal education. But where they are used in the classroom, their impact on student performance is mixed, at best. In fact, PISA results show no appreciable improvements in student achievement in reading, mathematics or science in the countries that had invested heavily in ICT for education. (ע' 15)
אבל כבר בשלב הזה חשוב לשים לב שהמדד להישגים הוא התוצאות במבחני PISA. במילים אחרות, כאשר הדוח מתייחס ל-"student performance", הוא מעריך אותו לפי הציונים במבחנים. יכול להיות שקיימת קורלציה בין למידה לבין תוצאות גבוהות במבחנים, אבל מאד יכול להיות שלא. האפשרות שאין קורלציה כזאת מתחזקת עוד יותר לאור זה שכבר מזמן למדנו שעל אף העובדה ששנגחאי שבסין זוכה לציונים הגבוהים ביותר במבחני PISA, שלטונות סין מאד מודאגים שהם הופכים את תלמידיהם למכונות למבחנים במחיר של אי-פיתוח היצירתיות.

נוצר הרושם שאנשי החינוך של ה-OECD יודעים שהמבחנים שהם מנהלים אינם מדד אמיתי ללמידה, אבל זה איננו עוצר אותם מלהתייחס אליהם בדרך הזאת. עוד בתקציר אנחנו קוראים:
PISA data show that, in countries where mathematics lessons focus on formulating, and solving, real-world problems – whether in engineering, biology, finance or any problem that arises in everyday life and work – students reported that their teachers use computers to a greater extent in instruction. (ע' 16)
מזה אנחנו כנראה למדים שכאשר יש שימוש נרחב בתקשוב בבתי הספר אותו שימוש הוא על מנת להציג לתלמידים בעיות אמיתיות, לעסוק בלמידה דוגמת PBL. ואם כך, אולי אנחנו צריכים להסיק שככל שעוסקים ב-PBL עוסקים פחות בהכנה למבחנים. אני בוודאי אינני רואה שום פגם בפעילות לימודית מהסוג הזה. אבל רצוי לשים לב שמשפט כזה רק מחזק את הסברה שאותם ה-"הישגים" שאנשי החינוך של ה-OECD מוסרים לנו שאינם מושגים אכן קשורים לתוצאות במבחנים ואינם בהכרח קשורים ללמידה של ממש. חיזוק לסברה הזאת אפשר למצוא בהמשך של אותה פיסקה:
But while PISA results suggest that limited use of computers at school may be better than not using computers at all, using them more intensively than the current OECD average tends to be associated with significantly poorer student performance. ICT is linked to better student performance only in certain contexts, such as when computer software and Internet connections help to increase study time and practice.
יש כאן רמז (ואולי יותר מרק רמז) שאותו "significantly poorer student performance" נובע מכך שמקדישים שעות שיעור לפעילות מעניינת ומאתגרת בכיתה, ושאותה פעילות מעניינת גורעת מהזמן שאחרת היה מוקדש להכנה למבחנים.

יש עוד. הכיתוב תחת טבלה 0.4 (עמ' 23) למשל, מסביר שהמבחן בקריאה בטקסט דיגיטאלי בחן את מספר ההקלקות של התלמיד, וגם את האחוז מאותן ההקלקות שהיו איכותיות ("מועילות" או "הכרחיות" לביצוע המשימה). קשה לא להסיק מזה שאפילו בסביבה היפרטקסטית שבה אפשר היה לצפות שהתלמיד מבנה לעצמו את תובנותיו, כולל מטעויות ומזה שהוא מוצא מידע שאיננו בהכרח רלוונטי, הבוחנים קבעו מראש מסלול אופטימלי לביצוע המשימה. גם כאן ה-"הישג" איננו מדד של למידה, אלא של מידת ההתאמה של ביצועי התלמיד לציפיות של הבוחנים.

יתכן מאד שהדוח של ה-OECD מראה שהשימוש במחשבים בבתי הספר איננו מוכיח את עצמו. אין לי ספק שבמקרים רבים זאת אכן מסקנה מתבקשת. אבל המקרה הספציפי הזה דווקא מעורר אצלי לא מעט תקווה – אולי העדר ההישגים לפי המדד של ה-OECD מצביע על כך שיש בתי ספר שבהם משתמשים בתקשוב כדי להגיע ל-"הישגים" חשובים ומשמעותיים יותר.

תוויות: , , , ,

יום ראשון, 12 ביולי 2015 

גילוי מרעיש!

דרך מאמרון קצר של טים סטאמר הגעתי לכתבה בוושינגטון פוסט שדיווחה על מחקר שהתפרסם בגליון החדש של ה-British Journal of Educational Technology. במחקר, שנערך בשנת הלימודים 2010-2011, החוקרים חילקו סמרטפונים ל-24 סטודנטים שעבורם היתה זאת הנגיעה הראשונה במכשירים כאלה. לפני השימוש הם ביקשו מהסטודנטים להעריך עד כמה המכשירים יעזרו להם בלמידה, כאשר בסיום שנת הלימודים הם חזרו על אותן השאלות כדי לבדוק עד כמה התחזית של הסטודנטים תאמה את הנסיון שהם צברו.

לא קראתי את 12 העמודים של המחקר המלא. אמנם יכולתי לשלם $6 כדי לקבל גישה אליו ל-48 שעות, אבל החלטתי לוותר. לאור זה, אולי מה שאני כותב כאן איננו מדויק, אבל הכתבה בפוסט קישרה לכתבה ב-Science Daily שסיכמה את המחקר לפי הודעה לעיתונות שיצאה מאוניברסיטת רייס במדינת טקסס, שם נערך המחקר. לכן נדמה לי שהדברים שאני מביא כאן נאמנים למקור. לפי Science Daily:
The research revealed that while users initially believed the mobile devices would improve their ability to perform well with homework and tests and ultimately get better grades, the opposite was reported at the end of the study.
במילים אחרות, באופן מאד לא מפתיע החוקרים מצאו שהציפיות של הסטודנטים בנוגע לתועלת הלימודית של השימוש בסמרטפון היו גדולות בהרבה ממה שהיה במציאות. הכתבה מדווחת שהסטודנטים התבקשו להשיב על מספר שאלות על סקלה של 1 ל-5, כאשר 5 מבטא הסכמה גדולה, ו-1 מבטא העדר הסכמה. תשובות הסטודנטים על השאלות (התרגום שלי):

     ה-iPhone שלי יעזור/עזר לי להשיג ציונים טובים יותר:
        ממוצע 2010 – 3.71
        ממוצע 2011 – 1.54
     ה-iPhone שלי יסיח/הסיח את הדעת שלי ממטלות הקשורות ללימודים:
        ממוצע 2010 – 1.91
        ממוצע 2011 – 4.03
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח במבחנים בשיעורים שלי:
        ממוצע 2010 – 3.88
        ממוצע 2011 – 1.68
     ה-iPhone יעזור/עזר לי להצליח בשיעורי הבית:
        ממוצע 2010 – 3.14
        ממוצע 2011 – 1.49

המסקנה מכל זה די ברורה – הסטודנטים טעו בגדול. תחילה הם סברו שהמכשיר יסייע להם, אבל בסיום המחקר, למודי נסיון, הם הודו שבעצם ההפך קרה. כפי שכותרת המשנה של הכתבה ב-Science Daily סיכמה, המחקר גילה ש:
users felt smartphones were actually detrimental to their ability to learn
אינני מתווכח עם המסקנה הזאת. הרי בסופו של דבר גילינו שסטודנטים שקיבלו סמרטפונים לא הבינו שכדי להצליח בלימודים לא די במכשירים עצמם, אלא שצריכים גם לעשות איתם משהו לימודי. אבל דווקא מפני שהמסקנה הזאת בכלל איננה מפתיעה עלינו לשאול מה החוקרים ציפו ללמוד מהמחקר הזה? בדיווח על המחקר מספרים לנו שהסטודנטים לא זכו להדרכה, לימודית או אחרת, על השימוש בהם. יתרה מזאת, אין בכלל התייחסות למיומנויות למידה. מתקבל הרושם שהחוקרים היו שבויים במיתוס "היליד הדיגיטאלי" והניחו, על אף מחקרים רבים שהראו את ההפך, שהסטודנטים מסוגלים לנצל את הכלים האלה לצורכי למידה מעצם היותם בני דור מסויים.

לפני בערך 20 שנה הדמות המצוירת קלווין גילה שלא מספיק במחשב כדי להכין דיווחים על ספרים לבית הספר, אלא שעליו גם לקרוא את הספרים:
אבל העובדה שהמציאות הזאת היתה מזמן ידועה כנראה לא מנעה מעורכי המחקר הזה לבדוק בעצמם. עלי להודות שאינני בטוח שאני מבין מה הם ציפו לגלות. אם הם רצו לדעת אם סמרטפון לבדו יכול להבטיח הצלחה בלימודים, אפשר היה לכוון אותם למחקרים רבים שמראים שלא. לעומת זאת, אם הם רצו לדעת אם סטודנטים מסוגלים לקבוע מראש עד כמה סמרטפון יכול לסייע להם בלימודים, הם אכן גילו שהם כנראה אינם יודעים לעשות זאת. אבל נשארת השאלה אם הממצא הזה בכלל מפתיע, או אם יש בה משמעות.

בסיום הכתבה ב-Science Daily מצטטים אחד החוקרים שמציין ש:
... our research clearly demonstrates that simply providing access to a smartphone, without specific directed learning activities, may actually be detrimental to the overall learning process.
יתכן שיש כאן מסקנה נכונה, אם כי ידוע מזמן שגם בשעת שיעור, שלא לדבר על שעות הכנת שיעורים, סטודנטים מגלים יותר עניין בהיצע של הסמטרפון מאשר במתרחש בשיעור, כך שאולי מסקנה מתבקשת אחרת היא שרצוי לנסות לעורר ענין גדול יותר בשיעורים. מה שמעניין אותי יותר מאשר המסקנה הדי מתבקשת הזאת היא קביעה נוספת, די תמוהה, של אותו חוקר. הכתבה מוסרת שהוא קובע שתוצאות המחקר:
have important implications for the use of technology in education
יסלחו לי אם אני מתקשה לזהות את ההשלכות החשובות האלו.

תוויות: , ,

יום שני, 18 במאי 2015 

הרהור קצר על עוד טכנולוגיה שמסייעת ללמידה

כתבה מלפני כשבועיים ב-THE Journal מדווחת על מחקר שבדק את התפקוד של תלמידים שעומדים ליד שולחנות (שהותאמו לעמידה) בכיתה לעומת התפקוד של תלמידים שיושבים ליד שולחנות "רגילים" במהלך שיעור שלם. לפי הכתבה:
The research looked at the results of an experiment in which 282 participants in grades 2-4 were observed in the fall and spring during one school year. Student engagement was monitored by actions such as answering a question, raising a hand, or participating in discussion, while off-task behaviors included talking out of turn.
והתוצאה? מאד מעודדת. שוב מתוך הכתבה:
Children who stand at their desks instead of sitting stay on task better
למען האמת, תוצאות המחקר אינן צריכות להפתיע. עוד בשנת 2009 הניו יורק טיימס דיווח על כיתה במדינת מיניסוטה שבה התלמידים עבדו ליד שולחנות שהותאמו לעמידה. הנסיון הוכתר כהצלחה ובתי ספר במדינה, ובמדינות אחרות, התחילו להשתמש בשולחנות עבודה דומים בכיתות שלהם. אותה כתבה דיווחה על מחקרים שנערכו בנושא השימוש בשולחנות עבודה שעומדים לידם, והחוקרים מהכתבה ב-THE Journal פרסמו מחקרים בנושא עוד ב-2011 וב-2012. כמו-כן, מספר מחקרים, מלפני 2009, ציינו יתרונות לעמידה לעומת ישיבה, אם כי אלה לא עסקו בתלמידים ובבתי ספר. אפשר להסיק שכבר די הרבה זמן היתרונות של עמידה בכיתה, והחופש להתנועע בה, ידועים.

והיום כבר יתכן שאנחנו עדים לתופעה שזמנה ממש הגיע. כתבה מינואר 2014 דיווחה על בית ספר במדינת ניו ג'רסי שבו התלמידים עומדים מול השולחנות שלהם, וסמוך לפרסום הכתבה ב-THE Journal הופיעה כתבה נוספת על בית ספר במדינת קליפורניה שגם בו מרשים לתלמידים לעמוד. בכתבה על בית הספר בניו ג'רסי מציינים שהמורים מאד מרוצים מהניסוי. לפי הכתבה:
The teachers reported that the students were much more engaged at the standup desk, and constantly moved their feet back and forth with the fidget bar. Students didn’t ask to use the bathroom or water fountain as much, and the height allowed them to see the board better.
אז אפשר לברך על כיוון מאד חיובי, נכון? כן, אבל ...

משהו בכל זאת צורם בכתבה החדשה ב-THE Journal. אנחנו קוראים שהאפשרות לעמוד מסייעת להלחם בהשמנת יתר, וזאת בוודאי מטרה ראויה. אבל מעבר לכך נוצר הרושם שהמטרה שלשמה מאפשרים לתלמידים לעמוד איננה כדי שהם ירגישו טוב יותר, או שיהיו מרוצים יותר, אלא כדי שההוראה תהיה יעילה יותר. בכתבה שמדווחת על המחקר החדש אנחנו לומדים ש:
The preliminary results suggest that students improve their ability to stay on task by 12 percent. That's the equivalent of gaining an extra seven minutes per hour of instruction time.
אין שום דבר פסול באמצעים שעוזרים לתלמידים להשאר ממוקדים ומרוכזים בכיתה. במקרים רבים אפשר אפילו להסכים שזה דבר מאד חיובי. ובכל זאת החישוב של להרוויח שבע דקות של הוראה בכל שעה רומז שגם כאשר נותנים לו לעמוד ולהתנועע, התלמיד נשאר האובייקט שעליו מופעלת ההוראה. אפשר היה לקוות שלא כך יהיה המצב, אלא שימסרו לנו שהיכולת לעמוד ולהתנועע בכיתה מעצימה את התלמיד ופותחת עבורו את האפשרות לכוון את הלמידה של עצמו ולקבל אחריות עליה.

כאשר שולחנות שמולם תלמידים יכולים לעמוד בסך הכל מנוצלים כדי לדחוס עוד דקות של הוראה לתוך שעת שיעור, אנחנו מנציחים דפוסי הוראה שרצוי היה להשתחרר מהם. ואם מישהו מוצא כאן דמיון לדרך שבה טכנולוגיות דיגיטאליות זוכות לשימוש בכיתה ... זה איננו במקרה.

תוויות: ,

יום חמישי, 30 באפריל 2015 

עוד עדות לכך שזה לא רק הטכנולוגיה

במשך מספר שנים, עד לפני בערך שנה, בהרצאות על התקשוב בחינוך, הרביתי לצטט קטעים מתוך המבוא של ספר שהתפרסם ב-1843 מאת ויליאם אלקוט, Slate and Black Board Exercises. נהגתי לעשות זאת כדי להמחיש שגם לוח הגירים היה פעם טכנולוגיה חדשה והשימוש ה-"נבון" בו לא היה מובן מאליו. (הקטעים מהספר של אלקוט עדיין מעוררים מחשבה, אבל לאחרונה לא מצאתי הזדמנויות להשתמש בהם.)

נהגתי להסביר שכאשר אלקוט כתב את הספר שלו לוח הגירים היה טכנולוגיה חדשה, אם כי זה איננו בדיוק נכון. כתבו עם גיר על לוחות לפי מאות שנים, והעדויות הראשונות לשימוש בלוחות גיר בחינוך בארה"ב הן מתחילת המאה ה-19, בערך דור לפני הספר של אלקוט. מדובר, כמובן, בלוח הגירים בקדמת הכיתה. לוחות אישיים (slates) היו בשימוש הרבה לפני-כן. לאור זה, כאשר אלקוט כתב את הספר שלו, הטכנולוגיה לא היתה חדשה אם כי היתה זאת תקופה של הפצה רחבה של הלוחות ואלקוט הבין שמורים שרוצים לשלב את הלוח בהוראה שלהם אינם יודעים כיצד לעשות זאת בצורה מושכלת. לפני חמש שנים ציטטתי מהספר של אלקוט כאן.

ולמה כל ההיסטוריה הזאת? השבוע, בבלוג שלו, לארי קובן פרסם מאמרון של ברדלי אמרלינג, המדען הראשי של חברת פירסון. אמרלינג מדווח על הביקור שלו בבתי ספר ביפן לפני שנה, ועל השימוש בלוחות גירים שהוא פגש שם.

מתברר שבבתי הספר של יפן לוחות גירים זוכים לשימוש נרחב. הוא כותב:
Over a three-week period of observations in Saitama prefecture, I captured 17 classroom videos from various subject areas across 1st to 12th grade. Every classroom I visited was equipped with a large green chalkboard. There were few computers, few projectors or smartboards, and no other visible forms of 21st century technology in most of the classrooms. Japanese colleagues and researchers confirmed this was representative of the average K-12 classroom in Japan. In January 2015, the Tokyo Broadcasting System reported approximately 75% of Japanese classrooms still use chalkboards as the primary medium for presentation of lesson content.
יפן נחשבת למדינה שאזרחיה הם בין הראשונים לאמץ כלים דיגיטאליים. ואם כך, למה דווקא בבתי הספר עוד משתמשים בלוחות גיר, שכזכור אפילו בתקופה של אלקוט, לפני כמעט 180 שנה, כבר לא היו טכנולוגיה חדשה? התהייה הזאת של אמרלינג הפכה די מהר להערכה – מתברר שהשימוש בלוחות היא מתוכננת היטב, וגם משוכללת. לפי אמרלינג:
Language arts and social studies teachers used a variety of chalk colors, each with a consistent meaning and precise purpose related to grammatical terms, literary themes, or systems of government. They used magnetic timers on the board to pace activities and posted magnetic labels of student names to assign workspace for whole-class demonstrations. Most importantly, teachers carefully preserved a lesson storyline as they progressed across the board. They added elements in a strategic sequence that helped bring coherence to the lesson, and rarely erased content unless they reached a major instructional transition.
מהתיאור הזה אפשר להבין שהשימוש בלוח ביפן אכן מתוכנן היטב, ושדפוסי שימוש מאד ברורים וגם מורכבים התגבשו בעקבות נסיון רב. אינני שולל שימוש פשוט יותר בלוח – הרי הזמינות וקלות השימוש הם מבין תכונותיו החיוביות – אבל ברור שהמורים ביפן מצליחים לעשות הרבה יותר איתו מאשר רק לסכם שיעור, או לנסות להדגיש לתלמידים מה עליהם לזכור מהשיעור. זאת ועוד: השימוש המושכל הזה כנראה גם מניב פרי.

אבל יש עוד משהו אצל המורים היפניים שמניב פרי. אמרלינג איננו רק מתאר שיטות השימוש בלוח, אלא גם את ההווי החינוכי שמתוכו השימוש הזה מתפתח. הוא מסביר שלמורים היפניים מינוח מיוחד לשימוש בלוח שנוצר במהלך סבבים של lesson study:
During a typical lesson study cycle, teachers conduct research, analyze curriculum, and design a detailed "research lesson" to address a jointly selected investigative theme. One team member teaches the research lesson while colleagues observe and collect data on student learning. The team then engages in extended discussion of results and potential revisions.
לפני שבע שנים הזכרתי כאן את ה-lesson study היפני. זה היה במאמרון שהתייחס לקצב האיטי שבו, גם בעידן של שינויים טכנולוגיים תדירים, תכנית הלימודים של יפן משתנה. באותה תקופה ה-lesson study היה עבורי די חדש, והתרשמתי ממנו עמוקות. כתבתי אז:
במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.
בתגובה לאותו מאמרון, אגב, אלישע בביוף העלה קישור למאמר בעברית על ה-lesson study היפני של ד"ר עמי וולנסקי, היום המדען הראשי של משרד החינוך. אותו קישור, לדף באתר האינטרנט של משרד החינוך, איננו פעיל יום, אבל העובדה שוולנסקי הכיר את המפעל הזה והתרשם ממנו יכולה לעורר תקווה למערכת החינוכית הישראלית היום.

אבל מעבר לכך, יש (כמובן) היבט תקשובי משמעותי לדברים של אמרלינג. הוא מיטיב לבטא אותו:
The more I observed Japanese masterful use of the chalkboard, the more I reflected on technology approaches in US classrooms. Not only do educators rarely discuss the rationale for which technologies might best support particular learning opportunities, many US schools are consumed by a haphazard race to adopt the latest innovation. While many classrooms are decked out with shiny new tablets, document projectors, smartboards, or infrared response systems, far too often these devices are under-utilized, and methods of use vary widely across teachers.
לכך הייתי מעיר שהבעיה איננה ניצול מצומצם מדי של הכלים, או שימוש מגוון מדי בקרב המורים (דווקא בעיני זה דבר חיובי) אלא (כן, זה היה צפוי) תרבות השימוש. הגדולה של לוח הגירים איננה בתכונות שטבועות בלוח עצמו, אלא בנסיון שהמשתמשים בו יוצקים לתוכו, נסיון מצטבר המועבר בצורה מושכלת לעוד ועוד מורים. לוח גירים בלי lesson study, או כלים תקשוביים בלי משהו דומה, פשוט אינם מספיק.

תוויות: ,

יום שישי, 6 במרץ 2015 

זה כבר לא ענין של מחסומים

במאמרון חדש ב- THE Journal אליוט סולוואי (Soloway) וקתי נוריס כותבים שהשימוש העיקרי של התקשוב בסביבה החינוכית הוא כתגבור להוראה ה-"ישירה" ושיפורה, שלטענתם היא הפרדיגמה הלימודית השולטת בבתי הספר כבר מעל 100 שנים:
K-12 has been using the computer to automate direct instruction, the pedagogy that has dominated K-12 for the past 120+ years. In automating direct instruction, the computer has been and is being used to present information and drill learners. As Schuler, et al. pointed out, more than 80 percent of the apps in Apple’s iPad store are some form of digital flash card. While drilling learners via an iPad may be more fun for the children, drilling is still drilling, and the gains from using iPads have been modest – incremental at best.
אני חייב להודות שעל אף הנסיונות שלי, לא הצלחתי לאתר היכן שולר קבעה את הנתון של 80% אם כי לא קשה לי להאמין שהוא נכון. בעצם, גם אם הנתון איננו מדויק, נדמה לי שדי ברור שעל אף ההתפתחות המהירה בכלים דיגיטאליים וביישומים שפועלים על גביהם התקשוב לרוב משמש לאותה הוראה ישירה שעליה הם כותבים. אולי בתקופה תקשובית מוקדמת יותר הדברים היו אחרת, אבל כפי שציינתי כבר פעמים רבות (ואולי אפילו יותר מדי פעמים), אחרי פריחה לא ארוכה של התלהבות מהאפשרויות של Web 2.0 בחינוך, עיקר הפיתוח הדיגיטאלי החינוכי מתמקד בייעול הגשת מידע לתלמידים ובמעקב אחר קליטת המידע הזה כדי לייעל אותה עוד יותר.

אבל אם כך, מותר לשאול אם יש הצדקה בהעלאת הנושא הזה כאן שוב, אפילו אם הפעם אני מצטט אנשי אקדמיה מכובדים כמו סולוואי ונוריס. צפוי שבלוגים שעוסקים בנושא אחד בסיסי יחזרו על עצמם, אבל בכל זאת בשלב מסויים צריכים להודות שזה מעייף. בשלב הזה אני מניח שכבר ברור שאכן יש לי סיבה להעלות את הנושא שוב, אם כי היא אולי טיפה מוזרה, ואפילו מורכבת: שבוע לפני שסולוואי ונוריס פרסמו את המאמרון שציטטתי למעלה הם פרסמו מאמרון אחר. במאמרון ההוא הם מנו את:
סמיכות פרסום המאמרונים מעלה שאלה: האם מדובר בכך שההשפעה של התקשוב בחינוך מאד מצומצמת, או בחסימת אימוץ התקשוב בחינוך? יתכן, כמובן שההשפעה מצומצמת מפני שיש חסימות לחדירת התקשוב לתוך החינוך, אבל לא נראה לי שזה מה שסולוואי ונוריס טוענים. לפי הציטטה למעלה הם טוענים שהתקשוב איננו מנוצל כראוי בחינוך. הם טוענים שהשימוש בתקשוב כאמצעי תרגול איננו הדרך הנכונה לנצל אותו בחינוך. הטענה הזאת שונה מהטענה שחדירתו של התקשוב לתוך החינוך נחסמת בגלל מספר סיבות. לפי התפיסה הראשונה ההשפעה המצומצמת איננה נובעת ממחסומים, אלא משימוש מוטעה של המשאב התקשובי. מתקבל הרושם שסולוואי ונוריס מבקשים לאחוז בחבל בשני קצותיו.

אף אחד מאיתנו איננו עקבי באופן מוחלט, ואני יכול להבין שסולוואי ונוריס חושבים שהתקשוב איננו מופעל כראוי בחינוך וגם חשים שחוסמים את התקשוב מלחדור לתוך החינוך כפי שהיו רוצים. אבל שתי הגישות האלו באות לביטוי במרחק של שבוע זו מזו. סולוואי ונוריס הם אקדמאים חשובים עם קבלות מוכחות בתחום התקשוב החינוכי, והתחושה שהם סותרים את עצמם תוך פרק זמן קצר כל כך גורמת לאי-נוחות. אם מצד אחד הם מבקשים לאתר את המחסומים לאימוץ התקשוב בחינוך, הגיוני לחשוב שלא יהיה זה נכון לבחון למה התקשוב, שכזכור עדיין לא אומץ כראוי, נכשל. אולי זה איננו כל כך משנה, אבל אפשר היה לקוות לקצת יותר עקביות.

קשה לחשוד בסולוואי ובנוריס שדעתם על העדר ההשפעה של התקשוב על החינוך איננה עקבית. בראש המאמרון השני (שמונה את המחסומים) הם מצהירים:
We have said it before — and been beaten up for saying it, by the way — but we will say it again: to a first approximation, the impact of 50 years of computing technologies on K-12 education has been zero.
והקישור על המילה "before" מחזיר אותנו למאמרון שהם כתבו לפני שש שנים. אבל העקביות הזאת רק מחדדת את הבעיה. אם אכן נכון שפעם אחר פעם הם טוענים שלתקשוב אין השפעה על החינוך, זה אומר שהתקשוב אכן חדר, אבל לא הצליח להשפיע. ואם כך, היה נדמה שאין צורך במאמרון שמונה סיבות להעדר אימוץ התקשוב.

בין 11 המחסומים שסולוואי ונוריס מונים אפשר למצוא רבים מהחשודים הרגילים: העדר חזון, העדר מנהיגות, תקציבים דלים מדי, אי היכולת של המורים, וגם של ההורים, להסתגל לשינוי הטכנולוגי שמתרחש. אין חדש כאן. טענה מקורית, ומעניינת, יותר היא שאי-יכולתם של התלמידים להסתגל חוסמת את האימוץ. הם מביאים סיפור קצר מבית ספר בסינגפור שממחיש את המחסום הזה:
When an early adopting science teacher visited a third-grade classroom to demonstrate the inquiry-oriented pedagogical practice of “fostering conversation through question asking," one student piped up: “Why are you asking us questions? Your job is [to] provide us with answers, not questions.”
הסתכלות כוללת על כלל הסיבות של סולוואי ושל נוריס מציירת תמונה תרבותית כללית של מערכת מורכבת שפשוט איננה ערוכה לקלוט את ההשפעה החיובית שהתקשוב יכול לחולל. זה בא לביטוי בסיבה האחרונה שהם מביאים: תרבות ההערכה הנפוצה בחינוך היום והדרישה ההולכת וגדלה בבתי הספר ללמד לקראת המבחן (teach to the test). וכאן מעניין וחשוב לשים לב שסולוואי ונוריס דווקא כמעט מודים שהתקשוב כן אפקטיבי. הם מציינים שהלמידה המותאמת אישית ("personalized learning") זוכה לאימוץ רב בארה"ב, וגם נותנים לכך סיבה:
If the tests are about “this or that fact,” then it is not surprising that personalized learning, with its focus on competency-based learning of “this or that fact,” is seeing significant adoption in U.S. schools.
ואז הם מוסיפים:
Personalized learning does increase test scores!
מה שהם אינם מציינים הוא שחלק נכבד מאד מפיתוח התקשוב החינוכי היום מתמקד באותה "התאמה אישית".

סולוואי ונוריס מבקרים את הלמידה המותאמת אישית. כמו רבים אחרים הם רואים בו סירוס של הלמידה האישית ("personal learning") שבה ללומד האוטונומיה לכוון את עצמו למה שמעניין ומושך אותו ללמוד. הם דוגלים בפדגוגיה של חקירה, ובעיניהם השימוש בטלפונים ניידים משוכללים אישיים יכול לקדם את הלמידה הזאת. אין לי ויכוח עם הגישה החינוכית הזאת. הם רוצים שהתקשוב ישמש קרש קפיצה לאימוץ התפיסה הזאת, ורואים בכלים אישיים ניידים האמצעי התקשובי המתאים לקדם אותה. אבל עם כל הכבוד לשני אנשי אקדמיה בעלי ותק רב במאבק הזה, אני חש שלאחרונה הם קצת מתרשלים בביקורת שלהם.

יתכן שהשאלה של "העדר אימוץ" או "העדר השפעה" היא רק עניין של ניסוח, אבל אני חש שחוסר הדיוק כאן מבטא בעיה רצינית יותר. הרי עלינו להודות שהיום זה איננו ענין של מחסומים לאימוץ. במערכות חינוך רבות התקשוב כבר אומץ באופן די מאסיבי, כולל השימוש במכשירים ניידים. קשה כבר לטעון שהסיבה להעדר ההשפעה היא שלא אימצו את התקשוב. נדמה לי שאין מנוס מלהסיק שהתקשוב החינוכי כבר איננו משרת את המטרות של סולוואי ושל נוריס. אבל במקום להכיר בעובדה המצערת הזאת הם דבקים באמירה שיש חסימות תרבותיות שמונעות את חדירת התקשוב לתוך החינוך. אולי זה משאיר להם פתח לתקווה, אבל נדמה לי שהיה עדיף להכיר בעובדה שהתקשוב אכן אומץ – רק לא בדרך שבה הם ייחלו.

תוויות: ,

יום שישי, 27 בפברואר 2015 

התלמידים בין הפטיש והסדן

לפני כשבוע הבלוג של MindCET של המרכז לטכנולוגיה חינוכית פרסם מאמרון של אלעד גבירץ שפורסם כמה ימים לפני-כן בבלוג שלו. אינני מכיר את גבירץ, וזאת היתה ההכרות הראשונה שלי עם הבלוג שלו. אני מתרשם שהוא עוסק בנושאים מעניינים, אם כי לא מספיק קרובים לנושאים שמעסיקים אותי כך שאעקוב אחריו. אם המאמרון הזה היה מתפרסם רק בבלוג של גבירץ אני בכלל לא הייתי מגיע אליו, ובוודאי לא היתה לי סיבה להגיב. ההתייחסות שלי כאן קשורה לכך שהמאמרון מופיע בבלוג של MindCET, ומפני שאני מעריך את הגישה החינוכית של MindCET נדמה לי שיש טעם לשאול למה הם ראו לנכון לפרסם אותו.

במאמרון גבירץ מדווח על הנסיון של אחד משלושה בתי הספר שמשתתפים בפיילוט של משרד החינוך לחלק מחשבי Chromebook לתלמידים. (במאמרונים קודמים בבלוג שלו גבירץ כותב שהוא רכש Chromebook לעצמו, ואני מניח שההתעניינות שלו בשימוש במחשבים האלה בבתי הספר קשורה להחלטת הרכישה הזאת.) ההכרות של גבירץ עם השימוש במחשבי Chromebook בכיתה היא כנראה דרך סרטון YouTube בן שש דקות בו שלושה תלמידי כיתה ה' בבית ספר במחוז צפון מספרים על הנסיון (החיובי) שלהם עם המחשבים האלה. אני מוכן להאמין לתלמידים שהם מרוצים מהניסוי, אם כי אני מתקשה לזהות מה שונה במה שהם מספרים מדיווחים מבתי ספר שחילקו מחשבים ניידים אחרים, או טבלטים, לתלמידים. גבירץ מתרשם מאד מהעובדה שמערכת ההפעלה נמצאת "בענן", אבל כאשר התלמידים מספרים שהם מגיעים בקלות דרך ה-drive של גוגל לקבצים שעליהם הם עובדים, ספק אם חסכון הזמן הוא משמעותי לעומת מחשבים אחרים. ילדה אחת מספרת שכל חומרי הלמידה נמצאים במקום אחד ו-"הכל דיגיטאלי", וילד אחר מספר ש-"אפילו שאתה בחו"ל או חולה ..." הכל נגיש. אפשר אולי להבין את התלהבות התלמידים, אבל מאמירות די סתמיות כאלה קשה להבין כיצד גבירץ מגיע להצהרה שלו לגבי המחשבים האלה (שמופיעה בכותרת המאמרון) שהמחשב יחד עם מערכת ההפעלה מצביעים על:
השאיפות של גוגל לשנות את עתיד ילדיכם
אין ספק שלגוגל יש שאיפות, אבל לא ברור שהשאיפות האלו הן לשינוי עתיד הילדים. כמו-כן, מהסרטון קשה להתרשם שהעתיד הזה באמת משתנה.

דווקא ב-15 השניות הראשונות של הסרטון, לפני הראיון עם שלושה התלמידים שמדווחים על השימוש במכשירים האלה, אנחנו רואים כיתה שבה התלמידים יושבים בשורות, כל אחד מול המחשב השלו, בצורה שמשקפת את העבר הרבה יותר מאשר את העתיד. כמו-כן, בראיון עם שלושה התלמידים הם מספרים על כך שכל המחברות שלהם, והספרים הדיגיטאליים שאיתם הם לומדים, נמצאים בענן בצורה נגישה, ושוב הרושם הוא שיש כאן מחשב חדיש, אבל הוראה ישנה. אם יש כאן משהו ששונה מבעבר הוא כנראה ב-"חוויה", וגבירץ רואה בזה דבר חיובי וחשוב:
המשתמשים מקבלים חוויה דומה למה שהם מחזיקים בו כל הזמן – הסמארטפון שלהם. גוגל מצמצמת את הפערים בין החוויה של הסמארטפון לבין החוויה של מחשב שולחני. הכל פשוט יותר.
הוא טוען שמי שיצליח ליצור את חוויית השימוש הטובה ביותר (והדומה יותר לשימוש באפליקציות בסמרטפון) ירוויח.

הרושם החזק ביותר שמתקבל מהקריאה במאמרון של גבירץ (ומהצפייה בסרטון) איננו שגוגל משנה את עתיד הילדים, אלא שיש קרב ענקים שמתחוללת על גבם של הילדים האלה. בחלק האחרון של המאמרון שלו גבירץ עורך השוואה בין ה-Chromebook לבין טבלט ה-Surface של מיקרוסופט. ההשוואה פחות חשובה מאשר עצם התחרות. גבירץ צודק כאשר הוא כותב:
על הגב של הקטנים שלכם מתחוללת אחת המלחמות הגדולות בין מיקרוסופט לבין גוגל על שוק ההשכלה (בתי ספר עד אוניברסיטאות).
אבל משום מה הוא איננו מסיק את המסקנה המתבקשת שכאשר אחד הענקים האלה ינצח, מי שיפסיד לא יהיה רק החברה האחרת, אלא החינוך והתלמידים.

לקראת סיום הכנת המאמרון הזה נתקלתי בקישור למאמרון של גיל גרטל באתר "שיחה מקומית" בפורטל מס"ע. גרטל כן מודע לכך שקרב הענקים בין גוגל ומיקרוסופט, וחברות אחרות, הוא על השליטה בשוק אדיר, ולא על דרכים טובות יותר ללמוד. גרטל מדגיש שלא פעם המחשות על גבי המסך מטעות, ושהגישה הפתוחה לעוד ועוד מידע איננה בהכרח אומרת שלומדים יותר טוב. דבריו של גרטל אינם חדשים. אינני כותב זאת כביקורת (הרי במקרה הטוב גם בבלוג הזה יש מעט מאד "חדש"). אינני מסכים עם כל טענותיו, אבל במיוחד היום חשוב שדבריו יישמעו. הרי אחרי שהתקשוב חדר באופן די מאסיבי לתוך הכיתה עלינו להודות שהמחשב בפני עצמו איננו יכול לחולל שינוי משמעותי בלמידה. ללא קשר להסכמה או לאי-הסכמה עם דעתו של גרטל על המחשב בכיתה, קשה להתווכח עם הפיסקה המסכמת שלו:
התקשוב אינו תרומה של עולם ההיי-טק למערכת החינוך, אלא להפך – מערכת החינוך תורמת מיליוני שקלים ליזמים ולמשווקים של תעשיית ההיי-טק, שמוכרים לנו הבטחות מופרכות על למידה וחינוך. את הכסף משלמים ההורים. את המחיר משלמים הילדים.
נדמה לי שגבירץ מתקשה להבין זאת. הוא יודע שמתנהל קרב בין ענקים על שוק החינוך, אבל במקרה הטוב הוא מתעניין בו מן הצד, ובמקרה הפחות טוב הוא בוחר צד. אבל אין לי טענות כלפיו מפני שאינני יודע אם הוא בכלל מתיימר לעסוק בחינוך. לעומת זאת, אני כן בא בטענות כלפי אנשי MindCET שללא ספק מכירים היטב את קרב הענקים המתנהל על גבם של התלמידים אך משום מה מעדיפים לבחון מי מבין היריבים עדיף במקום לבחור בצד התלמידים והלמידה.

תוויות: ,

יום שני, 22 בדצמבר 2014 

מספר הערות קצרות על כתבה טלוויזיונית די סבירה

אתמול, יום ראשון, 21.12.2014, "תכנית חסכון" בערוץ 2 שידרה כתבה בת שלוש דקות על השימוש במכשירי טבלט בבתי הספר. ליתר דיוק, הכתבה עסקה בתכנית של משרד החינוך לעודד, ואולי לחייב, הורים לרכוש מכשירי טבלט עבור הילדים שלהם. הכתבה שאלה:
לאור העובדה שעיקר הכתבה עסק בעלות המכשירים, ובשאלה של מי צריך לשלם עבורם, ההערות שלי כאן הן ללא ספק צדדיות. אבל אולי העובדה שההערות האלו צדדיות מצביעה על בעיה יסודית יותר.

במבוא לכתבה גדעון אוקו מוסר לנו שהשימוש במכשירי טבלט בכיתה ממלא:
מטרה חשובה - להפוך את הלמידה ליותר מהנה ומותאמת לתלמידים
האמנם? אם המערכת החינוכית באמת מבקשת להפוך את הלמידה למהנה יותר, נדמה לי שיש דרכים טובות ויעילות (שלא לדבר על זולות) יותר לעשות זאת. כמו-כן, אני מנחש שבצמד המילים "מותאמת לתלמידים" הכוונה היא להתאמת דרכי ההוראה לדרכים שבהן לכאורה התלמידים של היום לומדים. (אפשר כמובן לפרש אחרת – שהכוונה ב-"מותאמת" היא ל-personalization, אבל לא התרשמתי שבמקרה הזה לזאת התכוונו.) אבל שתי המטרות האלו אינן בהכרח צועדות יד ביד. במקום להגדיל את ההנאה, ההתאמה הזאת עשויה דווקא להשניא את השימוש בכלים האלה על התלמידים. הרי במידה רבה המשיכה לכלים האלה נובעת מהיכולת של המשתמש לעשות איתו מה שהוא רוצה, ובמסגרת של שיעור המערכת קובעת את ממדי השימוש ולא התלמיד. אם היום אנחנו (אולי) שומעים קריאות שמחה כאשר מורה מנחה את תלמידיו להוציא את מכשירי הטבלט, יתכן שאחרי זמן לא רב אותן קריאות יהפכו לאנחות.

בראיון קצר בכתבה ד"ר עופר רימון, ראש מנהל תקשוב ומערכות מידע במשרד החינוך, מסביר מה עומד מאחורי הרצון של משרד החינוך להכניס מכשירי טבלט לתוך הכיתות. הוא אומר שארגונים אחרים כבר נכנסו לעידן הדיגיטאלי, ו...:
אנחנו צריכים לדאוג שגם הבתי ספר יהיו שם, אחרת לא נהיה רלוונטיים
המילה "רלוונטי" עמוסה במשמעויות. אני מנחש שכאשר רימון משתמש במילה הזאת הוא מתכוון לכך שבעולם שבו טכנולוגיות דיגיטאליות חדרו לכל תחום, בתי ספר שאינם דיגיטאליים ייראו כמיושנים ויזלזלו בחשיבותם לחברה. אני יכול להבין טענה כזאת. אבל האם זאת באמת רלוונטיות? לטעמי בית ספר שמעורר סקרנות, שמעודד את תלמידיו להתמודד עם שאלות קיומיות, הרבה יותר "רלוונטי" מאשר בית ספר גדוש במכשירים דיגיטאליים, מכשירים שבמקרים רבים מדי אינם אלא ספרי לימוד מהודרים.

בהמשך, רימון מונה מספר יתרונות של מכשירי טבלט. הוא מציין שהם אינם שוקלים הרבה, אינם מזהמים את הסביבה, ומקלים על רכישת ספרים. ולפני כל אלה הוא אומר:
הספר הדיגיטאלי גם מאפשר למורים לדעת אונליין מה המצב של התלמידים שלהם
יש כאן קריצה לחשיבות ה-data, כאשר איסוף הנתונים על כל תלמיד ותלמיד אמור לעשות עבור המורה מה שהקשר האישי, המעורבות בתהליך הלמידה של תלמידיו, אינם עושים היום. כמובן שבכיתות גדולות כמו שיש לנו בישראל קשה למורה ליצור קשר אישי עם כל תלמיד, אבל המעקב הצמוד אחר הפעילות הלימודית של כל תלמיד שיישומים במכשירי הטבלט מאפשרים איננו מבטיח יותר למידה. במקרים רבים מדי המכשיר הופך לכלי פיקוח בלבד. יתכן שעדיף להקטין את מספר התלמידים בכיתות כך שהסיכוי שהמורה יוכל באמת ליצור קשר אישי עם תלמידיו יגדל.

אולי כעקיצה צדדית הכתבה מוסרת לנו שדווקא בעמק הסיליקון יש "מגמה" נגד התקשוב בבית הספר. עובדים בכירים בחברות דיגיטאליות שולחים את ילדיהם לבתי ספר שאין בהם מחשבים. ומה אנחנו אמורים להבין מזה? אכן נכון שיש בית ספר וולדורף בעמק הסיליקון שדוגל בלמידה חווייתית המערבת את כל החושים, ואין בו מחשבים. לפני שלוש שנים כתבה בניו יורק טיימס סקרה את בית הספר הזה, ובעקבותיה עלו לרשת מספר כתבות נוספות. (השניות המעטות בכתבה של "תכנית חסכון" שמתייחסות לבית הספר הזה לקוחות מסרטון YouTube מלפני שלוש שנים.) כמעט כל מה שהתפרסם מאז על הורים בעמק הסיליקון וההתנגדות שלהם למכשירים דיגיטאליים בכיתה מבוסס על הכתבה הזאת. ומה ניתן ללמוד מהכתבות האלו? נדמה לי שיותר מכל דבר אחר, אנחנו למדים שהורים מבוססים אינם רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר שבהם המחשב מחליף את המורה, לבתי ספר שבהם המחשב משמש גם כמורה וגם כשוטר העוקב אחרי ה-"התקדמות" של התלמיד. ההורים האלה אמנם מפתחים מערכות שיכולות לשנות את פני החינוך, אבל המערכות האלו מיועדות לתלמידים עניים, ועבור הילדים שלהם הם רוצים משהו אחר.

בסיום הכתבה מוסרים לנו ש:
את ההשלכות של דור שהתחנך באמצעות מחשב במקום בספר נוכל לראות רק בעוד שנים
קשה להתווכח עם משפט מסיים בלתי-מחייב כזה. אבל כיצד ניתן לבחון את ההשלכות כאשר אין בכלל התייחסות לדרכים שבהן משתמשים במכשירי הטבלט בכיתה? זאת ועוד: אם לא קובעים מטרות לימודיות (מעבר ל-"יותר מהנה") כיצד ניתן לבדוק אם הן הושגו או לא? כזכור, הכתבה מבקשת לדון בשאלת עלות מכשירי הטבלט ומי צריך לשלם עבורם, וכאשר מדובר ב-"תכנית חסכון" יש בכך מידה לא קטנה של הגיון. לכן, קשה לבוא אליה בטענות. אבל אם רוצים לבחון אם הרכישה באמת מוצדקת, היה ראוי להציב מטרות מוחשיות יותר מאשר "הנאה", או ה-"רלוונטיות" המעורפלת. ובאופן כללי, יותר מאשר לבחון מי צריך לשלם, היה רצוי לבחון מה באמת אמור לקרות עם הכלים האלה בכיתה. אין לי ספק שאפשר לעשות איתם הרבה מבחינה לימודית, אבל מהנאמר בכתבה קשה להשתכנע שהמורים, או המערכת, יודעים מה.

תוויות: ,

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014 

למצוא תשובות, ולנוח?

לפני כחודשיים הבעתי כאן ביקורת כלפי מאמרון שהתפרסם באתר TeachThought. ציינתי שבדרך כלל המאמרונים של טרי הייק, הרוח החיה מאחורי האתר, מעלים סוגיות חינוכיות משמעותיות, ואילו בפעם ההיא המאמרון היה פשטני, עד כדי גרימת פגיעה בשם הלפעמים טוב של התקשוב החינוכי. במאמרון חדש, מלפני שבוע, הייק חזר להפגין חשיבה חינוכית מקורית כלפי התקשוב והשפעותיו, ולכן נדמה לי שאם ביקרתי כאשר הגיע ביקורת, חשוב גם לשבח כאשר דבריו ראויים שבח.

במאמרון החדש הייק כותב על:
הייק מדייק בדבריו. הנושא שלו איננו "כיצד תלמידים משתמשים בגוגל", או אם השימוש בגוגל רצוי בסביבה הבית-ספרית. הוא דן בסוגיה אחרת וחשובה מאד: כיצד קיומו של מקור (אם אפשר לכנות את גוגל "מקור") שמגיש "תשובות" לשאלות שתלמידים שואלים משפיע על החשיבה שלהם. הוא מדגיש שהנוער של היום גדל לתוך עולם שבו המידע זמין בכל עת, וממש זורם אליהם באמצעות קליקים אחדים וללא מאמץ. הייק טוען שהזמינות הזאת יוצרת התייחסות למידע שהיא שונה מההתייחסות של אלה מאיתנו שגדלנו בתקופה שבה הדרך אל המידע היתה איטית וקשה ומפותלת יותר. הוא כותב:
When your formative years are spent working your fingers through apps and iPads, smartphones and YouTube, the digital world and its habits can bend and shape not just how you access information, but how you conceptualize it entirely. You see information differently – something that’s always accessible.
וכאשר מתרגלים למצב הזה, בסופו של דבר נוצרת תפיסה מעוותת על הידע (knowledge):
And you see knowledge as searchable, even though that’s not how it works.
הייק מציין שלוש תכונות של החיפוש באמצעות גוגל (וכמובן גם באמצעות מנועי חיפוש חזקים אחרים) שמשפיעות על דרכי החשיבה של תלמידים:
  • גישה מהירה כל כך למידע יוצרת אשליה של נגישות
  • נוצר הרושם שהתוצאות של החיפוש הן "תשובות" ולכן, עם קבלת התוצאות חושבים שבעצם החיפוש הסתיים
  • תהליך החיפוש נתפס כתהליך ליניארי, בקו ישיר מהשאלה אל התשובה, ובגלל זה קשה להבין עד כמה פריט מידע מתקשר לפריטי מידע אחרים (interdependence) ויחד יוצרים תמונה מורכבת, וסבוכה, יותר
הייק מרחיב על כל אחת מהתכונות האלו. הוא מציין שכאשר קל כל כך לקבל תוצאות של חיפוש קל גם להניח שהמידע הרצוי נמצא בהישג יד, גם אם זה איננו נכון. הוא מדגיש שאם דרך גוגל אנחנו אכן מקבלים "תשובות" לשאלות שלנו, סביר להניח שהשאלות שלנו הן שאלות גרועות. כמו-כן, אנחנו נוטים לראות בתוצאות שמקבלים מגוגל סוף הדרך. במקום לעורר סקרנות כלפי התוצאות אנחנו שמחים שמצאנו תשובה ואפשר לסיים את העבודה.

בנוסף, הוא מדגיש שבאופיין של תוצאות גוגל להיראות כחד משמעיות – טוב או רע, נכון או לא נכון. ושוב נוצר הרושם ש-"תשובות", באופן כללי, הן ברורות וחד-משמעיות.

הייק איננו מאשים את גוגל. הוא דווקא מציין שגוגל, וכלים/מקורות אחרים דומים, יכולים להיות יעילים מאד – אם נדע להתייחס אליהם בצורה הנכונה:
Wikipedia is a perfect source of information provided you understand how sources and information work. Same with Google. In and of itself, it’s literally a perfect, whole thing that does exactly what it’s supposed to do; it’s misunderstanding the technology itself that causes problems.
נדמה לי שרצוי להוסיף שעל אף העובדה שכלים רבים מבית גוגל זוכים לשימוש חיובי בבתי הספר, החיפוש של גוגל איננו מתיימר להיות כלי לימודי. גוגל מעוניינת לתת תשובות מפני שהשאלות שאנחנו שואלים מחוץ למסגרות לימודיות הן בדרך כלל שאלות שעליהן אנחנו רוצים תשובה ברורה – מה יהיה מזג האוויר, מהן תוצאות משחקי הליגה, היכן אפשר לקנות מוצר מסויים. כמו-כן, גם אם אנחנו רוצים לברר באיזו שנה אירוע מסויים התרחש, חיפוש בגוגל או עיון בוויקיפדיה יכולים להיות מקורות יעילים וכדאיים. אבל תהליך הלמידה הוא תהליך שונה, תהליך שבו שאלה אחת צריכה להוביל לשאלות נוספות; לפתוח במקום לסגור. החינוך מזמין סימני שאלה, לא סימני קריאה.

במשך שנים המערכת החינוכית ביקשה ללמד כיצד "משתמשים" בגוגל. מורים הסבירו לתלמידים כיצד לבנות "שאילתא", היכן להקליק כדי להגיע לחיפוש מתקדם, ולפעמים כיצד להבחין בין פרסומות לבין התוצאות ה-"אמיתיות" בדף התוצאות. בוודאי היה הרבה יותר כדאי לעזור לתלמידים להבין מהו אלגוריתם וכיצד שינויים באלגוריתם החיפוש של גוגל משפיעים על תוצאות החיפוש שלהם, אבל רק מורים מעטים מאד מודעים שבכלל קיים אלגוריתם כזה. ומעל לכל, והבעייתי יותר, המערכת עדיין איננה מציגה לתלמידים שאלות שמאתגרות, שאלות שעליהן "תשובות" כמו שגוגל יודע לתת אינן מספקות.

תוויות: , ,

יום שבת, 25 באוקטובר 2014 

ככה לא בונים הבחנה

דרך קישור באתר המלצות של ראובן וורבר, וגם דרך tweet של פול מונהיימר, הגעתי למאמרון באתר TeachThought. הרוח המובילה של האתר הזה הוא טרי הייק, אם כי על המאמרון הזה חתום צוות האתר. אני בדרך כלל מזדהה עם הדברים שהייק מפרסם. אפשר לסמוך עליו להדגיש שהחינוך צריך להוביל את הטכנולוגיה ולא הטכנולוגיה את החינוך. לפני בערך שנה וחצי קישרתי כאן למאמרון מהנה של הייק בו הוא לעג לאמירות על הכיתה של המאה ה-21. התרשמתי שהוא מוכן לראות לא רק את היתרונות אלא גם את הפגמים של קהילת התקשוב בחינוך. גם המאמרון החדש מבקש לשים את החינוך במרכז, אבל לצערי הפעם הוא נופל בפח שבמידה מסויימת הוא טומן לעצמו.

עיקר המאמרון הוא טבלה המיובא מהבלוג של אדיטי ראו, מדריכת תקשוב בארגון חינוכי במדינת טקסס. ראו פרסמה את הטבלה שלה לפני שנה וחצי, ואנשי TeachThought כנראה מצאו אותה רק לאחרונה. כמוהם, גם אני ראיתי אותה לראשונה רק עכשיו.

הטבלה מבקשת להבחין בין "שימוש בטכנולוגיה" בכיתה לבין שילוב, או הטמעת, הטכנולוגיה בכיתה ("Using Technology" לעומת "Technology Integration"). אין שום פסול בנסיון לקבוע הבחנה כזאת, אבל התוצר של ראו פשטני מאד. למשל היא מציינת ש:
  • ב-"שימוש" מדובר בשימוש אקראי ושרירותי, ואילו ב-"הטמעה" השימוש מתוכנן ובעל תכלית
  • ב-"שימוש" השימוש נדיר ומזדמן, ואילו ב-"הטמעה" השימוש נעשה לחלק אינטגרלי מהנעשה בכיתה
  • ב-"שימוש" הטכנולוגיה משמשת להוראה סביב תכנים, ואילו ב-"הטמעה" הטכנולוגיה מקרבת, ומערבת את תלמידים עם התכנים
  • ב-"שימוש" הטכנולוגיה משרתת חשיבה מסדר נמוך, ואילו ב-"הטמעה" הטכנולוגיה משרתת חשיבה מסדר גבוה
נדמה לי שהכיוון כאן ברור – אם המשתמש טוען שהשימוש שלו הוא למען מטרה חינוכית נעלה, אז הוא מטמיע, אבל אם לא, הוא סתם משתמש. אני מניח שיהיה קשה מאד למצוא מורים שיצהירו ברבים שהשימוש שלהם בטכנולוגיה הוא סתמי בלבד. אף אחד איננו מכריז "אני פשוט מחלק מחשבים ניידים ונותן לתלמידים לעשות איתם מה שהם רוצים". אם יש מורים שבכיתות שלהם רק "משתמשים" בוודאי מדובר במישהו אחר, לא בנו או בעמיתים שלנו. אין זה אומר שאין הרבה שימוש סתמי במחשבים בבתי ספר, אבל כל המורים יטענו שהם שואפים לשימוש משמעותי.

במאמרון שלהם אנשי TeachThought מתארים את הטבלה כ-"שימושי" או "מועיל" (useful), אבל הם גם מודעים שיש בה בעייתיות. לא פעם, הרי, יש פער בין הכוונות לבין הביצוע. הם מוסיפים:
In all seriousness, it’s easy to say to “be purposeful.” It’s another to know what that looks like – which is where all of the indicators as a whole can be useful to you as an educator.
אז אולי אפשר להתייחס לצד ההטמעה של הטבלה כלא יותר מאשר מטרה שאליה שואפים, תוך הבנה שעדיין לא הגענו? בשמחה הייתי מאמץ את הגישה הזאת, אבל נדמה לי שהגישה הזאת לא תהיה ברוח הטבלה. במאמרון המקורי ראו מציינת רק שיש הבדלים בין שתי הגישות. אין בכלל התייחסות לתהליך, של מעבר מתפיסה אחת לתפיסה נאורה יותר. יש רק תפיסה אחת מול אחרת. היא איננה כותבת, למשל, שהתהליך לשימוש הנבון בטכנולוגיה בכיתה מתחיל אצל כולנו כשימוש סתמי וכאשר אנחנו צוברים נסיון אנחנו לומדים כיצד לנצל את הטכנולוגיה בצורה משמעותית יותר. וגם בפרסום המחודש ב-TeachThought אין התייחסות לתהליך כזה של התפתחות.

אולי הביקורת הזאת מוגזמת – הרי בסך הכל מדובר בטבלה. אני חושש שדווקא ההפך הוא הנכון, והביקורת מוצנעת מדי. בסופו של דבר, גם אם כוונותיה של ראו טובות (ואין לי שום סיבה לפקפק בהן) כאשר הבחנות כל כך שטחיות כמו אלו שבטבלה נעשות רווחות בקהילת התקשוב בחינוך התוצאה היא רדידות מחשבתית שמשתקפת על כלל הקהילה. ולמרבה הצער, הן אכן נעשות רווחות. עד לפרסום המאמרון הזה, כיומיים אחרי פרסום המאמרון עם ההטבלה ב-TeachThought, הוא זכה למעל 800 tweets. עברתי על אלה ומצאתי שהרוב המכריע פשוט מפיץ את הטבלה. בערך 5% מוסיפים הערה כמו "נהדר" או "כמה נכון", או "הבחנה חשובה". אף אחד איננו מביע ביקורת.

ההפצה הרחבה הזאת מדאיגה. נכון, לא פעם אנחנו עטים על אמירות פשטניות מפני שיותר מאשר הן מביעות תפיסה חינוכית משמעותית הן פשוט מהוות דגל שסביבו אנחנו יכולים להתאגד. בדרך הזאת אנחנו מביעים את השייכות שלנו לקהילה מסויימת. אין בכך כל פסול. אבל לפעמים, כמו במקרה של הטבלה הזאת, ההתאגדות הזאת חושפת את דלילות המחשבה שחדרה לתוך הקהילה הזאת.

תוויות: ,

יום חמישי, 9 באוקטובר 2014 

כל התשובות נכונות, אבל ...

דין שרסקי סוקר את התיאורים הנפוצים בנוגע לשימוש בתקשוב בחינוך במאמרון חדש בבלוג שלו. התיאורים שהוא מביא אינם בהכרח חיוביים, או אפילו נכונים, אלא פשוט אלה שאנחנו פוגשים לעתים קרובות. הוא מזכיר לנו, למשל, שהטכנולוגיה משנה כיצד המוחות שלנו פועלים, ושהטכנולוגיה משבשת את החינוך. כמו-כן, הוא מציין שהטכנולוגיה מגבירה כל דבר, וגם שהיא איננה אלא כלי, שהיא משנה את החינוך, ולעומת זאת שאין לה שום השפעה. עבור כל אחד מהתיאורים האלה שרסקי גם מקשר לדוגמה. בנוגע לשינוי המוח הוא מקשר למאמר של סוזן גרינפילד, מבקרת חריפה בנוגע להשפעת הדיגיטאליות על חיינו, ועבור השיבוש הוא מקשר, כצפוי, לאתר של קלייטון כריסטנסן. לעומת הידועים האלה, הקישורים שממחישים את התיאורים האחרים הם לבלוגים פחות מוכרים או למאמרים די ישנים. מטרתו איננה לשכנע בצדקת תיאור זה או אחר, אלא להראות שיש מגוון רחב של התייחסויות למקום של התקשוב בחינוך.

שרסקי מציין שבמהלך השנים, ובהתאם למצב הרוח שלו, הוא היה מסוגל לאמץ כל אחד מהתיאורים האלה ... וגם לשלול אותם. עם זאת, הוא כותב שעבורו, יותר מכל דבר אחר, התיאור המשכנע ביותר הוא שהטכנולוגיה מבטאת תקווה. בסיום המאמרון הוא כותב:
When I think about teaching before access to technology, I didn't have this hope of possibility. I see teachers today way more engaged, way more excited about teaching than ever before. That’s what technology does. It starts with access, it continues with support and encouragement and it can lead to change. I've seen it happen.
אפשר להבין אותו, ואפילו להזדהות איתו. אני מניח שאצל אנשי חינוך רבים הפגישה הראשונה עם טכנולוגיות חדשות, ובמיוחד דיגיטאליות, הדליקה נורה מעל לראש וגרמה להם לחשוב על אפשרויות חינוכיות חדשות. אבל הדרך אל הקביעה של שרסקי על התקווה סלולה בדוגמה מאד תמוהה בעיני. הוא מקשר לסרטון פרסומת בן דקה של חברת אפל מלפני עשרים שנה, וכותב שכאשר הוא צפה בו לראשנה הוא הפיח בו תקווה. הוא כותב שהוא אמר לעצמו שהוא רוצה שהתלמידים שלו יוכלו לפעול כמו הדמות המרכזית בסרטון.

ומה בסרטון? בסרטון רואים כיתה בבית ספר יסודי בשעת "show and tell". כל תלמיד מציג חפץ ובאמצעותו מדווח על חופשת הקיץ שלו. הדיווחים של התלמידים אינם שונים מדיווחים דומים של הוריהם ואפילו הסבים שלהם בעבר. הם משעממים. אבל אצל כוכב הסרטון המצב שונה. שזור לתוך הדיווחים של התלמידים האחרים אנחנו רואים כיצד הוא מכין סרטון בעזרת אביו על גבי מחשב מקינטוש. כצפוי, כאשר הוא מקרין את הסרטון בכיתה התלמידים האחרים מאד מתלהבים. מכך אנחנו אמורים להבין שבאמצעות המחשב אפשר להלהיב ולרגש. אין לי ספק שזה אכן אפשרי – פעמים רבות ראיתי כיצד זה קורה. אבל מוזר לי ששרסקי מתעלם מהסאבטקסט של סרטון הפרסומת – שהדיווחים של התלמידים האחרים היו משעממים מפני שהם לא נעזרו בטכנולוגיות.

שרסקי כותב שהשימוש במצלמת וידיאו, ובכלים לעריכה ולפרסום, מייצגים את התקווה ואת האפשרויות החדשות שהם כל כך חשובים לחינוך. הוא מוסיף שכאשר הוא מציג למורים כלים כאלה ואחרים, אלה התחושות שהוא מבקש לעורר אצלם:
What I try to share is that these tools are about possibilities and mindsets. They offer hope that you can do things differently, that students can learn in new ways, that you can learn in new ways. When you have hope you are less likely to settle, your eyes and ears remain open to new ideas and your curiosity is piqued.
יש משהו מעודד בדבריו של שרסקי, ואם, כפי שהוא כותב, הוא מצליח לעורר תקוות ללמידה אחרת בעזרת הטכנולוגיה, אי אשר להתלונן. ובכל זאת, קשה לא לראות כאן דוגמה מעציבה של סגידה לטכנולוגיה בהיותה טכנולוגיה. כדי לשכנע אותנו לגבי איכויות הטכנולוגיה, הפרסומת של מקינטוש מציגה את הדיווחים של התלמידים האחרים כמשעממים וחסרי ענין. אם אכן הם כאלה, זאת איננה בגלל העדר של טכנולוגיה, אלא מפני שהתלמידים האלה עדיין אינם יודעים כיצד לספר סיפור בצורה מושכת. בקהילת התקשוב בחינוך היום מרבים להדגיש את חשיבות הסיפור, ומזכירים לנו שמצגת PowerPoint מצליחה איננה מתאפיינת בגרפיקה יפה או באנימציות מעניינות אלא בסיפור שמספרים בצורה מעניינת. לעומת זאת הפרסומת של אפל שנמצאת במרכז המאמרון של שרסקי מעמידה את הטכנולוגיה במרכז.

הטכנולוגיה בוודאי יכולה לסייע לסיפור טוב, אבל לעתים קרובות מדי היא מכסה על כך שהסיפור איננו מעניין. זאת ועוד: אנחנו מאפשרים לנוצץ ולאופנתי לתפוס את קדמת הבמה ומעלימים עין מדלילות הסיפור. יתכן מאד שהתלמיד שמראה לכיתה אבן שהוא מצא במהלך הקיץ מצליח לרתק את הכיתה הרבה יותר טוב מאשר התלמיד שמכין סרטון.

אינני מטיל ספק ביכולת של הטכנולוגיה לעורר תקוות לחינוך אחר, אבל דווקא במקרה הספציפי הזה אני חושש ששרסקי מסתנוור מהנוצץ, וכאשר אנחנו מרשים לזה לקרות, כולנו מפסידים.

תוויות: ,

יום שבת, 13 בספטמבר 2014 

בשבח הבוץ

התפקיד שמכשירים דיגיטאליים ממלאים בבית הספר משתנה ומתגוון במהלך השנים. לפני עשרים שנה, כאשר במקרה הטוב אפשר היה למצוא שני מחשבים ליד הקיר האחורי של הכיתה, השימוש במחשב התבטא לעתים קרובות כפרס – תלמיד שסיים משימה כיתתית זכה לשבת מול המחשב ולשחק משחק "לימודי". באותה תקופה כיתות שלמות הוצעדו למעבדת המחשבים של בית הספר, ושם כל התלמידים היו אמורים להתמקד באותה פעילות מונחית. בימים של מחשב נייד לכל תלמיד אפשר עדיין למצוא שרידים של פעילות כיתתית מונחית, כאשר כל הכיתה קוראת באותו ספר (לימוד) דיגיטאלי או פועלת לפי אותו דף עבודה שמחולק לכל התלמידים.

אפשר להבין פעילות לימודית מהסוג הזה. בתי ספר, הרי, כמעט תמיד מאורגנים לפי כיתות גיל, וכל שיעור נפרד מתמקד בתחום דעת אחד. לאור זה היה הגיוני שכאשר כלים דיגיטאליים חדרו לתוך התמונה הזאת הם יישרו קו עם הארגון הקיים (ועם הציפיות של החברה כלפי מה שאמור להתרחש בבית הספר). חלק ניכר מהמתח שנוצר סביב הכלים האלה בחינוך נובע מכך שביכולתם של כלים דיגיטאליים לפרוץ את המסגרות הקיימות האלו, אבל היכולת הזאת פוגשת את הרצון של המערכת להגביל את הפריצה הזאת. באותה המידה שתקשורת אינטרנטית יכולה להביא ספר לימוד דיגיטאלי לכיתה שלמה היא יכולה לאפשר לכל תלמיד לאתר מידע שונה שאיננו בהכרח "מורשה" או תואם את רצונות המערכת.

בנוסף למתח המתמשך הזה, קיים מתח נוסף שהורים רבים משמיעים – האם הרדיפה אחרי השימוש בטכנולוגיות חדשות בבית הספר באמת נחוצה לתלמידים שזקוקים למרחב שבו הם יכולים להתנסות ולשחק כדי להכיר את העולם שלהם. המתח הזה בא לביטוי בסיפור שקנדס שיבלי מספרת בבלוג שלה. שיבלי כותבת שבפגישה שלה עם אם שהיא פגשה היא סיפרה, די בהתלהבות, שבקרוב מכשירי טבלט יהיו זמינים בכל כיתות הגן וכיתות א' וב' במחוז שלהם. האם שאלה:
Don’t they get to play in dirt anymore?
שיבלי הגיבה שהמכשירים האלה אינם צריכים לשמש רק לצורך תרגול. היא הדגישה שהם יכולים למלא תפקיד חיובי בלמידה. אבל על אף העובדה ששיבלי הגנה על השימוש בכלים דיגיטאליים בכיתות צעירות, השאלה של האם עוררה אצלה הרהור: לא כולם מזהים בכלים דיגיטאליים תוספת חיובית לתהליך הלמידה. אמנם באמצעות הטבלט אפשר לצייר, אבל אולי מספיק לצייר רק באמצעות גירים? שיבלי עונה לעצמה שעלינו לראות בכלים דיגיטאליים עוד ארגז חול שבו הילדים יכולים, וצריכים, לשחק. ארגז החול החדש הזה הוא דיגיטאלי, אבל התפקיד שלו זהה לארגז החול המוחשי. שיבלי כותבת:
So where does the dirt come in? Digital learning is another kind of hands-on, messy learning. It is our job to balance it so every child — our children, our students — experiences the mess and mud of learning in the science lab, in the outdoors, on our tablets, with crayons and paper (gasp!), and in collaboration with those we can connect to only digitally. Think of it as connected mud.
כצפוי, המטפורה של שיבלי מאד מוצאת חן בעיני. כלים דיגיטאליים אכן צריכים להוות עוד מגרש משחקים שבו התלמיד יכול לשחק, לגלות, ללמוד. ובכל זאת, יש בעיה – קשה מאד ליישם את התפיסה הזאת במערכות חינוכיות כפי שהן קיימות היום.

האם ששואלת אם היום כבר לא מרשים לילדים לשחק בבוץ מגיבה להמצאותם של כלים דיגיטאליים בכיתה, וחשה שאלה מונעים את המשחק החופשי של ילדיה. אבל מה שמונע את המשחק איננו התקשוב, אלא תפיסה חינוכית הגורסת שהתקשוב צריך לשרת את ייעול הלמידה. כזכור, לאורך היסטוריית הכניסה של כלים דיגיטאליים לתוך הכיתה הכלים האלה שירתו שני אדונים (לפחות). מצד אחד הם יישרו קו עם הדרישות של המערכת הקיימת וייעלו העברת מידע מהמורה לתלמיד, וסייעו בבדיקת הנלמד. מצד שני, הם הרחיבו את גבולות הכיתה, פתחו אותה למקורות חדשים, ואפשרו משחק וגילוי חופשיים. "בוץ מקושר" (אישית אולי עדיף "בוץ דיגיטאלי") הוא מטפורה נהדרת לגישה השנייה הזאת. הוא נותן ביטוי לגישה חינוכית שמייעדת תפקיד לימודי חיובי לכלים האלה. הוא מזכיר לנו שאין זאת הדיגיטאליות שחוסמת את המשחק שכל כך נחוץ ללמידה, אלא גישה חינוכית מוטעית. הבעיה היא שאם לפני עשרים שנה הרגשתי שהכלים הדיגיטאליים שחודרים לתוך מערכת החינוך יעזרו לנו לגבש ולקדם את הגישה האחרת, היום אני חושש שהגישה המסורתית גוברת על היכולות הפותחות של הכלים.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 בספטמבר 2014 

היו זמנים?

במאמרון בבלוג שלו מלפני שבוע דוד ורליק מדווח בהתלהבות על פרויקט מאד מרשים בבית ספר תיכון במדינת צפון קרולינה. במסגרת הפרויקט תלמידי התיכון מפתחים חומרים מתוקשבים עבור בתי ספר יסודיים באותו מחוז. ורליק מצטט מהכתבה שבה הוא למד על הפרויקט:
The high school students in the project were to create original, documented programs to the specifications of teachers in the elementary grades. Tomberg (המורה האחראי לפרויקט) wanted the programmers to work closely with the students and teachers receiving the programs.
הרעיון הבסיסי הגיוני, וכמובן גם חינוכי. במקום לשבת בשקט בשיעור התלמידים לומדים על השימוש במחשב תוך כדי הכנת משהו שימושי לתלמידים אחרים. הם בוודאי לא רק לומדים להשתמש במחשב, אלא גם לומדים על אחריות, מפתחים את יכולת ההתארגנות, ועוד. כעדות להיבט החינוכי של הפרויקט, אותו אחראי מסביר שכל ההחלטות בעניין בניית הפרויקטים שלהם היו בידי התלמידים. הם מארגנים את כל הפרויקט, והם אחראים לו.

הכתבה מצטטת את הממונה על התקשוב במחוז של בית הספר בו נערך הפרויקט. היא מתארת בצורה מאד משכנעת את הרעיון הבסיסי שמאחורי היוזמה:
The computer is going to force us to reexamine our goals in education.
הניסוח הזה, המתארת מה שהמחשב עתיד לעשות בחינוך, מסגיר משהו חשוב בנוגע לכתבה: היא התפרסמה לפני 30 שנה, ב-1983. ורליק מציין שהוא "מצא" אותה תוך כדי איסוף חומרים לספר חדש שהוא כותב. הכתבה התפרסמה ב- Compute! שהיה בין הירחונים הראשונים באנגלית שעסק במחשבים האישיים. החינוך לא היה נושא מרכזי בירחון, אבל עורכיו הבינו שהמחשב עתיד למלא תפקיד חשוב בחינוך. הכתבה שאליה מתייחס ורליק היתה בין הראשונות שסקרו מה קורה עם המחשב בבתי הספר. (כיאה לאותה תקופה, חלק מכובד מהכתבה עוסק ב-Logo.) ורליק מעיר:
In many ways, I think that we were more innovative and even forward thinking back before computers and the Internet became mainstream.
אני נוטה להסכים. בהשוואה להיום כלי התקשוב שעמדו לרשות החינוך לפני 30 שנה היו מאד פרימיטיביים, אבל הם עוררו חזון חינוכי מאד נועז. הנסיונות לבחון מה ניתן לעשות עם הכלים האלה היו יותר יצירתיים מאשר רוב הנסיונות שאנחנו עדים להם היום. ואולי זה די הגיוני. אולי דווקא הפרימיטיביות של הכלים התקשוביים של העבר איפשרה לנו לחלום יותר על מה שאפשר לעשות איתם. דפוסי השימוש עדיין לא התגבשו, ויכולנו לתת דרור לתקוות חינוכיות. לעומת זאת, היום עומדים לרשותנו כלים תקשוביים מאד מפותחים, ואנחנו מיישמים רבות מהיכולות שלהם. אבל היישום הזה מנותב לצרכים מאד מוגדרים וצפויים. במקום לעורר חזון, הכלים משרתים את החינוך כפי ש-"תמיד" הכרנו אותו. אם בעבר ראינו בתקשוב מנוף לשינוי של החינוך, היום הוא מיישר קו עם הקיים.

אין סיבה להתגעגע לימים ההם. הכלים התקשוביים של היום עוצמתיים, ובמגוון רחב של תחומים יכולותיהם רבות. באמצעותם אפשר לעשות הרבה מעבר למה שיכולנו לעשות לפני 30 שנה. אבל משום מה היכולות האלו אינן מלוות בחזון חינוכי. זאת ועוד: על אף היכולות הרבות האלו, אנחנו עדיין צמאים לעוד ועוד כלים. נדמה שאנחנו מצפים שכלי אחד אולטימטיבי פתאום יופיע וסוף סוף יפתור את כל הבעיות החינוכיות שלנו. החדש מאד נוצץ, ואנחנו ממשיכים לרדוף אחריו. אבל עוצמתיים ככל שיהיו, יצירתיות חינוכית איננה צומחת מכלים חדשים. היא צומחת מהרצון לחולל שינוי, רצון שמעורר התייחסות יוצרת כלפי כלים אפילו אם הם הרבה יותר פשוטים. נדמה שהרצון הזה התעמעם במהלך השנים.

תוויות:

יום חמישי, 3 באוקטובר 2013 

פן יחשבו שרק את התלמידים מנסים לחסום

לאחרונה כתבתי כאן על ההתייחסות המוזרה של מערכת החינוך של לוס אנג'לס (ושל מקומות נוספים) כלפי השימוש בכלים אישיים דיגיטאליים אצל תלמידיה. משום מה, מובילי החינוך בלוס אנג'לס מצפים שכאשר מחלקים מכשירים דיגיטאליים אישיים לתלמידי המחוז התלמידים ישתמשו במכשירים האלה רק למטרה המוצהרת של המחוז – שיפור התוצאות במבחנים סטנדרטיים. על אף העובדה שקשה להאמין שהאחראים לחלוקת המכשירים הופתעו כאשר התלמידים פרצו את ההגנות שבכלים כדי להפוך אותם לכלים שתואמים את הרצונות שלהם, זה מה שקרה. מדובר, כנראה, בסוג מעניין של "פער דיגיטאלי" – פער בין מה שהמערכת מכתיבה, לבין מה שאיתו התלמידים מוכנים ליישר קו. סיפור שבריאן קרוסבי מביא בבלוג שלו ממחיש את הפער הזה, ואת הצעדים שמובילי החינוך מוכנים לנקוט כדי לנסות להבטיח שהתלמידים, ולא רק התלמידים, בכל זאת יישרו קו עם המדיניות.

במשך שנים רבות קרוסבי היה מורה בבית ספר יסודי והיום הוא מרכז פרויקטים לימודיים בנושאים של מדע וטכנולוגיה במספר מחוזות במדינת נבדה. הוא מביא סיפור שהוא שמע ממספר מורים: בישיבה שבה הם השתתפו חבר במועצת המנהלים של מחוז דיווח שכשהוא מבקר בבתי ספר הוא רואה תלמידים שמשתמשים בסמרטפונים שלהם במסדרונות, ושגם נודע לו שבשעת שיעור מורים צריכים לבקש מתלמידיהם לסגור את הטלפונים שלהם ולהכניס אותם לתיקים. זאת ועוד: קרוסבי מוסיף שאותו אדם דיווח שהוא שמע שתלמידים מגיעים לאתרים לא הולמים דרך הטלפונים שלהם. הדברים האלה הובילו אותו להציע שינוי במדיניות המחוז כלפי הטלפונים. הצעתו: בפעם הראשונה שמסיבה כלשהי הטלפון של תלמיד ייראה בכיתה, יהיה על המורה להחרים אותו ליום אחד, ובפעם השנייה, לא רק שהמורה צריך להחרים את המכשיר, אלא הוא צריך גם לשבור אותו לעיני כל יתר הכיתה.

אין ספק שיש לא מעט מצבים שבהם הסמרטפון יכול להוות מטרד בכיתה ויכול לשבש את מהלך השיעור. אינני משלה את עצמי שהוא תמיד מסייע ללמידה. ובכל זאת, בלשון המעטה, הסיפור הזה מאד בעייתי. הגיוני שלבתי הספר תהיה מדיניות ברורה בנוגע לשימוש לא הולם במכשירים כאלה, אבל ההצעה של אותו חבר מועצה איננה נראית כמדיניות, אלא כתגובה של פחד כלפי משהו שמאיים עליו. מתקבל הרושם שהוא רואה את הכיתה ואת הטלפון כשתי רשויות נפרדות לחלוטין, ושהחדירה של הטלפון לתוך מרחב הכיתה מאיימת למוטט את הכיתה. נדמה לי שאחרת קשה להסביר את חריפות ההצעה. (כמובן שלא רק מדובר בהצעה מוזרה וקיצונית. סביר להניח שהיא איננה ישימה היות וכבר אחרי מקרה ראשון של שבירת טלפון ההורים כבר יגישו תלונה במשטרה.)

הסיפור הזה מאפיין את התייחסות של מובילי החינוך כלפי השימוש במכשירים דיגיטאליים אצל תלמידים. בנוגע לתחום הזה, אני מודה ששום דבר, מוזר ככל שיהיה, איננו מפתיע אותי. אבל מה לגבי התייחסות המערכת כלפי השימוש של מורים? בעניין הזה נדמה לי שהגיוני לצפות שמובילי המערכת יראו במורים אנשים מבוגרים שעליהם אפשר לסמוך. סיפור נוסף שקרוסבי מביא בהמשך המאמרון שלו רומז שגם בתחום הזה אי-ההבנה, החשש, ותחושת האיום, הם ששולטים.

התרחיש שקרוסבי מתאר בוודאי מוכר למורים רבים. במפגש מורים מורה אחת דיווחה שהיא ממש מתלהבת מפנקס הציונים הדיגיטאלי שהונהג במחוז שלה, ומכך שהפנקס מאפשר לה לנהל את הרשימות השונות שעליה לערוך בצורה קלה ונוחה. היא ציינה שאמנם המחוז שלה לא חילק לה מכשיר iPad אבל באמצעות הסמרטפון האישי שלה היא יכלה בקלות לטפל בענייני הפנקס תוך כדי העבודה שלה עם התלמידים, נקודה שהיא ציינה מאד לחיוב.

"ניהול ספרים דיגיטאלי" איננו מלהיב אותי. בעיני לתקשוב בחינוך יתרונות גדולים בהרבה מאשר רק עניינים אדמיניסטרטיביים. עם זאת, נעים לדעת שיש מורים שחשים שהוא מסייע להם בעבודתם. אבל לאותה מורה חיכתה הפתעה לא כל כך נעימה: המורה המשיכה להסביר שהעובדה שאפשר לטפל בנושאים כאלה בצורה דיגיטאלית במקום על גבי נייר חוסך לה זמן, והופך אותה למורה יעילה יותר. מורים נוספים באותו מפגש הנהנו בהסכמה.

אבל מספר מפקחים שנוכחו במפגש הרימו גבה. הם הבהירו למורה שאסור לה להשתמש במכשיר האישי שלה כדי להכניס ציונים או לבדוק ציונים של התלמידים שלה. קרוסבי ממשיך:
She asked if it was OK to take home her school laptop and input grades from home, and the answer was of course since it was a school district computer. She informed them that even though she used her phone that at no time were the grades actually “on her phone” but only on “the cloud” or internet, so she was not sure how that was against policy. They admonished her again and informed her that she was never to do that again!
אפשר להבין מזה שהמפקחים שאיתם אותה מורה נפגשה פשוט לא הבינו מהו הענן (או בכלל, מהי דיגיטאליות). זאת בוודאי מסקנה הגיונית. אבל מעבר למה שקשה לא לכנות "בורות", נדמה לי שיש כאן מסקנה משמעותית יותר. אמנם ההתייחסות של אנשי ההנהלה כלפי המורים ברוטלית פחות מאשר לתלמידים, אבל היא עדיין משקפת תפיסה שרואה את הלמידה כתהליך חד-כיווני והיררכי. מדובר בתהליך שבו קיים חפיפה בין הידע לבין הכוח – מי שאצלו נמצא הידע הוא גם זה שביכולתו לקבוע ולהכתיב. וכמובן גם ההפך: ביכולתו של מי שיש לו הכוח לקבוע ולהכתיב מהו הידע הנכון. אין חדש באמירה כזאת, אבל חשוב להבין שדווקא הגישה המבוזרת לידע, גישה שעליה האינרנט בישר לא מעט שנים, כנראה עדיין לא הצליחה לחדור למערכות החינוך.

תוויות: ,

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013 

כנראה שלא לילד הזה פיללו

לפני שלושה חודשים דיווחתי כאן על מבצע של חלוקת מכשירי iPad לכלל התלמידים בבתי הספר של לוס אנג'לס. טענתי אז שההחלטה לרכוש ולחלק את המכשירים לא נבעה מהבנה עמוקה שטבלטים יכולים לשפר את ההוראה ואת הלמידה בבתי הספר. במקום זה, הבאתי ציטטה שרמזה שהמניע המרכזי לרכישת המכשירים היה הרצון להבטיח שילדי המחוז יהיו מוכנים למבחנים שבעתיד הקרוב ייערכו על גבי מכשירים דיגיטאליים. הסיפור, כמובן, לא הסתיים שם. בתחילת החודש הזה דיווחתי שזמן קצר אחרי ביצוע הרכישה גילו שיתכן שהמחוז יצטרך לרכוש (בעלות משמעותית, כמובן) מקלדות למכשירים מפני שבלעדיהן אין זה בטוח שהתלמידים יוכלו לבצע את המבחנים כמו שצריך.

אבל זה איננו סוף הסיפור. עכשיו מתברר שהמחוז נתקל בבעיה מסוג אחר, בעיה שמשום מה קברניטי המחוז לא חזו: מכשירי ה-iPad נרכשו עם הגנות שמונעות מהתלמידים להגיע לאינטרנט מהבית. בכתבה מהשבוע הלוס אנג'לס טיימס מדווח שממש בשבועות הראשונים של חלוקת המכשירים כ-300 תלמידים באחד מבתי הספר התיכוניים שהיה בין הראשונים לקבל את הטבלטים הצליחו לבטל את ההגנות ולהכנס לאינטרנט מהבית, וכך לגלוש חופשי ל-YouTube ול-Facebook, ולעשות כל מה שעל נפשם לעשות איתם. (עבור השימוש בתוך בתי הספר לא היה צורך בהגנות כאלה מפני שכבר לפני-כן הותקנו אמצעים לחסום את הגלישה ליעדים לא "חינוכיים".) כשעניין הפירצה נודע למנהלי המחוז התגובה לא איחרה לבוא. לפי הטיימס:
Officials at the Los Angeles Unified School District have immediately halted home use of the Apple tablets until further notice.
מתברר, אגב, שלא רק בלוס אנג'לס תלמידים שקיבלו טבלטים לא רצו להסתפק במכשירים מוגבלים. כתבה שהופצה על ידי ה-Associated Press והופיעה בעיתונים רבים מדווחת על מצב דומה, מלפני שבועיים, בעיר במדינת אינדיאנה:
Teachers and administrators had programmed the iPads so that they were the only ones who controlled what was on them. But hours after getting them, between 300 and 400 students found ways to reprogram the iPads so they could download games and apps for social media sites, technology director Julie Bohnenkamp said.

As soon as the school learned what students were doing, teachers inspected each student's iPad, and the technology department had to reset the hundreds of tablets that had been altered by the students, Bohnenkamp told the Daily Journal.
כפי שבוודאי ברור, יש כאן אי-התאמה בין הציפיות של מובילי המחוז לבין הציפיות של התלמידים בנוגע לייעוד הטבלטים. ציפיות מובילי המחוז באות לביטוי בקטע מתוך מזכר של שני אנשי מנהל במחוז שמצוטט בכתבה של הטיימס:
Outside of the district's network ... a user is free to download content and applications and browse the Internet without restriction... As student safety is of paramount concern, breach of the ... system must not occur.
לעומתם, הציפיות של התלמידים נראות בבירור במעשיהם: כאשר התלמידים הביאו את המכשירים הביתה והבינו שהם מוגבלים ביותר, באופן די הגיוני הם ניסו, והצליחו, לפרוץ את ההגנות.

מותר לתהות אם באמת "בטחון התלמידים" הוא אשר עומד ברצון המחוז למנוע פירצות בשימוש בטבלטים. נדמה לי שיש מסקנה פשוטה יותר: בעיני מנהלי המחוז מכשירי ה-iPad שחולקו לתלמידים היו בסך הכל אמצעי להגשה יעילה יותר של ה-"ידע" שצריכים להעביר לתלמידים. הטבלטים איפשרו קריאה של ספרי לימוד, וגם תרגול במגוון תחומים באמצעות אפליקציות "לימודיות". זאת ועוד: היה למנהלים ברור שביכולתם לפקח על השימוש בטבלטים. אין זה פלא שהם הופתעו כאשר הם גילו שהפיקוח הזה הרבה יותר מסובך מאשר שיערו.

ועכשיו המחוז, שכבר השקיע סכום עתק במכשירי ה-iPad, צריך למצוא דרך להמשיך לחסום את השימוש הפסול. אחת ההצעות, למשל, היא לרכוש מערכת הגנה חזקה יותר. ויש הצעה נוספת – להגביל לגמרי את הטבלטים כך שכאשר מביאים אותם הביתה החומרים היחידים שאליהם יש גישה יהיו אלה שהמחוז התקין עליהם, חומרים "לימודיים" שנרכשו מחברת Pearson.

כתבתי שהמחוז "צריך למצוא דרך", אבל יש, כמובן, עוד אופציה – אופציה שהיא פשוטה וקלה, אבל כנראה מנוגדת לתפיסה הבסיסית של המחוז: אפשר לחלק לתלמידים טבלטים שלא צריכים לפרוץ, מפני שמלכתחילה הם פועלים כמו שטבלטים אמורים לפעול – פתוחים, וניתנים לעיצוב לפי הצרכים והרצונות של המשתמש. במאמרון מלפני שלושה חודשים ציינתי שבאתר הפרסום של המחוז על פרויקט חלוקת מכשירי ה-iPad הופיע המונח "e-instruction". כתבתי שהמונח הזה כנראה ירש את ה-"e-learning" שאי-שם בעבר היה מונח מקובל. יתכן שאפשר היה לחשוב שמדובר במונחים כמעט חופפים, אבל תגובת המחוז לעקיפת החסימות על ידי התלמידים מעידה על כך שהשניים שונים מאד זה מזה. המונח "e-instruction" מצביע על ראיית התקשוב כאמצעי להנציח מודל של הוראה מוכר היטב תוך כדי גיוס טכנולוגיות חדשות. רק האדרת שונה. עוד בימים הראשונים של חדירת האינטרנט לתוך מערכת החינוך המערכות ביקשו לאמץ את הרשת, אבל גם לשמור על מודל ההוראה הישן. כבר אז אפשר היה לחוש שאין התאמה בין המודל לבין הפתיחות שהרשת מאפשרת. כבר אז נוצרו בקעים בחינוך המוכר ואפשר היה להרגיש במתח שמחייב שמשהו ישתנה. בעידן הטבלטים המתח הזה נעשה עוד יותר חריף.

באתר הפרסום על הפרויקט המחוז מכריז:
every student will be provided access to a personal computing device which will allow for a more individualized instruction
כבר התייחסתי למילה "instruction" ולתפיסה החינוכית שמסתתרת בהעדפת המילה הזאת במקום "learning". אבל מתברר שזאת איננה המילה הבעייתית היחידה. כנראה שכאשר במחוז השתמשו במילים "personal" ו-"individualized" הכוונה היתה למשהו שונה מאד ממה שהתלמידים הבינו. וקשה למנוע מהתלמידים לפעול לפי הבנתם.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates