יום רביעי, 30 בספטמבר 2015 

אולי מחוץ להקשרם, אבל – שלוש דוגמאות מצערות

לפעמים הפרטים הקטנים הם אלה שמסגירים את הבעייתיות של התקשוב החינוכי, או אולי ליתר דיוק, את הציפיות הבעייתיות שתולים בתקשוב. בימים האחרונים נתקלתי בשלוש דוגמאות קצרות כאלה, דוגמאות שאולי אפשר היה לעבור עליהן במהירות, ולא לעשות מהן עניין. ובכל זאת, אני כן עושה מהן עניין, אפילו אם אני גם מתלבט עם עצמי אם באמת היה בזה טעם. הרי כבר ציינתי שמדובר בדוגמאות קטנות.

לפני מספר ימים נמסר ש-AltSchool מתרחב מעבר קומץ בתי הספר שלו בסן פרנסיסקו ובניו יורק ומתכונן לפתוח סניף בשיקגו. כתבתי על AltSchool לפני מספר חודשים, וממה שכתבתי אז צריך להיות ברור שאינני מתלהב ממנו. מעבר לעלות הגבוהה (מאד!) של הלימודים ב-AltSchool, ביקרתי את הדרך שבה בית הספר מגייס את התקשוב כדי לבנות "למידה מותאמת אישית" שהמרכיב ה-"אישי" שבה די מוטל בספק. ואם היו ספקות בנוגע לכך, הכתבה על ההכנות לפתיחת הסניף בשיקגו מביאה את דבריו של מקס ונטייה, מייסד בית הספר, שמסביר:
Personalized education does not mean kids just doing what they want. In fact, quite the opposite
אז עכשיו אנחנו מבינים מה ה-"personalized" איננו, וכבר לא קשה להבין מהו כן – בניית תכנית "אישית" לכל תלמיד כדי שהוא יגיע למה שנקבע כמתאים עבורו או מצופה ממנו. הרמה והקצב "אישיים", אבל היעד אותו היעד עבור כולם. כמובן שמעולם לא חשבתי שזאת איננה הכוונה, אבל מפי ונטייה זה נשמע "טוב" יותר.

נדמה לי שהיה זה באותו היום שתוך כדי קריאת כתבת פרופיל על שר החינוך האמריקאי ארני דנקאן פגשתי פרסומת של חברת Comcast, שלפי ויקיפדיה היא "תאגיד הכבלים והתקשורת הגדולה בעולם במונחי הכנסה":
הקלקה על הפרסומת פותחת סרטון YouTube קצרצר שמוסרת לנו שבמסגרת מיזם בשם "Internet Essentials" החברה דואגת להביא תקשורת אינטרנטית מהירה לאיזורים נחלשים בארה"ב. בפני עצמה, מדובר במגמה מבורכת (אם כי סביר להניח ש-Comcast גם מרוויחה מהתרומה החברתית שלה). מה שעניין אותי בפרסומת היתה האמירה החינוכית לכאורה שבזכות התקשורת האינטרנטית גם אחרי יום הלימודים תלמידים יכולים להמשיך ללמוד. האם אנחנו אמורים להבין מהפרסומת שללא אינטרנט בבית תלמידים אינם ממשיכים ללמוד? נדמה לי שהתשובה היא כן – לפחות לגבי ה-"למידה" שהיא המשמעותית והחשובה בעיני Comcast. שוב, קידום תלמידים מאוכלוסיות חלשות הוא מבורך, אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה לקדם את התלמידים האלה היא בהארכת יום הלימודים לתוך הבית. אפשר היה לקוות שחיבור אינטרנטי בבית יאפשר לתלמידים האלה להרחיב את אופקיהם מעבר ללימודים הפורמליים של בית הספר, ובוודאי היה רצוי גם לאפשר להם פשוט לשחק. (אולי אחרי יום הלימודים "תלמידים" יכולים לחזור להיות "ילדים".) בפרסומת הזאת, הניטרלית לכאורה, אנחנו שוב רואים כיצד התקשוב משרת מטרות "חינוכיות" צרות במקום לשמש קרש קפיצה לאפשרויות רחבות יותר.

לדוגמה השלישית הגעתי דרך ציוץ ב-Twitter. הציוץ היה חדש, אבל הוא קישר לכתבה מלפני שלושה חודשים. שם, באתר Edutopia, ציסאנה פלמר מנתה חמישה עשר מאפיינים של המורה של המאה ה-21. הרשימה עצמה, לפחות לטעמי, בנאלית למדי. נדמה לי שפגשנו רשימות כאלה של תכונות כבר ... נו, לפחות מתחילת המאה ה-21. וכפי שציינתי כבר יותר מדי פעמים, לא מעטים מה-"מאפיינים" ברשימה תקפים עבור כל הוראה טובה. אבל מאד עניין אותי ה-"הסבר" שבגללו ברור שלמורים של המאה הנוכחית יש תכונות ייחודיות. הכותבת מסבירה לנו שהיא ערכה חיפושים דרך גוגל על "מורה של המאה ה-20" ועל "מורה של המאה ה-19" ולא מצאה, ומזה היא מסיקה:
Obviously, teaching in the 21-century is an altogether different phenomenon; never before could learning be happening the way it is now -- everywhere, all the time, on any possible topic, supporting any possible learning style or preference.
מה אוכל להגיד!? לא מספיק שהצלחנו לרוקן את המילים "התאמה אישית" מכל משמעות של בחירה אישית אצל התלמיד עצמו, או שניתבנו את התקשוב בבית לטובת שיעורי הבית שאינם משרתים את הלמידה. אנחנו כנראה הצלחנו גם להגדיר את החינוך של המאה ה-21 כתופעה ייחודית שאין לו מה ללמוד מדורות קודמים של חשיבה חינוכית ופדגוגית. עם גישות כאלה ספק אם לתקשוב החינוכי יש בכלל סיכוי להשפיע באופן משמעותי על החינוך – במאה הזאת, או בכל מאה אחרת.

תוויות: ,

יום שני, 17 באוגוסט 2015 

אבל מה כל כך רע בזה?

כתבה שהתפרסמה ב-Mind/Shift לפני ארבעה חודשים מצאה את דרכה אלי רק לפני מספר ימים. הכתבה עוסקת בבעייתיות אשר בגישה המיידית למידע שהאינטרנט מאפשר. יש אמנם נושאים רבים, אולי חדשים יותר, שהם ראויים להתייחסות, אבל נדמה לי שהנושא הזה, שמלווה את תחום החינוך שנים ובוודאי ימשיך ללוות אותו עוד זמן רב, ראוי להתייחסות גם הוא, והכתבה ב-Mind/Shift מזמנת את ההתייחסות הזאת.

כותרת הכתבה היא אזהרה:
אין ספק – בטחון יתר בחוכמה האישית שלנו יכול להיות בעייתי, ואפילו מסוכן. הוא יכול להוביל לטעויות רבות ויקרות. אבל כאדם שכבר שנים מיומן היטב בחיפוש באינטרנט חשתי שיש משהו מוזר בכותרת הזאת. יש בה הנחה סמויה – שקיים קשר בין המידע שאליו אנחנו מגיעים לבין מידת החוכמה שלנו.

הכתבה מדווחת על מחקר שדוקטורנט באוניברסיטת ייל, מתיו פישר, ערך. פישר הציג שאלות של ידע כללי לקבוצות שונות של אנשים, כאשר קבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות אחרי שהם חיפשו מידע באינטרנט (לא קשור לשאלות שנשאלו) וקבוצה אחת התבקשה להשיב על השאלות ישירות, בלי שלב של חיפוש. פישר מצא שאלה שערכו את החיפושים דרגו את הידע האישי שלהם כגבוה יותר מאשר אלה שלא ערכו חיפוש. במילים של הכתבה:
People who had been allowed to search online tended to rate their knowledge higher than people who answered without any outside sources.
יש כאן תוצאה מאד מעניינת, אבל משהו קצת מוזר קורה כאן שאליו הכתבה איננה מתייחסת. מצד אחד הכותרת מכריזה שאנשים שמחפשים (ואולי גם מוצאים) מידע דרך האינטרנט עשויים לחשוב שהם יותר חכמים. אבל לפי הדיווח בכתבה הנבחנים שערכו חיפושים חשבו שהידע שלהם רב יותר. נדמה לי שכולם יודעים שאין בהכרח קורלציה בין כמות הידיעות לבין מידת החוכמה, אבל משום מה הכתבה איננה מבחינה בין השניים. הבלבול הזה מופיע בכתבה באופן עקבי. למשל כאשר היא מצטטת את פישר:
We think the information is leaking into our head, but really the information is stored somewhere else entirely
האם התחושה שאנחנו יודעים משהו, או אפילו שאנחנו החכמנו, קשורה למידה שבה אנחנו מאחסנים מידע בראשים שלנו? אם המצב באמת היה כך, היינו קובעים את החוכמה לפי מספר הידיעות שאנחנו זוכרים ויכולים לשלוף מהראש. אבל אנחנו יודעים שהמנצח הגדול ב-Jeopardy איננו בהכרח "חכם". הוא פשוט גדוש במידע (או בידיעות) שהוא יכול לשלוף במהירות – וזה נכון אם המנצח הוא בן אדם, או Watson של IBM. (לא זכרתי כיצד לאיית נכון את המילה Jeopardy, אבל ידעתי שאם אקליד את המילה פחות או יותר קרוב לאיות הנכון בודק האיות של Word יראה לי את האיות הנכון – דוגמה לכך שהידיעה עצמה מאבדת מחשיבותה כאשר אנחנו יודעים כיצד להגיע אליה.)

לפי הכתבה:
The more we rely on the Internet, Fisher says, the harder it will be to draw a line between where our knowledge ends and the web begins.
אבל בכלל לא ברור שיש צורך לקבוע קו כזה. במערכות החינוכיות של ימינו נהוג להדגיש שוב ושוב את "מיומנויות המאה ה-21". כתבתי פעמים רבות בעבר שהמיומנויות שנכללות תחת הכותרת הזאת אינן שונות מהותית מאלה שהיו נחוצות לאדם מוצלח במאה ה-20 או במאה ה-19, אבל הן בכל זאת זכו לקבלה רחבה בסביבות חינוכיות. בין המיומנויות האלה, בתחום של אוריינות המידע (מונח מעורפל, אבל אנחנו נאלצים ליישר קו גם איתו) תמיד מופיעה היכולת למצוא מידע באופן יעיל. ההנחה מאחורי החשיבות של מיומנות כזאת היא ההבנה שאין צורך, והיום גם אין אפשרות, למלא את הראש בעוד ועוד ידיעות, ולכן התלמיד צריך ללמוד כיצד להגיע למידע הדרוש, ולהיות מסוגל לזהות, בין בליל הידיעות שמציפות אותו, את המידע שהוא צריך. אם כך, טשטוש הגבולות בין ה-"ידע" שלנו לבין ה-"ידע" שנמצא אי-שם במקום נגיש לא רק שאיננו מהווה בעיה, יתכן שהוא אפילו מבורך.

המחקר של פישר נראה לי מחקר מעניין. אני יכול להבין שיש טעם לבדוק כיצד הזמינות של המידע, וכמו-כן גם פעולות החיפוש והאיתור, משפיעות על הדימוי העצמי שלנו, במיוחד בעולם גדוש מידע. הכתבה מתייחסת בביקורתיות כלפי מה שנראה כבטחון מופרז אצל אלה במחקר שחיפשו מידע. אבל אולי רצוי לבחון את הנקודה הזאת מהיבט אחר: שתחושת המסוגלות גדלה אצל אלה שבאופן פעיל עוסקים באיתור מידע. יש כאן רמז לכך שהפסיביות איננה לטובתנו.

לקראת סיום הכתבה יש עוד ציטטה מפישר. הוא מכריז שבגלל המידע הרב שבאינטרנט:
We are not forced to face our own ignorance and ask for help; we can just look up the answer immediately. … We think these features make it more likely for people to consider knowledge stored online as their own.”
במשפטים האלה, כמו ביתר הכתבה, משתמעת ביקורת כלפי השפעת הזמינות של המידע ברשת. אבל למה לנו להעמיד את הפנייה לרשת, או עריכת חיפוש אחר מידע, כמנוגד לבקשת עזרה. הרי המידע שברשת הוא מידע שבני אדם העלו אליה (וה-PageRank של גוגל מתבסס את הכדאיות שמשתמשים אחרים מוצאים במידע הזה) כך שכאשר אנחנו מחפשים מידע אנחנו בעצם נעזרים בהמון אנשים אחרים שהתגייסו לסייע לנו. בדרך הזאת ניתן להגיד שה-Knowledge (לא ברור כאן אם הכוונה ל-"ידע" או ל-"חוכמה") שנאגר ברשת הוא באמת "שלנו".

דווקא באופן קצת בלעמי, נדמה לי שיש כאן מחקר שביקש לקלל ויצא מברך.

תוויות: , ,

יום שלישי, 25 במרץ 2014 

כיצד מכשירים את הסטודנט של היום לעולם של מחר

הכנת הדור הצעיר לחברה הבוגרת – אם לחברה כפי שהבוגרים הנוכחים מעצבים אותה, ואם לחברה עתידית שקווי המתאר שלה עדיין לא ברורים – היא אחת המטרות המוצהרות של כל מערכת חינוך. נוהגים לטעון שאחת הסיבות המרכזיות לשילוב טכנולוגיות חדישות לתוך מערכת החינוך היא העובדה שהתלמידים של היום יצטרכו להשתמש בטכנולוגיות האלו בעבודות העתידיות שלהם. כפי שאנשי ה-Partnership for 21st Century Skills, בדף על כישורי חיים וקריירה באתר שלהם, ביטאו את זה:
Today’s life and work environments require far more than thinking skills and content knowledge. The ability to navigate the complex life and work environments in the globally competitive information age requires students to pay rigorous attention to developing adequate life and career skills.
כאשר הדברים מוצגים כך, ספק שרבים יתווכחו עם הצורך בטכנולוגיות חדישות בכיתה. הבעיות מתחילות כאשר מנסים לתרגם את הצורך הזה לתכנים, ולדרכי למידה, של ממש. בשלב הזה מתעוררת לא מעט אי-הסכמה. קבוצה לא קטנה של אנשי חינוך, למשל, משמיעים ביקורת די חריפה כלפי השימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) מפני שבעיניהם המערכות האלו מנציחות ניהול מלמעלה ומכתיבות דרך אחידה ללמוד. הם טוענים שצרכי השוק של מחר דורשים יכולת התארגנות אישית, ולא ניהול מלמעלה של הלמידה. לכן המערכות האלו אינן תואמות את הצרכים של התלמידים שייצאו לשוק העבודה בסיום לימודיהם. עד לפני לא הרבה זמן בריאן לם, בלוגר חינוכי קנדי, היה בין הדוגלים בגישה הזאת. הוא כותב:
We live in an era where it is widely believed that we face an epochal challenge to guide our students into an information age of immense complexity, promise, and peril. We expect our students to spend countless hours working on computers. Yet we push their hands-on online engagement into a virtual environment that does nothing to equip them with practical and transferable web skills. Nor are they engaging the world-wide web in a spirit of critical inquiry. They are in a system, they are being managed.
דיווח של עיתונאית שעבדה כפועלת במחסן ענק שמספק סחורות לחברות שמוכרות דרך האינטרנט (כמו (Amazon.com גרם ללם להרהר אם אולי הוא טעה. הוא כותב:
I recently heard a short episode of the science podcast Radiolab entitled Brown Box. In it, reporter Mac McLelland goes to work at Amalgamated Product Giant Shipping Worldwide Inc. one of the mega-warehouses that feed internet retailing. If you are wondering what a fully-rendered data-driven workplace looks like, these people have made remarkable progress in that direction.
הדיווח עצמו מצמרר שיער. מדובר בעבודה מפרכת שדורשת עמידה על הרגליים במשך כל שעות היום, כאשר צריכים למצוא סחורות ולהעביר אותן לאריזה תוך זמן קצר ומוקצב. זאת ועוד: כל שלבי העבודה מתוזמרות כדי לנצל כל רגע – הרבה מעבר למה שפעם ראו כניהול המדעי של פרדריק וינסלאו טיילור. לם כותב שההאזנה לדיווח עוררה אצלו התובנה שמערכות LMS עשויות, דווקא, להוות הכנה נאותה של הדור הצעיר לעולם העבודה של מחר (ואפילו לזה של היום). ה-LMS מכין את התלמיד טוב יותר מאשר מערכות פתוחות שמעצימות את הלומד ומפתחות אצלו עצמאות וחשיבה ביקורתית:
At some point, listening to this episode, I realized I had my perspective aligned completely wrong. Here I was thinking that by confining teaching and learning within a managed and artificial space, we were neglecting to provide an opportunity to develop the skills and critical thinking needed to thrive in an increasingly digitized world.

What I realize now is that by directing our students to adapt to a world in which they can exercise no control over their environment, where every click and eyeball twitch is monitored and analyzed by inscrutable algorithms, we are in fact preparing them for the real world of work (and society) that they will be living in. The Learning Management System is in fact a near-perfect training ground for the life that awaits them.
ההרהור של לם באמת מדאיג, אפילו מדכא, מאד. סביר להניח שלא כל משרות העבודה שיעמדו לרשות התלמידים של היום יהיו כמו אלה המתוארות בדיווח שעליו הוא כותב. עם זאת, רצוי לזכור שבעתיד הלא רחוק סיעוד לזקנים והגשת מזון מהיר יהיו בין המשרות שיזדקקו למספר העובדים הגדול ביותר.

תוויות: ,

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013 

עכשיו ברור לשם מה הכישורים האלה!

לפני כשבוע קיבלתי בדואר עדכון מ-eSchool News בנושא הוראת הכישורים הנחוצים במאה ה-21. עדכונים מ-eSchool News מגיעים אלי לפחות פעם בשבוע, ומפני שלעתים קרובות מאד אלה במידה רבה פרסומיים, אינני נוהג לקרוא אותם ביסודיות. אבל הפעם, הכותרת תפסה את עיני:
מי שכתב את הכותרת הזאת הצליח לחבר בין שלוש מגמות מרכזיות בחינוך היום – סטנדרטים מקיפים, מבחנים שבודקים אם התלמידים עומדים בסטנדרטים האלה, וכישורים דיגיטאליים – בשמונה מילים בלבד. לא יכולתי לא להקליק על הקישור ולבדוק מה כתוב בו.

כצפוי, מצאתי שמציינים שהיום תלמידים נדרשים להפגין חשיבה ביקורתית ואת היכולת למצוא ולהעריך מידע. אבל לא רק בכישורים האלה מדובר. בכתבה הקצרה שאליה הגעתי מצאתי את הניסוח הבא:
The shift toward online exams aligned with the Common Core standards will require much more preparation than simply making sure networks can handle the extra bandwidth constraints and that schools have enough devices for every student.

It also will require students to demonstrate certain digital literacy skills that go beyond the core curriculum, observers say. These include technology operational skills such as keyboarding and spreadsheets, as well as higher-order skills such as finding and evaluating information online.
אפשר לקרוא את המשפטים האלה בדרכים שונות. אפשר לזהות כאן דגש על כישורים של חשיבה מסדר גבוה, עם התייחסות גם לכישורים כמו הקלדה ושימוש בגליונות אלקטרוניים. אבל אפשר גם לזהות כאן מס שפתיים לכישורים של חשיבה מסדר גבוה, כאשר הדגש הוא בעצם על השימוש בכלים דיגיטאליים על מנת להבטיח שהתלמידים יצליחו במבחנים. נדמה לי שההתייחסות בכתבה לרוחב הפס שעומד לרשות בתי הספר, והדאגה למכשיר דיגיטאלי לכל תלמיד, מחזקות את הפירוש השני.

ויש עוד רמזים שהפירוש הזה, למרבה הצער, הוא הנכון: הכתבה מבליטה את היוזמות (ואת המוצרים) של שתי חברות שבונות כלים להערכת המידה שבה התלמידים עומדים בסטנדרטים. בנוסף, מתברר שהקישור לכתבה אמנם נשלח לפני שבוע, אבל זאת הפעם השנייה שקיבלתי אותו. הוא נשלח לראשונה בחודש אפריל. סביר להניח שקיבלתי אותו שוב עכשיו מפני שמועד פתיחת שנת הלימודים הוא זמן מתאים לשיווק של מוצרים. לא השתנה הרבה מאז אפריל, אבל ב-eSchool News מבינים היטב שכאשר שנת הלימודים מתחילה רמת הלחץ של מנהלים ושל מפקחים עולה, ועכשיו הם מחפשים כלים שיאפשרו להם לעמוד בציפיות.

יתכן שהעובדה שאני מוצא שב-eSchool News מדגישים כישורים טכניים חושפת יותר את המגמתיות שלי מאשר זאת של הכתבה עצמה. עם זאת, רצוי לשים לב שעוד בחודש מרץ האתר פרסם כתבה אחרת תחת הכותרת:
הדגש בכתבה הזאת היתה טכנולוגית. היא עסקה בעיקר בשאלות של רוחב פס ותשתיות. אבל היתה בה גם התייחסות לצורך להכין את התלמידים להתמודדות עם המבחנים החדשים. הכתבה הביאה את דבריו של האחראי על מערכות המידע במחוז במדינת מיזורי שהכריז:
“The last thing we need is a drop in scores” that could result from not having enough time to prepare students for the rigor of the exams ....
אני בטוח שאנשי חינוך רבים עובדים קשה כדי לפתח כישורים מידעניים אצל תלמידיהם. אבל אני חושש שקברניטי חינוך רבים רואים חשיבות גדולה יותר בהכנת התלמידים למבחנים הסטנדרטיים שהם חלק בלתי-נפרד מה-Common Core. כמו-כן, מפני שהמבחנים האלה יהיו מקוונים, כאשר מדברים על "כישורים דיגיטאליים" או "כישורי המאה ה-21", הכוונה איננה לחשיבה ביקורתית, אלא ליכולת של התלמידים להתמודד עם המבחנים המקוונים.

עדות לכך אפשר למצוא בעדכון מהשבוע על המהלך של רכישת מכשירי iPad לכלל התלמידים במחוז לוס אנג'לס. לפני חודשיים וחצי דיווחתי כאן על החלטת המחוז לרכוש את המכשירים. ציטטתי אז קטע מתוך כתבה בטיימס של לוס אנג'לס שהסביר את הדחיפות בקבלת ההחלטה:
Officials said they opposed a delay in part because new state and national tests will be taken on computers, and they don't want Los Angeles students to lack the necessary experience with them.
כתבה חדשה בטיימס מהשבוע מתייחסת לבעיה שנתקלו בה לאחרונה: המכשירים נרכשו ללא מקלדות, ויתכן שהמקלדות (שעשויות להוסיף קרוב ל-40 מיליון דולר לעלות הרכישה הכוללת) נחוצות – אולי גם ל-"למידה", אבל בעיקר להתמודדות מוצלחת עם המבחנים:
But that setup (מכשירים ללא מקלדות) might not satisfy the needs of older students writing term papers, for example. And if typing on them proves more difficult, that could frustrate or hinder students as they take new online tests. The device's touch screen could even obscure portions of a test item that would be visible in its entirety on a full screen.
פעמים רבות בעבר ציינתי שאינני מוצא תוכן ממשי מאחורי אמירות כמו "כישורי המאה ה-21". אבל נדמה לי שהכתבות ב-eSchool News והנסיון של מחוז לוס אנג'לס עם רכישת מכשירי iPad עוזרים לנו להבין את המונחים האלה טוב יותר. לצערי, אולי היה עדיף לא להבין.

תוויות:

יום חמישי, 11 ביולי 2013 

כלי לימודי (כנראה) ללא ביקוש

בזמן האחרון אינני מרבה לכתוב על כלים דיגיטאליים והמקום שהם ממלאים בתהליכי הוראה או למידה. למען האמת, הכלים האלה די הפסיקו להעסיק אותי. נדמה לי שיש שלוש סיבות ראשיות לכך.
  • קודם כל, אני חושש שרבים מדי מאיתנו בתחום התקשוב החינוכי ממשיכים לרדוף אחרי כלים חדשים בתקווה שהכלי הלימודי האולטימטיבי נמצא מעבר לפינה, או שאו-טו-טו מישהו ימציא אותו. קשה לעקור את התקווה הזאת, ואני חייב להודות שעל אף העובדה שאני מבקר אותה, במידה מסויימת אני גם שותף לה.
  • שנית, תחום פיתוח הכלים החינוכיים הפך להיות זירת התגוששות של חברות טכנולוגיות (גם ותיקות וגם סטארט-אופים) שזיהו את החינוך כשוק פוטנציאלי עצום. לכן, אנחנו "זוכים" למבול של כלים שאולי נוצצים, אבל אינם תורמים משהו ייחודי ללמידה מעבר למה שכבר נמצא אצלנו.
  • והסיבה האחרונה, ואולי הבעייתית יותר, הפיתוח של כלים "חינוכיים" דיגיטאליים היום איננו בכיוון של העצמת הלמידה, אלא בכיוון של איסוף נתונים ומעקב. אמנם מוסרים לנו שאיסוף נתונים על תהליך הלמידה (נדמה לי שנכון יותר לכתוב "על הפנמת החומר") של הלומד מסייע לשכלל את הלמידה של התלמיד, אבל למרבה הצער המציאות אחרת, והיום התקשוב משרת מגמה של ייעול ההוראה ואחידות בהישגים.
אחרי כל הביקורת הזאת יש מקום גם לסיבה חיובית: ככל שהסביבה הדיגיטאלית נעשית לסביבה "טבעית" עבור מורים ותלמידים אנחנו חדלים להתמקד בכלים. אנחנו נעשים קשובים יותר ללמידה שהכלים מאפשרים. כבר שנים אני מייחל למצב כזה בחינוך, ואם הוא אכן מתממש, זה רק לטובה.

אבל דווקא הפעם (אחרי הקדמה ארוכה מדי שאפילו סותרת את מה שנכתב בהמשך) אני כן רוצה לכתוב על כלי, או ליתר דיוק, על העלמותו של כלי. בתחילת החודש הזה חברת גוגל סגרה את ה-Google Reader, כלי שזכה אצלי לשימוש יום-יומי. ספק אם תחזוקת ה-Reader דרש משאבים רבים מחברה כמו גוגל, אבל היא כנראה בכל זאת החליטה שלא כדאי לה להמשיך לתמוך בו. אישית, אני נוטה לחשוב שההחלטה לבטל את הכלי נבעה מתכונה בסיסית שלה, תכונה שפעלה בניגוד לאינטרסים של גוגל: ה-Reader איפשר למשתמשים לקבוע לעצמם איזה מידע מגיע אליהם, ועבור גוגל העצמאות הזאת לא נחשבת ליתרון.

כמעט מיד אחרי שגוגל הכריזה על סגירת ה-Reader צצו מספר אלטרנטיבות, כך שמעבר לתקופת הסתגלות קצרה לכלי חדש הרגלי השימוש שלי ב-RSS לא ניזוקו. אבל להחלטה של גוגל להפסיק לתמוך ב-RSS יש חשיבות הרבה מעבר להרגלי העבודה האישיים שלי.

רעיון ה-RSS קיים קרוב ל-20 שנה, אם כי רק לפני כעשור, כאשר קוראי RSS מבוססי ווב הופיעו, הוא הפך לכלי שימושי של ממש, לכלי בעל השפעה מהותית על הדרך שבה אנחנו מתייחסים למידע הרב שמציף אותנו. הרעיון הבסיסי שמאחורי ה-RSS הוא שהשליטה על המידע שמגיע לקורא נמצאת בידי הקורא עצמו. במקום להכנס לאתר אחרי אתר כדי לראות מה חדש בו, באמצעות ה-RSS הידיעות החדשות באתרים שאחריהם אנחנו מעוניינים לעקוב מגיעות אלינו למקום מרכזי. בעידן של עומס מידע, עידן שבו אנחנו ניזונים מהרשת אבל גם יכולים בקלות ללכת לאיבוד בה, "ניהול הידע האישי" נעשה למיומנות חשובה ביותר, וה-RSS הוא כלי מרכזי במימוש המיומנות הזאת.

מפני שבמידה לא קטנה השימוש ב-RSS נשאר מיומנות נישה, גוגל כנראה הרגישה שהיא יכולה לסגור את ה-Reader. והאמת היא שה-RSS לא הצליח לחדור לציבור הרחב. אולי אני מגזים, אבל נדמה לי שזה אומר משהו חשוב על הגולש ה-"ממוצע". הגולש הזה כנראה איננו חש צורך ב-RSS, וזה משום שעל אף היצע המידע האדיר שברשת, מספר המקורות שאליהם הוא בוחר להגיע די מצומצם. ומפני שכך, גם בלי כלי כמו RSS הוא איננו נמצא בסכנת טביעה בים המידע. כמו-כן, יתכן שעבור הגולש הזה הצלילה לתוך נבכי הרשת איננה מתבצעת לצרכי למידה, אלא לצרכי בידור בלבד, ובגלל זה אפשר להסתפק בהגעה מזדמנת למקורות במקום לארגן את הסביבה כך שהמקורות מגיעים ישירות אליו.

כך או כך, נדמה לי שלסגירת ה-Google Reader השתמעויות חינוכיות חשובות. אם מערכת החינוך באמת מתיימרת לפתח מיומנויות מידע אצל הלומד, אמצעים להפיכת הרשת למרחב שבו הלומד היחיד מארגן את המידע הרלוונטי לצרכיו צריכים להיות יעד חשוב. אבל כאשר גוגל קוברת את קורא ה-RSS הנפוץ ביותר המערכת "מגיבה" בדממה. קשה לא לחשוב שזה מפני שעל אף מס השפתיים שמשלמים למיומנויות המאה ה-21, קברניטי המערכת אינם תופסים עד כמה ה-RSS היה צריך להיות במרכז הפעילות של הלומד העצמאי.

-- --

נדמה לי שיש טעם להוסיף כאן הערה אישית, לא כ-"צרכן" RSS, אלא ככותב בלוג. נכון להיום, ה-RSS הוא האמצעי היחיד שדרכו אני "מפיץ" את המאמרונים החדשים שאני כותב כאן. יכולתי להעזר ב-Twitter, או להעלות הודעות על מאמרונים חדשים ב-+Google (ואם היה לי חשבון פייסבוק, אפשר היה גם שם), אבל נכון לעכשיו, על אף העובדה שזה בוודאי מצמצם את התפוצה, אני משתמש רק ב-RSS. אין לי שום דבר נגד "קהילות", ואני בהחלט בעד "שיתוף". אבל אני חושש שבמסווה של המילים היפות האלו חברות ענק מקדמות את סדר היום המסחרי שלהם, ולא את האינטרסים שלי. זה גם איננו עניין של צניעות יתר. אני פועל כך מפני שאני מניח שמי שעוסק בתקשוב בחינוך מבין את החשיבות של ה-RSS, ומשתמש בו כדי לעצב את סביבת הלמידה של עצמו. אם קוראים רוצים לכלול את הבלוג הזה לתוך הסביבה שלהם, אשמח, אבל אני גם מכבד החלטה לא לעשות זאת.

ובכל זאת, אני יודע שבימי Google Reader היו לבלוג הזה מעל 90 מנויים (בכלל לא הפריע לי שקראו את המאמרונים בתוך ה-Reader במקום להקליק לתוך הבלוג; כך אני נוהג לעשות עם רוב הבלוגים שעליהם אני מנוי). היום, אינני יודע אם אותם אנשים עברו לכלי אחר. לא יהיה זה אסון אם אני אכתוב ואף אחד לא יקרא (כי הוא איננו יודע שפרסמתי משהו), אבל בוודאי עדיף שיהיו קוראים. אי-לכך, יכול להיות שאצטרך לשקול אמצעי הפצה נוספים.

תוויות: ,

יום שבת, 13 באפריל 2013 

קשה להשתחרר מהמונח הזה

פחות או יותר הכרזתי שתיקה כלפי המונח "כישורי המאה ה-21" כאן. למדתי שאין הרבה טעם בלחזור ולנסות להסביר למה אינני אוהב את המונח. פעמים רבות כתבתי שאינני מוצא בו ערך כלשהו, אבל הוא כמובן בכל זאת ממשיך לככב במסמכים ובדיונים הקשורים לתקשוב החינוכי.

ברור שאין ביכולתי למגר את השימוש במונח, ולכן כנראה אין מנוס מאשר לקבל אותו (אם כי, גם לשמור ממנו מרחק). אגב, זה אולי המקום לציין שלפני בערך שנתיים דיווחתי שלפני שנים רבות, לפני שהמונח "מידענות" כבש את החינוך, אני ואחרים באגף לחינוך יסודי דבקנו ב-"טיפול במידע" כמונח מוצלח יותר. הפסדתי בקרב על המונח אז, ואין סיבה לצפות שעכשיו אזכה במאבק על (או ליתר דיוק, נגד) "כישורי המאה ה-21".

אבל למה להסתפק בשתיקה כאשר אפשר להעזר בהומור? גם לריצ'רד בירן אין אהבה יתרה לשימוש במילים "המאה ה-21" בביטויים חינוכיים, ואת המאבק שלו במילים האלה הוא מנהל באמצעות ההומור. בירן אולי מוכר במיוחד בזכות סידרה ארוכה של תדריכים על כלים של גוגל שהוא פרסם. לפני מספר ימים בבלוג שלו הוא פרסם מאמרון שמכיל:
בירן מסביר שהוא החליט להכין את הרשימה שלו בעקבות רשימה אחרת שהוא קרא:
This afternoon I saw a blog post titled 27 Ways To Be A 21st Century Teacher. 22 of the 27 items in that list could have been 50 years ago. And 24 of the 27 items are things that I did as a sixth grade student in 1990.
בירן חש שהמילים רומזות על משהו חדש, כאשר למעשה יש כאן לא יותר מאשר אריזה חדשה למוצרים ישנים. וזה עורר אצלו רצון להגיב. בסיבה הראשונה שלו הוא כבר מסביר שבעיניו מדובר במונח מיותר:
We live in the 21st Century. If you're teaching today, you're a 21st Century teacher.
למען האמת, הטענה הזאת חוזרת על עצמה מספר פעמים, עם שינויים קלים, במהלך הרשימה. באופן מוצהר בירן משתעשע ברשימה. הוא מבקש מאיתנו לצחוק, ולראות עד כמה המילים האלו מגוחכות. עם זאת, יש נקודות ברשימה שלו שאינן רק אירוניות, אלא גם מעוררות מחשבה. למשל:
11. Good teachers have always consulted with other teachers. Twitter didn't invent professional learning networks, personal learning networks, or professional learning groups.
12. Good teachers have always been life-long learners looking to bring new information into their classrooms. Google didn't invent that.
בירן, כמובן לא היה צריך לשכנע אותי, ואינני יודע אם הגישה שלו משכנעת אחרים. מה שבטוח, זריקה של הומור ואירוניה לתוך הוויכוח לא יכול להזיק – תמיד נעים לקבל בהזדמנות לצחוק. אבל בסופו של דבר, אני חושש שקולו של בירן, כמו הקול שלי, הוא של הכלב שנובח מול השיירה שעוברת. הבלוג של בירן זוכה לקוראים רבים, ולכן סביר להניח שהפרסומות שמופיעות בו מביאים לו תוספת הכנסות רצויה. בירן איננו בוחר אילו פרסומות יופיעו בבלוג שלו. אלה מגיעות, אני מניח, דרך Google AdWords. אבל מעניין בכל זאת לציין שכאשר אני קראתי את הרשימה שלו אחת הפרסומות היתה של Fresno Pacific University – קולג' קטן בקליפורניה. הפרסומת מכריזה על קורסים שעוסקים ב:
21st Century Readiness Skills for Teachers & Students
וכך יוצא שבאותו הזמן שריצ'רד בירן מראה לנו עד כמה התוספת של "המאה ה-21" מיותרת בתיאור של העבודה של מורה היום, ואנחנו צוחקים ונהנים, אנחנו גם עדים לכך שספק אם יש סיכוי להוציא את המילים האלה מהלקסיקון החינוכי.

תוויות:

יום שני, 28 בינואר 2013 

של איזו מאה הלמידה הזאת?

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את ההתלהבות שמונחים כמו "למידה של המאה ה-21" או "כישורי המאה ה-21" מעוררים אצל לא מעט אנשי חינוך. מדפי הספרים שלי בבית מכילים ספרים רבים שהתפרסמו די הרבה לפני המאה הנוכחית, ורבים מאלה שעוסקים בחינוך דוגלים בפיתוח היצירתיות, ביכולת להתמודד עם הבלתי-צפוי, במה שמכנים חשיבה ביקורתית, ובעוד סוגיות שאם להאמין להוגים של ימינו, לא היו בנמצא עד התקשוב. כמו-כן, רבים מהספרים האלה מתארים שיטות הוראה/למידה שמשום מה "התגלו" רק לאחרונה.

עצוב לי שלחלקים רבים מקהילת התקשוב החינוכי ראייה היסטורית צרה ומצומצמת. ועצוב לי עוד יותר שהיום במקרים רבים התקשוב בחינוך מגויס ליעדים שהם זרים, ואף מנוגדים, לתפיסה ההבנייתית שבעיני צריכה להנחות את השימוש בו. שני המצבים האלה, כמובן, קשורים זה בזה. במידה לא קטנה, הסבת התקשוב לצרכים של "התאמה לפרט" (לכאורה) ושל מעקב מדוקדק אחר ה-"למידה" של כל תלמיד, נובעת מהעדר הכרות עם ההיסטוריה של החינוך ועם נסיונות חינוכיים חשובים שנערכו בעבר.

אבל זאת איננה הפעם הראשונה שאני מעלה את הרהורים כאלה כאן. לכן, מותר לשאול "מה פתאום שוב עכשיו?". ואכן, יש סיבה.

לפני שבוע חבר קיבוץ בקיבוצי, בן 96, נפטר. אותו חבר מילא תפקידים רבים בחייו הארוכים. בין היתר, הוא חינך כיתה בבית הספר היסודי של הקיבוץ. בהלווייתו חברת קיבוץ, שבשנים מיד אחרי מלחמת השחרור היתה תלמידה שלו, הספידה אותו. בהספד היא תיארה את שיטות ההוראה שלו, ואת הדרכים שהוא מצא כדי לעורר סקרנות וענין, ולקדם את הלמידה. ההספד מאד ריגש אותי, וביקשתי אישור, הן מהכותבת, והן מהמשפחה, לפרסם אותו כאן – עדות נהדרת לכך של-"למידה של המאה ה-21" שורשים עמוקים בתקופה מוקדמת, ולכאורה דלה, יותר.
שלום לך ז'קו
שלום לך המורה שלנו
שלום לך איש מופת.


לראשונה נפגשנו כשאתה נבחרת להיות המחנך של קבוצת חרמש.
ואנחנו אז, קבוצת ילדים פרועים למדי, "בוגרי" מלחמת השחרור – עלינו לכיתה ג' ולא ידענו לקרוא ולכתוב.
את השנה שעברה מאז תום המלחמה, בילינו במשחקי מלחמה בתעלות ובבונקרים שנשארו בחצר.
אינני יודעת האם ניתן לך ללמוד בסמינר הקיבוצים כשנקראת לדגל, אך כושר ההמצאה שלך והיצירתיות שאינה יודעת גבול, שמשו אותך היטב.
במקום להכניס אותנו לכיתה, נכנסת איתנו לתעלות ולבונקרים וכך למדנו את נושא הלילה - אסטרונומיה לכיתה ג'. בלילות צפינו בכוכבים מתוך העמדות שהכנו, בבקרים הכתבת לנו את כל תורת ההתמצאות בכוכבים – כך למדנו קרוא וכתוב וגם אסטרונומיה, דרך הידיים.
את הקריאה רכשנו כשהיה עלינו לפענח שידורי מורס וכל מיני כתבי סתר, הודעות מוצפנות ששולחים מעבר לקוי האויב.
בשנה אחת השגנו כל מה שהיינו אמורים ללמוד בשלוש שנים.
לשום נושא לא היתה ממש צורה של בית ספר, אך הלימוד היה מאד אינטנסיבי. את מבנה הצמח, המזיקים ושיטות גידול ירקות, למדנו מפי פרופ' חצילי ממכון וייצמן. אנחנו תארנו לו במכתבים מפורטים מה קורה בגינה שהקמנו והוא החזיר לנו בתיאור הצמח ולמה הוא זקוק.
אוי לאותו יום כשהזמנו אותו לסיום הנושא ובתום הברכה שנשא הוא הוריד את זקן הפרופסור ועמד שם חבר קבוץ שהתחפש. הסתבר שמשך כל הנושא התכתבנו איתך.....
אהבת לצטט את רוסו שקרא "בחזרה אל הטבע" והיית חדור הרגשת שליחות, ליצור מאיתנו דור בריא ומשוחרר מהתסביכים של הדור שלך. חזרת ואמרת לנו: איזה מזל יש לכם שככה מגדלים ומלמדים אתכם ושהורינו לא זכו לתנאים כאלה ... ולנו לא נותר אלא להיות אסירי תודה.
אתה הקמת את משק הילדים במו ידיך – כלובים לחיות ושדה תלתן זרענו ולמדנו לקצור בחרמש – כך הוכשרנו לחיי העבודה המאושרים שנכונו לנו.
איש חרוץ ופעלתן היית עד יומך האחרון. נחוש מאד ללמדנו את ערך עבודת הכפיים מבחן שלא תמיד עמדנו בו.
גולת הכותרת של חיינו היצירתיים היו סיומי הנושא. כל סיום כזה היה אירוע כל קיבוצי שבמרכזו הצגה מושקעת, עם תפאורה ותלבושות ותאורה כמו היינו אחד מגדולי תיאטראות אירופה.
אנחנו כתבנו מחזות ושירים, ציירנו ופסלנו וניגנו, שיחקנו ורקדנו.
איש אשכולות היית. ידעת ואהבת לצטט את הפילוסופים הגדולים ואנשי המדע וכך בנית לנו עולם של אידיאות מנומקות עם דרכים להגשמתן.
לא תמיד הלבשת האידיאות על חיינו צלחה אך כל חיי אני מודה לך על האופקים הרחבים שפתחת בפני והיצירתיות שטיפחת אצלי.
לימים נפגשנו שוב כשמלוינה ואתה אימצתם אותנו ואת ילדינו לנכדים.
מדי שבת – צ'יפס על מדורה, בורקס וכוס קפה אצלכם בגינה. איש שיחה היית, איש העולם הגדול.
ואז מלוינה חלתה ובאו שנים של כאב כשאתה מטפל בה במסירות גדולה.
נפגשנו שוב כשכתבתי מפיך את סיפור חייך. אז הבנתי את מקורות הגידול שלך, את הקשר לתנועה, את עומק האמונה של דור שלם המנסה להגשים אידיאות של עולם חדש ולתרגמן לפרקטיקות של החיים.
אז הבנתי שאמירות שנאמרו לנו בילדותנו, שיקפו את הציפיות הגדולות שנקשרו בדרך גידולנו.
הבנתי את דמות העולם שרצית לברוא ואת הקושי הגדול שלקחת על עצמך.
נוח בשלום – איש עמל שכמוך

נורית מלמד
קיבוץ חצור
24.1.13
אולי כל מילה נוספת מיותרת, ובכל זאת, עוד מילה. שיטות ה-"הוראה" של ז'קו, כפי שהן מתוארות כאן מזכירות את ה-"אני מאמין" החינוכי של ג'ון דיואי שהתפרסם בשנים האחרונות של המאה ה-19. דיואי כתב:
I believe that education, therefore, is a process of living and not a preparation for future living.

I believe that the school must represent present life - life as real and vital to the child as that which he carries on in the home, in the neighborhood, or on the play-ground.
כבר מזמן התקשוב נעשה לחלק בלתי-נפרד מחיי היום-יום שלנו. במונחים של דיואי, הוא חלק מה-"present life" של התלמיד. בגלל זה, אי אפשר לדבר על חינוך בלי להתייחס גם לתקשוב. עלינו להבין שהתקשוב איננו תוספת שמביאים לכיתה כדי לעורר עניין, או כדי לייעל את ההוראה. הוא פשוט חלק אינטגראלי מחיינו ומחיי התלמיד. לפני יותר משישים שנה ז'קו ניצל את מלוא האמצעים שסבבו אותו כדי להחיות את תהליך הלמידה אצל תלמידיו. היום התקשוב הוא אחד האמצעים המרכזיים שעומדים לרשותנו. המציאות הטכנולוגית שונה מאד, אבל דמותו ופועלו של ז'קו עוד יכולים לשמש לנו דוגמה.

תוויות: , , ,

יום ראשון, 7 באוקטובר 2012 

מספר הרהורים (פחות או יותר חינוכיים) בדרך לפח

במהלך חופשת הסוכות הזדמן לי לעסוק טיפה בנקיונות, ובחיסול חלק (קטן מאד, לצערי) של הניירת שבמהלך השנים הצטברה אצלי. מצאתי כמה ערימות מכובדות של עיתונים – מהשנים 1999-2001 ומהשנים 2004-2006 – והחלטתי, בהחלטיות לא אופיינית לי, להתגבר על הדחף לבדוק את הכל (הרי אם פעם שמרתי את העיתונים האלה בוודאי היתה לכך סיבה) ובמקום זה להעיף מבט מהיר בלבד ולהתקדם לקראת הפח. ובכל זאת, כמה כותרות קפצו מולי ונאלצתי לוותר טיפה ולעיין בכמה דברים.

הבלגן בבית שלי איננו מתקשר (לפחות לא באופן ישיר) לחינוך או לתקשוב בחינוך, אבל הרגשתי שאולי לזריקת עיתונים אחרי שהם נשמרו תקופה ארוכה יש קשר לחינוך בעידן המידע, ולכן יש טעם לכתוב על הפעילות הזאת שלי בחג. אני נוטה להזכיר לבת שלי (פעמים רבות מדי, אבל יש בינינו הסכם שמותר לי לעצבן אותה עם בדיחות גרועות) שכדאי לה לעשות את שיעורי הבית שלה בהיסטוריה כמה שיותר מהר, היות וככל שהיא דוחה אותם, ההיסטוריה נעשית ארוכה יותר. לא היה מזיק לו פעלתי לפי ההנחיה הזאת בכתיבה האישית שלי. עדיף לי לכתוב על עניינים הראויים להתייחסות לפני שיותר מדי מאלה מצטברים אצלי, עד שכבר אין ברירה אלא לוותר על ההתייחסות לעניינים שהתיישנו, על אף העובדה שהם נשארים מעניינים וחשובים.

אבל כיצד קובעים שמשהו "חשוב"? די ברור שמה שהיה חשוב לפני 12 או 7 שנים איננו בהכרח חשוב כאשר רואים אותו היום בעיתון שנשמר מאז. בין העיתונים ששמרתי יש עמודים ראשונים שמציינים אירועים שעדיין היום נחשבים ל-"היסטוריים", אבל בתחום התקשוב רבים מאד מהכתבות ששמרתי אינם אלא קוריוזים. אין זה אומר שדיווח על השקת פיירפוקס שמהלל את הפיתוח של דפדפן קוד פתוח, או התייחסות לעליית תופעת הבלוגים תוך דיווח על תחילת אתר הבלוגים Pajamas Media, אינם "חשובים". אפשר אפילו להגיד שמדובר באירועים שתרמו רבות לעיצוב האינטרנט כפי שאנחנו מכירים אותו היום. אבל ספק אם הם מצדיקים שמירה בארגז מאובק. Napster היווה נקודת ציון משמעותית בעיצוב השימוש שלנו באינטרנט, אבל האם אני זקוק למדריך לשימוש בו מלפני 12 שנים? ומה נגיד לגבי סקירות על אתרים כמו Hot or Not? או The Million Dollar Homepage? שום דבר לא יקרה אם נשכח את אלה. ב-2005 הסבירו למה כדאי שיהיה לנו דואר מבוסס ווב, וגם בישרו לנו על תחילת עידן ה-Web 2.0. באלה יש בוודאי מידה לא קטנה של "חשיבות". אבל גם דיווחו ש-"יאהו משיבה מלחמה להפתעות של גוגל", והיום כתבה כזאת עשויה להעסיק רק היסטוריונים. ראיתי לנכון לשמור מאמר ארוך משנת 2006 על עורכי ויקיפדיה בעברית – מעניין לראות כיצד התייחסנו למפעל שנראה לנו אז כדבר בלתי-מתקבל על הדעת, והיום הוא חלק בלתי-נפרד מחיינו. אבל אין לי צורך ברשימה של 50 האתרים השימושיים ביותר ברשת משנת 2000, אפילו אם יותר מרק קומץ מאלה עדיין קיימים.

תוך כדי הנקיונות שלי קראתי כתבה של אילנה קירש ב-Jerusalem Post שאליה הגעתי דרך ה-Twitter של ראובן וורבר. קירש מדווחת על תקלה בשרתים של העיתון שגרמו לאיבוד של שבוע של כתבות, ועל הנסיון לשחזר את מה שאבד. קירש מהרהרת אם יש בכלל טעם בשחזור הזה:
We decided to restore articles summing up only the most read and arguably the most important stories published last week, which were largely sound bites - speeches at the UN General Assembly - rather than actual news events. There was no point wasting time writing up yesterday’s news. But there was a dissonance in making such a decision, as though not only had we lost a week’s work, but that the work itself had been irrelevant. If it wasn't worth restoring, was it worth writing in the first place?
אם ב-Jerusalem Post שואלים אם כדאי לשחזר כתבות המתייחסות לאירועים שהתרחשו רק לפני מספר ימים, כיצד אני יכול להצדיק שמירה של עיתונים בני עשור? כאשר כתבה הופכת מדיווח חדשותי לפיסת היסטוריה ההתייחסות שלנו כלפיה משתנה. היא נעשית לפריט הראוי לשמירה לשם המחקר. אבל חשוב לזכור שקירש מהרהרת אם בכלל היתה סיבה לכתוב את הכתבות שאבדו. השאלה הזאת עולה בתקופה שבה התחלופה של הכותרות כל כך מהירה, ופריטים שהם באופן ברור בני חלוף זוכים לכותרות. לדעת קירש, השינוי בקצב הדיווח על אירועים צריך להביא לשינוי בדרך שבה העיתונאי פועל:
Apart from preventing last week’s crash from re-occurring, the bottom line is that the news is a living, breathing, dynamic creature, and attachment to both the ways and the stories of yesteryear – or indeed yester-hour – is likely to limit journalists’ ability to report the news of tomorrow. Some would argue that these new technologies bring down the standard of journalism, but it doesn't need to be that way. Journalists and editors alike need to adapt to the changing environment and find new ways to get the news to the people – such as tweeting on breaking stories for their Internet desks to write up, publishing short version of stories as they break and longer write-ups in print editions and utilizing social media for updates, photos and videos from the field.
אז האם יש מסר לחינוך שאפשר להסיק מהנקיונות שלי ומקריסת השרתים של הפוסט שעליה כותבת קירש? קל להכריז שחלק נכבד ממה שנלמד בבית הספר איננו עומד במבחן הזמן, ולכן אין סיבה ללמד אותו. אבל נדמה לי שזה היה נכון הרבה לפני האינטרנט, וכמובן ידענו את זה הרבה לפני שאני הלכתי לפח עם עיתונים ישנים. החינוך יכול אולי ללמוד כיצד להתאים כלים שונים למשימות שונות בדומה למה שקירש כותבת לגבי עבודת העיתונאי. בוודאי אפשר למצוא הקבלות בחינוך לשימוש ב-Twitter לסקירת אירועים בעת התרחשותם, ולשימוש בנייר לכתיבה מעמיקה יותר. אבל גם תובנה כזאת די נדושה.

עלי להודות שלא פעם רק תוך כדי הכתיבה אני מצליח להבין נושא, או ליתר דיוק, להבהיר לעצמי את עמדתי כלפי הנושא שעליו אני כותב. לא פעם הנקודה העיקרית מתבררת לי רק לקראת סיום הכתיבה, ואני מגלה שבסופו של דבר הגישה המגובשת לנושא שאני מפרסם כאן שונה מאד ממה שחשבתי תחילה. אבל לפעמים קורה שנושא שחשבתי שתוביל אותי לתובנה מעניינת איננו אלא כביש ללא מוצא, ושאין מסקנה מעניינת בסוף הדרך. כך אני מגלה לגבי המאמרון הזה. אחרי הרהורים ארוכים אני מסיק את המסקנה שבעצם, אין מסקנה חינוכית "עמוקה" שמתבקשת מכל זה. אפשר להתנחם בכך שלפחות זכיתי לבית קצת יותר נקי.

ובכל זאת, יש כאן היבט חינוכי שאיתו אפשר לסיים. בתוך ערימות העיתונים היו גם תיקים מכנסים בהם השתתפתי – למשל כנס מו"ח משנת 2000. כך גיליתי (או נזכרתי) שנושא הכנס באותה שנה היה "החינוך בעידן מהפיכת המידע – הזדמנויות ואתגרים". מהכותרת הזאת אנחנו למדים שבתחילת המאה ה-21 עדיין לא העלינו על נס את המיומנויות שכל כך מזוהות עם המאה הזאת. היה כנראה ברור לנו ש-"מהפיכת המידע" היא עובדה שאיתה צריכים להתמודד, אבל אולי עדיין חשבנו שאפשר היה לעשות זאת בעזרת מיומנויות ישנות יותר. התיק עוד במצב שמיש, ונדמה לי שבקרוב אתחיל להסתובב איתו – מחווה להיסטוריה שלא צריכה להשכח, ועדות לכך שבעבר הלא כל כך רחוק רדפנו קצת פחות אחרי סיסמאות ריקות מתוכן.

תוויות: ,

יום שני, 16 ביולי 2012 

מבט אחר על למידה במאה ה-21

מוקדם יותר החודש התייחסתי לבלוג קבוצתי חדש עם מגמות שנראו לי לרוב שיווקיות. ציינתי אז שאין זאת סיבה מספקת לא לעקוב אחריו, וכעדות לכך ציינתי מאמרון חשוב של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם בו. אבל יתכן מאד שהתרומה של ריצ'רדסון הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. ומהו הכלל? שהבלוג יתמלא במאמרונים שיודעים לנגן על מיתרים צפויים למדי, שהוא יידע ליצור את הרושם שהוא נמצא בחזית השינוי החינוכי, אך למעשה הוא ממחזר דברים די נדושים. אבל גם אם זה באמת המצב, קשה לבוא אליו בטענות, הרי בתחום התקשוב החינוכי התרגלנו לכך שהנדוש עולה על המקורי באחוזים ניכרים מאד. ולמען האמת, קשה מאד לדרוש שכל אחד שכותב בתחום יכתוב משהו שעדיין לא קראנו.

שני מאמרונים של החודש האחרון בבלוג הזה ממחישים את הבעיה הזאת. לקראת סוף יוני אדם בלו פרסם מאמרון אורח בבלוג. בלו הוא מורה עם נסיון מרשים ביזמות חינוכית תקשובית. כבר מתחילת המאמרון בלו מנמיך ציפיות אצל הקוראים:
The problem with defining what 21st-century education will look like is that anyone who says they don’t know can easily be perceived a complacent relic with no vision for change, while anyone who professes to have the answer is seen as a pompous and shortsighted fool. I will take the middle ground: While I can’t say with certainty what the next 87-plus years will look like, I feel confident that certain important shifts have begun and will continue so that learners of today are making the most of their educational experiences and the society in which they live.
במילים אחרות, הוא כבר מכין אותנו לכך שהדברים שהוא כותב די פרווה. הוא מבקש להראות לנו שהחינוך היום שונה מבעבר, אבל ההבדלים שעליהם הוא מצביע הם מהסוג שכבר זוהו פחות או יותר על ידי כולם. נדמה לי שהוא עומד בדברו: הוא מדגיש שהגורם המרכזי לשינוי בחינוך היום הוא הזמינות של המידע. הוא כותב שהיום אפשר ללמוד מכל מקום ובכל עת - קביעה שמידת המקוריות שלה שואפת למינימום. כמו-כן, הוא מסביר שתפקיד המורה משתנה. המורה כבר איננו זה שעומד בקדמת הכיתה, אלא יכול להיות בכל מקום, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות מורה. מכאן, קל להגיע לקביעה נדושה נוספת:
We as educators need to be open to learning. Being a “lifelong learner” means admitting that you don’t have all of the answers.
מאמרונים עם המילים "למידה של המאה ה-21" או מילים דומות בכותרת כנראה מושכים קוראים (ארבעה כאלה התפרסמו בחודש האחרון ב-SmartBlog on Education). לפני שבוע התפרסם שם עוד מאמרון אורח, הפעם של מרי-בת הרץ, מורה ובלוגרית עם נסיון די רב. הרץ כותבת על "The problem with 21st-century education". להבדיל מבלו שמתקשה לספר לנו משהו מעבר לנדוש, הרץ כבר מודה שמדובר באמרת כנף נדושה שכמעט לגמרי התרוקנה מתוכן. היא מציינת שרבים מדגישים שבזכות זמינות המידע התקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי בחינוך, אבל היא מוסיפה:
Yes, technology has changed, and yes, we are no longer concerned with our students finding information, but rather what to do with it all, but does teaching itself really need to change in drastic ways?
הרץ מציינת שאמרות כנף גודשות את השיח החינוכי. היא מזכירה לנו, למשל, ש-"הפיכת הכיתה" איננה רעיון חדש, ומציינת שגישות כמו "התלמיד במרכז", או "למידה מותאמת אישית" כבר נמצאות איתנו דורות. אם היום אלה נשמעות לנו כחדשות, זה בעיקר הודות לכך שבמשך תקופה ארוכה הדגש החינוכי היה אחר. היא כותבת שהפופולאריות המחודשת של הגישות האלו היום:
... is a knee-jerk reaction to a decade of teach-to-the-test, drill-and-kill practices that have stripped the student out of the equation.
כפי שאפשר לנחש, אני מזדהה עם דבריה של הרץ, הן מבחינת הקביעה שבעצם אין כאן הרבה חדש, והן מבחינת הסיבות להתעניינות המחודשת בגישות הבנייתיות. מעציב אותי שיש עדיין צורך בכתיבת דברים האלה, אבל לאור העובדה שרבים ממשיכים להשמיע אמירות ריקות מתוכן, טוב שהרץ מציגה גישה פחות נוצצת, אבל יותר שקולה.

האם כל זה אומר שעלינו להסיק שבעצם אין חדש תחת השמש התקשובית? קנדס שיבלי מוצאת חדש, אם כי מזווית קצת אחרת. במאמרון בבלוג שלה מלפני כמעט חודש היא שואלת אילו טכנולוגיות ילד בן חמש היום יכיר כשהוא יסיים את בית הספר בשנת 2025:
He will graduate from high school in 2025, assuming we still have high schools. With all the changes occurring in technology, funding, and public education policy, who dares to predict what this five year old will see during his K-12 years.
שיבלי אמנם שואלת מי יעז לנבא, אבל היא בכל זאת מנסה. בסידרה של "השוואות" היא מעמידה את המציאות של אותו תלמיד היום מול המציאות שהוא אולי יפגוש בעתיד. אני מביא כאן רק כמה מאלה:
2012 - all interfaces are touchable or talkable : 2025 - I just think it and it happens or explains why it cannot happen.

2012 - I swipe away what I don't like : 2025 - I see, hear, or experience only what I DO like.

2012 - Maps talk : 2018 - There is no such thing as "map skills." Direction and location are experienced, never represented in 2D.

2012 - Words talk when I touch them: 2025 - Text constantly changes/evolves as I "read" and adapts to my thoughts about what it says

2012 - My fingers change how things look : 2025 - My eyes and mind change how things look.
בדרך כלל אינני מתלהב מנבואות מהסוג הזה. לדעתי הן אינן עוזרות לנו להבין כיצד החינוך ישתנה, או צריך להשתנות. האם ה-"עובדה" שהטקסט עשוי להתאים את עצמו למחשבותיי כלפי מה שאני קורא אומרת משהו לגבי הצורך, או העדר הצורך, ללמוד לקרוא? אם בכלל אפשר להסיק מסקנה מהתחזיות העתידיות של שיבלי, נדמה לי שהמסקנה היא שבעתיד בכלל לא נהיה זקוקים למיומנויות מהסוג שבית הספר מבקש לפתח.

אבל לפחות בנקודה אחת התחזיות של שיבלי עושות משהו שהמאמרונים ב-SmartBlog On Education אינם עושים – הן מעוררות עניין; הן מחייבות אותנו לחשוב אחרת. בחינת התחזיות של שיבלי לצד הדברים שמרבים לכתוב על בית הספר של המאה ה-21, או על הכישורים הדרושים כדי להצליח במאה הזאת, ממחישה לנו עד כמה רוב הדיבורים על למידה במאה ה-21 חסרי מעוף. פעם אחר פעם אנחנו קוראים על כך שעלינו להכשיר את התלמיד לעתיד לא ידוע, אבל לעתים קרובות מדי ה-"לא ידוע" הזה נשאר בגדר סיסמה ריקה. אפילו אם התחזיות של שיבלי אינן נראות מציאותיות, הן מזמינות אותנו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד.

תוויות:

יום שבת, 30 ביוני 2012 

כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה...?

על פי רוב גזרתי על עצמי שתיקה בעניין האמירות האהובות על מערכות החינוך של היום בעניין כישורי המאה ה-21, והצורך להקנות את אלה לתלמידים. לא פעם ציינתי שבעיני הדרך שבה הכישורים האלה מנוסחים מצביעה על כך שקברניטי החינוך סבורים שעד למאה הנוכחית החינוך לא עסק במיומנויות כמו "חשיבה ביקורתית" או "זיהוי ופתרון בעיות". אם כך אכן המצב, אז מובילי החינוך פועלים תוך העדר ראייה היסטורית, וזה מאד מדאיג. אבל הכישורים האלה הפכו כבר לסיסמאות, ואין טעם להמשיך להתווכח על הנושא.

אבל אין זה אומר שהמצב לא יכול להיות עוד יותר גרוע. אפשר, לדוגמה, שבמקום לשלם מס שפתיים ל-"חשיבה ביקורתית", ולהתייחס אליה כמיומנות חדשה, אפשר לראות במיומנות הזאת סכנה לשלום הילד. אם זה קורה, אפשר להפר את השתיקה. ולכן אני כותב את המאמרון הזה.

השבוע הוועידה של המפלגה הרפובליקנית של מדינת טקסס יצאה נגד "חשיבה ביקורתית" בבית הספר. בין הסעיפים שמתייחסים לחינוך במצע החדש של המפלגה שאושר השבוע, מופיע המשפט:
We oppose the teaching of Higher Order Thinking Skills (HOTS) (values clarification), critical thinking skills and similar programs that are simply a relabeling of Outcome-Based Education (OBE) (mastery learning) which focus on behavior modification and have the purpose of challenging the student’s fixed beliefs and undermining parental authority.
לתוך משפט אחד מגבשי המצע הצליחו להכניס רשימה מכובדת של רעיונות שמאיימים עליהם. המונח Outcome-Based Education, אגב, מתייחס למכלול הפעילויות הלימודיות שבוחנות את הנלמד לא באמצעות מבחן סטנדרטי, אלא באמצעות פרויקטים שאמורים לשקף את מה שהתלמיד למד. למידה בפרויקטים, ואפילו למידה המעמידה את התלמיד במרכז, נכללות תחת הקטגוריה הרחבה הזאת. לאור זה, אנחנו יכולים להסיק שבעיני חברי המפלגה הרפובליקנית של טקסס החשיבה הביקורתית (ובעצם, כמעט כל שינוי בהוראה המסורתית) נתפסת כאיום על הסמכות של הורים. הרי ה-fixed beliefs של התלמידים מועברים מאב לבן במשך דורות, ומערכת חינוכית שתבקש לפתח חשיבה ביקורתית תפגע במסורת המקודשת הזאת.

כמו שאי אפשר לתחום כישורים כמו חשיבה ביקורתית במאה זאת או אחרת, כך גם צרוּת האופקים איננה נחלתה של מאה כלשהי. היא כנראה מלווה אותנו בכל התקופות. אבל רק לעתים רחוקות מזדמן לנו לפגוש אותה בצורה כל כך בוטה, כמו שזכינו לעשות במצע של המפלגה. אני מרבה לכנות את היחס במערכות החינוך לחשיבה ביקורתית כיחס של מס שפתיים. הרי כולם בעד חשיבה ביקורתית, ואין שום דבר מיוחד ביחס הזה במאה הנוכחית לעומת אחרות. אבל אולי צרוּת האופקים שבאה לביטוי במצע המפלגה היא סימן שאני טועה בהנחה שיש תמימות דעים כלפי המיומנות החשובה הזאת. אולי יש אנשים שבאמת משוכנעים שפתיחות מחשבתית פוגעת בתפיסת עולמם.

לשם ההגינות, חשוב לציין שזמן קצר אחרי אישור המצע מישהו במפלגה הבין שהיתה כאן הגזמה. עורכי הבלוג Talking Points Memo, שלא הופתעו מכניסת הסעיף הזה לתוך המצע, התקשרו למפלגה לשאול לגביו. הם מדווחים:
Republican Party of Texas (RPT) Communications Director Chris Elam said the “critical thinking skills” language made it into the platform by mistake.
אותו דובר הוסיף:
the plank should not have included "critical thinking skills" after "values clarification". ... It was not the intent of the subcommittee to present a plank that would have indicated that the RPT in any way opposed the development of critical thinking skills.
יש טעם לציין שעל אף העובדה שאנחנו עכשיו מבינים שהמפלגה הרפובליקנית של טקסס איננה מתנגדת לכך שתלמידי בתי הספר יוכשרו ב-"חשיבה ביקורתית", היא בכל זאת מתנגדת ל-"values clarification", דבר שהמפלגה בוודאי מזהה עם הנסיון של מורים לעודד תלמידים להבהיר לעצמם אם אכן הערכים של הוריהם עומדים במבחן המציאות. במילים אחרות, חשיבה ביקורתית כשרה, כל עוד היא איננה עומדת בסתירה למה שמלמדים בבית.

היות ודובר המפלגה הבהיר שמדובר בטעות (או אולי בהתלהבות יתר להגן על הכבוד המשפחה), אפשר לצפות שעכשיו ישנו את מצע המפלגה. אבל הדבר איננו כל כך פשוט. מתברר שרק ועידת המפלגה יכולה לשנות או לתקן את המצע, והוועידה איננה מתכנסת שוב עד שנת 2014. עד אז, כנראה, הסעיף המביך יצטרך להשאר במצע. למען האמת, אפשר היה לצפות שבמאה ה-21 ניתן היה למצוא דרך לטפל בסיבוך הזה - לכנס ועדה מיוחדת של הוועידה, או משהו דומה, למשל. אבל כנראה שעל מנת לעשות את זה צריכים מיומנויות של חשיבה ביקורתית, ואלה כבר הוצאו מהמפלגה.

תוויות:

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011 

מה כל כך פסול ב-"להעביר את הזמן"?

במידה לא קטנה של פליאה קראתי את הסקר החדש של חברת PEW על השימוש באינטרנט של מבוגרים בגילאים שונים בארה"ב. הסקרים של PEW, אפילו אם הם נוטים לגלות ממצאים די צפויים, בכל זאת עוזרים לנו להבין משהו על הרגלי השימוש באינטרנט. אבל הפעם, קשה להבין מה בכלל היתה מטרת הסקר.

במה דברים אמורים? הסקר החדש שאל:
Do you ever go online for no particular reason, just for fun or to pass the time?
והתוצאות? מצאו ש-58% מכלל המבוגרים (מעל גיל 18) השיבו בחיוב לשאלה, כאשר באופן די צפוי 81% מתוך בני ה-18-29 השיבו בחיוב, ואולי באופן פחות צפוי רק 26% מאלה מעל גיל 65 השיבו בחיוב. (בעיני היה הגיוני לחשוב שקשישים, שעל פי רוב תנועתם מוגבלת יותר מאשר של צעירים, ינצלו את הרשת לשם בילוי.) עבור כל הגילאים האחוזים היו גבוהים בהרבה לעומת סקר דומה שנערך לפני עשור.

קשה להגיד שיש כאן ממצאים מפתיעים. כבר מזמן האינטרנט הפך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שדי צפוי שנפנה אליו לעתים קרובות במשך היום, ולמגוון רחב של צרכים. מה שמוזר בעיני איננו האחוז הגבוה שהשיב בחיוב לשאלה, אלא השאלה עצמה: בכלל לא ברור לי כיצד ניתן להבחין בין פנייה לאינטרנט לשם "בילוי" או כדי "להעביר את הזמן" לבין פנייה לאינטרנט מכוונת מטרה תכליתית.

האם בדיקת מזג האוויר הצפוי מחר נחשב כשימוש לשם "בילוי"? אם אני צריך להחליט מה ללבוש על הבקר, אפשר אולי להגיד שמדובר בשימוש מקצועי לכל דבר. ואם אני רוצה לבדוק את התוצאות של ליגת הכדורגל? אולי כאן מדובר ב-"בילוי", אבל אם אותן תוצאות חשובות לי, בצעם מדובר בשימוש משמעותי יותר מאשר סתם "העברת הזמן". אם אני בודק ביקורת על סרטים כדי להחליט איזה סרט כדאי לי לראות, כיצד עלי לענות לשאלה של אנשי PEW?

כותרת הסקר של PEW היא: The internet as a diversion and destination. בדיקה של תרגומים של הפועל divert מעלה מספר אפשרויות. מצאתי, למשל: הטה, הסיט, הסב; בדר, שעשע; הסיח את דעתו. מה לא נכלל תחת ההגדרה הזאת? הקריאה שלי במוסף השבת של העיתון (המודפס) איננה משרתת צורך תכליתי או מקצועי (או ליתר דיוק, צורך מקצועי מיידי או מובהק). האם זה אומר שהיא "רק" בידור או שעשוע? אבל אנשי PEW לא שאלו לגבי העיתון, או לגבי הצפייה בטלוויזיה (החדשות אינן בידור, אבל תכנית בלש כן? או אולי מפני שאני מפסיק לכתוב ומתיישב לראות את תכנית הבלש, בעצם מדובר בצפייה מכוונת, ולא סתם ב-"להעביר את הזמן"?). היכן קובעים את הגבול? אם אני מביט דרך חלון כדי לראות מה קורה בחוץ האם אני "מעביר את הזמן", ואילו אם אני צופה דרך אותו חלון כדי למצוא משהו מסויים האם אני עוסק בפעילות מכוונת? אינני יודע אם המשיבים לשאלון של הסוקרים של PEW התלבטו כמוני בנסיון לענות על השאלה, אבל לדעתי התלבטות כזאת היתה בלתי-נמנעת.

זאת ועוד: גיימרים מקדישים שעות רבות לאינטרנט, אבל אין זה אומר שהם רק "מעבירים את הזמן". וגם אם מבחינתי האישית אינני מוצא טעם רב בפייסבוק, אינני מוכן להגיד ששמירת קשר עם חברים כאשר אין איתם קשר פנים אל פנים היא בסך הכל דרך "להעביר את הזמן". דווקא נראה לי שלהעברת זמן בדרך חברתית ערך רב מאד.

לאור כל זה, נדמה לי שעלינו להסיק שככל שהאינטרנט נעשה לחלק מהחיים שלנו, נעשה יותר ויותר קשה לחלק את החיים האלה למדורים ברורים של עבודה מול בילוי, או של פעילות תכליתית מול העברת הזמן. כבר מזמן גילינו שהרשת מצמצמת מרחקים, שאפשר ליצור קשר, ולשמור עליו, על אף המרחק הפיסי. ואולי עכשיו אנחנו גם לומדים שהרשת מטשטשת את המחיצות בין סוגי הפעילות שלנו. יתכן שלפני מספר שנים (ואולי נכון יותר לכתוב "לפני מספר רב של שנים") היה טעם לבדוק לשם מה אנשים "נכנסים" לאינטרנט, אבל היום זאת בכלל לא שאלה. היום אולי נכון יותר לשאול למה לא "נכנסים".

ולקראת סיום, האם יש כאן פן חינוכי? נדמה לי שיש, אם כי מזווית שהיא אולי טיפה מוזרה. פעמים רבות טענתי שהעובדה שהתלמידים של היום גדלים עם הרשת איננה אומרת שהם יודעים להשתמש בה לצורכי למידה. ברור לי שאחד התפקידים החשובים של בית הספר הוא לעזור לתלמידים לנצל את הרשת באופן מושכל. אבל לעתים קרובות מדי השימוש ה-"מושכל" מזוהה רק עם שימוש לצורכי שיעורים בבית הספר כמו כתיבת עבודות, או איתור תשובות לשאלות בשיעורי בית. דווקא היום, כאשר מאד קשה להבחין בין שימוש לשם תכלית ברורה ו/או ראויה, לבין שימוש "סתמי" של העברת הזמן, בית הספר חייב לפרוץ את הלימוד הבית ספרי הצר ולראות בבילוי באמצעות האינטרנט כערך שמתפקידו להרחיב ולהעשיר.

תוויות: ,

יום שני, 26 בספטמבר 2011 

אחורה למאה ה-21

ביום חמישי לפני שבוע רבים מאיתנו קראנו כתבה באתר הטכנולוגיה של וואלה על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום התקשוב. אני די בטוח שמדובר בתכנית חדשה היות והכותרת הכריזה:
ובדרך כלל מהפכות מתקשרות למשהו חדש, שונה מהמוכר. (הרי אם לא מדובר במשהו חדש, לא ברור אם יש סיבה לפרסם את הכתבה.) אינני יכול לכתוב בשם אחרים, אבל כאשר אני קראתי את הכתבה התקשיתי לזהות היכן המהפכה.

הכתבה (הקצרה) מדווחת על כך שבמסגרת תכנית התקשוב "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" תלמידי בתי הספר היסודיים ירכשו מיומנויות של השימוש בכלי אופיס (של מיקרוסופט), ושהקניית המיומנויות האלו תתבצע בהדרגתיות, לפי מה שמתאים לכל כיתה מ-א' ועד ו'. כך אנחנו למדים (בפלקט מרשים שכנראה איננו של המשרד עצמו) שבכיתה א' התלמידים יכירו את יסודות המחשב וייחשפו ל-Word ול-PowerPoint, ועם השנים הם יכירו כלים נוספים והיבטים מורכבים יותר של כלי האופיס.

סביר להניח שסדר הקניית המיומנויות לא נקבע באופן שרירותי, אלא באמצעות ועדה שהתכנסה לבחון מה מתאים לכל כיתה ללמוד. אני כותב "סביר להניח", אם כי ההגיון שבסדר הקניית המיומנויות איננו לגמרי מובן לי. אנחנו קוראים, למשל, שבכיתה ב' התלמידים ילמדו לערוך תמונה ולעצב טקסט ב-Word, ואילו ב-PowerPoint הם ילמדו רק לעצב טקסט, והעריכה של תמונה ב-PowerPoint תידחה עד כיתה ג'. יתכן שיש הצדקה בחלוקה הזאת, אבל היא איננה נהירה לי. (כזכור, התכנית מתייחסת ליישומי האופיס של מיקרוסופט, ולא ליישומים גנריים דוגמת "תמלילן" או "כלי למצגות". לא ברור מה יקרה אם תלמידים שבכיתות א' ו-ב' ילמדו לעבוד, למשל, בסביבת אופיס 2007 ומאוחר יותר המערכת תחליט לעבור לסביבת אופיס 2010 [או מה שיבוא אחריו]. האם התלמידים יצטרכו לחזור לכיתות א' ו-ב' כדי לרכוש את המיומנויות של הסביבה האחרת/החדשה?)

הספרות הפופולארית מוסרת לנו שהתלמידים של היום שמחים להשתמש במחשב. ספק אם יש צורך להכריח אותם להשתמש בו בבית הספר. לאור זה אולי טיפה תמוה שבכתבה, מתחת לתמונה של תלמיד עם חיוך רחב על פניו שיושב מול מחשב נישא, מופיע הכיתוב:
תלמידי כיתות ו' יאלצו להתמודד עם שיעורים מורכבים שיכללו בניית טבלת ציר ופונקציות מתקדמות ב-Excel, והעלאת קבצי קול ו-וידאו מטלפון חכם
כנראה שכמו עם כמעט כל דבר שקשור לבית הספר, גם כאשר מדובר במיומנות חשובה, ואפילו במיומנות שיכולה להיות חווייתית, אין ברירה מאשר לאלץ את התלמידים ללמוד (ואנחנו פוגשים את הפועל "לאלץ" פעם נוספת בכתבה - בהקשר של תלמידי כיתה ב'). זאת ועוד: הכתבה איננה מוסרת לנו כיצד התלמידים ירכשו את המיומנויות החשובות האלו. המילה "פדגוגיה" בכלל איננה מופיעה בכתבה.

כאן חשוב לציין שבאתר של משרד החינוך המוקדש ל-"התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" אנחנו כן מוצאים התייחסות לפדגוגיה. באתר הזה אנחנו קוראים, למשל, ש:
מטרתה של התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 היא להוביל לקיומה של פדגוגיה חדשנית בבתי הספר תוך הטמעה של טכנולוגיית המידע ICT.
כבר פעמים רבות בעבר הצהרתי שאני מתקשה להבין מהי הפדגוגיה החדשנית שאליה המשרד שואף. אבל אין זה אומר שאי-אפשר למצוא נסיונות להגדיר אותה. באותו מסמך של משרד החינוך, למשל, מסבירים:
פדגוגיה חדשנית היא שיטת הוראה ולמידה, שבה התכנים והידע הנלמדים רלוונטיים למציאות המשתנה.
מה אפשר להגיד! במהלך הדורות לא מעט אנשי חינוך מוכשרים הדגישו את החשיבות של תכנים רלוונטיים למציאות המשתנה. לא ברור למה היום מגמה כזאת, שהיא כבר די בנאלית, נחשבת לחדשנית. זאת ועוד: אני בוודאי מחייב את הרלוונטיות הזאת, אבל בכלל לא ברור לי כיצד תכנים וידע (רלוונטיים ככל שיהיו) נעשים לחלק מהגדרה של פדגוגיה. פדגוגיה, הרי, עוסקת בדרכי ההוראה והלמידה, והדרכים האלה אינן תלויות ברלוונטיות, או באי-רלוונטיות, של התכנים הנלמדים.

אם אכן הרלוונטיות חשובה, נדמה לי שהגיוני לצפות שמיומנויות המחשב (ובמקרה של הכתבה בוואלה, של מיומנויות אופיס) לא יילמדו כאוסף של כלים שנחשפים לתלמיד בהדרגתיות ככל שהוא גדל, אלא שהן יילמדו בהתאם לצרכים הלימודיים של התלמיד. גישה כזאת איננה זרה למשרד החינוך. עוד בשנת 2004 האגף לחינוך יסודי ביקש לקדם רכישת מיומנויות מחשב. אבל באותן שנים הוא לא היה מודע לכך שהמאה ה-21 מחייבת פדגוגיה ייחודית. אי-לכך הוא ניסה להצמד לתפיסות הפדגוגיות שעליהן הוא כבר היה אמון. במסמך של אז נכתב:
העקביות בעיצוב של רבים מהכלים הממוחשבים של היום מאפשרת העברה קלה של תובנות לגבי השימוש מכלי אחד לכלים אחרים, ואין צורך ללמדם מחדש כמיומנויות נפרדות.

הצרכים המכתיבים את השימוש במיומנויות המחשב אינם זהים מכיתה לכיתה ולא בהכרח תלויים בגיל הלומדים.
במילים אחרות, עריכת שינוי של צבע או גודל של גופן איננה פעולה שצריכים ללמוד עבור כל יישום ויישום. חשוב פשוט לעזור לתלמידים להבין שיישומים רבים פועלים בצורה דומה מאד. זאת ועוד: אותו מסמך הכיר בעוד נקודה שאיננה באה לביטוי בטבלה שבכתבה של וואלה. כתוב שם:
הסביבה המתוקשבת על הכלים שבה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות ושל השתנות:
  • מצד אחד הכלים נעשים קלים יותר לשימוש ומצד שני, עוד ועוד פונקציות מתווספות לכלים האלו, והופכים אותם למורכבים יותר. נוצר מצב בו, למרות שהכלים שעומדים לרשות התלמיד נעשים מתוחכמים יותר ויותר, קל יחסית ללמוד את השימוש הבסיסי בהם.
  • כלים שנראים כהכרחיים היום עשויים להיות מיותרים מחר, וההפך. כלים שנראים היום כמתאימים לצרכיהם של מבוגרים עשויים מחר לענות על צורך של ילדים צעירים.
יש כאן ביטוי לדינמיות שאיננה נראית בכתבה של וואלה. במקום זה, הרושם הכללי של הכתבה היא שאפשר ללמד, פעם אחת ולתמיד, מספר כלים, וכך לצאת ידי חובה. ומעבר למגרעות האלו, נדמה לי שהדבר הבעייתי ביותר הוא התלישות של הקניית המיומנויות מכל הקשר לימודי. אין בטבלה זכר לגישה המודגשת במסמך של 2004:
באופן כללי, יש לשאוף להקנות את מיומנויות המחשב בהקשר תוכני כאשר נוצר צורך אמיתי בהפעלתן.
ואולי זה כך מפני שבעצם, אם להסיק מהכתבה בוואלה, הצורך האמיתי איננו השימוש של התלמיד בכלים וביישומים במסגרת הלמידה שלו, אלא פשוט הצורך לסמן שתלמיד עבר את ההקנייה. על אף מס השפתיים לחדשנות, הכתבה בוואלה מעוררת את החשש שעולם כמנהגו נוהג ובסופו של דבר התלמידים שלנו יהיו מוקפים, ומצויידים, במיטב הטכנולוגיות של המאה ה-21, אבל יישאר נתק משמעותי בין הכלים לבין הלמידה שלכאורה הם אמורים לקדם.

כאשר קראתי את הפלקט כפי שהוא הופיע בכתבה בוואלה, נזכרתי בביקור שלי באחד ממרכזי המורים (כך קראנו לכם אז) לפני בערך עשור. קירות חדר המחשבים בו הרצאתי היו מקושטים בפלקטים שחשפו את הנוכחים לרכיבים השונים של המחשב: על פלקט אחד תמונה של צג עם הכותרת "צג", על אחר תמונה של מדפסת עם הכותרת "מדפסת", ועוד. באחד הפלקטים היה צילום של אשה צעירה עם ידיה על מקלדת, שנשא את הכותרת "קלדנית". קשה היה לא להתרשם שעבור מי שהכין את מערך הפלקטים הזה אותה צעירה לא היתה זאת שמתפעלת את המחשב כדי שהוא ישרת את הצרכים שלה, אלא שהיא פשוט עוד רכיב, ולא בהכרח החשוב ביותר, של המערכת הכוללת. זמן קצר מאד אחרי הביקור ההוא שמחתי ללמוד שבעקבות הערה שלי בנוגע לפלקטים האלה הם הורדו מקירות המרכז. אבל החשש נשאר, ובעקבות הכתבה בוואלה הוא אף מתחזק, שעל אף העובדה שהתפיסה הזאת כבר לא זוכה לפומביות, אי-שם בתוך משרד החינוך היא עוד נתפסת כיעד.

תוויות: ,

יום ראשון, 17 ביולי 2011 

עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר

אין זה סוד שאינני מתלהב מהכותרת הרווחת של "מיומנויות המאה ה-21", או מניסוחים דומים כגון "התאמת מערכת החינוך לצרכי המאה ה-21". אין לי שום דבר נגד המאה הנוכחית, ואני בטוח שקיימים הבדלים משמעותיים בין החיים שלנו היום לעומת החיים לפני, למשל, 50 שנה. אבל יש לי קושי עם היומרה שלדעתי מסתתרת בניסוחים האלה. היומרה הזאת באה לביטוי משני כיוונים מנוגדים. מכיוון אחד יש א-היסטוריות מחרידה בטענה שהמחשבה החינוכית שקדמה לעידן התקשוב חסרת משמעות ותוקף היום. ומהכיוון ההפוך, מובילי החינוך הנאמנים למונח הזה פועלים כאילו התקשוב איננו אלא אופנה חדשה שאפשר להלביש על המערכת הקיימת, ובדרך הזאת לצאת ידי חובה מבלי לערוך שינויים משמעותיים בתהליכי הלמידה ובתכנים הנלמדים. (יש היבט שלישי, לא פחות בעייתי. המונח רווח אצל קברניטי עולם העסקים שרואים ב-"מיומנויות המאה ה-21" מכלול הכישורים שיש לפתח בתלמידים של היום כדי שאלה יהיו כשירים לעבוד אצלם מחר.)

אבל ברור לי שגם ללא הסכמתי המונח הזה חודר לתוך המערכת החינוכית, ואין סיכוי לחלץ אותו משם. לאור זה אין לי אלא ליישר קו איתו, ולקוות שאפשר יהיה להפיק את המיטב ממנו. (בזמנו הפסדתי בעוד מאבק על מינוח. התנגדתי למונח "מידענות" במערכת החינוכית והעדפתי "טיפול במידע". ספק אם היום מישהו זוכר את הוויכוח הישן הזה, או אם בכלל משנה שהמונח שהעדפתי הפסיד.) ואם עלי ליישר קו, נדמה לי שהניסוח של שלי בלייק-פלוק שקראתי השבוע הוא הטוב ביותר שאליו אני יכול לקוות. לרוב בלייק-פלוק כותב בבלוג Teach Paperless, אבל השבוע הוא פרסם מאמר קצר על התקשוב החינוכי בעיתון Baltimore Sun. הכתיבה לעיתונות הכללית שונה מזו לבלוג. כאשר כותבים לקהל שאיננו בקיא בתחום התקשוב החינוכי צריכים לכתוב בהכללות, וכאשר עושים זאת, קל מאד לאמץ ניסוחים כגון "מיומנויות המאה ה-21" כמילות קוד שאינן זקוקות להסבר. בלייק-פלוק איננו עושה זאת, אלא מסווג את השימוש במונח:
For most children, the key to success will continue to be sharp critical skills, strong connections, effective communication and the nerve to be creative and entrepreneurial. The difference is that we are living at a time in which all of those skills are defined by one's proficiency in connected media. Furthermore, for students facing poverty, violence and disability, online learning networks can provide empowering educational experiences that transcend the circumstances of the classroom.
אני רוצה להאמין שהנקודה האחרונה בטענה הזאת של בלייק-פלוק אכן נכונה. אבל אני חושש שעל אף העובדה שהדבר אפשרי, והתקשוב כן יוכל להעניק הזדמנויות למידה שאחרת אינן זמינות לתלמידים עניים, הדבר הרבה יותר מסובך מאשר הוא נראה.

אבל החלק הראשון של הפיסקה, ובעצם ארבע מילים בחלק הזה, הוא מה שבמיוחד חשוב בעיני. בלייק-פלוק כותב שמיומנויות החשיבה הביקורתית "will continue to be" העיקר. בדרך הזאת הוא מראה שהוא איננו ממציא את הגלגל, אלא מתאים את הגלגל הקיים לתנאיי הכביש של היום. הוא איננו אומר שהתלמיד של היום זקוק למיומנויות למידה שונות מאלו שנדרשו בעבר, אלא מציין שהביטוי של המיומנויות האלו היום עובר דרך כלים תקשוביים (וחברתיים). לכן המערכת החינוכית צריכה לעסוק בהקנייתן בלבושן הנוכחי. ובגלל זה, עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר.

תוויות:

יום שבת, 1 בינואר 2011 

עוד כישור לשנה החדשה

חתמתי את השנה האזרחית כאן עם נגיעה קטנה בכישור של המאה ה-21 אצל תלמידה (אמנם גם מאד קרובה אלי). חשבתי שאולי ראוי לפתוח את השנה החדשה עם הצצה נוספת לתוך הכישורים האלה. הפעם בחרתי להביא דוגמה לא אצל תלמידה, אלא אצל מישהו שנולד הרבה לפני הדיגיטאליות.

פעם בשבוע אני מתייצב אצל ידידה בת כמעט 80 כדי לעזור לה להפוך את המחשב ואת האינטרנט לידידים שאליהם היא יכולה לפנות במגוון מצבים. המיומנויות שהיא רוכשת אינן באות לה בקלות, אבל בזכות רצון והתמדה (ומנה גדושה של תבונה) היא מצליחה להתקדם יפה. היא שולחת דואר בקלות (צירוף מסמך עדיין קצת קשה לה), כותבת וגם עורכת מסמכי Word די בהצלחה, סורקת צילומים ומבצעת עליהן פעולות עריכה בסיסיות, ועוד. אם היא לא משתמשת בהן, היא לא תמיד זוכרת את מה שהיא למדה, אבל באופן כללי היא מנסה ללמוד רק מה שהיא חושבת שהיא צריכה.

לאחרונה ידידתי קראה את ספרו החדש של חיים באר, "אל מקום שהרוח הולך". תוך כדי הקריאה היא הבינה שעל מנת להבין את הספר לעומקו, יהיה עליה להכיר מספר מונחים ולזהות מספר דמויות מהחסידות, להבין מספר אמירות בארמית, ועוד. היה לה ברור שהיא יכולה לפנות לאינטרנט כדי למצוא את המידע שהיא מעוניינת למצוא, והיא לא היססה לעשות זאת. כאשר היא נתקלה במונח או בדמות לא ברורים בטקסט היא רשמה אותם לעצמה, ובהמשך ערכה חיפושים למצוא את המידע הדרוש. יחסית מהר היא מצאה מספר אתרים שבהם ריכוז של מידע על הנושאים הקשורים לספר, והיא סימנה את אלה בסימניות שלה. היא פנתה לאתרים האלה כשבהמשך הקריאה האבל גם ברור לה שאתרים של אנשים אחרים שעוסקים באותו נושא שמעסיק אותך יכולים לקצר את הדרך.יא נתקלה במונחים נוספים שהיא לא הכירה. לא מדובר רק באיתור מידע - היא ערכה מסמך Word עם המונחים והאישים שעליהם היא רצתה ללמוד, ולתוכו היא הדביקה את ההגדרות או את ההסברים של המונחים שהיא מצאה.

היא מודעת לכך שעם קצת יותר מאמץ וארגון, המסמך שהיא בונה יכול ללוות לא רק את הקריאה של עצמה, אלא יוכל להקל על אחרים שמבקשים להעמיק את ההבנה שלהם בספר. מסמך ציבורי ברשת שמכיל את כל ההגדרות וההסברים שהיא מצאה – אם מסודר לפי העמוד בספר שבו כל ערך מופיע, ואם בסדר אלפביתי - בוודאי ישרת את הקריאה של אחרים. מהגלישות שלה ברשת היא יודעת שלא כל המידע שהיא מעוניינת בו מסודרת כפי שהיא רוצה למצוא אותו, ואין מנוס מלערוך מספר חיפושים למצוא דברים. אבל גם ברור לה שאם אפשר למצוא אתרים של אנשים בעלי תחומי עניין כמו שלך, אפשר לקצר את הדרך. אולי בגלל זה, ובגלל ההצלחות שהיו לה בהגעה למידע באתרים של אחרים, ידידתי היתה מוכנה לבנות מאגר מונחים לספר של חיים באר, אם מיומנויות התקשוב, והכוחות שלה, היו מאפשרים זאת. יכול להיות שככל שהמסמך הפרטי שלה יתפח (אם היא תתמיד בו) היא תרגיש שהוא ראוי לפרסום. ואולי מישהו אחר שקורא את הספר יערוך מסמך דומה.

היום, עם הכלים שעומדים לרשותנו, לא קשה מדי להכין ולפרסם מסמך כזה (אפילו אשה בת 80 יכולה לעשות זאת). וכולנו נזכה בשיעור בשיתוף – אחת המיומנויות החשובות של ימינו.

תוויות:

יום רביעי, 29 בדצמבר 2010 

בעיני, מדובר בכישור חשוב של המאה ה-21

אינני טוען שאני mulitasker מדופלם. למען האמת, אינני יודע אם אני מיטיב לעשות מספר דברים בעת ובעונה אחת, או אם, לטוב או לרע, אני פשוט התרגלתי לכך שהרבה דברים מתרחשים אצלי בו-זמנית. אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-multitasking. אני מעלה את הסוגיה רק על מנת להסביר למה בעת ישיבת עבודה השבוע הדואר שלי היה פתוח, ושמידי פעם פניתי אל המחשב – אם כדי לרשום מחשבות, או לחפש משהו, או להכין gif קטן, או לבדוק ולשלוח דואר.

בשלב מסויים, לקראת סיום הישיבה, שמתי לב שהבת שלי, תלמידה בכיתה ח', פונה אלי דרך הצ'ט של גוגל. זה קורה מידי פעם – בדרך כלל לקראת סיום שיעור שמתנהל בתוך מעבדת מחשבים. היא אומרת שהמורה שלה מסכימה לה לעשות זאת, ומבחינתי תמיד נעים לזכות ב-"שלום" קצר במהלך יום העבודה. אבל הפעם היא פנתה אלי עם בקשה – האם אני יכול לעזור לה למצוא מידע על נושא שהיא אמורה לחקור במסגרת משימה בכיתה.

כאב מסור שמעדיף שהבת שלו תעשה את העבודה של עצמה, שאלתי אותה אם היא כבר ערכה חיפוש פשוט דרך גוגל. היא השיבה שכן, אבל היא הרגישה שהמקורות שאליהם היא הגיעה לא היו מספיק טובים, ולכן היא פנתה אלי. שמחתי לנסות לעזור. ערכתי חיפוש, ולאור הכתובות שעלו אצלי הצעתי מספר אתרים שנראו לי ראויות לבדיקה. במשך כעשרים דקות שלחתי לה ארבע כתובות, והיא בדקה אותן והגיבה על כל אחת מהן.

אני כמובן משוחד, אבל לדעתי בפנייה שלה אלי הבת שלי הפגינה מיומנות תקשובית/מידענית חשובה. היא הבינה שהתקשורת האינטרנטית מאפשרת לה להגיע למידע המבוקש לא רק דרך עריכת חיפוש, אלא גם דרך יצירת קשר עם בני אדם (במקרה הזה, אני) שיכולים לעזור לה. באמצעות התקשורת האינטרנטית גבולות הכיתה נפרצים, אבל אין לפריצת הגבולות הזאת ערך אם לא יודעים לנצל אותה. הניצול המיטבי איננה מסתכמת בעריכת חיפוש באמצעות גוגל, אלא בזיהוי אפשרויות נוספות. בעיני הנכונות לפנות למישהו זמין (או פחות או יותר זמין) ולגייס את עזרתו בעת הצורך, כולל בשעת שיעור, מהווה מיומנות שרצוי מאד לפתח בתלמידים של היום.

תוויות:

יום שלישי, 28 בדצמבר 2010 

את המנגינה הזאת אולי כדאי להפסיק

דוד ורליק מדווח בבלוג שלו על כך שרק אחת משתי ההצעות שהוא הגיש לכנס הקרוב של ה-International Society for Technology in Education התקבלה. כנס ה-ISTE הוא אחד הכנסים החשובים בתחום התקשוב החינוכי, וקבלת הצעה שמגישים בהחלט נחשבת לכבוד. ורליק הוא דמות מוכרת מאד בתחום התקשוב החינוכי. הוא פרסם ספרים על מידענות, על אוריינות, על בלוגים, ועוד, ובחלק ניכר מהשנה הוא נוסע מעיר לעיר כדי להרצות ולהוביל סדנאות. אפשר היה לצפות שההצעות שלו ל-ISTE יתקבלו, ובמידה מסויימת די מפתיע שאחת מהן נדחתה. אפשר היה לצפות שמארגני הכנס ישמחו לתת לו במה, ואפילו יזמינו אותו להרצאת עוגן.

ורליק כותב שההרצאה שלא התקבלה היתה אמורה לעסוק בכישוריהם של התלמידים של היום:
I'd wanted to talk a bit about 21st century pedagogies and suggest that our learners 'native' information experiences might be a good place to look for examples.
כל דבר שמזכיר את המילה "המאה ה-21" זוכה לפופולאריות רבה בכנסים חינוכיים, ולכן אולי קצת תמוה שההצעה של ורליק לא התקבלה. אבל אולי ההפך. כמעט בכל מקום שמסתכלים במרחב החינוכי נתקלים בסיסמאות שמכילות את "המאה ה-21" – כישורים, מיומנויות, למידה, הוראה, פדגוגיות ... מה לא! בדיקה של ההרצאות השונות שהיו בכנס ה-ISTE של 2010 מראה שהמילה "המאה ה-21" מופיעה בכותרות של עשרות מהן.

כדאי לשים לב במיוחד לכותרת של אחת ההרצאות משנת 2010 (דווקא אחת שלא מזכירה את "המאה ה-21"). ההרצאה הזאת היתה של דוד ורליק: "Cracking the Native Information Experience". מה שמעניין בכותרת הזאת הוא הדמיון הרב שלה להצעה של ורליק שלא התקבלה השנה: "Cracking the 'Native' Information Experience". יתכן שכשמארגני הכנס של השנה קראו את ההצעה החדשה של ורליק הם הרגישו שכדאי כבר להשתמש במילות קוד חדשות.

כזכור, ורליק הגיש שתי הצעות, ואחת מהן כן התקבלה. ההצעה הזאת עוסקת בפיתוחן של רשתות אישיות ללמידה. ורליק כותב שהוא חשש שדווקא ההצעה הזאת לא תתקבל, וזאת מפני שהנושא כבר די מוכר. הוא מציין:
I'm a little disappointed, because this seems like an old topic, at least for folks who attend ISTE. I could be wrong. The folks at ISTE do know what they are doing. So I guess I'll need to try to bring a different angle to the issue, something new in technique, approach, and justification.
הוא בוודאי צודק שעבור רבים שעוסקים בתקשוב בחינוך נושא ה-PLN/PLE מאד מוכר. נדמה לי שאפשר אפילו להגיד שהוא נדוש. עם זאת, שני הנושאים (או הכותרות) די לעוסים – גם המונח "PLN" מופיע פעמים רבות בתכנית ה-ISTE של 2010. אינני יודע למה אנשי ה-ISTE העדיפו הצעה אחת של ורליק על פני האחרת, אבל אני יכול להבין שהם אולי הרגישו שאפשר להסתפק באחת. (דווקא מעניין שעכשיו, אחרי שההצעה שלו התקבלה, ורליק חש צורך למצוא משהו מקורי להגיד על הנושא.)

מעולם לא שמעתי הרצאה של ורליק, אבל אני מוכן להאמין שהוא זוכה לפופולאריות שלו בצדק. גם אם אני חש שהוא חוזר על עצמו לעתים קרובות (וכולנו עושים זאת), לא יזיק אם מערכות החינוך יאזינו למה שיש לו להגיד. אבל מעניינים ככל שיהיו (ואחרי שנים רבות אני עדיין ממשיך לגלות עניין רב בתחום) הנושאים שעליהם מציגים בכנסים שעוסקים בתקשוב בחינוך נוטים לחזור על עצמם. לאור זה, אפשר להבין את דחיית ההצעות של ורליק. אבל למען האמת, הדחייה הזאת קצת מפתיעה אותי. הנסיון מלמד שהעובדה ששנה אחרי שנה הדברים חוזרים על עצמם איננה סיבה מספקת לא להשמיע אותם שוב ושוב. לכן, אם דחיית אחת ההצעות של דוד ורליק היא סימן שמארגני הכנס של ה-ISTE מבינים שהגיע הזמן לעסוק בנושאים מעבר לקלישאות, אני מוכן לראות את זה כסימן חיובי.

תוויות: , ,

יום חמישי, 25 בנובמבר 2010 

כדי לחדש – תזלזל בעבר

יתכן שכבר פעמים רבות מדי ציינתי כאן שאינני שותף להתלהבות של הקהילה החינוכית ממה שמכונה כישורי המאה ה-21. אבל אולי אני מגזים בביקורת שלי. הרי אם הסגידה למינוח הזה תסייע לקדם רעיונות חינוכיים שמציבים את התלמיד במרכז ותאפשר לתקשוב לתפוס מקום של כבוד בתהליך הלמידה, למה לי להתלונן.

ובכל זאת, כאשר מעמידים את המונח הזה במרכז, נוצר הרושם שכל ההיסטוריה של החינוך אינה אלא הערת שוליים לעבודה החינוכית ה-"אמיתית" שנעשית היום. כך טענתי בעבר, אבל זה נבע בעיקר מתחושת בטן. השבוע מצאתי "הוכחה". תוך עיון באתר של ה-Partnership for 21st Century Skills מצאתי מצגת (כקובץ PDF) בשם Developing a Framework for 21st Century Learning. בעמוד 10 של המצגת הזאת אפשר לראות את התרשים הנפוץ שמאתר את המסגרת של הכישורים. התרשים הזה פופולארי מאד, וספק אם יש מישהו שעוסק בתקשוב ו/או במידענות בחינוך שאיננו מכיר אותו:
אבל בעמוד 9, בדיוק לפני התרשים המוכר הזה יש תרשים נוסף – "מודל של חינוך של המאה ה-20". התרשים הזה מעניין ביותר, אבל לא בגלל מה שיש בו, אלא בגלל מה שאין:
האם אנשי ה-Partnership באמת סבורים שבמאה ה-20 החינוך עסק בנושאי ליבה בלבד? האין זה קצת מוזר שהיום עוסקים ב-"הערכה של המאה ה-21" ואילו במאה הקודמת עסקו רק ב-"הערכה"? ממה שמופיע בתרשים של המאה ה-20, בכלל לא טיפלו אז ב-Life Skills. כמו-כן, כנראה שגם כישורי למידה וחשיבה נולדו במאה הנוכחית.

כלל חשוב בחינוך הוא "דע מאין באת". הרי בלי זה, קשה לדעת "לאן אתה הולך". אבל כנראה שלאנשי ה-Partnership יש כישורים חדשים שאינם דורשים את הידיעה הזאת. דווקא בגלל זה נדמה לי שהמקום שאליו הם יגיעו לא יהיה חינוכי במיוחד.

תוויות:

יום רביעי, 10 בנובמבר 2010 

טכנולוגיה, חינוך, ו ... קהלת?

יש הסכמה פחות או יותר גורפת אצל אנשי חינוך שמטרה מרכזית של החינוך היא הכשרת דור התלמידים לעתיד. אפשר אפילו לקבוע שההכשרה הזאת היא סיבת הקיום של החינוך. כמו-כן, פחות או יותר כולם מסכימים על המרכיבים של ההכשרה הזאת – תשתיות תרבותיות, וכישורי למידה. אפשר לפרט, ולפרק את התחומים הכלליים האלה למיומנויות ספציפיות, ולפעמים גם חשוב לעשות זאת. אבל קשה למצוא מישהו שאיננו טוען שתכונות כמו חשיבה ביקורתית, יצירתיות, ושיתוף, ולצד אלה גם מיומנויות למידה בסיסיות וידע כללי, אינם נחוצים.

מהסיבה הזאת אני מתקשה להבין את ההתלהבות מפרויקטים שמבקשים לקדם "כישורי המאה ה-21". לטעמי מדובר הרבה יותר בעטיפה מאשר בתוכן, ומזמן למדתי לא להסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הגישה השיווקית הזאת מובילה להגזמות שפוגעות באמינות של מי שמשמיע אותן. ולצערי, ההגזמות ממש זורמות. ג'ורג' סימנס מצטט מדיווח על מפגש על עתיד החינוך של שרי החינוך של ה-OECD. בסגנון אופייני מדי לימינו, השרים הדגישו שיש צורך לחנך לקראת:
jobs that have not yet been created, using technologies that have not yet been invented, to solve problems that cannot be foreseen
עבור סימנס הגישה הזאת מעוררת גיחוך. אבל יותר מזה, יש בה משהו מסוכן. הוא כותב:
First, we need to get over the view that our generation is astonishingly unique. Hasn’t every generation faced new technologies to solve problems not foreseen? The present moment arrogance that invades much of school reform thinking is frustrating.
מול הגישה של "האנושות מעולם לא נתקלה במצב כזה" סימנס מביא רשימה של ששה כישורים שנראים לו חשובים במיוחד לימינו ... אבל הוא מזדרז להדגיש שהם מתאימים גם לתקופות מוקדמות יותר.

לשמחתי סימנס איננו היחיד שמסרב ליישר קו עם הגישה הא-היסטורית הרווחת. אתמול ג'ון קונל קישר לבלוג של רון בורנט שמביא קטע מתוך דוח של אוניברסיטת ייל שמתייחס לכישורים של סטודנטים:
From different quarters, we have heard the suggestion that our colleges must be new-modeled; that they are not adapted to the spirit and wants of the age; that they will soon be deserted unless they are better accommodated to the business character of the nation.
אין שום דבר מפתיע במשפט הזה, מלבד השנה שבה הדוח התפרסם ... 1828. בורנט מפרש:
Sound familiar? Have our schools ever been able to meet the needs of the age? I doubt it. More often than not education and learning are sources of dispute, mediators in the culture wars or progenitors of conflict.
אין זה אומר שאין שום דבר חדש בחינוך. בין הקישורים שסימנס מציין מופיע "כישורים טכניים", וברור שהטכנולוגיות שעומדות לרשותנו היום שונות מאלו של דורות קודמים. אבל סימנס מסייג את דבריו בצורה מעניינת:
An educator needs to know how to use the technology of an era
כל תקופה, והטכנולוגיות שלו.

תוויות: ,

יום שלישי, 2 בנובמבר 2010 

שימו לב לתשומת הלב

אין זה סוד שאני מתקשה להבין את הכוונה במונחים כמו "מיומנויות המאה ה-21". אינני משוכנע שהמיומנויות שבדרך כלל מאוגדות תחת הכותרת הזאת שונות מהמיומנויות שמערכת חינוכית טובה, בכל תקופה, מבקשת להקנות לתלמידיה. לכן, חששתי טיפה כאשר ראיתי שהווארד ריינגולד, הוגה שאני מאד מעריך, פרסם מאמר חדש שמתייחס, לפחות בשם, למיומנויות האלו: Attention, and Other 21st-Century Social Media Literacies.

האם בדבריו של ריינגולד יש משהו שונה ממה שמופיע במאמרים רבים אחרים שתופסים טרמפ על כל דבר שמזכיר את המאה שכבר איננה כל כך חדשה? לשמחתי, נדמה לי שכן.

ריינגולד מציין חמש "אוריינויות" שבעיניו נחוץ לחנך לקראתן בתפוקה שלנו. (כמובן שאין חפיפה מלאה בין "מיומנויות" לבין "אוריינויות", אבל בדיון החינוכי על המטרות של מערכת החינוך, בדרך כלל אין הבחנה ברורה בין "מיומנויות", "כישורים" ו-"אוריינויות".) לטעמי, הרשימות של "כישורי המאה ה-21" שאנחנו בדרך כלל פוגשים יכולות, עם תוספת של מס שפתיים לתקשוב שחדר לתוך חיינו, להתאים לכל תקופה. גם הרשימה של ריינגולד כללית, והיא מכילה כמה מאותן מילות מפתח שכל כך פופולארי להזכיר, אבל הוא מתמקד באוריינויות/כישורים שבאמת קשורים לימינו. בראש הרשימה של ריינגולד נמצאת "תשומת לב" (attention). בעיניו, בתקופה שלנו יש צורך אקוטי שנלמד להתמודד עם שפע המידע שמציף אותנו, שנהיה מסוגלים להחליט בתבונה במה לשים לב, ושנכיר את הכלים שמאפשרים לנו לעשות זאת. לפי ריינגולד, יתר ה-"אוריינויות" – השתתפות, שיתוף, תודעה רשתית, ושימוש ביקורתי במידע – מתאפשרות רק אם נדע למקד או לחלק את הקשב שלנו בצורה נבונה. בעבר ציינתי כאן שעבור ריינגולד המטרה הבסיסית של מערכת חינוך צריכה להיות לפתח אצל הלומד מנגנון של "איתור זבל" (crap detection). במאמר הנוכחי הוא מסביר כיצד המטרה הזאת קשורה לנושא של חלוקת הקשב:
Finally, crap detection takes us back, full circle, to the literacy of attention. When I assign my students to set up an RSS reader or a Twitter account, they panic. They ask how they are supposed to keep up with the overwhelming flood of information. I explain that social media is not a queue; it's a flow. An e-mail inbox is a queue, because we have to deal with each message in one way or another, even if we simply delete them. But no one can catch up on all 5,000 or so unread feeds in their RSS reader; no one can go back through all of the hundreds (or thousands) of tweets that were posted overnight. Using Twitter, one has to ask: "Do I pay attention to this? Do I click through? Do I open a tab and check it out later today? Do I bookmark it because I might be interested in the future?" We have to learn to sample the flow, and doing so involves knowing how to focus our attention.
ההבחנה הזאת, בין טור לבין זרם, חשובה מאד. כולם מבינים שאי אפשר להקיף את הכל, אבל אין זה אומר שסיגלנו לעצמנו אמצעים או שיטות לאפשר לזרם להמשיך אך גם לקבוע לעצמנו נקודת תצפית שממנה נוכל לדלות מהזרם את מה שנחוץ לנו.

הדגש שריינגולד שם על תשומת הלב, ועל הצורך שלנו להכיר את הכלים שמסייעים לנו למקד את הקשב שלנו מאד נראה לי. אבל אולי חשוב יותר היא הראייה החינוכית הכללית שהוא מבטא עוד בהתחלת המאמר שלו:
The whole notion of the public sphere is that we have sufficiently well-educated citizens who are free to access information about workings of the state so that they will be able to govern themselves. Implicit in the notion that ordinary people can shape policies of state is the assumption that they know how to communicate their opinions in concert with other citizens in a productive manner—a literacy of participation.

Today's media enable people to inform, persuade, and influence the beliefs of others and, most important, help them to organize action on all scales. In doing so, people move from the literacy of participation to the literacy of collaboration.
תלמידים בכיתות היסוד לומדים, עוד היום, לכתוב מכתב לרשויות. על פי רוב המערכת מסתפקת בפעילות הזאת. היא משוכנעת שכך שהיא לימדה את הדור הצעיר לתפקד כאזרחים ערניים. גם ריינגולד מבין שמטרה מרכזית של החינוך היא גידולו של דור של אזרחים שהם מעורבים בנעשה סביבם. אבל עבורו כתיבת מכתב לרשויות כבר איננה הפעולה שמאפיינת אזרחות טובה. הוא מבקש שנתאים את המטרה לאמצעים שעומדים לרשותנו היום, שנכשיר את התלמידים שלנו להשתמש באותם כלים שהיום מהווים את התשתית למעורבות חיובית. הדגש הזה הוא אולי עוד יותר חשוב מאשר הדגש על חידוד תשומת הלב.

תוויות:

יום רביעי, 22 בספטמבר 2010 

כישור אחד שכן קשור למאה שלנו

משרד החינוך מאמץ את הסיסמאות של כישורי המאה ה-21 והתאמת מערכת החינוך למאה ה-21. הסיסמאות כמובן מצלצלות יפה, אם כי היום, עשור שלם לתוך המאה הזאת, קשה לא להרגיש שהן מאבדות חלק מהמשיכה שלהן – אולי הגיע כבר זמן לחשוב קצת יותר קדימה.

כפי שציינתי יותר מפעם אחת כאן, כאשר אני בוחן את רשימת הכישורים שהמערכת רוצה להקנות לתלמידים אני מתקשה להבחין במשהו ששייך במיוחד למאה הזאת. נדמה לי שאנשי חינוך מהמאה ה-19, וגם מוקדם יותר, היו מזדהים ללא קושי עם הכישורים שמופיעים ברשימה של ה-Partnership for 21st Century Skills, רשימה שכנראה משמשת כבסיס למסמכים של המשרד. לא קשה להזדהות עם רשימת ה-Partnership היות והיא נקראת כמו רשימת מכולת שמכילה את הכל. אינני יודע מתי מונחים כמו "יצירתיות" נכנסו לתוך הפנתיאון של המטרות של החינוך, אבל היא רחוק מאד מלהיות חדשה במאה הזאת, וכך גם חשיבה ביקורתית, היכולת לפתור בעיות, שיתוף, וכמעט כל מונח נחמד אחר שאפשר למצוא בכרטיס ברכה של Hallmark.

אני מודה שאני מגזים. הרי אני מניח שמערכות החינוך של אירופה של החברה הפיאודאלית בימי הביניים לא שמו דגש על הסתגלות למצבים חדשים, או על גמישות. אבל אלה בוודאי אינם חדשים למאה ה-21. זאת ועוד: הרשימה של ה-Partnership פועלת בשיטה של הכל כלול. לא מציינים, למשל, שהחשיבה הביקורתית חשובה יותר מרכישת ידע כללי בתחומים רבים (או ההפך). לכן, גם מקצועות הליבה זוכים למקום של כבוד ברשימה. נדמה לי שהדרך היחידה לדאוג לכך שתלמידינו ירכשו את מלוא הכישורים שעליהם אנחנו עכשיו אמונים היא להאריך את יום הלימודים בכמה שעות ולבטל את חופשת הקיץ.

אנשי ה-Partnership אינם ממליצים על צעדים כאלה, אבל הצעות כאלו כן מתרוצצות בערים רבות בארה"ב, לצד ביטול ההפסקות, מחיקת אמנויות ומוסיקה מהמערכת, ועוד צעדים שיפנו מקום לנושאים החשובים באמת. זה אכן נשמע מגוחך, אבל בעצם יש גרעין של אמת בהצעות כאלה. הרי מערכת חינוכית צריכה לקבוע סדר עדיפויות. היא צריכה להחליט מה לכלול ועל מה לוותר. גם אם אני משוכנע שהארכת יום הלימודים או ויתור על הפסקות וקיצוץ באמנויות ימיתו אסון על החינוך, לפחות מי שמציע הצעות כאלו מבין שאי אפשר לעסוק בכל, ושצריכים להחליט מה חשוב יותר ומה פחות. מפני שהיא מנסה לרצות את כולם, רשימת ה-Partnership, קוסמת או מושכת ככל שתהיה, איננה ישימה.

אני מניח שמה שגורם לאנשים להזדהות עם הרשימה של ה-Partnership או גורם להם לתמוך באימוצה בישראל איננו קשור לנקודות שהעליתי כאן. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמקור המשיכה הזאת הוא דבר פשוט מאד – הדגש שברשימה על כישורי מידענות ותקשוב. מסמכים חינוכיים שמדגישים את הכישורים האלה מתפרסמים כבר שני עשורים שלמים. אבל אם המשרד בארץ היה זקוק למסמך הלא מלהיב הזה של גוף שמורכב ברובו הגדול מחברות מסחריות היי-טכיות כדי להכיר בכמה עקרונות חינוכיים, אולי בכל זאת צריכים לברך שמוטב מאוחר מאשר מעולם לא.

אבל במאמרון הזה לא התכוונתי לעסוק ברשימה זו או אחרת של כישורים, אלא להתמקד בכישור אחד, או ליתר דיוק, במיומנות ספציפית שבעיני היא חשובה ביותר, אך איננה זוכה להתייחסות (וכן, אני יודע שהמשרד צריך לעסוק במדיניות רחבה ולא לרדת לפרטי הפרטים של כל כלי וכלי). אין שום דבר מפתיע בחלק של רשימת ה-Partnership שעוסק באוריינות מידעית. הכישורים שמופיעים שם מופיעים כמעט בכל מסמך שעוסק במידענות: היכולת להגיע למידע באופן יעיל ולהעריך אותו בהצלחה, וגם להשתמש במידע שאליו מגיעים בצורה שתואמת את הצורך בו. שמחתי לראות שיש גם התייחסות לבעיה שהיא אופיינית לימינו: התלמיד צריך להיות מסוגל ל:
Manage the flow of information from a wide variety of sources
הרעיון הזה חוזר גם בחלק של המסמך שעוסק באוריינות תקשוב כאשר מדגישים את היכולת להשתמש בטכנולוגיה ככלי שמסייע לבצע מספר פעולות חשובות סביב המידע:
Use technology as a tool to research, organize, evaluate and communicate information
(אגב, זאת אולי הזדמנות להזכיר שלפני שהמילה "מידענות" כבשה את השוק האגף לחינוך יסודי המליץ להשתמש במונח "טיפול במידע" כדי לאפיין את מלוא המיומנויות האלו.)

יתכן שאני מאד יוצא דופן בתחום הזה, אבל כאשר אני חושב על הצורך בניהול או בוויסות זרם המידע, אני חושב על RSS. כמות המידע שנוצר בנושאים שמעניינים אותי היא עצומה, ואין לי שום סיכוי להקיף את כולה. אבל ברור לי שאם היה עלי לחפש את מה שחשוב לי במקום להזמין אותו אלי לא יכולתי להשתלט עליו (ואין זה אומר שאני "שולט" עליו היום). אבל הנסיון מלמד אותי שבמערכת החינוך אין אפילו מס שפתיים ל-RSS. הרוב הגדול של אנשי החינוך שאיתם אני נפגש לא רק אינם יודעים במה מדובר, הם אפילו מתקשים להבין שהחיפוש בגוגל איננו הדרך היחידה "להגיע" למידע. הם אינם מבינים שעומדים לרשותנו היום אמצעים שמאפשרים למידע להגיע אלינו במקום שאנחנו נצטרך לצאת לחיפוש אחריו.

אם זה היה רק בעיה של רכישת מיומנות זאת או אחרת הייתי חושב שיש סיכוי שהמערכת תמצא דרך לשלב אותה לתוך מכלול המיומנויות שהיא מקנה לתלמידים. אבל נדמה לי שהבעיה אחרת. כדי ש-RSS ישרת אותנו עלינו להיות לומדים בעלי הנעה עצמית. עלינו להיות מסוגלים לקבוע לעצמנו מה אנחנו רוצים לדעת, והמערכת צריכה לאפשר לנו ללכת אחר מה שמעניין אותנו. עלינו להבין שהאינטרנט איננו סתם מרחב שאליו אנחנו פונים כדי למצוא תשובות מהירות, אלא סביבה דינמית שממנה אנחנו ניזונים באופן תדיר, סביבה שממנו איננו רק לוקחים, אלא שאליו אנחנו גם תורמים. נעים לקרוא, מידי פעם, שהמערכת מכירה בזה (במסמך של ה-Partnership מזכירים, למשל, את הלומד שמכוון את הלמידה של עצמו). אבל ביסודו של דבר הרושם הבסיסי הוא שאין זה אלא מס שפתיים. ה-RSS הוא אמצעי. הוא בסך הכל כלי. אבל השימוש המוצלח בו דורש לומד עצמאי שלוקח (ומקבל) אחריות על הלמידה של עצמו. למרבה הצער, המערכת שלנו עדיין איננה מוכנה לראות לומד כזה כמרכיב מרכזי של החינוך.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates