« לדף הראשי | אולי יש אור בקצה המנהרה » | לחוג או ביחד בבית הספר (עם או בלי מחשב) » | על שמות תואר שהופכים למיותרים » | מנוף אפשרי לשינוי » | אחורה למאה ה-21 » | שיפרחו מאה יונים? » | הפסקה » | עם הניסוח הזה אני יכול להסתדר » | לא על השיתופי לבדו » | ושוב הדבר הגדול הבא? » 

יום שישי, 14 באוקטובר 2011 

אולי תירוץ ... אבל בכל זאת הסבר

בתחילת ספטמבר הניו יורק טיימס פרסם כתבה ארוכה על מצב התקשוב בבתי ספר. הכתבה התמקדה במחוז אחד במדינת אריזונה שלפני שש שנים פתח במהלך אינטנסיבי של הכנסת ציוד תקשובי רב לתוך בתי הספר שלו. עבור מי שעוקב אחר הנושא הזה, לא היה הרבה חדש בכתבה. עם זאת, היא בהחלט מיקדה את הבעיה המרכזית שבוודאי מוכרת לכולנו – על אף השימוש הרב במחשבים ובאינטרנט אצל המורים והתלמידים, לא נראה שיפור בציוני התלמידים.

הכתבה הוגנת מאד. מרואיינים בה מורים שמשוכנעים שהתקשוב מסייע להם בהוראה, ואחרים שאינם מתלהבים ממנו. כמו-כן, הכתבה מצטטת חוקרים שמדגישים שאין הוכחות מחקריות ליעילות של הכלים האלה לצד אלה שטוענים שאי-אפשר למדוד את הכדאיות של התקשוב בכיתה באמצעות המדדים המסורתיים. על אף העובדה שהפרטים הקטנים על מחוז אחד באמת מעניינים, קשה להגיד שהכתבה מלמד אותנו משהו שלא ידענו לפני-כן. אפשר אפילו לטעון שכבר קראנו גירסאות אחרות של הכתבה הזאת פעמים רבות בעבר. (לפני כמעט 15 שנים התפרסם מאמר בשם "אשליית המחשב" [The Computer Delusion] מאת טוד אופנהיימר. נדמה לי שהטענות שבכתבה הנוכחית בניו יורק טיימס כמעט זהים לאלה שאופנהיימר העלה אז במאמר שלו.)

לפני מספר ימים לארי קובן התייחס לכתבה שבטיימס בבלוג שלו. ליתר דיוק, קובן התייחס לתגובות לכתבה. קובן (שמצוטט בכתבה, וגם ראויין למאמר של אופנהיימר לפני שנם) מדגיש שהעדר השיפור בציונים איננו דבר חדש או מפתיע. למרות זאת, מה שבאמת מעניין בעיניו הם הנסיונות השונים של מומחים למיניהם לתרץ את העדר השיפור הזה:
None of this has surprised those of us who, over the years, have pointed out the lack of cause-and-effect between technology use and student test scores. What did surprise me, however, were the responses of journalists, academics, teachers, CEOs, vendors, and others who read the New York Times piece last month.
ומה יש בתגובות האלו שכן הפתיע אותו? קובן מקשר למספר תגובות, כאשר לדעתו כל אחת מהן מאפיין סוג שונה של הכחשה. זאת אומרת, שבמקום להסיק את המסקנה המתבקשת שהעדר נתונים מחקריים שמצביעים על קשר חיובי בין השימוש בתקשוב ושיפור בתוצאות במבחנים מוכיח שאין קשר כזה, התגובות מנסות לתרץ את העדר הקשר הזה.

קובן מציין ארבעה סוגים ראשיים של הכחשה:
  • להאשים את המבחן שאיננו בוחן את הדברים החשובים
  • להאשים את מבנה הכיתה שאיננו מאפשר שימוש מוצלח בטכנולוגיה
  • לטעון שהנתונים אכן נכונים, אבל שזה איננו הסיפור שצריכים לספר
  • לא להכיר במורכבות העצומה של לחולל שינוי בבתי הספר
הוא מביא דוגמאות לשלוש הגישות הראשונות, ומקשר לכתבה אחרת שמתארת את האחרונה.

על פניו, קובן צודק – רבים מאיתנו שמסנגרים על התקשוב בחינוך נאלצים לתרץ את העובדה שעל אף החדירה המאסיבית של מחשבים לתוך המערכת, עולם (חינוכי) כמנהגו נוהג. אבל יש טעם לשאול אם הדוגמאות שהוא מביא מהוות עדות ל-"הכחשה" או אם הן פשוט נסיון להסביר תופעה בעייתית. הרי ספק אם נכון להיום יש מישהו שטוען שאנחנו מצליחים להפיק את המיטב מהתקשוב בחינוך. כמו-כן, מעטים (אם יש כאלה בכלל) טוענים שרק על ידי הכנסת עוד ועוד ציוד מחשבי לתוך הכיתה ניתן יהיה לשפר את המצב. כולם מסכימים שצריכים גם לטפח את הפדגוגיה, ולהעמיק את ההבנה של המורים בשימוש בתקשוב. בנוסף, רבים מוסיפים שקשה לצפות לתוצאות חיוביות מפני שהלמידה שהתקשוב יכול לקדם איננה הלמידה שהמערכת החינוכית אמונה עליה היום. כמובן שאפשר לטעון שאין זה אלא תירוץ – והיות ולא צפוי שינוי גורף בדרכים שבהן פועלות מערכות החינוך, התירוץ הזה יוכל להמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. אבל זה איננו שולל את האפשרות שבכל זאת יש אמת בטענה הזאת. אם אכן מדובר בהכחשה, אפשר להבין את הביקורת של קובן. אבל אם מדובר בנסיונות כנים להסביר את התופעה (ולהתמודד איתה), קשה להבין כלפי מי מכוונת הביקורת שלו.

לפני כחודשיים, לקראת ציון שנתיים לבלוג שלו, קובן פרסם שנית מאמרון שפורסם לראשונה בינואר 2010. במאמרון הזה קובן מתייחס לכמה מהתחזיות שלו בספרו משנת 1985 - Teachers and Machines: The Classroom Use of Technology since 1920, ספר שטוד אופנהיימר השתמש בו כדי לבסס את הביקורת שלו בשנת 1997. במאמרון הזה קובן סוקר כמה מהטעויות של עצמו בנבואת עתיד המחשבים בחינוך. הוא כותב:
So my 1985 prediction on teacher and student use of computers for classroom instruction was inaccurate and died a quiet death. Compassionate readers seldom remind me that I flopped in peeking into the future. The facts are clear that students and teachers use high-tech devices for instruction more than I had foreseen.

Moreover, a quarter-century ago I ended the book by urging a moratorium on buying more computers. Whoa, was that a loser of a recommendation! Worse yet, I even repeated the call for a moratorium on deploying computers in schools—for largely the same reasons—in 2001. Of course, these calls were ignored then as they would be now.
כמובן שלא כל מה שהוא טען התבדה. הוא מוסיף, לדוגמה, שטענה אחרת, שהשימוש במחשבים בכיתה יהיה על פי רוב חסר מעוף ודמיון, אכן התממשה (ובצער אנחנו יכולים להוסיף "בגדול"). אם ניתן לחבר בין שני המאמרונים האלה, נדמה לי שהמסקנה המתבקשת (והלא מפתיעה) היא שקשה מאד לנבא את עתיד התקשוב בחינוך. קובן עצמו מודה שבנוגע לתחזיות גדולות, הוא צדק בערך חצי מהזמן (ולכן גם טעה חצי מהזמן). אבל אינני כותב את הדברים האלה כדי להעריך את יכולתו של קובן לנבא את העתיד, אלא לשאול, לאור הקושי לנבא, אם התגובות שאליהן קובן מתייחס הן רק תירוצים או ביטויים של הכחשה. אולי הן נסיונות אמיתיים להתמודד עם מציאות מורכבת.

בעיתונות הפופולארית מבקשים לחלק את הקהילה החינוכית לאלה המסונוורים על ידי התקשוב ואלה שמבינים שהוא איננו תרופת פלא (או לאלה שמבינים שהוא נחוץ לעתיד החינוך ואלה שמבקשים לשמור על החינוך כמו ש-"תמיד" הכרנו אותו). החלוקה הזאת, לחולמים מול הזויים, למשולהבים מול המעוגנים במציאות, ואפילו לטובים מול רעים, בוודאי מסייע למכירת העיתון. אבל המציאות היא שהחלוקה למחנות היא פיקציה. בעצם, כל הגישות האלו קיימות, בעת ובעונה אחת, בתוך אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב בחינוך. כמה מאנשי החינוך המשולהבים ביותר כלפי התקשוב הם גם אלה שמשמיעים את הביקורת החריפה ביותר כלפיו. וכך צריך להיות. הם הרי פועלים הן מתוך הכרות עם המציאות, והן מתוך רצון עז לשנות אותה. נדמה לי שמה שקובן מכנה הכחשה איננה אלא נסיון להתמודד עם מציאות מאד מורכבת. הרי גם הוא, כמו היתר מאיתנו, בוודאי לפעמים מגלה שמתוך הנסיון להסביר הוא גולש למה שנראה לאחרים כתירוצים.

תוויות: , ,

Like!
השינוי באיכות החינוך מצוי בשינוי גישת המערכת, הכשרת המורים, ההתכוונות, בהגדרת המטרות ולצד זה היעדים.... לחקור ולצפות אם יש שינוי באיכות החינוך כתוצאה משילוב טכנולוגיה זהו דיון עקר, (אוקיי, מסכים עם המושג "מורכב", שזה בעצם אותו דבר בתוצאה הסופית). אני מבין ללב המשקיעים ששמים המון כסף ורוצים לראות תוצאות, אבל אם הם חושבים שישימו כסף ללוחות אינטרקטיביים ומחשבים, ללא שינוי בגישה למורים, לתכניות הלימוד, לשיטות ההוראה-למידה, למטרות וליעדים ששמים בפני המערכת, אז בטח שיגלו פתאום שאין שינוי. סליחה, למה שלו"א או פיצ'פקס ממוחשב עם אינטרנט בכתה ישנה משהו?

לזוכה פרס נובל שכטמן לקח כ-5 שנים לשכנע את הקהילה המדעית בקיום גבישים קווזי מחזוריים וליצור מהפכה בתחום. ואילו אנחנו עדיין בתוך הדיון כן או לא. מי מאיתנו היה מאמין שהדיון הזה ישרוד 30 שנה?!. יתכן שנמאס לשמוע את אותן טיעונים לכאן ולכאן אבל אני הפעם רוצה לתת תמיכה לקובן - לקובן ולא לאמירה שמחשבים בחינוך זה לא. כשמשקיעים כל כך הרבה, יוצרים כל כך הרבה ציפיות וכו'.. המטרות צריכות להיות ברורות וצריכה להיות מקצוענות ביישום. אם לוח חכם לא מסייע (במצב הנוכחי) אז מדוע להכניס אותו? וכנ"ל דברים אחרים. ואם יודעים שהוא מסייע רק בליווי דברים אחרים אז חייבים לשנות גם את ה"דברים האחרים". ואם לא משנים וכן מכניסים לוח אלקטרוני (לוח אלקטרוני כמשל אין לי שום דבר נגדו) אז מישהו הוא או לא מקצועי או מערפל את עיניו ועיני אחרים. המסקנה לטעמי איננה לא לעשות כלום אלא להתמודד עם הנתונים ולהתקדם באמצעותם. להתקדם איפה שאפשר ולא להתקדם היכן שאי אפשר. מה פשוט מזה?. אפילו לא צריך הרבה אומץ בשביל העניין.

גיל מביע תסכול על כך שהדיון (כנראה הדיון על האם מחשבים בבתי הספר מסייעים ללמידה) נמשך כל כך הרבה זמן. כדי להשתחרר מהדיון הוא מציע דרך פעולה ברורה: "להתמודד עם הנתונים ולהתקדם באמצעותם. להתקדם איפה שאפשר ולא להתקדם היכן שאי אפשר." עד כאן, קל להסכים איתו. אבל אז הוא מוסיף "מה פשוט מזה?" וכאן נדמה לי שאנחנו צריכים לענות שדווקא זה איננו כל כך פשוט.
ניתן לגייס את קובן כדי להסביר/לתרץ (הנה, שוב!) למה זה איננו פשוט. מוטיב חוזר במחקריו ובספריו של קובן הוא הקושי של אלה שמבקשים לחולל שינוי להכיר במורכבות של מערכת החינוך ושל בית הספר. מערכת חינוכית משרתת מספר מטרות שאינן בהכרח משלימות זו את זו (לצטט את צבי לם – מדובר ב-"הגיונות סותרים"). מה שנראה כמובן מאליו עבור מטרה אחת איננו בהכרח רצוי עבור מטרה אחרת. עבור רבים מאיתנו, שימוש מושכל מוצלח של התקשוב בחינוך יתאפשר רק אם ייערכו שינויים גורפים בהיבטים רבים של המערכת, ומפני שהדבר הזה הרבה יותר מסובך מאשר רק להכניס מחשבים לתוך הכיתות ... ההצלחה של התקשוב בכלל איננו מובטח.

אני רוצה להתייחס פעם נוספת לעניין "מה פשוט מזה? לכאורה נראה קטנוני מה אני מתעסק במילים ופירושיהן במקום לדון במה צריך לעשות. אבל זוהי בדיוק הנקודה שלי במקרה הזה. אנחנו לא יודעים בדיוק מה לעשות אז הדרך היחידה להתקדם היא להסתכל על הנתונים וביושר לפרשם ולהמשיך על פיהם. הפשטות הייתה לעניין הזה!: לא להתעלם ממה שאנחנו כן יודעים, לא להכחיש את מה שלא מצליח וכו וכו ושוב מה כל כך מסובך הזה?! מדוע אנחנו כל כך מתחכמים במשפטים ופרשנויות ותאוריות ולא מוכנים ללמוד מהנתונים. מה לעשות? זה באמת לא פשוט, ואני מקבל לחלוטין את עניין המורכבות שג'יי מציין (אם כי קצת חולק על הרלוונטיות של לם לעניין). אבל כדוגמה ידוע לנו שמחשבים לא משפרים את ההישגים הלימודיים (לפחות כמו שהם נמדדו היום) אז כל צעד שמציב זאת כמטרה עם המחשבים הוא במקרה הטוב מציין בורות. לפחות נצמיד לאופרציה הכה מורכבת, יקרה ותובענית זו מטרה שעוד לא הוכח שכשלנו בהשגתה.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates