יום חמישי, 11 בפברואר 2010 

לכאורה הייתי צריך לשמוח

אתמול, כמו בשנים קודמות, נוכחתי בכנס צ'ייס – "האדם הלומד בעידן הטכנולוגי". כמובן שחלק מרכזי של חווית היום הוא המפגש עם חברים, ושמחתי לראות אנשים שהפגישה איתם היא לצערי כמעט אף ורק בכנסים. כמו תמיד, הפסקות הקפה אינן מספיק ארוכות. והיו גם הרצאות מעניינות (וגם מעניינות פחות). אבקש סליחה אם יש קורא שמצפה שאדווח על כל אלה – הפעם אני מקווה שמישהו אחר יעשה זאת במקומי. (אפשר לקרוא את כל המאמרים דרך אתר הכנס, ובקרוב אני מניח שגם המצגות, ואפילו ההקלטות, יהיו באתר.) כפי שציינתי פעמים רבות בעבר, אינני איש מחקר, ולכן, למרות שאני מתעניין מאד ברבים מהנושאים שהוצגו, לרוב אינני מרגיש את עצמי בקיא לבקר את המחקרים שהוצגו. ובכל זאת, על הרצאה אחת אני חש צורך לדווח.

שני חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן הציגו את המחקר שלהם שעסק ב-"טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בסביבת למידה מתוקשבת". המחקר שלהם בדק כמעט 300 סטודנטים בקורסים מתוקשבים באקדמיה, גם סינכרוניים וגם א-סינכרוניים. החוקרים גילו ש:
קיימת השפעה סטטיסטית מובהקת של הלמידה בסביבה מתוקשבת על טיוב נטיות חשיבה אינטלקטואליות בכל שבעת המדדים של נטיות החשיבה. השפעה זו ניכרת במרבית המאפיינים של הסטודנטים ובחלק גדול של המרכיבים הפדגוגיים והיישומים הטכנולוגיים בקורסים המתוקשבים, בדרגות עוצמה חיוביות שונות על כל שבע נטיות החשיבה.

מסקנות המחקר מראות, כי למידה בסביבה מתוקשבת ברשת תורמת לטיוב נטיות של החשיבה, ובכך מקדמת דפוסי חשיבה והתנהגות אינטלקטואליים.
נדמה לי שבזמן הצגת המחקר נוכחו באולם בערך 30 מאזינים. הכרתי לא מעטים מהם – מדובר באנשים בעלי נסיון של שנים רבות בתקשוב החינוכי. אני חושב שאני יכול לכתוב בשם כולם שתוצאות המחקר הזה פשוט הדהימו אותנו. שיהיה ברור – אף אחד לא ישמח יותר מאיתנו לקבל הוכחות מחקריות בנוגע ליעילותה ולכדאיותה של הלמידה המתוקשבת. זאת ועוד: אנחנו משוכנעים שהוכחות כאלו אכן יגיעו. אבל תוך כדי האזנה להרצאה על המחקר היתה תחושה שהנתונים שמציגים לנו הם פשוט "too good to be true". למען האמת, חששתי שאולי מישהו מהתל בי, ושנפלתי קורבן של תכנית כמו "פספוסים", ושמצלמה נסתרת מקליטה את ההתלהבות שלי, רק על מנת שמאוחר יותר ישדרו את זה כדי להראות שנפלתי בפח.

לפני חודש התייחסתי כאן לדבריו של גבי סלומון שטען שהספרות המחקרית מראה ש:
הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי
ואם כך, אני בעצם צריך לצהול על כך ששני חוקרים ישראליים מגלים קשר חיובי מובהק. אולי התגובה הצוננת שלי מעידה על יצר של הרס עצמי, יצר שגורם לי להתייחס בספקנות לבשורה כל כך משמחת במקום מיד לרוץ ולספר לחברה.

בלילה, אחרי הכנס, קראתי את המאמר שמופיע בספר הכנס. רבים מהמקורות בביבליוגרפיה מוכרים לי. לרוב מדובר בהתייחסויות תיאורטיות ללמידה המתוקשבת, ולמען האמת, הרגשתי שיותר מאשר תוצאות המחקר מראות מה שממש קורה בשטח, הן משקפות מה שאנחנו מאמינים שצריך לקרות. גם אם אני חושב שאפשר לפרש רבים מהמחקרים שגבי סלומון מזכיר בצורה שכן מוצא ערך בלמידה המתוקשבת, וגם אם אני טוען שאפשר למצוא מחקרים אחרים שמצביעים על קשר חיובי, עלי להודות שאין הרבה עדות מחקרית שמצביעה על הקשר החיובי הזה. והנה, זכינו אתמול למחקר ממש פורץ דרך, מחקר שמוצא קורלציה מאד חיובית בין הלמידה המתוקשבות לבין פיתוח החשיבה האינטלקטואלית, ואפילו עושה זאת תוך אזכור של מילות קוד חשובות כמו "הוראה קונסטרוקטיביסטית מכוונת לומד".

כאשר בלילה קראתי את המאמר התעכבתי ב-"דיון", שם קראתי:
תוצאות המחקר הכמותי והאיכותי מראות, כי למאפיינים אישיים כגן: ניסיון וידע במחשבים ואינטרנט, רמת השכלה אקדמית וגיל מעל 25, יש השפעה קרדינאלית על טיובן של מרבית נטיות החשיבה. לתפיסת הסטודנטים את הלמידה בסביבה המתוקשבת קיימת השפעה משמעותית על טיוב נטיות החשיבה. משתנים כמו: נוחות, הנאה, עניין, אתגר וחדשנות - נמצאו כבעלי השפעה על טיוב נטיות החשיבה של הסטודנטים. כמו כן, השתתפות אקטיבית בפעילויות ומטלות בקורס המתוקשב נמצאה גם כן כתורמת לטיוב נטיות החשיבה.
הרהרתי אם אולי במקרה הזה המילה "קרדינאלית" היא מילה קצת חלשה מדי כאן. אם ניקח אנשים שיודעים לשחות בבריכת שחייה ונביא אותם לים, סביר להניח שהם יידעו לשחות גם שם. אולי השרירים שלהם יתחזקו בגלל התנאים הייחודיים של הים, אבל לא נטען שהים פיתח אצלם את מיומנויות השחייה. ליכולת השחייה, עוד לפני הקפיצה לים, היתה השפעה "קרדינאלית" על התוצאות. נדמה לי שהחוקרים במחקר הזה זכו לחקור סטודנטים בעלי נתוני פתיחה מצויינים. סביר להניח שהסטודנטים האלה היו מצליחים ללמוד בצורה מיטבית בכל סביבה – אם פנים אל פנים ואם מתוקשבת. בגלל זה, במקרה הזה לא נראה לי מוצדק להסיק שדווקא לסביבה היתה השפעה כל כך חיובית. אבל כזכור, אינני איש מחקר.

תוויות: ,

יום חמישי, פברואר 11, 2010 | |

יום חמישי, 2 באפריל 2009 

אישית, אינני כל כך מאוכזב

היום נוכחתי ביום עיון של אגף מרכזי פסג"ה בנושא "מתעקשים לתקשב?!". אני מודה שגם אחרי היום הארוך הזה עדיין לא הצלחתי להבין את כוונת השם שנתנו לו. המילון שלי מגדיר התעקשות כסירוב לוותר, כעמידה בתוקף על משהו. אין לי שום התנגדות שיתייחסו לתקשוב בדרך הזאת, אבל לא ברור לי שזאת הגישה הרצויה, או אם היא מכלל דרושה. אני, ורוב האנשים שאיתם אני בקשר מקצועי בנושא הזה, הולכים לקראת התקשוב ברצון, אפילו בחדווה. לא ברור לי היכן העקשנות נכנסת, או צריכה להכנס, לעסק.

את ההרצאה המרכזית של יום העיון נשא פרופ' גבי סלומון שסקר מחקרים רבים שמראים שהתקשוב לא הצליח להשפיע על החינוך כפי שתומכיו קיוו. הוא טען שתומכי התקשוב ראו בו סוס טרויאני שבאמצעותו אפשר יהיה להכניס פדגוגיה חדשה לתוך המערכת החינוכית. אני מודה שאני מאד מקווה שבאמצעות התקשוב אפשר יהיה ליישם פדגוגיה אחרת. אבל המונח "סוס טרויאני" רומז על תרמית, ונדמה לי שהכוונות שלי גלויות למדי. זאת ועוד: אינני רואה בתקשוב אמצעי לאימוץ פדגוגיה חדשה. עבורי התקשוב מהווה בסיס שעליו ניתן ליישם פדגוגיה שהיא כבר די וותיקה, אבל עדיין לא הצליחו ליישם אותה.

סלומון הסביר את ההבדל בין מידע לבין ידע, והסיק מסקנה ברורה:
לא הטכנולוגיה עיקר אלא פעילויות הלמידה שאותן עשויה הפדגוגיה עתירת הטכנולוגיה לאפשר
אבל אם מותר לשאול, האם ההבחנה הזאת בין מידע לידע, או המסקנה לגבי העיקר, צריכות להיות מושמעות כתוכחה כלפי משתתפי יום העיון הזה? אינני מכיר את כל משתתפי יום העיון, אבל אני מכיר רבים מהם, ואני יכול להעיד שאלה שעוסקים בתקשוב לא רק שמעו, אלא גם השמיעו, קביעות כאלה פעמים רבות בעבר. הם אינם רודפים אחרי הטכנולוגיה, צמאים לאמץ כל כלי חדש, אלא בוחנים היטב כיצד התקשוב יכול להשפיע באופן חיובי על תהליכי למידה. אין ספק שכסטנד-אופ דבריו של סלומון הם מהנים ומעלים חיוך. אבל הקהל הזה כבר מכיר היטב את מגבלות התקשוב. הם כבר היו שם – והמשיכו הלאה.

ההרצאה של סלומון איננה חדשה. הוא עצמו מודה בכך. מצאתי ברשת גירסה של אותה הרצאה (באנגלית) משנת 2004, וגם נאום (גם באנגלית) בו הוא מביא את אותן טענות (ורבות מאתן הציטטות) עוד משנת 2000. אין זה פוסל את הטענות שלו, אבל מותר לציין שהתקשוב החינוכי השתנה מאד מאז שהוא השמיע אותן לראשונה. אפשר לטעון שהכלים שעומדים לרשותנו אמנם השתנו, אבל לא בהכרח השתכללו מבחינה חינוכית, ולכן יש הצדקה בלחזור על טענות ישנות. אבל אין לי ספק שהעוסקים במלאכה של הטמעת התקשוב רכשו מאז המון נסיון והם פועלים במקצועיות לקדם למידה משמעותית תוך שימוש נבון בכלים שעומדים לרשותם היום. השמעת טענות ממוחזרות מבלי לבחון את מידת ההתאמה שלהן למציאות הנוכחית איננה מכבדת את השומעים, או את המשמיע.

אגב, לא שאני מצפה שזה יופיע במבחן, או אפילו שאצטרך לשלוף את המידע הזה בהזדמנות כלשהי, אבל בדקתי (בוויקיפדיה, כמובן) ומצאתי שסלומון צודק – העיר טימבוקטו אכן נמצאת במאלי, אם כי היא איננה עיר הבירה (אינני בטוח שסלומון טען זאת). למי שזקוק לעוד פיסת מידע תלוש, עיר הבירה של מאלי היא במקו.

תוויות: ,

יום חמישי, אפריל 02, 2009 | |

יום שלישי, 17 בפברואר 2009 

עוד קצה של אותו קרחון

ביום ראשון השבוע נוכחתי ביום עיון משותף למכון מופ"ת ולאגף לחינוך יסודי שעסק בנושא שיעורי בית. ציפיתי שאפגוש הרבה אנשי חינוך הסבורים שאין תועלת רבה בשיעורי בית, אבל הופתעתי לגלות (לפחות כך התרשמתי) שכמעט כל הנוכחים בכלל לא מצאו בשיעורי בית ערך חינוכי.

אליעזר יריב ביסס את רוב הרצאתו על ספרו של אלפי קון The Homework Myth. (מצאתי שלפי הקטלוג המאוחד של הספריות בארץ יש רק שני עותקים של הספר בספריות אקדמיות. ציפיתי שיהיו יותר.) אינני כותב את זה כביקורת – טוב שהטענות של קון זוכות לבמה, ודבריו של יריב היו רהוטים ומשכנעים. עפרה מייזלס תיארה כיצד שיעורי בית מסייעים בפיתוח תרבות של אי-ציות לסמכות. היא טענה שכאשר מורים נותנים שיעורי בית בלי לבדוק אותם, וכאשר הורים שואלים את ילדיהם אם הם עשו שיעורים בציפייה לשמוע "כן" ולא לבדוק שום דבר נוסף, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לרמות.

נדמה לי שדני בן-צבי לא דיבר על שיעורי בית, אלא על הצורך במטלות איכותיות, בכיתה ומחוץ לכיתה, כאמצעי ליצירת תרבות למידה חדשה. בן-צבי הדגיש שאם אנחנו רוצים לטפל בשיעורי בית, עלינו לטפל קודם בחינוך באופן כללי. נדמה לי שבקהל היתה הסכמה רחבה עם הקביעה הזאת. ניבה פרי המשיך את הקו הזה כאשר במושב המקביל בו נוכחתי היא תיארה כיצד היא משתמשת בבלוגים בבית הספר בו היא מלמדת. במקום התייחסות ממוקדת לשיעורי בית, היא שמה דגש בלמידה באופן כללי.

בקיצור, יותר מכל בלטה ביום העיון תחושה שאי אפשר לדבר על שינוי בגישה לשיעורי בית מבלי לבחון מהן המטרות של בית הספר באופן כללי. גם בתחום התקשוב הטענה הזאת עולה פעם אחר פעם. כדי להעריך את ערכו של עוד "לוח חכם" בכיתה, למשל, אנחנו חייבים לבדוק אם מדובר ביצירת אינטראקציה לימודית חדשה, או בהנצחת השיעור הפרונטאלי. בצורה דומה, באותה מידה שבלוג יכול להוות בסיס לפורטפוליו אישי ולרפלקציה משמעותית בלמידה של התלמיד, ללא שינוי בתפיסה החינוכית, סביר להניח שהוא לא ישמש ליותר מאשר אמצעי דיגיטאלי להגשת שיעורים.

הבדיקה שנערכה ביום ראשון לגבי כדאיותם של שיעורי בית, כמו הבחינה המתמדת של מקום התקשוב בבית הספר, הראה שאין מנוס מעריכת בחינה מעמיקה בנוגע למטרות החינוכיות שלנו.

תוויות: , ,

יום שלישי, פברואר 17, 2009 | |

יום חמישי, 22 בינואר 2009 

עולמות וירטואליים במופ"ת

הכנס של מכון מופ"ת בתקשוב בחינוך ובהוראה עסק השנה בנושא "מורים, תלמידים, ועולמות וירטואליים". הוא אורגן כיום עיון של חמש הרצאות ופנל בסוף היום שפחות או יותר דן בכמה מהשאלות שעלו בהרצאות. אני יכול להבין את המניע לעסוק בנושא כזה – אחרי יותר מעשור של כנסים על תקשוב בחינוך, קשה כבר להתרגש מהצגת עוד אתר לימודי, מתיאור של עוד קורס מקוון, או מדיון על הכישורים המידעניים הדרושים אצל התלמידים של היום. צריכים נושא יותר נוצץ, ועולמות וירטואליים למיניהם (נדמה לי שכל המרצים הדגישו שסקונד-לייף איננו הסביבה היחידה, אם כי הוא היה היחיד שראינו) בהחלט תופסים את העין ואת הדמיון.

התוכנית שילבה בין דיווחים משולהבים מהשטח (הווירטואלי) ומהעתיד המתדפק על דלתנו, לבין הבעות של ספק לגבי הערך החינוכי של אותו עתיד שתואר. עם זאת, גם אלה שהביעו ספקות שהעולמות האלה יכולים לספק את סחורה חינוכית לא הביעו חשש מהם. לא הרגשתי שהיה דיון של ממש בין המחנות האלה (אם אכן יש כאן מחנות). במקום זה, כל אחד פשוט אמר אל דברו.

רוני אבירם טען שאחרי שלושים שנה של נסיונות בשילוב התקשוב בחינוך אנחנו צריכים לשאול מספר שאלות, והראשונה מהן היא האם התקשוב בחינוך הצליח. הוא ענה שבמידה רבה התשובה היא "לא", ולכן השאלה המתבקשת היא "מדוע?". וכמובן שהוא שאל מה כן צריכים לעשות כדי שבעתיד הוא כן יצליח. כל השאלות האלו טובות, ואין לי ספק שצריכים לשאול אותן. עם זאת, רבים מהמשתתפים בכנס אינם חדשים לתקשוב החינוכי בארץ, ואני בטוח שכולם שאלו את השאלות האלו בעבר (ובהווה) ואפילו השתתפו בדיונים רבים עליהן. אבירם גם תיאר שלוש גישות של שילוב התקשוב לתוך התרבות הבית ספרית: התעלמות (להמשיך כמו בעבר, אבל עם תוספת של טכנולוגיה), חיקוי (לייבא לתוך בית הספר מה שמלהיב מבחוץ), ו-תיעול (לרתום את היתרונות היחסיים של התקשוב למימוש מטרות העל של החינוך). התיאור הזה בהחלט משכנע, אם כי גם כאן אין חדש. מבחינתי, אם היה משהו חדש מתוך דבריו של אבירם, היה זה הטענה שאם המערכת תאמץ כלים חדשים כמו עולמות וירטואליים, היא עדיין יכולה לפעול לפי הגישות של התעלמות וחיקוי. עצם זה שמדובר במשהו חדש איננו הופך את מה שעושים איתו ל-"תיעול".

דוד פסיג תיאר את הקצב המסחרר של ההתפתחות בכוח המחשוב, ושל הטכנולוגיה באופן כללי. נדמה לי ששמענו את ההרצאה הזאת מספר פעמים בעבר, ובכל זאת הדברים די מלהיבים. בנוסף, לא ברור שאפשר לצפות שאחרי שנה או שנתיים מצב העתיד באמת השתנה באופן משמעותי. אין סיבה לצפות שהעובדה שהיום אנחנו טיפה יותר קרובים לצ'יפ קטן שיכיל את כל כוח החישוב של המוח האנושי מאשר היינו לפני שנה אומרת שההרצאה של פסיג צריכה להשתנות. בהתייחס למשמעות של עוצמת כוח המחשוב שהוא תיאר, פסיג הרי הכריז "אני לא חושב שיש אחד עלי אדמות שמבין מה זה אומר", ונדמה לי שלפחות בנוגע לחינוך הוא בהחלט צודק. יתכן שבעוד עשר שנים העולם יהיה שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים היום, אבל בכלל לא ברור שמכך נובע שאנחנו יכולים לדעת כיצד צריכים לשנות את בית הספר של היום.

לפני חצי שנה שמעתי את ישע סיון מרצה על היכולת של עולמות וירטואליים דוגמת סקונד-לייף להשפיע על החינוך. ההרצאה של ישע בכנס מופ"ת היתה כמעט זהה להרצאה ההיא, וכמו שלא השתכנעתי אז, נשארתי ספקן גם הפעם. אם אני מבין נכון, ישע רואה את האפשרות של תמחור השירותים בסקונד-לייף כבסיס להצלחה חינוכית. הוא דיבר על הפוטנציאל האדיר שיש לסקונד-לייף מפני שיש בו ערך כלכלי ממשי. כמו-כן, הוא הזכיר את "התעשיה שלנו – תעשיית החינוך". הדגש הזה היה מורגש כבר משם ההרצאה – Real Virtual Worlds and the K12 Market. אני מודה שבתחומים מסויימים אני די שמרן, וקשה לי לחשוב על חינוך כתעשייה או כשוק. עדיין לא מצאתי את הקשר בין העולמות האלה ללמידה בית ספרית. הקשר הזה היה חסר, לדעתי, גם בדבריו של חנן גזית. כחלק מדבריו חנן נכנס לסקונד-לייף ואפילו פגש שם מישהו, בנסיון להעביר אלינו, הצופים, חלק מהחוויה של לשהות שם. אין לי ספק שיכול להיות מהנה מאד להסתובב בסביבה הזאת. כמו-כן, בניית נחלה שם בהחלט יכולה להיות חוויה לימודית אמיתית. עם זאת, אני, ונדמה לי שגם יתר הצופים, לא הבינו כיצד זה מתקשר לתהליכי למידה בית ספריים.

נדמה לי שדבריו של עוזי מלמד (שלא באו בסוף הכנס) יכולים להוות סיכום. עוזי הזכיר לנו שאפשר למצוא חיוב רב באפשרויות שעולמות וירטואליים פותחים עבור התלמיד. הם מאפשרים לו להתנסות בדימוי אישי שונה מהיום-יום, וכך להכיר את עולמו, ואת עצמו, מזוויות שונות וחדשות. הוא הדגיש שרוב העולם התרבותי שלנו הוא עולם "וירטואלי". אבל עסקנו במשחקי תפקידים הרבה לפני שהיה לנו אינטרנט בכיתה. עודדנו תלמידים לדמיין את עצמם מפליגים עם קולומבוס, או לתאר לעצמם כיצד חיים אנשים בארצות שהם מכירים רק מהמפה. כאשר קראנו סיפור השתדלנו שהתלמידים יזדהו עם הדמויות. כל אלה הם בוודאי פעולות חיובית, ועלינו לעודד אותם במערכת החינוך. אם דרך השהות בעולמות וירטואליים ממוחשבים נוכל להרחיב את ההזדהות הזאת, התלמידים שלנו בוודאי ירוויחו. אך משום מה לא נראה לי שזאת היתה המסקנה החינוכית שאליה מארגני הכנס שאפו כאשר הם בחרו להקדיש יום עיון לעולמות וירטואליים.

תוויות: , ,

יום חמישי, ינואר 22, 2009 | |

יום שני, 7 ביולי 2008 

נסיון טיפה מוזר לדווח על כנס שבו לא נוכחתי

במשך חמישה ימים, בין 28 ליוני ל-2 ליולי, ניסיתי לעקוב אחר הדיווחים הרבים שזרמו לתוך קורא ה-RSS שלי בנושא כנס NECC שנערך באותם ימים בסן אנטוניו שבטקסס. (ראשי התיבות של ה-NECC הם National Educational Computing Conference, וככל הנראה מדובר בכנס הראשי של הנושא הזה בצפון אמריקה.) אני מודה, היה קשה מאד לעקוב – אפילו קריאת התוכניה כפי שהיא התפרסמה באתר הכנס דרשה כמה שעות של עיון.

אני מניח שגם עבור מי שנכח בכנס היה בלתי-אפשרי לעקוב אחרי כל מה שהתרחש שם. יתכן אפילו שהעובדה שלא נוכחתי הקלה עלי מפני שלא הייתי צריך לבחור היכן, בין המושבים הרבים, להשתתף. במקום זה יכולתי לקרוא את הדיווחים של הבלוגרים הרבים שהשתתפו - בדף אחד באתר הרשמי של הכנס מופיעה רשימה של 76 משתתפים שרשמו את עצמם כבלוגרים שמדווחים עליו. בין השמות שהופיעו באותה רשימה "הכרתי" כ-15, ובמהלך הכנס מצאתי דיווחים בעוד כמה בלוגים של אנשים שלא הופיעו באותה רשימה "רשמית".

בנוסף לבלוגים האלה, מצאתי מעל 800 סימניות בדלישס שסומנו בתג NECC2008, וגם נפתח קהילת Ning לכבוד הכנס (גם בשם NECC2008) שרשומים בה 2000 חברים. באותה קהילה היתה פעילות ענפה גם בזמן הכנס, ושבוע אחריו היא עדיין מאד פעילה.

מהצצה לתוך רק בחלק יחסית קטן מהתקצירים המקושרים לתוכניה התרשמתי שחלק ניכר מהמושבים הוקדשו להדרכות, ויחסית מעט למחקר. אין בכך שום פגם, אם כי לא פעם אותן הדרכות היו בחסות גופים מסחריים. ולפעמים נסיונות השיווק לא היו כל כך צפויים. בלוגר אחד, למשל, דיווח על סדנה שניהלו ויל ריצ'רדסון ושריל נוסבאום-ביטץ, שני אנשים עם קבלות מוכחות בשדה ה-Web 2.0 בחינוך. אבל לאחרונה ריצ'רדסון ונוסבאום-ביטץ פתחו חברה לייעוץ חינוכי, ואותו בלוגר לא כל כך התרשם מהסדנה שלהם. הוא ציין:
I’m sure they do fine work but I felt it was more a like sales pitch.
תופעה שזכתה להתלהבות רבה באותו כנס בשנת 2007 היתה התכנסות בלתי-רשמית של בלוגרים, התכנסות שקיבלה את הכינוי edubloggercon. בלוגרים רבים ציפו שהאווירה המיוחדת שכנראה נוצרה לפני שנה תחזור על עצמה, אבל בינתיים הפורום הזה התמסד וקיבל מעמד רשמי למחצה. כך יצא שאם בשנה הקודמת הבלוגרים סידרו את הכסאות שלהם במעגלים, הפעם הכסאות היו בשורות. איאן מקוינטוש דיווח בבלוג שלו על הדברים שהפריעו לו. כזכור, לא הייתי שם, אך נדמה לי שהתגובות הרבות לאותו מאמרון מציירות תמונה נאמנה של הבעייתיות של אותה התארגנות השנה.

יש דיווחים בבלוגים שממש מאפשרים לקורא להבין מה התרחש במושב זה או אחר, אך לעומת אלה יש דיווחים שמשאירים אותנו מגרדים בראש ושואלים למה דיווחו בכלל. בלוגר אחד, למשל, כתב על הרצאה של דייוויד ורליק:
Our Students * Our World
David Warlick
3 key points from presentation
  • unpredictable future
  • info-savvy students
  • new information landscape
נדמה לי שגם מבלי להאזין לאותה הרצאה יכולתי לכתוב דיווח מורחב, ומעמיק, יותר.

ולפעמים, אנחנו נתקלים בפנינים של ממש. עד לכנס הזה לא הכרתי את הבלוג של ג'רי הרד, מורה שכנראה עוברת הסבה לספרנות. מאמרון שהרד כתבה על אחד המושבים נושא את השם It’s Not About the Technology. היא כותבת:
That's probably an odd title from someone blogging a 5 day tech conference, but I'm happy to say it's an oft-repeated theme here.
בהמשך היא מציינת שרק טבעי הוא שבתחילת הדרך מתמקדים בכלים. בנוסף, היא מדגישה שחלקים נרחבים מהתוצרים הראשונים של התלמידים שלה לקו מאד בחסר. אבל היא קובעת:
Students (and teachers) need a clear vision of their message and audience before they even touch a piece of equipment. If you are asking them to work at the upper levels of Bloom's (and if you're not, why aren't you?), they must have a solid understanding of CONTENT, first.

That's why, when teachers complain that technology projects take too long, I point out that
  1. most of that time is spent learning the content area
  2. creating a well-constructed video, podcast or whatever almost guarantees students have made that learning personal, deeply internalizing the information.
Thus, 70% of the time should be spent on learning, and only 30% on the technology. And even then only if the technology enhances the learning.
אני מודה, היה שווה לנבור תוך ערימות הדיווחים הבאנליים שפגשתי על NECC כדי למצוא את ג'רי הרד.

עדכון קטן (8.7.08):

רציתי לציין את מספר המשתתפים בכנס, אבל למרות שעיינתי באתר, לא מצאתי את הנתונים המספריים שחיפשתי. שלחתי דואר לכתובת למידע, והיום קיבלתי תשובה – שהמספר מופיע בדף הראשי של אתר ה-ISTE. אכן, באותו דף מצאתי קישור לדף שריכז מספר נתונים מספריים. מה אני אגיד? בממדים ישראליים לא מדובר בכנס אלא בעיר. מתברר שכמעט 18,000 אנשים השתתפו בכנס, כשמעל 12,000 מהם שילמו דמי הרשמה. אינני בטוח שהייתי מוצא את הידיים ואת הרגליים בכנס בגודל הזה. אני אפילו אינני משוכנע שכנס כזה הוא הדרך להפיץ, או לקלוט, מידע חדש על התקשוב בחינוך. אבל אם החל מעכשיו קוראים של הבלוג הזה ירצו לתרום לקרן מיוחדת שמטרתה היא לשלוח אותי לכנס של השנה הבאה, אני מבטיח שאדווח על כל מה שאראה שם בבלוג הזה.

תוויות: ,

יום שני, יולי 07, 2008 | |

יום שבת, 5 ביולי 2008 

כמעט כנס מו"ח - היום הראשון

בטח אין כבר טעם לקבול על כך שהיומיים באורט מושינסקי שהתנהלו תחת חסות ארגון מו"ח זכו לכותרת "כנס". נדמה לי שעשיתי זאת לפחות פעם בעבר. ובכל זאת, מדובר בהתכנסות, או בימי עיון, ולדעתי הערך האמיתי של הימים האלה מתפספס כאשר מכנים אותם באותו שם של הכנסים הגדולים הזכורים לנו (לפעמים לטוב, לפעמים לרע) משנים עברו.

כנסי מו"ח במתכונתם המסורתית מילאו משבצת חשובה בתקשוב החינוכי – הן מבחינת הדיווחים על מחקרים שנערכו, והן מבחינת הדיווחים על פרויקטים מוצלחים שהתרחשו בבתי ספר שונים בארץ. ואולי עוד יותר חשוב, הם הפגישו בין אוכלוסיית החוקרים ואוכלוסיית המבצעים בשטח. היום מתקיימים כנסים רבים סביב נושא התקשוב בחינוך אבל אינני מרגיש שיש לנו פורום המאגד גם אנשי מחקר וגם אנשי שדה בצורה שכנס מו"ח (עם כל הבעייתיות שבו) עשה. כפי שטענתי בעבר, אחד המאפיינים החשובים של עידן התקשוב הוא החלשות השפעתם של גופים רשמיים, ועלייה של היכולת של השטח לבוא לביטוי באופן בלתי-אמצעי וללא תלות בגוף מרכז המפיץ מידע שנראה לו ראוי וכדאי בין המשתמשים השונים. נדמה לי שהתופעה הזאת גרמה לירידה ביוקרה של מו"ח, ומוזר לי שהארגון מנסה לפלס לעצמו דרך חזרה למרכז כאשר בעצם, לא ברור שעדיין יש צורך במרכז כזה. אינני מתנגד לכיוון שאליו מו"ח פונה, כיוון של אימוץ ועידוד של טכנולוגיות בחזית כמו Web 2.0, אבל יתכן מאד שכבר אין צורך שגוף כמו מו"ח יעשה זאת – הרי במקומות רבים זה כבר מתרחש בלעדיו.

דברי הברכה של רוני דיין בפתיחת הכנס מבטאים, אולי, פן נוסף של אותה בעיה. רוני הדגיש (ואני מקווה שהצלחתי לרשום את דבריו בנאמנות) שאם אנחנו (הכוונה למערכת החינוך, אך גם לגופים רשמיים למחצה כמו מו"ח) לא נוביל את המהפכה בתקשוב שהיתה צריכה להתרחש לפני עשור, אז "הבית" יוביל אותה. עלי להודות שדברים אלה מוזרים בעיני. אינני חולק על כך שהמערכת החינוכית צריכה לעזור לתלמידים ללמוד כיצד להשתמש בכלים תקשוביים בתהליכי הלמידה שלהם, אבל באמירה של רוני יש חלוקה שנראית לי לא רק מלאכותית, אלא גם מיותרת. המערכת איננה בתחרות עם הבית. אם לפני דור כמעט לא היו מחשבים בבית, והמקום המרכזי שבו תלמידים פגשו את המחשב היה בית הספר, היום המצב הפוך. כמובן שאין שום פסול בכך. אבל תלמידים שמגיעים לבית הספר עם "מיומנויות תקשוב" מהבית אינם בהכרח יודעים מה לעשות איתן כדי ללמוד טוב יותר, והתפקיד הזה נשאר תפקידה של המערכת.

ביום הראשון של הכנס ישע סיון הרצה על השלב הבא של התקשוב בחינוך. ישע הביא אותנו אל מעבר לכלי Web 2.0 (כלים שלדעתו כן מסוגלים להשפיע בחיוב על הלמידה) אל Second Life, שלדעתו הוא המרחב שבו יתרחשו שינויים מהותיים. ישע טען ש-Web 3D איננו סתם דור חדש באינטרנט, אלא דור חדש של טכנולוגיית מידע. אישית, אינני יודע כיצד להגיב, אלא להודות שעם כל הרצון שלי לראות את הצלחתם של נסיונות לימודיים הנערכים ב-Second Life (ולפני מספר שבועות זכיתי לשמוע גם את חנן יניב על הנושא הזה), כל פעם שמראים לי דוגמאות של מה שאפשר לעשות במרחב הזה, אני חש שאפשר להשיג תוצאות דומות בפחות השקעה ללא המעטפת של "עולם וירטואלי". לא רק שלא השתכנעתי – אני חושש שהמלך ערום.

דבריו של גיא לוי היו הרבה יותר ארציים. גיא הציג את פרויקט כותר של מט"ח. גיא פתח עם התייחסות לטענה של רולנד בארת שכאשר אנחנו קוראים איננו רק מעבירים את המידע שבספר אל עצמנו, אלא נכנסים לתוך דיון עם מה שאנחנו קוראים, למעשה אנחנו כמעט כותבים מחדש את הטקסט שאנחנו קוראים. נדמה לי שהציטוט מבארת היה מבוא מצויין להסבר על כותר, אם כי הפרויקט עדיין רחוק מלהיות סביבה אינטראקטיבית בין כותבים וקוראים ולבין קוראים לבין עצמם. עם זאת, מדובר באחד הפרויקטים המבטיחים והמרשימים, ואני מקווה שבקרוב אצליח להתייחס אליו באריכות.

תוויות: ,

יום שבת, יולי 05, 2008 | |

 

כמעט כנס מו"ח - היום השני

היום השני של התכנסות מו"ח באורט מושינסקי היה לרוב יום של סדנאות. היום נפתח עם הרצאה קצרה של שרון גרינברג שהיטיב לתאר כמה מהמגמות האינטרנטיות העדכניות והעתידיות, ושאל כיצד אלה משפיעות על הלמידה. שרון הדגיש את הקלות שבה אפשר להפיק סרטי וידיאו, והעובדה שהיום אלפי סרטי "הדרכה", עבור קשת רחבה ביותר של נושאים, נמצאים ברשת. כמו-כן, הוא הדגיש את כוחו של ה-Mash-up להציג מידע בדרכים שמאפשרות לנו לראות דברים מוכרים לנו באור חדש, או שונה מהמקובל. במבט לעתיד, שרון ציין שאנחנו צועדים לקראת עתיד שבו צ'יפים יימצאו כמעט בכל חפץ, והוא שאל היכן, במציאות כזאת, צריכה להתבצע למידה. כמו-כן, הוא שאל מה, במציאות של זכרון חיצוני ענקי, יהיה עלינו ללמוד בבית הספר. אלו בהחלט בין השאלות שבהן מערכת חינוכית נדרשת להתמודד, במקום שאלות של האם המחשב מסייע לתלמידים להוציא ציונים טובים יותר בבחינות.

סוזן צעירי תיארה את הרשת החברתית הבלתי-תלוייה אדיורשת. לא מעטים מהנוכחים באולם היו חברי אדיורשת (אם כי, לא פעילים) ודי מהר ההרצאה התפתחה לדיון. לדעתי היה זה דיון פורה שהעמיד בסימן שאלה את הכדאיות של גוף כמו מו"ח מול התארגנות מהשטח כמו אדיורשת. סוזן הדגישה שלמרות שהרשת מגיעה ל-200 חברים, הפעילות עדיין דלילה. מעניין שמהקהל הושמעו מילות עידוד שטענו שלמרות התחושה שהדברים אינם מתקדמים, אין להתייאש.

יחד עם כ-15 משתתפים אחרים, השתתפתי בסדנה על השימוש בוויקי שהנחתה אריאלה לונברג. נדמה לי שלרוב המשתתפים לא היה נסיון קודם בכתיבה בסביבת הוויקי. במהלך הסדנה בנינו ויקי משותף שבו כל אחד לא רק הוסיף דף, אלא גם ערך דפים שנוצרו על ידי אחרים ו/או השתתף בדפי הדיון על הדפים השונים. הפעילות היתה מוצלחת, אבל לא פחות חשוב מהלימוד עצמו היתה העובדה שקבוצה של אנשי חינוך בחנה יחד את הכלי. השאלות המנחות שאריאלה העלתה תרמו רבות להתפתחות של דיון פורה סביב האפשרויות של שילוב הכלי בכיתה.

תוויות: ,

יום שבת, יולי 05, 2008 | |

יום רביעי, 25 ביוני 2008 

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 1 – המליאה

הברכות אינן החלק המעניין באף כנס, ולא היתה סיבה לצפות שזה יהיה אחרת בכנס הזה. ולא רק הברכות - גם הרצאות הפתיחה במליאה נוטות להיות מהסוג ששוכחים מהר. אבל הפעם אלה, או לפחות חלק מהן, הפתיעו לטובה. אני חושש שמפקדת ממר"מ, אל"מ אילה חכים, לא כל כך הבינה מול מי היא היתה אמורה להרצאות. הרי נדמה היה שכל הנוכחים בקהל יכלו להרצות את ההרצאה שלה, הרצאה שלא היתה אלא אוסף של אמירות די נדושות על הגישה של בני הנוער של היום לטכנולוגיה. יאיר עמיחי-המבורגר היה יותר מעניין. הוא תיאר את המרחב האינטרנטי כמרחב שבו היחיד יכול להגדיר את עצמו מחדש, והוא ביקש לבחון את ההעצמה האפשרית הזאת (לטוב ולרע). ההרצאה אכן היתה מעניינת, אבל מעבר להגשה הקולחת והנעימה, קשה להגיד שהוא אמר משהו שלא קראנו בספרים של שרי טורקל לפני יותר מעשור. דווקא נדמה לי שהשינוי שהתרחש באינטרנט בשנים האחרונות – המעבר מסביבה טקסטואלית לסביבה שבה מצלמת האינטרנט תופסת מקום חשוב ומכובד – מחליש את היכולת של האדם המופנם להציג את עצמו יותר מוחצן, יכולת שעמיחי-המבורגר תיאר כדבר מאד חיובי. אם פעם כך היה המצב, נדמה לי שהוא כבר איננו כך היום.

אולי אפשר לטעון שגם דבריו של עוזי מלמד לא חידשו דבר – הרי רבים טוענים שהתקשוב והדיגיטליות מחוללים שינויים שבהכרח יטלטלו את המערכת החינוכית. אבל נהוג תמיד להסיק את המסקנה שהמערכת חייבת לשלוט בתהליך של הטמעת התקשוב לתוך תהליך הלמידה, נוסח השאלה המפורסמת של גבי סלומון, "פדגוגיה וטכנולוגיה: מי מכשכש במי?" (מתברר שקשה מאד למצוא עותק של הנאום הקלאסי הזה ברשת. תודה לרפי דודזון ששמר עותק כקובץ וורד, ולאלישע בביוף שהעלה אותו לתוך קבוצת דיון.) עוזי טען שהשינויים הכלל תרבותיים שהדיגיטליות מחוללת הם כה נרחבים וחריפים עד שאי אפשר כבר לדבר על שילוב או על הטמעה, אלא בצורך של שינוי מערכתי רב היקף. הטענה הזאת הפכה את הרצאתו למרתקת, וחשובה.

תוויות: ,

יום רביעי, יוני 25, 2008 | |

 

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 2 – טיפה מהמושבים

כאשר בכל מקבץ מושבים יש עשרה מושבים מקבילים קשה להחליט לאן ללכת, אם כי במקרה שלי ההחלטה היתה די ברורה – אני תמיד נמשך אל המושבים שעוסקים בוויקיים ובבלוגים. במושב הזה שמענו שני דיווחים על השימוש בוויקי בקורסים – אחד במכללת קיי, והאחר במכללת אוהלו – ודיווח אחד על בלוגים.

משימת הקורס במכללת קיי היתה כתיבת ערכים לוויקיפדיה. מובילי הקורס ציינו שהכתיבה לוויקיפדיה "תורם לתפישת הסטודנטים את עצמם כשותפים ליצירת ידע ולא רק כצרכניו", ואין לי ספק שיש בכך ערך רב. ראוי להוסיף שכאשר הערכים שהסטודנטים כתבו הועלו לוויקיפדיה, הם נעשו חשופים לסוג שונה של ביקורת מאשר הביקורת של מורה בשיעור. להבדיל מציון שמקבלים בסיום של קורס, בכתיבה לוויקיפדיה "הסטודנטים נדרשו 'להגן' על הערכים שלהם". באופן כללי מדובר בפרויקט מאד מעניין, והייתי מעוניין ללמוד יותר על התובנות של הסטודנטים על "עצם הרעיון של אנציקלופדיה ציבורית, איכותה ואמינותה, ועל חוכמת ההמונים, העומדת בבסיסה".

הקורס שעליו דיווח יהודה פלד היה קורס מסוג אחר. כאן המטרה לא היתה לפרסם ערכים אנציקלופדיים ברבים, אלא להשתמש בתשתית של הוויקי, והאפשרות של משוב עמיתים שביסוד הוויקי, כדי לשפר את הכתיבה האקדמית של הסטודנטים. פלד ציין שלא היתה נכונות אצל הסטודנטים "לתת משוב משמעותי לעמיתיהם". הסטודנטים נדרשו לא רק לכתוב ערכים, אלא להעביר ביקורת על ארבעה ערכים אחרים, אבל התברר שהם התקשו מאד לתת משוב שאפשר לכנות אותו משוב בונה.

מתוך הקהל משה חסיד הדגיש שלמרות שבציבור הרחב קיימת חפיפה כמעט מלאה בין הטכנולוגיה של הוויקי לבין מוצר מידע אנציקלופדי, במקורו נועד הוויקי לאפשר שיתוף ידע וגיבושו בתוך ארגונים. לאור זה, הנסיונות שדווח עליהם במושב בהחלט התאימו לרוח המקורית של הכלי.

הרצאתו של ג'יי הורוויץ היתה מהנה מאד, אם כי חייבים לשאול אם באמת היה לו מה להגיד (או אם מה שהוא אמר היה שונה ממה שאפשר היה לקרוא בתקציר ההרצאה שהתפרסם לקראת הכנס). כפי שהורוויץ עצמו ציין, לא היה כאן שום מחקר, אלא משהו דומה יותר להצהרת כוונות, או אולי הזמנה להצטרף לקהילה של בלוגרים. לא בטוח שנדרשו 20 דקות כדי לעשות זאת. נדמה לי שהוא היה מצליח להסביר את עצמו טוב יותר לו היה נצמד למבנה המוצע של התקצירים לכנס נוסח:
  • אוכלוסיית היעד – מורי המורים המבקשים לעורר צמאון ללמידה אצל הסטודנטים שלהם מעבר לתקופת הלימודים שלהם במכללה
  • מטרת הפרויקט – להעסיק את מורי המורים בשעות הלילה המאוחרות, הרבה מעבר לשעות עבודתם המקובלות
  • משך הפרויקט – שעות ארוכות, וכל החיים
  • חדשנות הפרויקט – אין כל חדש בכתיבה, וגם לא בפרסום פומבי של הגיגים. יכול להיות שיש כאן המחשה ברורה של כותרת המשנה של הכנס, אבל ללא סימן השאלה: לא מהות, אלא רק מעטפת
ובכל זאת, כבר הזכרתי שהיתה הרצאה מהנה?

תוויות: ,

יום רביעי, יוני 25, 2008 | |

 

רשמים מכנס גולשים באינטרנט – מס' 3 – רשמים כלליים

היו שנים שבהן כנס הגולשים של מופ"ת הצליח למלא את אולם ההרצאות של מכללת לווינסקי. הפעם, האולם של מכון מופ"ת, שהוא אולם קטן יותר, היה רחוק מלהיות מלא. בדומה לכנסי מו"ח השנה, היתה תחושה שכולם מכירים את כולם. אינני בטוח שזה דבר רע. הרוב הגדול של המשתתפים בכנס הם אלה שצוללים לתוך הנושא ומנסים להפיק ממנו למידה משמעותית, ואין כל פסול בכך שהם עוסקים יותר במהות מאשר בשיווק. הרי כאשר נושא התקשוב בחינוך היה חדש, אפשר היה לשמוע הרצאות שהתייחסו לשילוב של פורום בתוך קורס כחידוש מהפכני. היום איננו מסתפקים בדיווח מהסוג הזה. אנחנו מצפים לשמוע על השימוש בכלים חדשים, או על תהליכי למידה שלא ניתנים ליישום אלא בסיוע הטכנולוגיה.

אבל עלי להודות שגם הפעם זה לא כל כך קרה. כמובן שבלתי-אפשרי להגיע לעשרים מושבים שונים שבסך הכל התחלקו בין שני מקבצים. לכן, יתכן מאד שפספסתי משהו מאד מעניין. עם זאת, התחושה שלי היתה שבמקום להציע מושבים רבים שנראו במקרים רבים כחזרה על דברים ששמענו בכנסים קודמים, היה יותר כדאי לצמצם את ההיצע לפרויקטים חדשים ומחדשים.

ואולי אסתור את עצמי בכך שאציין שלא תמיד יש צורך בחדשנות. במקבץ השני של המושבים המקבילים השתתפתי במושב שבו נציגים ממשרד החינוך תיארו את המתרחש בבתי הספר נכון להיום – הן מבחינת הטכנולוגיות שנכנסות לתוך בתי הספר, והן מבחינת המדיניות המתגבשת בנוגע למה שתלמיד (וגם מורה) צריך לדעת כדי שנגדיר אותו כאוריין תקשוב נבון. אמנם היה במושב דיווח על טכנולוגיות חדשות, אבל הדגש לא היה על החדש, אלא על המהות. ודווקא כאן התרשמתי ששני הצדדים, גם משרד החינוך וגם המכללות להכשרת מורים, מעוניינים בדיאלוג. דרך דיאלוג כזה אפשר יהיה לקבוע מה פרחי הוראה צריכים לדעת אודות התקשוב, כך שכאשר הם יהיו מורים הם יוכלו להשתמש בטכנולוגיות בתבונה וביעילות, ולעזור לתלמידיהם לעשות זאת. בעבר לא חשתי שמורי המורים חשים את הנחיצות בדיאלוג כזה. ואם היום הם כן מודעים לצורך הזה, הרי אולי לא מדובר במשהו חדש, אבל אין ספק שזה צעד חשוב בכיוון הנכון.

תוויות: ,

יום רביעי, יוני 25, 2008 | |

יום שני, 16 ביוני 2008 

השקיפות שבכתיבה לבלוג

הבלוג של רונית נחמיה עוסק בניהול ידע במערכות חינוך. רונית מרבה לדווח על התהליכים שהיא יוזמת ומלווה בתחום הזה במסגרת עבודתה בבתי הספר של לוד. לפני מספר ימים היא כתבה על מספר היבטים של תהליך שיתוף ההידע שנרקם אצל המורים אותם היא מדריכה. בעקבות הדיווח הזה שאלתי מספר שאלות, ובמאמרון החדש אתמול רונית משיבה לשאלות האלו.

חשוב לי להדגיש (אם כי, נדמה לי שזה היה ברור לרונית) שהשאלות שלי נובעות מתוך רצון ללמוד יותר, ולא מתוך כוונה להצביע על כשלים או על נקודות תורפה בעבודה שלה. אני משוכנע שהתובנות של תהליך ניהול הידע שרונית מובילה בבתי הספר בהם היא מדריכה תקפות לבתי ספר אחרים, וחשוב לכולנו ללמוד מהנסיון שנצבר שם. (במהלך המאמרון הזה אצטט מהבלוג של רונית, אבל אני כמובן ממליץ לקרוא את הדברים בבלוג שלה – וגם להגיב, ולשאול שאלות נוספות, שם.)

בסך הכל שאלתי שתי שאלות – אחת כללית, ואחת ממוקדת יותר. רונית ציינה ששיתוף בידע הופך להיות "אורח חיים" אצל המורים בבתי הספר, ואני ביקשתי לדעת יותר בהרחבה כיצד הדבר הזה בא לידי ביטוי. במאמרון החדש רונית מסבירה שקיומו של מאגר פנים בית-ספרי של פרטי הוראה יוצר שיתוף פעולה פורה. היא מציינת, למשל, שקודם לעריכת חיפושים עבור חומרי למידה ברשת האינטרנט, המורים מעיינים במאגר הידע של בית הספר. היא כותבת:
בכל סביבה בית ספרית יש קרוב ל- 1000 פריטים מחומרי בית הספר- זהו "מאגר ההתנסויות המועילות" שלו.
הדיווח הזה בהחלט מעודד, ומנסיון אני יכול להעיד שהנכונות לתרום למאגר פריטים, וגם להעזר בו, איננה דבר מובן מאליו. מהדיווח של רונית יש טעם של עוד – חשוב לנו ללמוד כיצד נבנה תרבות השיתוף הזה.
השאלה השנייה שלי נבעה מהתחושה שעם כל החיוב שבשיתוף ובפתיחות, יש מצבים שבהם התכונות האלו אינן בהכרח רצויות. במאמרון המקורי רונית מדווחת על השימוש במסמכים משותפים (באמצעות המסמכים של גוגל) בהכנת הערכות על התלמידים. היא כותבת שמורים רבים כבר הכירו את השימוש במסמכים משותפים ומעדכנים את ההערכות של התלמידים באמצעות הכלי הזה.

במקרה הזה התעניינתי לדעת קצת על התהליך של הכנת ההערכות. אני יכול לתאר לעצמי שהכנה משותפת של הערכה יוצרת תמונה שלמה יותר אודות התלמיד, אבל מצד שני קיים חשש של תופעת העדר – מורים שלהם אולי דעה שונה מאשר הרוב אודות ילד מסויים אולי יושפעו מהתמונה הכללית שמצטיירת על גבי אותו קובץ משותף. התעניינתי לדעת אם מצב כזה מתרחש בהכנת ההערכות, או האם באמצעות המסמך המשותף המורים מצליחים לקבל (וליצור) תמונה מהימנה על התלמיד. רונית השיבה שתהליך הכנת ההערכות עוד בתחילת הדרך ...
וקצת קשה לאפיין את התהליך. כרגע מרבית המורות מזינות מידע שיש להם על התלמידים, אך חשוב לציין שבשיחותיי עם מנהלת בית הספר היא מציינת שפרטים רבים שלפני כן אולי לא היו ידועים לצוות המורים המקצועי נחשף בפניהם. אם זה מצב כללי בבית או מצב חברתי, אם זה קשיים במקצועות שהן אינן מלמדות שלעיתים משליכים על מקצועות אחרים.

בעצם כעת יש גם למורה מקצועי ובעיקר למחנך הכיתה תמונת מצב עדכנית על התלמיד בכל תחומי הדעת. התמונה כמובן מהימנה יותר.
עלי להודות שהתשובה הזאת של רונית מאד מעודדת. נדמה לי שאנחנו רואים כאן שימוש נבון מאד בכלי שמורים בבתי ספר אחרים מכירים, אבל מתרשמים שהוא איננו יותר מאשר משחק נחמד.

רונית אמנם השיבה לשאלות שלי בבלוג שלה. לאור זה, אולי לא היתה סיבה להביא את דבריה כאן, אלא פשוט לקשר אל דבריה. אבל בנוסף לתשובות המעודדות שקיבלתי לשאלות שלי, מתרחש כאן דבר נוסף שחשוב מאד, לדעתי, להדגיש. העקרונות של ניהול ידע משתקפים לא רק בעבודה של רונית כמדריכה בבתי הספר אלא גם בשקיפות במאמרונים שהיא כותבת. היא פותחת עבורנו צוהר שדרכו כולנו יכולים ללמוד מהנסיון של אחרים. כן ירבו.

תוויות: ,

יום שני, יוני 16, 2008 | |

יום שני, 28 באפריל 2008 

כנס מו"ח 2008 - הרהור אישי (דיווח מס' 1)

היו ימים שבהם אפשר היה להתלונן על כך שהדיווחים ששמענו בכנס מו"ח היו מהסוג שגרם לנו לשאול "נו, על זה יש טעם לדווח?". ומפני שלעתים קרובות הדיווחים עצמם לא הצליחו לעורר עניין, המרכיב המרכזי של הכנסים האלה, זה שממש הביא אותנו אליהם, היה המפגש החברתי עם השותפים לתחום. כמובן שלא הכרתי את כל המשתתפים, אבל תמיד היו רבים ששמחתי לראות ולהתעדכן על מעשיהם. אתמול, בכנס שאפשר, ואולי צריך, לכנות אותו "מיני-כנס", לא היתה סיבה לשאול על מידת העניין בדיווחים, וזאת מהסיבה הפשוטה שכמעט ולא היו דיווחים. וראו זה פלא - הפעם לא היה צורך לחפש את החברים מבין כל המשתתפים. הרי הפעם, כולם הכירו את כולם.

במידה מסויימת צריכים להכיר במצב הזה כהצלחה, אולי אפילו כנצחון, של גוף כמו מו"ח. הרי במשך שני עשורים קבוצה יחסית קטנה של משוגעים לדבר ניסו להפוך את השימוש במחשב לדבר מובן מאליו בתהליכי הלמידה וההוראה. אותם דיווחים תמוהים משנים קודמות - אותם דיווחים שגרמו לנו לשאול למה בכלל מדווחים על כך שכיתה אחת שילבה קבוצת דיון לתוך לימוד נושא מגלי עולם, או כיתה אחרת חיפשה מקורות ברשת, או בית ספר השתמש באתר כדי לעדכן את התלמידים ואת ההורים במטלות שיעורי הבית - היו בעצם העדות לכך שאכן לומדים להשתמש בכלי. כאשר מהפכה מצליחה, היא מפסיקה להיות מעניינת.

אבל מה קורה עם אותם מהפכנים שעמלו קשות לחולל את השינוי? האם נגזר עליהם להפוך ללא יותר מאשר זקני השבט שמתרפקים על הימים הטובים? אכן, יש סכנה כזאת, אבל למרבה המזל האינטרנט ממשיך להמציא פטנטים, ובא דור חדש של כלים, כלי Web 2.0, שמציבים אתגר חדש, חזית חדשה שאת דגלו אפשר להניף. באותו הזמן שמו"ח נמצא בסכנה שהוא ייהפך לאנכרוניזם, בא ה-Web 2.0 ומאפשר לו להמשיך להוביל.

אך מה לעשות, ואחד המאפיינים החשובים של עידן האינטרנט, ועוד יותר של Web 2.0, הוא ירידה בחשיבות ההנהגה. כאשר הגישה למידע איננה תלוייה בתיווך של הידענים, אותם ידענים, המהפכנים הוותיקים, מגלים שהם צריכים להלחם על מעמדם, צריכים להראות שהם עוד מסוגלים להוביל. כך קורה שלפני מספר חודשים מו"ח התכנס כדי ללמוד על Web 2.0, ואתמול, כאילו כסיום של אותו תהליך של למידה, הוא הציג את הידע שהוא צבר, תחת הכותרת "למידה 2.0 וסביבות מקוונות - האם העתיד כבר כאן?". קשה לבוא בביקורת "מבחוץ" כלפי משהו שאתה חלק ממנו, ולכן אסתפק בההרהור הזה, תוך ציון שלמרות שראיתי מכרים רבים, ממש שותפים לדרך, חסרו לא מעטים אחרים שאמרו לי שהם לא מצאו סיבה לבוא - הרי הם כבר שמעו את הכל מספר רב של פעמים.

תוויות: ,

יום שני, אפריל 28, 2008 | |

 

כנס מו"ח 2008 - נסיון לדווח (דיווח מס' 2)

גם אם התחושה השולטת (עבורי, לפחות) בכנס מו"ח היתה של שירת ברבור, היו בו מספר רגעים מאד מעניינים. הכנס נפתח עם הרצאה של אורן צוקרמן שתיאר את ה-Scratch ואת תהליכי הלמידה שהיישום הזה מאפשר. נדמה לי שחלק גדול משומעיו זוכרים היטב את Logo ויכלו לדמיין לעצמם כיצד הכלי הזה, במידה רבה יורשו, יכול לסייע בפיתוח החשיבה. כמובן שצריכים לקוות שאם וכאשר השימוש ב-Scratch יחדור למערכת, המורים יבינו שמדובר בכלי לפיתוח החשיבה, ולא בכלי המאפשר לתלמידים לצייר ציורים.

רוב היום עסק בכלי Web 2.0, ועל כיצד הכלים האלה עשויים להשפיע על תהליכי למידה. נאמרו דברים מעניינים וגם חשובים, וכצפוי, נאמרו גם לא מעט דברים בנאליים. נדמה לי שהיה ברור לכל המשתתפים שביכולתם של הכלים האלה לחולל שינוי בתהליכי למידה, והשאלות שהתעוררו היו סביב התנאים הדרושים כדי לאפשר להם לעשות זאת. מי שנכח היה, בוודאי, כבר משוכנע שהמערכת צריכה לאפשר לכלים האלה לקדם דרכי למידה הבנייתיות. במידה מסויימת ההסכמה הכללית הזאת יצרה את התחושה שמבחינת השגמת השאיפות שלנו העתיד, אכן, כבר כאן. אבל השמענו את הסיסמאות האלו כבר שנים רבות, וזה יוצר את החשש שה-"עתיד" אינו אלא המשך ההבטחות של העבר.

חלק מהכנס הוקדש למה שחייבים לכנות שיווק. נציג של מיקרוסופט הסביר לנו כיצד הכלים שהחברה מפתחת יאפשרו לנו לעשות את הכל, ואחריו נציג של גוגל הסביר לנו בדיוק את אותו הדבר, רק שם החברה השתנה. דברים דומים מאד הושמעו גם מאגף הקוד הפתוח. היישומים שראינו על בסיס Moodle שבשימוש בבתי ספר בפתח תקווה הרשימו במיוחד, אם כי למרות ההבטחה ש-"כל אחד יכול" אני חושש שרוב המורים יתקשו ליישם את השימוש בכלים האלה בכיתה ללא הדרכה מאד צמודה.

חלקים מהדיון שנערך בסיום היום היו מאד מעניינים. שרון גרינברג הציף אותנו בנתונים מ-Shift Happens על מנת להמחיש עד כמה החינוך של היום איננו מתאים לצרכים של מחר. יש הרבה קביעות ב-Shift Happens שטעונות בדיקה. אינני ממליץ לקבל את הכל כעובדה. אבל אין ספק שמדובר בנתונים שמעוררים את הצורך לבחון האם החינוך של היום מכשיר תלמידים לעולם של מחר. (מקוצר הזמן שרון לא הצליח להראות לנו מה שניתן לעשות כדי לחולל שינוי.) אברום רותם תיאר מספר התפתחויות בתחום הטכנולוגיה, בעיקר מבחינת הנגישות והשיתוף (המצגת שלו כאן), שיוצרים מצב שבו הסיכוי ללמידה אקטיבית ושיתופית באמת קיים. רוני דיין הרחיב על מספר פרויקטים של האגף למדע וטכנולוגיה שיוצרים את התשתית לשינוי הזה. (חשוב לציין שאני קורא דיווחים רבים מהשטח בארצות דוברות אנגלית, ואני מתרשם שהמוסדות שם רחוקים מלהבין את התהליכים הדרושים כדי ששינוי משמעותי יתרחש. אם רוני אופייני למערכת שלנו כאן, אפשר לקבוע שהמצב אצלנו שונה, ולטובה.) דוד קסוס הביא דוגמאות צנועות המראות למידה של ממש. גיא לוי הדגיש שהיום אנחנו מבינים שהתקשוב חייב להיות חלק מהשגרה היום-יומית של בית הספר, והביא דוגמאות מאנגליה כדי להראות שהשקעת משאבים גדולים אכן מסוגלת להשפיע לטובה.

שוב, אינני יודע עד כמה הדברים שנאמרו בפאנל היו חדשים למשתתפי הכנס. הרי היתה זאת התכנסות של המשוכנעים. אבל לא פעם, אפשר לחשוב שכולם כבר משוכנעים, ולכן אין צורך להשמיע את הדברים האלה. מתברר שאין המצב כך. בתערוכה מחוץ לאולם הדיונים אספתי עלון שיווקי/פרסומי של אחד המציגים. באותו עלון קראתי:
הדרכתם של תלמידים כיום, שכל כך מתמצאים במחשבים, באמצעות עזרי לימוד קונבנציונליים היא אתגר גדול. לוחות ומקרנים פשוט לא מתאימים לנושאים בהם חוויה אישית היא האפשרות הטובה ביותר. הכיתה הממוחשבת הופכת יותר ויותר לסביבה הטבעית ללימוד יומיומי.
מהכתוב באותה פיסקה אפשר לחשוב שמדובר באחד מהדוברים בפאנל. אבל ההמשך כבר כלל נימה טיפה אחרת:
בסביבה הפתוחה של ימינו, הגישה הנוחה לאינטרנט היא אתגר הן לביטחון והן לריכוז. ריכוזם של תלמידים נוטה לסטות מהנושא כשהם מחפשים מידע. בנוסף, הם עלולים להיות פחות קשובים להוראות כאשר הם חשופים לאינטרנט, שירותי הודעות מידיות או דואר אלקטרוני.
במילים אחרות, חשבתם שחיפוש מידע הוא פעילות לימודית? יכול להיות, אבל הלמידה האמיתית נובעת מההוראות של המורה, והריכוז ותשומת הלב עשויים להתרופף בסביבה האינטרנטית מלאת הגירויים. ולכן:
אז איך מוודאים שהתלמידים דבקים במטרה? איך אפשר לתפוס את תשומת ליבם בקלות במצבים כאלה? ואיך אפשר לוודא שהושבת התלמיד מול מחשב באמת מייעלת את איכות הלימוד והלמידה?
והפתרון הוא, כמובן, לקנות את המוצר, ולעשות כל מאמץ למנוע מהסביבה האינטרנטית השפעה חיובית של ממש על כיצד תלמידים לומדים. אכן, אם זאת עדיין התפיסה הרווחת (ואין לי ספק שבמידה לא קטנה כך המצב) אפילו האמירות הנדושות שהושמעו אתמול (ואינני בא בטענה כלפי אף אחד, הרי גם אני משמיע, פעם אחר פעם, את האמירות האלו) עדיין נחוצות מאד.

תוויות: ,

יום שני, אפריל 28, 2008 | |

 

כנס מו"ח 2008 – הזעקה (דיווח מס' 3)

כאשר מדברים על Web 2.0, ועל תוכן משתמשים, קשה לא להזכיר את הנוסחה המפורסם של 90-9-1. כתבתי עליו מספר פעמים כאן, וגם אם האחוזים אינם מדוייקים, קשה להתווכח עם הקביעה שבסביבות האינטרנטיות הרוב המכריע של "תוכן המשתמשים" בא מקבוצה די קטנה של אנשים. גם אם מיליוני על גבי מיליוני בלוגים כבר נפתחו (וחייבים להודות שרבים מאד גם נסגרו), וסקרים רבים מראים שאחוז לא מבוטל של בני נוער מעלים "מידע" זה או אחר לאינטרנט, האמת היא, כנראה, שעדיין מדובר במיעוט.

בדבריו בכנס אברום רותם חזר והדגיש שבאמצעות הכלים שעומדים לרשות החינוך היום ניתן, ואף צריך, להפוך את נתון הזה, ולהביא למצב שבו 100% מהתלמידים יהיו יוצרי תוכן. למרות הרצון העז שלי שהתקווה הזאת אכן תתגשם, אני רואה בקביעה כזאת לא רק אמירה אוטופית, אלא קביעה מסוכנת. אלא אם כן אני מפספס משהו, נדמה לי שהדרך היחידה שבה נוכל להביא 100% של התלמידים להיות פעילים כיוצרי תוכן היא לחייב אותם לעשות זאת באמצעות שיעורי בית. אם כך נעשה, אני משוכנע שבמקום להביא לתוך בית הספר את הקסם של Web 2.0, נצליח רק להשניא אותו על התלמידים שבמקום להיתפס בחדוות היצירה יראו בזה, בצדק, לא יותר מאשר אמצעי להשתלטות בית הספר על עוד פן מהחיים שלהם. קליי בורל כינה מגמות מהסוג הזה schooliness. הוא מסביר שכאשר הוא השתמש במונח הזה לראשונה (לפני קצת יותר משנה):
I was envisioning a future in which all the edtech evangelists got what they wanted: schools full of teachers in every classroom using blogging with their students. But rather than seeing a utopia to celebrate, I saw a bleak dystopia: Blogging as “just another way to turn in homework.” Blogging, like thinking, creativity, and other joys, turned into an aversive horror by the forces of schooliness.
לפעמים אנחנו צריכים מישהו שיציל אותנו מהכוונות הטובות של עצמנו.

תוויות: ,

יום שני, אפריל 28, 2008 | |

יום שישי, 18 באפריל 2008 

מעולם לא מאוחר מדי לקצת מידענות

במשך ארבעה ימים, מסיום מרץ ועד תחילת אפריל, נערך בתל אביב כנס מידע 2008, שהוא ללא ספק אחד הכנסים החשובים בארץ בתחום המידע, ניהול הידע, תוכן דיגיטלי, ונושאים דומים. לכנס, שנערך כבר מספר שנים, דגש עסקי די חזק, אבל הוא גם מהווה במה להרצאות מעניינות של ספרנים ואנשים הפעילים בתחום המידע במוסדות להשכלה גבוהה. וכך גם השנה. אני לא הייתי שם. ההשתתפות די יקרה, ולמרות שחלק מהנושאים של הכנס מאד מעסיקים ומעניינים אותי, הוא בין אלה (הרבים, בוודאי) שעליהם בסופו של דבר אני מוותר. אבל בגלל זה יש לי המזל שהשתתפו מספר ספרנים, היות ואלה, בצורה האופיינית להם, ליקטו את המצגות ואת הסיכומים של רבים מההרצאות שהיו עשויות לעניין אותי, והעלו אותם לרשת.

מבחינתי, המושב המעניין ביותר היה, כנראה, "לא רק תחת הפנס: דרכים חדשניות לחיפוש ואחזור מידע איכותי". טלי שרון, בין מארגני המושב, העלאתה שמונה תקצירים/מצגות לתוך האתר שלה, וכדאי מאד לעיין בהם.

גם ביילע, בבלוג שלה, מדווחת על המושב הזה, ולצד הדיווח המלהיב, אם כי הקצר, שלה ("הכנס היה מאורגן להפליא, מזמן לא נהניתי ככה מכנס"), מביאה קישורים למצגות ולתקצירים. בנוסף, היא מקשרת לסיכומים של שתי ספרניות שכתבו על המושב בבלוגים שלהם. לטעמי, הדיווחים האלה תמציתיים מדי. הייתי מעדיף למצוא התייחסות מלאה יותר.

הבלוג המצויין של הספריות של אוניברסיטה חיפה, מידע במידה, מביא מצגות מהמושב (משום מה אלה הופקו כקבצי PDF, ולמרות שאינני בין אוהבי ה-PowerPoint, נדמה לי שהיה הגיוני יותר להביא את החומרים בצורתם המקורית). במאמרון הקצר על המושב בכנס בבלוג הזה יש מספר תקצירים שלא מופיעים אצל טלי שרון.

בין ההרצאות שנסקרות בבלוגים יש הרצאה של עמי סלנט, שמכריז: "לאסטרטגיות החיפוש יש חשיבות גדולה יותר מאשר למערכת איחזור המידע". הוא מסביר שבגלל מספר סיבות יעילותם של מנועי החיפוש נמצאת בירידה, ולכן יש צורך בהשקעת יותר זמן בתכנון אסטרטגיות החיפוש לפני ביצוע. החינוך בוודאי יכול ללמוד מההצעה הזאת.

תמי נויטל, בהרצאה שלה, שואלת "מה לזה (הספריה) ול-Web 2.0?", ונותנת תשובה שנראית לי מאד קולעת: "לא חובה, אבל כדאי".

במושב אחר (וביום אחר) דניאל ליפסון הרצה על כיצד מיישמים את כלי ה-web 2.0 בספריה. אפשר להגיע למצגת שלו דרך האתר האישי שלו.

יש בוודאי עוד שראוי כאן לדיווח. דבריו של גלעד רביד נראים לי מאד מעניינים, למשל, אך רק מעיון ב-PDF של המצגת, קשה לצלול ממש לכוונות שלו.

באנגלית יש שורה די ארוכה של ספרנים/בלוגרים שמדווחים על הנסיונות שלהם לשלב אלמנטים של Web 2.0 לתוך הספריות שלהם. בעבר נהגתי לקרוא כמה מהבלוגים האלה, אך ככל שרשימת אנשי החינוך שכותבים בלוגים שעוסקים בטכנולוגיות בתהליך הלמידה תפחה, ראיתי שאין מנוס מלצמצם את הקריאה בבלוגים הספרייתיים. אף אחד, כמובן, לא חייב לי שום דבר, אבל אשמח לעקוב אחר בלוגרים מתחום הספרנות והמידענות המקבצים את הידיעות ואת ההגות המעניינות ביותר בתחום. צמתי מידע בהחלט מסייע בעניין הזה, ואני מקווה שהוויקי שדניאל ליפסון פתח, ספריה 2.0, יהווה מוקד לתרומות של ספרנים שמתנסים בנושא. אין ספק שהתחום של מידענות בחינוך יכול ללמוד המון ממידענים/ספרנים מקצועיים.

תוויות: ,

יום שישי, אפריל 18, 2008 | |

יום חמישי, 7 בפברואר 2008 

כנס צ'ייס - 2008

כמו לפני שנה, גם השנה, קשה "לסכם" את כנס צ'ייס במאמרון אחד כאן. הטוב ביותר שאני יכול לעשות הוא להצהיר, כבר בהתחלה, שההתייחסויות שלי כאן הן סובייקטיביות למדי, ושאני מנסה כאן להצביע על מספר נקודות שנראות לי (ואולי רק לי) משמעותיות. עיון בספר התקצירים מראה שהכנס ליקט מגוון מרשים מאד של כיווני מחקר, וגם אם חלק גדול מהנושאים לא עניינו אותי במיוחד, היה קשה להחליט, עבור כל מושב, לאן ללכת. בכל מושב היה עלי לוותר על משהו מעניין שהיה נראה לי כמשהו שכדאי לשמוע.

הרצאת הפתיחה, של פרופ' ברברה טוורסקי, בנושא "Cognitive Principles of Information Visualization" (נדמה לי שהמצגת שלה עדיין לא נמצאת באתר הכנס, אבל מצגת שעוסקת ברבים מאותם נושאים נמצאת באתר אחר) היתה ... מעניינת. טוורסקי טיפלה בנושא ממבט מחקרי ששונה, כמובן, מההתייחסות היום-יומית שלי כלפיו, ולמען האמת, לא חשתי שבמקרה הזה המחקר הוסיף הרבה להבנה שלי. ובכל זאת ... כבר כתבתי שהיה מעניין?

בין יתר דבריה, טוורסקי ציינה שמחקרים שמשווים בין אנימציות לבין ייצוגים גראפיים סטטיים מראים באופן עקבי שאנשים מבינים את הייצוגים הסטטים טוב יותר. היא הדגישה ש-"showing isn't explaining". מספר פעמים ראיתי תלמידים שמביטים באנימציות על גבי צג המחשב שאמורות להמחיש את מחזור המיים בטבע, או משהו דומה. ושוב ושוב התרשמתי שההמחשה אכן נהדרת, אך עם זאת, קשה להגיד שהתלמידים באמת הבינו את מה שהאנימציה היתה אמורה להמחיש. במידה לא קטנה, דבריה של טוורסקי אישרו את התחושה הזאת.

במידה מסויימת, הכנס הגיע לשיא עבורי עוד במושב הראשון, וזה הודות לדיווח של יורם עשת על מחקר שהוא ערך. המחקר הזה היה מחקר המשך למחקר שהוא ערך חמש שנים לפני-כן. המחקר המקורי בחן היבטים שונים של אוריינות דיגיטלית אצל שלוש קבוצות גיל. המחקר החוזר בחן את אותם ההיבטים עם שתי קבוצות – עם רבים מאותם משתתפי המחקר המקורי, ועם קבוצת ביקורת המורכבת מאותם גילאים היום. התוצאות הצביעו על כך שמעבר הזמן מיומנויות מחשב בסיסיות מתבססות בכל שכבות האוכלוסיה, אבל אצל מיומנויות "מידעניות" יש נסיגה. אפשר אולי להגיד שהתוצאות האלו אינן מפתיעות, אבל אין ספק שיש להן חשיבות חינוכית רבה.

אגב, באותו מושב שמענו גם דיווח על מחקר שבדק את ההתאמה של סגנונות חשיבה שונים לקורס אוניברסיטאי מקוון. למדנו, כנראה, שלא כל קורס מתאים לכל סגנון למידה. סליחה אם אציין שספק אם היה צורך במחקר כדי להסיק את המסקנה הזאת.

מעניין לציין שהמונח "Web 2.0" כמעט לא מופיע בספר התקצירים, ואולי רק פוסטר אחד בכל הכנס עסק בנושא של בלוגים. לאור זה, אולי טיפה מוזר ששני מושבים שלמים של הכנס הוקדשו ללמידה בסביבה של ויקי. שמעתי רק אחד מאלה, ולגבי האחרים רק קראתי את התקצירים. קיבלתי את הרושם שהמחקרים בחנו את הפעולות שבוצעו בסביבת הוויקי (שינויים זעירים בתוכן, הוספת פסיק, מחיקת משפט), אך לא בשאלות הקשורות ללמידה שאולי (ואולי לא) התרחשה באמצעות הכלי. יכול להיות שחוקרים נמשכים אל הוויקי (ולא אל הבלוג, למשל) מפני שהוא אוגר נתונים מדוייקים על השימוש בו ועל השינויים שמתרחשים בו. המשיכה הזאת אולי מובנת, אבל עבורי הדיווחים על המחקרים האלה היו קרים וכלל לא נגעו בעיקר (כפי שאני מזהה אותו).

לא שמעתי את ההרצאה של יורם קלמן על "שתיקה בכיתה המקוונת: הרכיב הסמוי מן העין", אבל מהתקציר הנושא נראה לי כחשוב מאד. אם הבנתי נכון, המחקר בדק "שתיקה" בדואר אלקטרוני, ואני מקווה שזה יורחב לכלול גם "שתיקה" בקבוצות דיון, תחום שנראה לי משמעותי יותר בסביבות לימודית. אך עצם העיסוק בנושא כזה מצביע, לטעמי, על הסתכלות מקורית בסביבה המקוונת.

פורמט הפוסטרים מצא חן בעיני. הרעיון של לתת חמש דקות לבעלי הפוסטרים להציג את המחקרים שלהם, ואחרי-כן לצאת אל הפוסטרים עצמם יוצר בסיס לדיון פורה. עם זאת, הרגשתי שהפוסטר שעסק ב-"משבר הזהות של אתר האינטרנט הבית ספר" סבל מהעדר הכרות עם השטח. כמבקר מאד חריף של אתרי אינטרנט בית ספריים, אני חש צורך לציין שהצופה מבחוץ שמנסה לבחון את האתר בכללולו פשוט איננו מודע, על פי רוב, להיסטוריה של אותו אתר, לדרכים בהן הוא צמח (או דעך), למטרות השונות (והלעתים סותרות) שהוא היה אמור לשרת. פוסטר אחר, על "חברות בעולם הווירטואלי" קצת הביך אותי. הפוסטר עסק, אמנם, במחקר-חלוץ, וצפוי שהנושא עוד יצטמצם ויתמקד. אבל מחקר בנושא הזה, כפי שתואר בתקציר, נראה לי יותר כמפעל חיים מאשר מחקר לתואר שני, ולא ברור לי מה "חוקרים" כאן.

יש, כמובן, עוד. היו דיווחים על מחקרים שגרמו לי לשאול דברים כגון "נו, מה ציפית?", או "את זה חוקרים?". ולעומת אלה, היו אחרים שעוררו מחשבה של "איזה רעיון נהדר!". כצפוי, היתה זאת הזדמנות לראות אנשים רבים שרואים רק בכנסים, ומהבחינה הזאת, ההפסקות היו (כרגיל) קצרות מדי. נדמה לי שבהתמקדותו במחקר, כנס צ'ייס יצר לעצמו נישה חשובה ומכובדת בנוף החינוכי/תקשובי בארץ, וגם השנה הוא מילא אותי יפה.

תוויות: ,

יום חמישי, פברואר 07, 2008 | |

יום שבת, 5 בינואר 2008 

משנות ה-40 ועד לימינו

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה"ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על "שיטות" חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג'ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ' – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ' התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של "מתקדם", ורביץ' שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי'טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ' התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה "הרגלים שכליים" שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:
(1) How do we know what's true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if... supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, "who cares"? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ' יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

תוויות: ,

יום שבת, ינואר 05, 2008 | |

יום שישי, 4 בינואר 2008 

ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא

בחודש האחרון התפרסמו שני סקרים חדשים של פרויקט Pew הסוקרת את השימוש באינטרנט באוכלוסיה האמריקאית. לשני הסקרים נתונים חשובים לעולם החינוך. הסקר הראשון בדק את השימוש של בני נוער בכלים אינטרנטיים "חברתיים", ואילו השני בדק את הרגלי חיפוש המידע של קבוצות שונות באוכלוסיה.

כבר לפני מספר שנים הסוקרים ב-Pew דיווחו שיותר מחצי מבני הנוער בארה"ב העלו מידע מסוג זה או אחר לאינטרנט לפחות פעם אחת. הסקר הנוכחי (התקציר כאן, ודוח המלא כאן) מראה שהאחוז הזה ממשיך לגדול
Content creation by teenagers continues to grow, with 64% of online teenagers ages 12 to 17 engaging in at least one type of content creation, up from 57% of online teens in 2004.

מתברר שלא מדובר רק באתרונים ב-MySpace או ב-Facebook. לפי הסקר, ל-55% מבני הנוער יש חשבונות באחד מאלה, אבל הנתון של 64% מתייחס לפעולות ממוקדות יותר:
  • 39% מעלים יצירות אמנות פרי ידיהם (צילומים, סיפורים, וידיאו, ועוד)
  • 33% מעלים חומרים לבלוגים או לאתרים של אחרים – חברים, בית הספר, ארגונים
  • 28% מנהלים בלוגים עצמאיים
  • 27% מנהלים אתרים אישיים
  • 26% עוסקים ב-remix של חומרים שנמצאים באינרטנט והעלאת התוצרים לרשת
(הסך הכל של 64% נגזר מהאחוז שענה בחיוב לפחות לאחד הקטגוריות האלו.)

נתון מעניין נוסף, ואולי באמת משמעותי הוא שאחוז של בני הנוער שמגבילים את הצפייה בצילומים שהם מעלים לאינטרנט, בדרך זו או אחרת, גדול מאחוז המבוגרים שעושים זאת. אין ספק שחשוב להנחות צעירים בשימוש זהיר באינטרנט, אבל מתקבל הרושם שגם בלי ההנחיה הזאת הם מצליחים ללמוד כיצד להגן על עצמם.

זאת ועוד: כנראה לא רק מדובר בהעלאת חומרים לאינטרנט, אלא בכך שהסביבה הזאת מהווה מרחב אמיתי לתקשורת. כמעט 90% מאלה שמעלים צילומים לאינטרנט מדווחים שהם מקבלים תגובות או הערות מחברים באותם אתרים שבהם נמצאים הצילומים.

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? לא היינו זקוקים לעוד סקר של Pew על מנת להוכיח שהאינטרנט הפך לחלק אינטגראלי של חייהם של בני נוער, ובכל זאת, חשוב לשים לב, כל פעם מחדש, עד כמה זה נכון.

אבל כמובן, רבים מגיבים לנתונים כאלה עם ההערה שבני נוער כל כך עסוקים באינטרנט שאין הם עושים שום דבר אחר. הסקר השני של Pew איננו מוכיח שזה איננו נכון, אבל הוא בהחלט יוצר את הרושם שהם אינם מכורים לאינטרנט, אלא בני אדם מתפקדים. הסקר השני בדק "Information Searches That Solve Problems" (התקציר כאן, ודוח המלא כאן). משתתפי הסקר התבקשו לענות על שאלות קשורות לחיפוש אחר תשובה לבעיה אחת שבה הם נתקלו בשנתיים האחרונות שהיתה יכולה להיות קשורה, בדרך כלשהי, לממשל.

התוצאות לא היו מפתיעות במיוחד. האינטרנט זכה באחוז הגדול ביותר של פניות (58%), אבל הנשאלים פנו יותר לאנשי מקצוע בעניינים הקשורים לבריאות. מה שהוא כן מפתיע, הוא שבני נוער חיפשו עזרה בספריות:
The survey results challenge the assumption that libraries are losing relevance in the internet age. Libraries drew visits by more than half of Americans (53%) in the past year for all kinds of purposes, not just the problems mentioned in this survey. And it was the young adults in tech-loving Generation Y (age 18-30) who led the pack. Compared to their elders, Gen Y members were the most likely to use libraries for problem-solving information and in general patronage for any purpose.

Furthermore, it is young adults who are the most likely to say they will use libraries in the future when they encounter problems: 40% of Gen Y said they would do that, compared with 20% of those above age 30 who say they would go to a library.

שלא נשלה את עצמנו – לא כתוב כאן שבני הנוער הלכו לספריה כדי למצוא ספר קריאה, אבל כאשר אנחנו קוראים באופן תדיר שכל מה שהנוער יודע לעשות באינטרנט הוא להעתיק ולהדביק, קשה לא להתרשם אחרת מנתונים שמראים שהם מסוגלים להעזר באינטרנט, וגם בספריות, כדי למצוא עזרה בפתרון בעיות אמיתיות.

תוויות: , , ,

יום שישי, ינואר 04, 2008 | |

יום רביעי, 12 בדצמבר 2007 

ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו"ח/ISOC-IL

בין הבלוגרים שאחריהם אני עוקב יש כאלה שמרבים לדווח על ההרצאות שלהם בכנסים למיניהם. אני בדרך כלל עובר ברפרוף על הדיווחים האלה מפני שלמדתי שרק לעתים די רחוקות אני מוצא בהם משהו מעורר מחשבה. אין לי התנגדות לפרסום עצמי (מידי פעם גם אני עוסק בו) אבל נדמה לי שכדאי לנצל את הבלוגים שלנו לנושאים חשובים יותר.

ההקדמה הזאת באה על מנת להסביר את אי-הנוחות שלי כאשר אני כותב על הכנס של מו"ח/ISOC-IL שהתקיים ביום ראשון השבוע במט"ח. הרי באותו כנס הפיצו את הידיעה שאני הוא זה שהעניק לו את שמו: "אם Web מנצחת 2:0, האם מערכת החינוך מפסידה?" (שם שבעיני אינו כל כך מוצלח, ואני מבקש לציין שכאשר הצעתי את השם הזה ציינתי שהוא בסיס לרעיון טוב, אבל רק חצי מבושל). אז איך אני יכול לבוא בביקורת כלפי כנס שהייתי מעורב גם בלידתו וגם בסיומו? השתעשעתי עם הרעיון שאדווח כאן על המושב האחרון בגוף שלישי, כאילו צפיתי בו מהקהל, אבל זה נראה כמשחק נחמד, אבל לא יותר מאשר משחק.

אם בכל זאת החלטתי לכתוב כמה שורות על הכנס, זה מפני שאני חש שחשוב להסיק ממנו כמה מסקנות פחות או יותר אופרטיביות. מיכל גלעדי, במסגרת אדורשת, דיווחה על ההרצאה של אלון הסגל, ולכן אני פטור מלעשות זאת. אוכל אולי רק להוסיף שציפיתי שחלק גדול מהיישומים שעליהם אלון דיבר יהיו מוכרים לרוב משתתפי הכנס, וכנראה שטעיתי. אני כמובן חי בבועה של עוסקים אינטנסיביים של Web 2.0, אבל הופתעתי לראות שדווקא בתחום התקשוב בחינוך הנושא כנראה עוד חדש.

נדמה לי שבלתי אפשרי לקיים סדנה שבה 25 משתתפים מתרגלים ואילו 75 משתתפים אחרים צופים בהם. לכן, אין זה מפתיע שבמקום סדנאות שמענו הרצאות. כמובן שקשה לבוא בביקורת כלפי מרצים שלא כל כך התכוונו להרצות, אבל נדמה לי שבכל זאת יש טעם לציין שההרצאות האלו לא השיגו את המטרות שלהן. זאת ועוד: אין לי ספק ש-Moodle הוא כלי טוב, ואני מברך על כל נסיון לאמץ כלים של קוד פתוח בחינוך. אבל לדעתי, מה ששמואל ארנון ושלומית ארצי הראו לנו הוא שעם מספיק אמונה והתלהבות, כל כלי יכול להיות כלי הוראה/למידה מוצלח. לא ראיתי משהו ייחודי ב-Moodle שאין בכלים אחרים שאינם קוד פתוח. מה שכן ראיתי היא מורה מצויינת, וכמובן זה דבר די מרשים ומעודד.

דווקא הערה קצרה של בני פיינשטיין אי-שם בתחילת הכנס הידהד אצלי במשך כל היום. פיינשטיין ציין שהרצאת הסיכום של ד"ר אשר עידן בכנס מו"ח הקודם פתח עבורו את עולם ה-Web 2.0 ואת הפוטנציאל החינוכי שבו. אני מודה, הופתעתי. אותה הרצאה זכורה לי היטב. היתה בה שרשרת כמעט אין-סופית של הגזמות שהקשר שלהן לתהליך הלמידה של תלמידים בבית הספר היה, במקרה הטוב, רופף. עידן הסביר לנו, למשל, שהתלמידים של היום צריכים לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם – אמירה נדושה ששמענו פעמים רבות גם מפי אחרים. הרעיון אכן קוסם, והוא קורץ לכיוון של השינויים המפליגים שיכולים להתרחש בחינוך בעקבות כלים אינטרנטיים חדשים. ובכל זאת, הקשר שלו למציאות הלימודית קלוש ביותר. מצאתי את עצמי שואל האם הסיבה שהכנס הקטן הזה התקיים היתה מפני שאותם כלי Web 2.0 שעליהם פיינשטיין למד רק לפני זמן יחסית קצר כבר משנים את כללי המשחק, וארגונים כמו מו"ח מוצאים את עצמם בשוליים של העשייה, במקום במרכז. אם הסברה הזאת אכן נכונה, נדמה לי שלא היה בכוחו של הכנס הזה להחזיר את המציאות הישנה.

תוויות: , ,

יום רביעי, דצמבר 12, 2007 | |

יום ראשון, 9 בדצמבר 2007 

גם כאן מותר (ורצוי) לספר

הערב שמתי לב שבקפטן אינטרנט מופיע דיווח קצר על הזכייה של הפרויקט "המצאות ותגליות במאה ה-19" של חטיבת הביניים רוגוזין בבקרית אתא בפרס E-Learning של האיחוד האירופי. בלשון הכתבה:
מבין 561 פרויקטים מתוקשבים שנשלחו בין היתר מ-30 מדינות האיחוד האירופי, נבחרו 13 פרויקטים, בהם מיזם ישראלי בתחום ההיסטוריה.

ואם הידיעה כבר פורסמה ברבים, זאת הזדמנות להתייחס אל הפרויקט, ואל הזכייה, גם כאן. אם לא פעם במאמרונים האלה אני מרים גבה בנוגע לפרויקטים אינטרנטיים בבתי הספר, ושואל האם האינטרנט מילא תפקיד חשוב או נחוץ בו, יש בהחלט טעם להגיד מילים טובות על פרויקט מוצלח. לעתים קרובות אני מבקש ללמוד על פרויקטים שנעזרים בכלי Web 2.0 על מנת להפיץ את המידע הזה, ולכן הגיוני שאעשה זאת עם הפרויקט הזה.

אי לכך, אני שמח להגיד מילה טובה על הפרויקט, ובמיוחד על היוזמת והמדריכה שלו, אריאלה לונברג. אריאלה שואפת ליצור למידה אחרת מאשר זו שאנחנו בדרך כלל פוגשים בבית הספר, ולכן אין זה צריך להפתיע שהיא בחרה בוויקי כתשתית לעבודה. מי שיסייר בתוך אתר הפרויקט יתרשם שהעבודה בסביבת הוויקי היתה חדשה לתלמידים (דבר שכלל לא צריך להפתיע). אישית, חשתי שהתוצרים כמעט מתחבאים ושרצוי היה לארגן את האתר אחרת. אבל אחד היתרונות של הוויקי הוא שאפשר לבדוק התפתחות ושינוי, לבחון, ברמה של הדף ושל התלמיד, את תהליך התפתחות הפרויקט. כאשר בודקים את הפרויקט הזה ברמה הזאת, מגלים פעילות רבה – די הרבה דפים זכו למספר לא קטן של עריכות. כמו-כן, דפי השיחה, שלעתים קרובות נשארים מיותמים בוויקיים חינוכיים, מעידים על חשיבה קבוצתית וגם הערכת עמיתים. יש בוויקי גם "יומני למידה" של כל תלמיד שהתוכן שלהם אולי נקרא יותר מדי כמו מה שתלמידים כותבים כאשר מבקשים מהם "לעשות רפלקציה", אבל גם אלה חלק חשוב מהפרויקט.

אולי הערה נוספת איננה מתבקשת, אבל בכל זאת .... הצצתי ברבים ממאה הפרויקטים שהגיעו לשלב הגמר של התחרות שבה זכתה "תגליות והמצאות". לא התלהבתי. מצאתי הרבה שבעיני די נדוש, ולא הצביע על תהליך למידה של ממש. אבל אני חייב תמיד להזכיר לעצמי שהמבקר מבחוץ איננו מכיר את הרקע, ולא יכול לשפוט. זאת ועוד – אובייקטיביות איננה תמיד רצוייה כל כך כאשר בוחנים פרויקטים לימודיים. דווקא קצת סובייקטיביות לא יכולה להזיק. אך לשמחתי, במקרה של הפרויקט הזה, למרות לא מעט דברים שכדאי ואולי רצוי לשפר (ואני יודע שאריאלה ביקורתית יותר ממני במקרה הזה), גם מבחינה אובייקטיבית, מדובר בפרויקט שבהחלט ראוי לפרס.

תוויות: , ,

יום ראשון, דצמבר 09, 2007 | |

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

קצת מידע

הודעות אחרונות

ארכיון

קישורים


שלח לי דואר


Powered by Blogger
and Blogger Templates