בתגובה למאמרון האחרון שהתפרסם כאן,
יוחאי הפנה את תשומת ליבי ל
מאמר של סבר פלוצקר שהתפרסם ב-Ynet. המאמר מדווח על כנס DLD (ראשי תיבות ל-Digital, Life, Design) שנערך בגרמניה בינואר. בין היתר פלוצקר מתייחס לבלוגים, או, ליתר דיוק, לקושי שבכתיבת בלוג. בעצם, הוא מסביר למה, למרות שהרושם הכללי הוא אולי ההפך, אין סיכוי שבלוגים יהפכו לתופעה המונית:
כדי לקיים בלוג ראוי לשמו צריך לדעת לכתוב בלי שגיאות, להתמצא בתכנים, להשקיע בנימוקים ולהקדיש למשימה חלק משמעותי מהזמן הפנוי. מי שאינו פנסיונר, מובטל מרצון, נער או נערה בגיל הטיפש-עשרה, משוגע לדבר ולרעיון, איש פרסום, עיתונאי העובד ממילא באמצעי תקשורת ממוסד או לפחות פוליטיקאי הרץ למשרה כלשהי - לא יצליח להתמיד בבלוג משלו.
יוחאי מזכך את הנושא למרכיביו הבסיסיים ביותר. הוא כותב: "
הבעיה העיקרית של כותבי הבלוגים היא זמן". קשה לא להסכים. אבל הזמן היא בעיה תמידית, בכל תחום ותחום. לא רק בעניין בלוגים אנחנו אומרים לעצמנו "לו היה לי הזמן ...". ולמען האמת, אפילו אם אין הרבה, בכל זאת לכולנו יש זמן. מדובר, פשוט, בסדר עדיפויות. מה שברור, בלוגים אינם נמצאים במקום גבוה בסדר העדיפויות של רוב המורים.
במקרה (האם באמת מדובר במקרה?)
קנדי שיבלי מתייחסת לנושא הזה השבוע
בבלוג שלה. שיבלי בוחנת את הסיבות שבגללן אנשים כותבים בלוגים, ומשום מה היא עורכת השוואה בין הסיבות לכתיבת בלוג לבין הסיבות שבגללן תלמידים ומורים יושבים במקומות מסויימים בקפריה של בית ספר. המטפורה אולי טיפה מוזרה, אבל המסקנה בכל זאת חשובה:
Not until blogs are part of the teachers’ own social network will they be perceived as a worthwhile use of time. Yes, there are teachers who both read and write blogs, but they are not the majority in most schools. Projects such as the restructuring at Arapahoe HS (see the Fischbowl) make blogs part of the teachers’ network and day to day professional conversation. Until there are projects like this, teachers will continue to view blogs with the same disdain as they do a table of 9th graders.
ומה אנחנו יכולים ללמוד מכל זה? אין ספק שעבור מורים שאולי היו חושבים להשתמש בבלוגים בעבודה שלהם, הזמן שבלוג רציני דורש מהם הוא גורם חשוב ביותר (ובדרך כלל גם מרתיע). אבל לא פחות חשובה היא התחושה שאין עם מי לדבר. בדימוי הציבורי של בלוגים אצל מורים רבים הוא כעיסוק בחיים אישיים, ועל פי רוב לא מעניינים. עד אשר נצליח לשכנע מורים שבלוגים יכולים להיות בסיס חיובי להצמחת הידע המקצועי שלהם, הם ימשיכו לראות בזה דבר מיותר, כלי שאין לו מקום במלאכה החינוכית. נכון להיום, קשה להתרשם שמורים רבים משתכנעים בכדאיות של בלוגים, אבל אולי יש סיבה לאופטימיות - מורים רבים מוצאים את הזמן להשתתף בקבוצות דיון, וזאת מפני שהם חשים שאלה תורמות להם. אם זה לא יקרה, גם המורים, וגם תלמידיהם, יפסידו.
תוויות: כתיבה, שימוש בבתי ספר
