« לדף הראשי | עלי? אתה כותב עלי? » | מתח בלתי נמנע? » | בשורה מעודדת ... אם כי לא כל כך מפתיעה » | והנמשל ברור » | גם אני שמתי לב לזה » | חזרה (כמעט) לשגרה » | פגישה עם קונרד גלוגאוסקי » | לא רק דרך המילים » | פגישה עם סטיבן דואנס » | קשרים מכל הבא ליד » 

יום רביעי, 15 באוגוסט 2007 

בלי ציניות - זה פשוט משפט נהדר!

יכול להיות שיש דרכים טובות יותר לחקור את החלל. יכול להיות שהכספים המושקעים בחקר החלל יכלו ללכת ליעדים חשובים או דחופים יותר. יכול להיות שהסיכונים לחיי אדם אינם מוצדקים. יכול להיות. ובכל זאת, כאדם שעדיין מתרגש מאין-סופיות היקום כל פעם שהוא מביט לשמיים בלילות, וכאדם שעדיין זוכר כיצד כנער הוא צפה בהתפעלות עם אביו, לפני ארבעים שנה בטלויזיה שחור-לבן, על הצעדים הראשונים של בני אדם על הירח, כל טיסה לחלל מרגשת אותי.

אני יודע שעשרים שנה אחרי צ'לנג'ר, NASA, וגם העיתונות, חולבים את הטיסה של מורה לחלל עד לטיפה האחרונה של קיטש. אבל יד על הלב, לא איכפת לי. אמרתי כבר שזה מרגש אותי?

מאמר באתר של הניו יורק טיימס של היום מספר על שיעור שהאסטרונאוטית, ברברה מורגן, לימדה בחלל. ב-NASA הודו שה-"שיעור" פעל לפי תסריט שבמידה רבה נקבע מראש, אבל למי זה איכפת? הרי, במשך 20 הדקות של השיעור לתלמידים במדינת אידהו (מדינתה של מורגן), היתה למורגן הזדמנות להסביר לתלמידים שלהיות אסטרונאוט איננו שונה כל כך מלהיות מורה:
"We explore, we discover and we share,” she said. And both “are absolutely wonderful jobs."

אז לרגע, נוותר על הציניות, נסכים איתה, ונהיה גאים במקצוע.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates