« לדף הראשי | בשורה מעודדת ... אם כי לא כל כך מפתיעה » | והנמשל ברור » | גם אני שמתי לב לזה » | חזרה (כמעט) לשגרה » | פגישה עם קונרד גלוגאוסקי » | לא רק דרך המילים » | פגישה עם סטיבן דואנס » | קשרים מכל הבא ליד » | טיפת עדנה מרחוק » | קשה, קשה הניתוק הזה. » 

יום שני, 13 באוגוסט 2007 

מתח בלתי נמנע?

לא הגעתי לכנס PIC (דפוס, אינטרנט וקהילה) שנערך בסוף חודש יוני. רציתי להגיע, אבל יותר מדי מטלות לקראת סיום שנת הלימודים (לא לדבר על כך שזה היה רגע לפני הנסיעה לחו"ל) מנעו זאת ממני. כמעט שכחתי לגמרי שהכנס התקיים, עד שנתקלתי במאמר של דב אלפון שהתפרסם ב-Ynet מחשבים, מאמר שהוא, כנראה, תקציר הרצאתו מאותו כנס. במאמר אלפון טוען שהמונח Web 2.0 הוא הרבה יותר הייפ מאשר תוכן. בכך, לפחות בעבר, הסכמתי איתו. לפני שנה וחצי, למשל, כתבתי (באנגלית) דברים דומים - !It's just too OH. אלפון טוען שחלק גדול ממה שמבחינה טכנולוגית נחשב Web 2.0 כלל אינו חדש, ומבחינת התוכן:
רמתו של התוכן המיוצר במהפכה החברתית המכונה "Web 2.0" נמוכה מאוד, ולמעשה ייתכן שהאינטרנט בגירסתו הקודמת, זו המכונה היום רטרואקטיבית "Web 1.0" היה יותר מעניין, יותר תוסס, יותר אמין, פשוט יותר טוב.

הוא מונה מספר כלים המזוהים עם ה-Web 2.0, ופוסק שאלה הובילו ל:
תופעות אשר יצרו היפר-אינפלציה בתכנים ירודים, העתקה סיטונאית של יצירות וטקסטים וניצול האנונימיות של הרשת לביצוע עבירות שונות, לרבות מעשים פליליים.

דבריו של אלפון (שגם גורפים למדי, ולפחות במאמר אינם מגובים בדוגמאות) מזכירים מאד את הביקורת של אנדרו קין בספרו החדש (אליו התייחסתי בקצרה לפני כחודשיים). גל מור, בתגובה לאלפון (גם ב-Ynet) גם שם לב לדמיון הזה. הוא כותב שהגישה של אלפון:
משתלבת בוויכוח המתנהל באינטרנט דובר האנגלית, בשאלה אם התופעה המכונה תכנים מבוססי גולשים מדרדרת את התרבות ביגון שאולה.

מעניין לציין שעל אף הביקורת של אלפון כלפי ה-Web 2.0 (ביקורת המזכירה בלוגים, ויקיפדיה, YouTube, ועוד), לכנס PIC הוקם (ועדיין יש) ויקי - אחד הכלים שלכאורה אלפון מזהה כמקדם תרבות ההמונים שממנה הוא סולד. בין יוזמי כנס PIC היה גם מט"ח, ולכן יש טעם לזכור את המאמר של איש מט"ח, גיא לוי, מלפני מספר חודשים. באותו מאמר, שבוודאי היה לרוחו של מט"ח, לוי התייחס בחיוב לשילוב הוויקי בתהליך הלמידה.

אז מה קורה כאן? קודם כל, חשוב לציין שאין שום פסול באמביוולנטיות. אפשר לבקר את ההגזמות, ואת המגוחך בחלקים רבים של ה-Web 2.0 מבלי לפסול אותו כליל. (אם כי, קצת יותר מתינות בדברי אלפון לא היתה מזיקה.) ואולי אפשר להסיק מסקנה אפילו פשוטה יותר - קשה מאד לחיות בסביבה האינטרנטית מבלי להשתמש בכלי Web 2.0.

אבל נדמה לי שמשהו נוסף, ובסיסי יותר, מתרחש כאן. גופים חינוכיים אמנם היו מעורבים בארגון של כנס PIC, אבל הכנס עסק, כנראה העיקר, בדפוס. ומה לעשות, תרבות ה-"עשה זאת בעצמך" של ה-Web 2.0 מאיים על המו"לים. נוצר מתח שהוא אולי בלתי-נמנע. מצד אחד, המו"לים מייצגים, על פי רוב, התרבות ה-"גבוהה" והנורמטיבית, תרבות "איכותית" הנקבעת "מלמעלה". לעומת המו"לים, אנשי מט"ח הם במידה די רבה אנשי חינוך הדוגלים בגישה הבנייתית של הלמידה. הם אמונים על גישה שאומרת שיש לאפשר לתלמידים ליצור בעצמם, אפילו אם לפעמים התוצר הוא אותם "תכנים ירודים" שעליהם כותב אלפון. גם אנשי חינוך המייחלים לתלמידים שיוכלו לזהות איכות תרבותית מבינים שעליהם לאפשר לתלמידיהם לא רק להיות צרכני תרבות, אלא להיות גם יוצריה. אנשי חינוך נידונים להתמודד באופן מתמיד עם המתח שההבנה הזאת יוצרת.

תוויות: , ,

האמת, יש משהו חצוף, כן - חצוף, בגישתו של אלפון ודומיו.
התשובה הראויה לאלפון לא צריכה להיות בדיון על רמתו של התוכן. (בהחלט יתכן שזה תוכן ירוד.) התשובה היחידה בעיני שצריך שצריך לענות בלוגר או פליקר או יוטיובר לאלפון היא "חבר - אני לא צריך את רשותך" או כמו שאומרים הילדים: "לא שואל אותך". זה הכל.
וכמו שאתה כותב, טוב יעשו אנשי החינוך, אם במקום לדון בשאלה "טוב" או "רע", יבינו שתוכן גולשים קיים, וילמדו את תלמידיהם (וגם ילמדו בעצמם, יחד עם כולנו) לבור את התבן מהמוץ, ואם אפשר לייצר גם קצת מוץ, שבתוכו אולי נמצא תבן.

לאיכות התוכן שגולשים - ילדים או מבוגרים- יוצרים, אין קשר ל"תופעה" המכונה web 2.0.
הרשת מאפשרת לחוסר ידע, חוסר תרבות או חוסר השכלה לצאת לאור ואולי מפנה את הזרקור לאנשים בחברה שבעבר, מן הסתם, לא היינו שומעים את דעתם בפומבי ובפרסום גלוי ונפוץ כל כך.
אני מאמינה שweb 2.0 הוא יותר מ"הייפ" חולף, הוא מהווה דרך חיים ופילוסופית חשיבה. השימוש הנכון ביישומים מהסוג הזה בחינוך יכול לאפשר את הגשמת החזון של חינוך כפי שחלמו עליו מאז תחילת המאה דיואי ואחרים.
א.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates